האם מוטל על כתפיו של יהודי השוכן במרחקי הגולה החיוב לעזוב את ביתו ולעלות לרגל אל בית השם בירושלים?

את ביתו ולעלות לרגל אל בית השם בירושלים? הנה ניצבים אנו אל מול שאלת יסוד המרעידה את מיתרי הלב וההלכה כאחד .התורה הקדושה בפרשתנו מצווה בבהירות" :שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'".

האם מוטל על כתפיו של יהודי השוכן במרחקי הגולה החיוב לעזוב את ביתו ולעלות לרגל אל בית השם בירושלים? הנה ניצבים אנו אל מול שאלת יסוד המרעידה את מיתרי הלב וההלכה כאחד .התורה הקדושה בפרשתנו מצווה בבהירות" :שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'".

338 םיטפשמ תשרפ

מצווה זו ,הנראית כחובת הגוף המוטלת על כל אחד מישראל ,מעוררת חקירה עמוקה :האם בזמן שבית המקדש היה קיים ,הוטלה חובה זו גם על אותם רבבות שגרו מעבר לים ,בבבל, במצרים וברומי? מצד אחד ,הגעגוע והכיסופים לקדושה אינם מכירים בגבולות גאוגרפיים, אך מאידך ,האם התורה מחייבת אדם לבלות את רוב ימיו בדרכים המייגעות רק כדי לקיים את הראייה? כיצד נבין את העובדה שגדולי ישראל ,כרבי יהודה בן בתירה ,לא עלו לרגל למרות צדקותם? והאם המרחק הפיזי מהווה פטור הלכתי או שמא ישנו יסוד עמוק יותר המחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ לעניין חובת הראייה? כדי לעמוד על יסוד החיוב ומקורותיו ,נתבונן בלשון הקודש בפרשתנו ,המלמדת על המפגש הנשגב שבין עם ישראל לאלוהיו בשלוש הרגלים: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה" (שמות כג יז)

פסוק זה ,המופיע בתוך רצף המצוות המעמידות את סדרי הקדושה והזמן בישראל ,מעורר את מפרשי התורה לדון לא רק בעצם הראייה ,אלא גם בהגנה האלוהית המלווה את המקיים מצווה זו. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כג יז) ,כתב על הפסוק" :אל פני האדון ה -מי שכל האדנות שלו ".רש"י מדגיש את ריבונותו המוחלטת של הבורא ,ומכאן עולה הרעיון כי העלייה לרגל היא הכרזה על כך שהאדם וכל אשר לו שייכים לאדון הכל. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כג יז) פירש" :וטעם אל פני האדון ה -כי המשכן הוא מקום כבודו ...והזכיר האדון ,כי הוא המחזיק את הארץ ,ולא יחמוד איש את ארצך ".האבן עזרא קושר בין מצוות הראייה לבין הבטחת התורה כי הארץ תישמר מכל צר ואויב בעת שהגברים נמצאים בירושלים ,ומכאן שהחיוב קשור קשר הדוק לבעלות על ארץ ישראל. הרמב"ן (שמות כג יז) כתב" :הזהיר על המצווה הזו פעם אחר פעם ...ובמכילתא דרשו' :אל פני האדון ה' -מי שאינו יכול לעלות לרגל פטור מן הראייה ".הרמב"ן מביא את המקור מהמדרש הממעט את מי שאינו יכול לעלות ,מה שמפתח את הפתח לדון במרחקי חוץ לארץ ובמגבלות הפיזיות וההלכתיות של הגרים שם. רבינו עובדיה מספורנו (שמות לד כד) חידש" :ולא יחמד איש את ארצך -אף על פי שיהיה להם הכרח לעבור דרך ארצך כדי לעלות לרגל ,לא יחמדוה .והטעם בזה הוא כי בזמן שאתה נראה לפניו ,הוא מגן עליך ".הספורנו מבאר כי השמירה המיוחדת מיועדת למי שארצו היא "ארצך", כלומר נחלת ארץ ישראל ,ומחזק את הצד שעיקר החיוב וההגנה שייכים ליושבי הארץ. רבי חזקיה בן מנוח ,בספרו חזקוני (שמות כג יז) ,פירש" :יראה כל זכורך -מצווה על האנשים ולא על הנשים ,וכלל בזה את כל ישראל הנמצאים בארץ ".החזקוני מדייק בלשונו ומציין כי הקריאה מופנית אל הנמצאים בארץ ,ובכך הוא מניח את התשתית לשאלה המרכזית בבירורנו לגבי תושבי חוץ לארץ.

339

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך יסודות המקראות ,אנו פוסעים אל עבר ים התלמוד ,שם מתבררים גדרי המצווה והתנאים המעכבים את חיובה ,תוך דקדוק במעשי התנאים ובסוגיות המגדירות את הקשר שבין האדם לאדמתו. בגמרא במסכת פסחים (דף ג' ע''ב) מובא המעשה ברבי יהודה בן בתירה" :ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ...שלח ליה רבי יהודה בן בתירה :מאי קא עבדת? אמרו ליה: רבי יהודה בן בתירה שלח לך ...אמר ליה :ואנת אמאי לא סלקת? אמר ליה :משום דלית לי מקרקע ".התוספות (שם ד"ה מאן) פירש כי רבי יהודה בן בתירה לא עלה לרגל משום שהיה גר בחוץ לארץ (בנציבין) ,וחזינן להדיא מדבריהם שתושבי חוץ לארץ פטורים מעלייה לרגל. ההסבר הישיבתי בדבריהם נשען על הלימוד מהפסוק "ולא יחמוד איש את ארצך" ,המלמד שמי שאין לו חלק בארץ ישראל ,או שאינו נמצא בגבולותיה המוגנים בברכת השם המיוחדת של "ארצך" ,אינו בכלל חיוב הראייה. בגמרא במסכת גיטין (דף ד' ע''ב) נאמר" :בארץ ישראל איכא עולי רגלים ומשכח שכיחי לקיימו ...אבל המביא מחו''ל לארץ צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ".הסבר הסוגיה הוא שבאותם זמנים שבית המקדש היה קיים ,שיירות עולי הרגלים בתוך ארץ ישראל היו מצויות כל כך ,עד שהיה ניתן לקיים גט על ידיהם בכל מקום .אולם ,הגמרא אינה מזכירה שיירות כאלו הבאות מחוץ לארץ .מכאן למד בעל ה"חשק שלמה" שאין חיוב על בני חו"ל לעלות, שכן לו היו חייבים ,היו שיירותיהם מצויות והיה ניתן לקיים את הגט גם על ידיהם. בגמרא במסכת נדרים (דף ל''א ע''א) שנינו" :הנודר מעולי ירושלים -מותר בכותים ואסור בישראל ".כאן מתעוררת קושיה על שיטת הפוטרים ,שהרי המונח "עולי ירושלים" כולל לכאורה את כל כלל ישראל ,ומכאן משמע שגם תושבי חוץ לארץ נחשבים בין העולים. ההסבר הישיבתי במבוכה זו נעוץ בחילוק שבין "עצם החיוב" לבין "המציאות" .ייתכן שרבים מבני חו"ל היו עולים מתוך נדבה וכיסופים ,אך אין זה מעיד על חובה גמורה המוטלת על כל פרט ופרט השוכן במרחקים. בגמרא במסכת תענית (דף י' ע''א) שנינו" :בשלשה במרחשוון שואלים את הגשמים ,רבן גמליאל אומר בשבעה בו ...כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת ".הגמרא מלמדת שהיו ממתינים חמישה עשר יום לאחר סוכות לפני שמתחילים לבקש גשם ,כדי לאפשר לעולי הרגלים לחזור לביתם בבטחה .המעיין בדברים רואה שממתינים רק עד נהר פרת ,שהוא גבול ארץ ישראל .לו היו בני חו"ל הרחוקים חייבים בעלייה ,היה על חכמים להמתין זמן רב הרבה יותר עד שיגיעו לבתיהם שבבבל הרחוקה. מתוך דברי חז"ל והסוגיות המפוזרות בש"ס ,אנו פונים אל דברי הראשונים והאחרונים אשר זיקקו את הדינים וקבעו את הגדרות המרחב והזמן המחייבים את האדם בראיית פני השכינה. בעלי התוספות (פסחים דף ג ע"ב ,ד"ה מאן) כתבו כי רבי יהודה בן בתירה לא היה עולה לרגל, משום שהיה יושב בנציבין שהיא חוץ לארץ .התוספות מבארים כי המרחק והמגורים מחוץ

340

םיטפשמ תשרפ

לגבולות הארץ מהווים פטור עצמי מחובת העלייה .יסוד דבריהם נשען על המציאות שבה התורה הבטיחה הגנה על "ארצך" ,ומי שביתו אינו בארץ ישראל ,אינו נכלל במסגרת הברית המיוחדת של הראייה. רבינו יום טוב בן אברהם אשבילי ,בספרו חידושי הריטב"א (פסחים דף נב ע"ב) ,ביאר כי "סתם ארצך בתורה היא דווקא ארץ ישראל" .הריטב"א מעמיק בלימוד מהפסוק "לא יחמוד איש את ארצך" ,ומסביר שחיוב הראייה תלוי בזיקה הישירה של האדם לנחלת הארץ .לשיטתו, התורה לא הטילה חובה על מי שאינו נטוע באדמת הקודש ,שכן המצווה קשורה בקשר בל ינתק למושג "ארצך" המצומצם לגבולות שנתקדשו. רבינו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (גיטין דף ד ע"ב) ,כתב שבני ארץ ישראל היו מתעכבים בבית המקדש לאכול מעשרותיהם ולהקריבן ...ומכירין זה את זה ...אבל בני חו"ל, אף על פי שהיו עולים לרגל ,אין מתעכבים שם הרבה ,או משום שריחוק מקום מעלה בלבם טינא לחזור תכף .המאירי מציע זווית מרתקת :הוא אינו שולל לחלוטין את הגעתם של בני חו"ל ,אך הוא מחלק בין המציאות של "עולים" לבין החיוב המוחלט .בני חו"ל שעלו עשו זאת לעיתים מתוך נדבה ,אך מחמת המרחק לא היוו חלק מהמרקם החברתי וההלכתי הרציף של עולי הרגלים שהיה ניתן להסתמך עליהם לקיום גיטין. רבינו אשר ,בספרו פסקי הראש (פסחים פרק א) ,כתב והביא את הדין שאדם שאין לו קרקע פטור מן הראייה ,כיוון שלמדנו זאת מהפסוק "ולא יחמוד איש את ארצך" .הרא"ש מעמיד את הקרקע כתנאי סף לחיוב .מכאן עולה ההבנה כי בני חו"ל ,שקרקעם אינה נחשבת "ארצך" לעניין זה (וכפי שיבואר בהמשך בדברי האחרונים שקרקע חו"ל כמטלטלין דמי) ,פטורים באופן עקרוני מן המצווה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בספרו שו"ת חיים שאל (חלק א' סימן פ"ד) ,כתב בביאור כוונת התוספות שרבי יהודה בן בתירה לא עלה לרגל משום שהיה גר בחוץ לארץ .החיד"א מחדד את היסוד העולה מדברי התוספות והירושלמי ,וקובע כי המגורים בחוץ לארץ מהווים פטור גמור ומחמתם לא עלה התנא הקדוש לירושלים .הוא מלמדנו שאין זו הנהגה אישית בלבד ,אלא גדר הלכתי המפקיע את חובת הראייה ממי שאינו שוכן בארץ הקודש. רבי יוסף באב"ד ,בספרו מנחת חינוך (מצוה ה' בד"ה והנה) ,כתב בשיטת התוספות שיושבי חוץ לארץ פטורים ,וביאר את דברי הגמרא לגבי יהודה בן דורתאי שפירש והלך לו לדרום כדי שלא לעלות לרגל .המנחת חינוך מחדש כי הליכתו של בן דורתאי ל"דרום" הייתה למעשה יציאה לחוץ לארץ ,ובכך פטר את עצמו מן החיוב .לשיטתו ,הדרום הנזכר שם אינו בתוך גבולות הארץ המקודשים לראייה ,ומכאן ראיה חזקה ששינוי המקום לחו"ל מפקיע את חובת הראייה והחגיגה. רבי משה סופר ,בספרו חתם סופר (פסחים דף ח' ע"ב) ,כתב בביאור שיטת התוספות שאדם שאין לו קרקע בארץ ישראל פטור מן הראייה ,כיוון דבעינן "ארצך" .החתם סופר מעמיק

341

גם לנשמה מגיע אוכל

בקשר שבין האדם לאדמתו ,ומסביר כי התורה קשרה את חובת הראייה בבעלות על קרקע בארץ ישראל .מי שגר בחו"ל ,אף אם יש לו שם קרקעות רבות ,אינו נחשב כבעל "ארצך" לעניין זה ,ולכן הוא פטור מן החיוב המוטל על יושבי הארץ. רבי יעקב עמדין ,בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סימן קכ"ז) ,כתב שוודאי אי אפשר לומר שהרחוקים מאוד יתחייבו לעלות לרגל ,דהא "ופנית והלכת לאוהליך" כתיב .השאילת יעב"ץ מחדש יסוד הגיוני והלכתי :התורה הבטיחה שהאדם יוכל לשוב לביתו לאחר הרגל .אם המרחק הוא כזה שהאדם יצטרך לצאת לדרך מיד עם הגיעו כדי להגיע לרגל הבא ,לא שייך בו "ופנית לאוהלך" .הוא קובע שיעור של שלושים יום הליכה ,וכל הגר רחוק יותר – פטור. רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,בספרו מרומי שדה (פסחים דף ג' ע"ב) ,כתב שכוונת התוספות שכיון שהיה גר בחו"ל לא היה לו קרקע ,כיוון שקרקע חו"ל כמטלטלים דמי .הנצי"ב מביא זווית משפטית-הלכתית מרתקת ,לפיה המושג "קרקע" המחייב בראייה קיים רק בארץ ישראל .קרקע בחוץ לארץ אינה נחשבת מבחינה הלכתית כקרקע לעניין מצוות התלויות בארץ ובחובת הראייה ,ולכן תושב חו"ל נחשב כמי שאין לו קרקע ופטור. רבי אלעזר משה הורוויץ ,בספרו אור חדש (פסחים דף ג' ע''ב) ,כתב והביא ראיה מפורשת לפטור בני חוץ לארץ מדין שאלת גשמים .הוא מבאר בטוב טעם כי אם היו בני חו"ל חייבים בעלייה לרגל ,היו חכמים צריכים להמתין עם שאלת הגשמים זמן רב הרבה יותר מחמישה עשר יום ,כדי שגם האחרון שבבני חו"ל יוכל להגיע לביתו הרחוק בבטחה .מכך שהמתינו רק עד שיגיע אחרון לנהר פרת ,מוכח שרק בני ארץ ישראל הם המחויבים במצווה. רבי יעקב ישראל קנייבסקי ,בספרו קהילות יעקב (מסכת פסחים סימן ג') ,פירש וחיזק את הראיה מהגמרא בתענית לגבי זמן שאלת גשמים .הסטייפלר הקדוש מדייק כי החובה לעלות לרגל מוטלת על מי שהארץ היא "ארצו" כפשוטה .לשיטתו ,המושג "אחרון שבישראל" המוזכר בגמרא לעניין החזרה לנהר פרת ,מגדיר את גבול החיוב .כל מי ששוכן מעבר לנהר זה ,אינו בכלל ה"ישראל" שעליו המתינו ,משום שלא היה מחויב מלכתחילה בעלייה זו. רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם ,בספרו שו"ת דברי יציב (חלק אורח חיים סימן רכ''ט) ,כתב וביאר את דברי הגמרא במסכת פסחים בעניין יהודה בן דורתאי .הוא מבאר כי פרישתו של בן דורתאי לדרום הייתה מעשה של יציאה אל מחוץ לתחום ארץ ישראל המקודשת .בכך הוא מורה לנו הלכה למעשה שמי שאינו שוכן בגבולות הארץ ,מופקע מחובת הראייה והחגיגה, ולכן בן דורתאי לא נחשב כעובר על המצווה אלא כמי שפטר את עצמו בשינוי מקום. רבי שלמה דרימר ,בספרו חשק שלמה (גיטין דף ד' ע''ב) ,חידש כי מהא דלא אמרינן בחו"ל "איכא עולי רגלים" לעניין קיום גיטין ,מוכח שאין בני חו"ל חייבים בעלייה .הוא מסביר שאילו הייתה חובה על בני בבל ומצרים לעלות ,הייתה ירושלים מלאה באנשים מכל קצוות תבל בכל רגל ,והיה קל למצוא עדים שיזהו את חתימותיהם של בני חו"ל .העובדה שהגמרא מחלקת בין ארץ ישראל לחו"ל בנקודה זו ,מעידה כי עולי הרגלים היו בעיקרם יושבי הארץ.

342

םיטפשמ תשרפ

רבי צבי הירש שפירא ,בספרו שו"ת אבני צדק (אבן העזר סימן מ''א) ,כתב והביא ראיה נוספת מהסוגיה בגיטין לשיטת התוספות .הוא מדגיש את ההיבט המציאותי-הלכתי :חובת העלייה נועדה ליצור אחדות וקשר בתוך הארץ פנימה .מי שגר במרחקי הגולה ,לא רק שהדרך קשה עליו ,אלא שחיובו המקורי אינו קיים ,ובכך הוא מיישב את הקושי שעלה מדברי המשנה למלך על התוספות. מתוך בירור הסוגיה המרתקת במעמדם של בני חוץ לארץ ,אנו באים להוציא את הנפקא מינות המעשיות העולות מן הדיון ,המאירות את דרכו של היהודי השוכן במרחקים ,הן בזמן שהבית היה קיים והן כהכנה לבניינו במהרה. ראשית ,למדנו את הנפקא מינה המרכזית לעניין חיוב העלייה לרגל בזמן הבית .למרות הכיסופים האדירים של יהודי הגולה לראות פני שכינה ,למעשה עולה מדברי התוספות והאחרונים כי לא חלה עליהם חובת "ראייה" ו"חגיגה" כחובה גמורה .הנפקא מינה היא שיהודי בבבל לא נחשב למבטל מצוות עשה אם לא עלה לירושלים ,בניגוד ליהודי השוכן בארץ ישראל .הבנה זו מעמידה את העלייה מחוץ לארץ במדרגה של מצווה הבאה מתוך נדבת לב וחיבוב מצווה ,ולא מתוך כפייה של חיוב הגוף. שנית ,עולה נפקא מינה לגבי מי שהיה שוכן בארץ ישראל ובחר לעקור לחוץ לארץ סמוך לרגל .כפי שראינו בדרכו של יהודה בן דורתאי ,היציאה אל מחוץ לגבולות הארץ המקודשת – ובפרט למקום שאין בו בעלות על קרקע (בדין "ארצך") – מפקיעה את החיוב .מכאן למדנו כי מקום מושבו של האדם בזמן החיוב הוא הקובע את הגדר ההלכתי שלו ,והנפקא מינה למעשה היא שהמגורים בחו"ל מהווים "חריץ" הלכתי הפוטר מן המצווה. זאת ועוד ,נפקא מינה חשובה לעניין התפילה ושאלת הגשמים .כפי שביארו ה"אור חדש" וה"קהילות יעקב" ,הגדרת "אחרון שבישראל" לעניין זמן החזרה לבית תלויה רק ביושבי הארץ .הנפקא מינה לדורות היא שהציבור אינו ממתין בתפילתו עבור מי שיצא מגדר החיוב המקורי ,והנהגת הכלל נקבעת לפי אלו שחובתם בראייה היא ודאית וקבועה מצד הדין. לבסוף ,נפקא מינה עולה לעניין קיום עדים וגיטין .בזמן שבית המקדש יבנה במהרה, השאלה האם בני חו"ל חייבים בעלייה תשפיע על רמת המצויות של עדים מיבשות רחוקות בירושלים .אם נקבל את שיטת הפוטרים ,הרי שגם לעתיד לבוא נצטרך למצוא דרכים לקיום שטרות וגיטין עבור בני חו"ל ,שכן לא נוכל להסתמך על כך שהם בהכרח יימצאו בעיר הקודש בכל רגל ורגל. בעומקם של דברים ,הסוגיה של עליית בני חוץ לארץ לרגל מגלה לנו יסוד רעיוני כביר על מהות הקשר שבין ישראל לארצו .אנו רואים כאן שחובת הראייה אינה רק מצווה דתית אישית ,אלא היא פועל יוצא של ברית הארץ .המושג "ארצך" אינו רק תיאור גאוגרפי ,אלא הוא מצב רוחני שבו האדם נטוע תחת השגחת הבורא המיוחדת המובטחת ליושבי הארץ. הפטור של בני חוץ לארץ מלמדנו שהתורה אינה מבקשת לנתק את האדם מחיי המעשה

343

גם לנשמה מגיע אוכל

שלו בדרך של הטלת חובה בלתי אפשרית ,אלא היא קובעת את החובה בזיקה ישירה לחיים הלאומיים המתנהלים בתוך גבולות הקדושה. הרעיון העולה מכאן הוא שהעלייה לרגל היא השתחוות של הארץ עצמה ויושביה לפני האדון ה' .בני חוץ לארץ ,למרות מעלתם וכיסופיהם ,נמצאים במצב של "מטלטלין" – הם בגלות ,ללא קרקע רוחנית יציבה המחוברת למרכז העולמי של השכינה .הפטור שלהם אינו גריעה בדרגתם ,אלא הכרה במציאות שבה הם עדיין לא שבו אל נחלתם המלאה .המצווה שייכת למי שחייו השלמים ,על קרקעותיו ותבואתו ,נמצאים תחת כנפי השכינה בארץ ישראל ,ובכך הופכת העלייה לרגל להצהרה ריבונית של העם השוכן על אדמתו. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם דרך הסוגיה של המרחק הגאוגרפי והחיוב ההלכתי ,אנו מוצאים כאן שיעור נפלא בהנהגה של רצון לעומת חובה .המחשבה היהודית מלמדת אותנו שקיימת הבחנה דקה בין ה"חיוב" המוטל על האדם לבין ה"כיסופים" המפעמים בו .יהודי בחוץ לארץ ,על אף שהוא פטור מן הדין ,אינו פטור מן הגעגוע .הנהגתם של אותם רבבות שהיו עולים למרות הפטור ,מגלה לנו את המדרגה שבה האדם אינו שואל "מה אני חייב" אלא "מה אני יכול להשיג" .זוהי אמונה שמעבר לגבולות ,אמונה שבה הלב נמצא בירושלים גם כשהגוף שוכן בבבל. החיבור לנפש נעשה דרך ההבנה שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודת פרך המכלה את כוחותיו של האדם בדרכים ללא הרף ,ולכן קבע את גבולות החיוב לפי יכולת השמירה והשיבה הביתה .הנהגה זו מלמדת אותנו ענווה :להכיר במגבלות המציאות ולהבין שגם במקום שבו אנו פטורים ,עלינו לשמור על הקשר הפנימי עם המרכז .אדם השוכן במרחקים בונה את אישיותו מתוך הידיעה שישנו מוקד של קדושה שאליו הוא שייך ,גם אם הנסיבות אינן מאפשרות לו להיות שם פיזית בכל עת .זוהי הנהגה של נאמנות מרחוק ,המזקקת את האמונה והופכת אותה למשהו פנימי ועמוק יותר מציווי מעשי גרידא. מתוך בירור המרחק והחיוב ,מתגבש מצפן מוסרי המורה לאדם כיצד לאזן בין אידיאלים גדולים לבין האחריות המציאותית לחייו ולביתו .המוסר העולה מכאן מלמד אותנו שהתורה אינה דורשת מן האדם הרפתקנות חסרת אחריות; היא אינה חפצה שהאדם יפקיר את ביתו ומשפחתו בחוץ לארץ למשך חודשים ארוכים של דרכים רק כדי לצאת ידי חובת ראייה שאינה שייכת למקומו .המצפן הזה אומר לנו :הקדושה הגדולה ביותר נמצאת לעיתים דווקא בציות למגבלות שהציבה לנו התורה .העובדה שגדולי עולם כרבי יהודה בן בתירה נשארו במקומם ,מורה לנו שביטול הרצון האישי לעלות לרגל מול הפטור ההלכתי ,הוא כשלעצמו מעשה של עבודת השם. זהו מצפן המחנך ליושר לבב אל מול "חומרות" יתרות .לעיתים אדם מבקש להחמיר על עצמו בדברים שהתורה פטרה אותו מהם ,ובתוך כך הוא עלול להזניח את החובות המוטלות עליו במקומו ובשעתו .המוסר הזה מזכיר לנו שהמדרגות הרוחניות של האדם נבנות מתוך המקום שבו הוא נמצא .אדם השוכן במרחקים נדרש לבנות "בית מקדש מעט"

344

םיטפשמ תשרפ

בתוך גבולותיו ,ולהבין שחלקו בעבודת הכלל הוא לשמור על הגחלת במקומו ,מתוך מבט וכיסופים אל המרכז ,אך ללא פריצת הגבולות שהציבה לו החכמה האלוהית. מתוך בירורי ההלכה והמחשבה ,אנו שבים אל המציאות העכשווית עם תובנות בהירות לחיי המעשה .למדנו כי התורה מכירה במורכבות החיים ובמרחקים המפרידים בין האדם למבוקשו ,והיא קובעת גדרים המאפשרים לכל אחד לעבוד את השם ממקומו .בחיי היום- יום ,התובנה הגדולה היא שהמרחק הפיזי אינו מעיד על ריחוק נפשי .גם כשיהודי פטור מן הראייה מחמת מקומו או נסיבותיו ,הלב נשאר מחובר אל ה"מרכז" – ירושלים .אנו למדים את ערך האחריות :להיות נוכח ומחויב במקום שבו הציב אותך הבורא ,ולדעת שהעבודה הפנימית של הגעגוע וההכנה לקראת הגאולה יקרה לא פחות מהמעשה הפיזי עצמו.

עיקר העניין: סוד העלייה לרגל הוא המפגש הנצחי שבין הלב הנכסף לבין אדון הכל ,מפגש שאינו נמדד רק בצעדי הרגליים אלא במרחבי הנשמה .התורה ,בחכמתה האינסופית ,קשרה את חובת הראייה באחיזה בקרקע הארץ ,ובכך לימדה אותנו כי השכינה שוכנת בתוך המציאות הממשית והבריאה של עם על אדמתו .בני חוץ לארץ ,הפטורים מן הדין אך קשורים בעבותות אהבה ,מייצגים את כוחו של הזיכרון והתקווה; הם אלו השומרים על פני האדון בתוך ליבם גם כשהם מעבר לנהר פרת .העלייה לרגל אינה רק תנועה במרחב ,אלא היא הצהרה שכל נחלתנו, כל קרקעותינו וכל ישותנו שייכים למקור אחד .ביום שבו נשוב כולנו אל ה"ארצך" האמיתית ,יתאחדו החיוב והכיסופים לשירה אחת גדולה של ראיית פני מלך ,מתוך שלמות הארץ ושלמות הלב.