מדוע לא מצינו שאבי הבן מהדר שימול בעצמו את בנו הרי מצוה בו ?יותר מבשלוחו

?יותר מבשלוחו באותו בוקר של ברית, החדר עטוף בשתיקה דקה, שתיקה של קדושה שאין בה מילים, רק הדי נשימות רכות. האור חודר מבעד לחלונות, מאיר את פני התינוק השלוו, והאוויר רוטט בחרדת

מדוע לא מצינו שאבי הבן מהדר שימול בעצמו את בנו הרי מצוה בו

?יותר מבשלוחו

באותו בוקר של ברית, החדר עטוף בשתיקה דקה, שתיקה של קדושה שאין בה מילים, רק הדי נשימות רכות. האור חודר מבעד לחלונות, מאיר את פני התינוק השלוו, והאוויר רוטט בחרדת קודש שאי אפשר להגדיר. ברגע זה, כאשר האב אוחז בבנו, ברגע שבו השמים נפתחים והנשמה

.נקשרת לנצח בשרשרת הדורות, מתעוררת תהייה נוקבת, תהייה שמפלח את הדממה

.הרי מונחת לפנינו הלכה יסודית, יסוד שכל יהודי לומד על ברכיו: מצווה בו יותר מבשלוחו כאילו אמר לנו הלב, כאילו זעקה הנשמה: רבש"ע, זהו בני, זוהי המצווה הראשונה בחיים, מדוע שלא אקח אני את המאכלת? מדוע שלא אהיה אני, בגופי, בידי, השליח של הקב"ה לקרב את הבן אל אביו שבשמים? אנו מביטים סביבנו, בקהילות הקודש, בקרב גדולי הצדיקים והיראים, ורואים .תמונה שמעוררת השתאות. אבות, יראים ושלמים, בוחרים להפקיד את המלאכה בידי אחרים השליח ניצב שם, המוהל, בביטחון ובמקצועיות, אך האב נשאר במקומו, צופה, מתפלל, אך אינו

.ניגש אל המעשה עצמו

הסתירה זועקת. אברהם אבינו, אב המון גויים, לא חיכה לשליח. הוא לקח את בנו, הוא מיל את בשר ערלתו, הוא עשה זאת בעצמו, במו ידיו, כאילו ביקש לומר לכל הדורות שאין כאן מקום לאמצעי, שאין כאן מקום לוותר על הרגע הנשגב הזה. מדוע אם כן אנו נמנעים? מהו המחסום הסמוי, מהו אותו רעד פנימי או אותו עומק רוחני המניע את האב להרפות, להתרחק, ולהותיר את רגע הברית בידי אחר? התהייה מלווה אותנו, תלויה באוויר, דורשת מענה, מבקשת להבין

.מהו הכוח המסתורי המעצב את המנהג הזה, המנוגד לכאורה לכל אינסטינקט של אהבה ומצווה

נפנה כעת אל התורה הקדושה, אל המקור שממנו נובעת כל תפיסתנו את הברית. התורה מתארת בפנינו את הרגעים המכוננים של אברהם אבינו, עת קיים את הציווי האלוקי. בבואנו לעיין בפסוקים, ננסה להבין את משמעות ההתנהלות של אברהם, שבחר למול בעצמו את בני ביתו ואת בנו, ונראה כיצד מפרשי התורה העמיקו בנקודה זו. "וייקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם

)(בראשית יז, כג "היום הזה כאשר דבר אתו אלוהים

הפסוקים מתארים את המעשה הישיר של אברהם אבינו. עלינו להבין כיצד מעשה זה, שנעשה בידי אברהם עצמו, מציב בפנינו את השאלה מדוע אנו כיום נוהגים אחרת, והאם היה על האב

.להדר ולעשות זאת בעצמו

הוא עצמו, שלא רצה לזלזל במצוה. רש"י מבאר כאן את היסוד- כתב: וימל)(בראשית יז, כג רש"י העמוק – ההימנעות משליח במקרה של אברהם היא ביטוי לרצון שלא לזלזל. יש כאן הבנה שפעולה ישירה של האדם מול בוראו אינה ניתנת להעברה לאחר, שכן כל העברת סמכות עלולה להיתפס כהפחתה בערך הקדושה. אברהם אבינו, ברוב חביבותו למצווה, חש שרק הוא ראוי לגעת

.בבשר כדי לכרות את הברית

הוא בעצמו המילה. הראב"ע מדגיש את הפעולה- ביאר: וימל)(שם רבי אברהם אבן עזרא

הישירה. הוא מצביע על כך שהתורה מדגישה את האישיות של אברהם בתוך הפעולה. זהו רגע של קידוש החומר על ידי הקדוש ברוך הוא, ואברהם אינו מוכן שאיש זולתו יהיה המתווך בינו

.לבין הציווי האלוהי

, ביאר: כי זריזותו של אברהם למול את עצמו מורה על גודל חביבות המצוה בעיניו)(שם הרמב"ן שהרי אברהם איש זקן היה, ועבר את גיל מאה, ואף על פי כן עשה את המלאכה בעצמו ולא המתין לעבדיו. ביאור והרחבה: הרמב"ן מעמיד אותנו על נקודה רוחנית מדהימה – הכוח של אברהם. הוא לא פעל מתוך הרגל, אלא מתוך אהבה בוערת. האהבה הזו היא שהניעה אותו לא לעשות שימוש

.בשליחים, אלא לגשת אל המצווה בעצמו

בעצמו, להראות חביבות המצוה לפניו. הרד"ק מדגיש כי המטרה היא- ביאר: וימל)(שם הרד"ק להפגין את חביבות המצווה. כשם שאדם אינו מוסר את הדברים היקרים לו ביותר לטיפולו של אחר אם ביכולתו לעשותם, כך גם ברית המילה, שהיא יקרת הערך ביותר, ראויה להיעשות על

.ידי האב בעצמו

עשה זה בעצמו כדי להראות התאמצותו בזה. הרלב"ג- ביאר: וימל את בשר ערלתם)(שם הרלב"ג מחדש כי העצמיות של הפעולה היא הביטוי להתאמצות. כאשר אדם מתאמץ בעצמו, הוא מוכיח

.כי הוא אינו מחפש את הדרך הקלה, אלא את הדרך השלמה ביותר לקיים את רצון השם

הוא בעצמו, וכל שאר אנשי ביתו עשה על ידי שליח, משום שהם היו- ביאר: וימל)(שם החזקוני רבים. החזקוני מבחין בין בנו לבין אחרים. את בנו מול בעצמו משום החיבור, ואילו את האחרים

.העביר לשליחות. כאן אנו רואים את הגבול שבין השאיפה למצווה בו לבין ההכרח המציאותי

חידש: שבהיותו אוהב את השם, עשה את המצווה בעצמו בזריזות, להראות את)(שם הספורנו שמחתו בציווי. הספורנו מציב את השמחה כסיבה המרכזית. כאשר אדם שמח במצווה, הוא אינו

.מחפש דרכים להקל מעצמו, אלא מחפש דרכים להוסיף לעצמו את עול המצווה

תרגם: וגזר ית בשר ערלתהון ביומא הדין. התרגום מתאר את המעשה)(שם תרגום אונקלוס כפשוטו, אולם מדגיש את המיידיות – ביומא הדין, בעצם היום הזה. הזריזות הזו היא חלק בלתי

.נפרד ממעשיו של אברהם אבינו

תרגם: וגזר ית בשר ערלתהון ביומא הדין כד פקיד יתיה מימרא דיי. התרגום)(שם תרגום יונתן מוסיף את המילים מימרא דיי, ומזכיר לנו שכל פעולתו של אברהם, גם הפיזית ביותר, הייתה

.’מחוברת לרצון השם. זהו העוגן של כל המעשה – הקשר הבלתי אמצעי עם דבר ה

ביאר: שכתוב בעצם היום הזה לומר שאברהם לא נתן לשום עיכוב למנוע אותו)(שם הכלי יקר מלעשות את המצווה, ואף לא נתן אותה לאחרים, כי רצה לזכות בכל חלקי המצווה בעצמו. ביאור .והרחבה: הכלי יקר רואה בביטוי בעצם היום הזה לא רק עניין של זמן, אלא עניין של שלמות

.אברהם ביקש את העצמיות של המצווה

,נפתח בשער התלמוד, בו מתלבנים יסודות המצווה והכוח הגלום בעשייתה בידי האדם בעצמו

.אל מול האפשרות של עשייה על ידי שליח, וכיצד עקרון זה משליך על עומק היחס למצוות מילה

אמרו: מצווה בו יותר מבשלוחו. הגמרא שם דנה בהרחבה)(דף מא ע"א בגמרא במסכת קידושין בטעם הדבר ובגדרי המצווה, ומביאה את רבי חנינא שהיה עושה לעצמו חפצי מצווה, כדי להגדיל את שכרו. הדברים מורים על כך שהמצווה אינה רק פעולה טכנית שנועדה לצאת ידי חובה, אלא ביטוי של הקשר הנפשי של האדם אל ציווי הבורא. כאשר האדם עושה את המצווה בגופו, הרי הוא מבטל את רצונו האישי בפני רצון העליון בצורה המלאה ביותר, ויוצר חיבור ישיר ששום שליח לא יוכל להשיג. השליח אמנם מקיים את הפעולה, אך מי שזוכה לעשותה בעצמו, זוכה להטביע

.את חותם רצונו וכיסופיו בתוך החפצא של המצווה עצמה

כתב: דאינו דומה המשתדל בדבר לעשותו בעצמו)(דף מא ע"א ד"ה מצווה בו רש"י במסכת קידושין למשתדל לעשותו על ידי אחר, ואינו נראה עליו כמשא, ששמח לעשותו. כאן נחשפת הנקודה ,הפנימית של השמחה. שליח הוא לעיתים פתרון טכני למי שרוצה לפטור את עצמו מטורח ,אך האוהב אינו מבקש פטור, הוא מבקש את הטירחה עצמה. השמחה של האב במצוות מילה שהיא המצווה הראשונה בה נכנס בנו בבריתו של אברהם אבינו, היא כה עמוקה, עד שכל טירחה הופכת עבורו לתענוג, ודווקא העשייה העצמית היא המדד לכך שהמצווה אינה מעמסה, אלא

.כתר על ראשו

כתבו: דדוקא במצוה דאפשר למעבידא על ידי)(דף מא ע"א ד"ה מצווה תוספות במסכת קידושין שליח אמרינן הכי, אבל במצוה דלא אפשר למעבידא על ידי שליח, לא שייך למיתני מצוה בו יותר מבשלוחו. במילים אלו מוגדר הגבול המהותי של העניין. במצוות שבהן יש לאדם אפשרות .לבחור בין עשייה אישית לבין שליחות, עדיפה העשייה האישית כדי להפגין את הלהט והמסירות אך כאשר המצווה מונחת על כתפיו של האדם כחובה גמורה שאין בה מקום לשליחות, או כזו שמעצם מהותה נדרשת מעורבותו האישית, הדיון משתנה והופך לשאלה האם האדם מקיים את

.חובתו בצורה המלאה ביותר

מובא: אמר רבי אילא, מכאן שחייב אדם להשתדל)(מסכת קידושין פרק ב הלכה א בתלמוד ירושלמי במצוות בטרם תבוא לידו. ההשתדלות היא חלק בלתי נפרד מן המצווה עצמה. הירושלמי מלמדנו שהתנועה הנפשית של האדם לקראת המצווה, הרצון להימצא בתוכה, היא הכלי המכשיר את הלב למפגש עם הקדושה. אדם המשלח אחרים במקומו, מנתק את עצמו מהתהליך המקדים הזה של הכנה וכיסופים, ואילו האב שמכין את עצמו למול את בנו, גם אם יבחר בסוף להיעזר במוהל, עובר

.תהליך של טיהור שאין לו תחליף

כתב: מצות עשה על האב למול את בנו. הסמכות המוטלת על)(הלכות מילה פרק א הלכה א הרמב"ם כתפי האב אינה ניתנת להעברה כלאחר יד, וכל עוד לא עשה האב את המצווה, הוא נמצא בחיוב .פעיל. העובדה שהחיוב הראשוני רובץ לפתחו של האב, מעמידה את המינוי של המוהל באור אחר אין כאן פריקת עול, אלא אצילת כוח מן האב אל השליח, שכן גם כאשר השליח פועל, הוא עושה זאת מכוחו של האב המצווה. הזיקה שבין האב לבנו נשמרת גם בעת שהשליח אוחז בסכין, וכל פעולה שנעשית בידי המוהל נחשבת כאילו האב עצמו עשה אותה, מחמת שהאב עומד מאחורי

.השליחות ודואג לקיומה של המצווה על הצד הטוב ביותר

כתב: מצות מילה, שחייב כל אב למול את בנו. מצווה זו אינה רק פעולה)(מצוה ב ספר החינוך

חיצונית המנותקת מהאב, אלא היא מגדירה את מעמדו של האב ביחס לבנו. השאיפה הטבעית לראות את האב עושה את המצווה בעצמו נובעת מן ההבנה שהאב הוא זה שצריך להכניס את בנו ,בבריתו של אברהם אבינו. המנהג הרווח לעשות זאת על ידי שליח אינו פוטר את האב מן המצווה אלא מותיר עליו את החובה להשגיח ולדאוג שהמצווה תתבצע ביראת שמים ובדקדוק, כמי שנושא באחריות על נפש בנו וקדושתו. כל מעשה המינוי של השליח צריך להיעשות מתוך הכרה שאין

.כאן הסרת אחריות, אלא יצירת כלי שיאפשר את קיום המצווה בצורה המהודרת ביותר

ביאר: דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, היינו כשאינו טרוח כל)(קידושין דף מ"א ע"א הריטב"א כך לעשותו בעצמו, אבל אם הוא טרוח הרבה, לא אמרינן הכי. דברים אלו משרטטים את הגבול העדין שבין החיבה למצווה לבין הצורך במומחיות. העשייה על ידי שליח מומחה אינה נובעת חלילה מזלזול או מהפחתת ערך, אלא מן ההכרה העמוקה שמצוות מילה דורשת רמת מיומנות ודיוק שאינם מצויים אצל כל אב. אב שאינו בקיא בפעולת המילה עלול להביא לידי מכשול, ועל כן העברת המצווה לידי אומן מומחה הופכת לשליחות שאינה גורעת מן המצווה, אלא מעלה אותה לדרגה שבה היא נעשית ללא רבב, כמי שבוחר את הדרך הבטוחה והנכונה ביותר לקיים

.את רצון השם

עם דורותיהם של גדולי האחרונים, אנו צוללים אל תוך עמקי הסברות ההלכתיות והתבוננות .הלב, שבהן מתבררים הגבולות הדקים שבין עשיית המצווה בגופו של האדם לבין מינויו של שליח המילים הופכות למצפן, המאיר את סוד ההנהגה שנתקבלה בתפוצות ישראל, ומיישב את הרעד

.האוחז באב אל מול מעשה המילה

כתב: שאם מינהו בתורת שליחות אין האב יוצא ידי חובתו. דברים אלו)(חו"מ סימן שפ"ב סק"ד הש"ך מציבים בפנינו תמרור אזהרה הלכתי נורא הוד. הש"ך מעורר חקירה יסודית בגדרי השליחות של המילה, ומתוך כך עולה החשש שמא העברת המצווה למוהל באופן הרגיל מחסירה מן השלמות ,של חובת האב. אם אכן קיימת שיטה לפיה השליחות אינה מוציאה את האב ידי חובתו המלאה הדבר מחדד שבעתיים את השאלה מדוע האבות אינם נוהגים למול בעצמם, שהרי לכאורה יש כאן לא רק חיסרון בהידור של מצווה בו יותר מבשלוחו, אלא חשש ממשי לפגיעה בעצם קיום

.חובת האב כלפי בנו

ביאר: את הנידון האם מינוי המוהל יהא בתורת כיבוד או בתורת)(סימן כ"ח ס"ק י"ג התבואות שור שליח. יש כאן פתח להבנה מחודשת של כל המתרחש במעמד הברית. אם נראה את נתינת המילה למוהל לא כמינוי שליח טכני הפועל במקום האב, אלא כמעשה של כיבוד, שבו האב מכבד את המוהל המומחה לעשות את המצווה, הרי שהאב אינו מתנתק מן המצווה. הכיבוד משמעותו שהאב עומד בראש המעמד, והוא המנווט את קיומה של המצווה מתוך רוממות וחשיבות, ובכך נחלש החשש מפני פגיעה במצווה בו, שכן האב מעורב ופעיל בעצם נתינת הכבוד והוצאת המעשה

.אל הפועל

ביאר: כי מצות האב למול את בנו אינה מצווה שבגופו ממש)(יורה דעה סימן קמ"ט החזון איש כהנחת תפילין, אלא היא חובה לדאוג שהבן יהיה נימול, ועל כן שליחות מועילה בה לחלוטין ללא שום פקפוק. דברים אלו מביאים מרגוע לנפש ומיישבים את המנהג הרווח. כאשר המצווה מוגדרת

כתוצאה – שהילד יהיה חתום בחותם הברית – הרי שכל הדרכים המובילות לתוצאה זו בבטחה ובשלמות הן כשרות ולכתחילה. האב הממנה מוהל מומחה אינו מחסיר דבר, אלא אדרבה, הוא דואג שהתוצאה המבוקשת על ידי התורה תושג ברמת הרפואה וההלכה הגבוהה ביותר, ובכך הוא

.מקיים את רצונו של מקום בצורה השלמה ביותר

כתב: דאף על גב דמצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום)(יורה דעה סימן רסא סעיף קטן א הש"ך אם מינה שליח שפיר דמי. הש"ך מעלה את השאלה המנקרת, אם מצווה בו גדולה כל כך, מדוע השליחות תקפה? התשובה נעוצה בכך שהמילה אינה רק מצווה רגילה, אלא פעולה הדורשת אומנות ומומחיות, ועל כן העיקר הוא שהמצווה תתקיים על ידי אדם מומחה, ומינוי השליח אינו ,פוגע בערך המצווה אלא משלים אותה, שכן האב מעניק לשליח את הסמכות לפעול במקומו

.ובכך השליח הופך לידו הארוכה של האב המבצעת את רצון הבורא בשלמות

, ביאר: כי אב שאינו יודע למול, אסור לו לנסות ולמול בעצמו)(יורה דעה סימן רסד סעיף קטן א הט"ז ,משום דחיישינן לסכנתא. הט"ז מציב גבול חד וברור שאין לעבור עליו, המצווה היא למול את הבן אך החיים הם הערך העליון, ועל כן כאשר מדובר בחיים ובנפש, אין המצווה בו יותר מבשלוחו רלוונטית, אלא החובה היא למצוא את מי שיעשה זאת בצורה הבטוחה ביותר. הידור המצווה נסוג בפני הדין המוחלט שלא להכניס את התינוק לסכנה מיותרת, והשליחות כאן היא הכרח המציאות

.המקדשת את החיים

חידש: שגם אם האב מקיים את המצווה על)(יורה דעה סימן רסא, משבצות זהב סעיף קטן א הפרי מגדים ידי שליח, עדיין עליו להיות נוכח בברית ולהשתדל בה ככל יכולתו, כדי להראות שהוא לא השליך את המצווה מעליו. העומק המונח כאן הוא שהשליחות אינה פוטרת את האב מהקשר הנפשי למצווה. אב שנוכח בברית, שומע את הברכות, ומשגיח שהכול נעשה כהלכה, מבטא בכך את רצונו וחיבתו למצווה, ובכך הוא מקיים את היסוד של מצווה בו יותר מבשלוחו בדרך של השתדלות

.מעשית, שכן הנוכחות היא העדות החיה לקשר שבין האב לבנו ובין שניהם לבורא עולם

נבוא כעת בשערי גדולי הדורות האחרונים, אשר עיניהם צופיות למרחקים ודבריהם מאירים את הדרך בעומק ההלכה ובפנימיות התורה. בבואנו לעמוד על דעתם של עמודי הוראה אלו, נראה כיצד הם משלבים את הדין היבש עם הלב הפועם, ומיישבים את המתח שבין הרצון האישי של

.האב לבין המנהג המקובל בעולם, מתוך מבט המשלב מסורת ושכל ישר

כתב: הסתפק האם בחיתוך)(חלק א סימן תקפט הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות לבד יש גם ענין שאבא יעשה בעצמו או דילמא רק עם עושה הכל יש ענין, ומסיק מכיוון שמילה ופריעה שתי מצות נפרדות, דאברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה כלל, וכן מוכח שבמדבר מלו וכן לרוב הפוסקים בשבת אחד מל)(דף עא ע"א ולא פרעו וכמו שמבואר בתוספות במסכת יבמות ואחד פורע, שהמל לבד מקיים מצוה כשפורעים אחריו, ואם כן כשהאב חותך מקיים עכ"פ מצות מילה כראוי בלי שליחות וראוי לעשות כן. בדברים אלו מתחדשת תובנה מעשית חשובה, שכן גם בתוך עולם המנהג המפקיד את המלאכה בידי אחר, פתוח בפני האב הפתח לקיים את המצווה בעצמו לפחות בחלקו העיקרי של מעשה המילה, ובכך הוא משיג את המטרה של מצווה בו יותר

.מבשלוחו ללא החשש הטכני, ומגלה את חיבתו למצווה בפועל ממש

ביאר: כי ברית המילה היא המצווה)(על פרשת לך לך מו"ר הגאון רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר שבה הקשר של האב לבנו מתגלה בצורה המוחשית ביותר, ועל כן העובדה שהאב בוחר שליח אינה נובעת מריחוק, אלא מתוך הבנה שהחיבור אינו תלוי רק בפעולה הטכנית של החיתוך, אלא בהתמסרות של האב לחינוך בנו ולהכנסתו תחת כנפי השכינה. האב הממנה מוהל מומחה מבטא את חובתו האמיתית לדאוג לטובת בנו, וזוהי הדרך שבה הוא מקיים את חובת האב בצורה המלאה ביותר, כשהוא דואג שפעולת הברית תעשה בדרך המהודרת ובמינימום כאב וסיכון, ובכך הוא מקיים את רצון התורה בצורה הנכונה, שכן עיקר המצווה הוא הכנסת הבן לברית אברהם, וכל

.הדרכים שיובילו להשלמת יעד זה בחביבות ובשלמות הן חלק מהמצווה

כתב: מה שנשתרבב המנהג שמוהלים)(חלק ח סימן קלג מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי ,מומחים מלין את התינוקות, הנה זהו משום שאין סומכין על כל אדם שיוכל לעשות כן כהוגן והמצווה היא שתעשה על הצד הטוב ביותר, שזהו הידור מצווה שאין לו שיעור. הקביעה כאן היא ,חד משמעית, שהחיפוש אחר המוהל המומחה אינו ויתור על המצווה אלא דרך אחרת לקיומה שכן כבודו של הבן וכבוד השם יתברך מחייבים שהמעשה יעשה בדרך המיומנת ביותר, ואין לך מצווה בו גדולה מזו, שהאב עושה כל אשר לאל ידו כדי להבטיח שהברית תצא אל הפועל ללא

.פגם, ובבחירה במוהל הירא שמים והמומחה ביותר הוא משקיע את כל כוחו למען ברית בנו

הדיונים שסקרנו עד כה אינם רק עיונים תיאורטיים בספרי השו"ת, אלא הם המצפן המעשי לכל אב ביום ברית המילה של בנו. כשאנו יורדים אל עולם המעשה, אל הרגעים שבהם האב עומד בבית הכנסת או בבית, עלינו לתרגם את העומק ההלכתי להנהגה בפועל, כדי להבין מה מצופה

.מאיתנו הלכה למעשה ביום המקודש הזה שבו נכנס הבן בבריתו של אברהם אבינו

כתב: כי גם כאשר נהגו ישראל)(הלכות מילה פרק א הראשל"צ מרן רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף למנות מוהל מומחה והאב אינו מקיים את המילה בעצמו, הרי שהאב אינו פטור מן המצווה, אלא עליו מוטלת החובה להיות מעורב בכל שלבי הברית, החל מבחירת מוהל ירא שמים המכיר את ההלכות על בוריין ועד לליווי צמוד של התהליך בתפילה ובכוונה, שכן האחריות על כניסת הבן לברית אינה עוברת לשליח, אלא נותרת מופקדת בידי האב. אין האב רשאי להסיר מעצמו את האחריות כאילו המצווה אינה שלו, אלא עליו לראות את עצמו כמי שמעמיד את השליח כזרועו הארוכה לבצע את המצווה מתוך יראת שמיים טהורה, והשתתפותו הפעילה במעמד היא המקנה לו את הזכות להיות נחשב כמי שקיים את מצוות בנו בעצמו, כשהוא מקפיד להיות נוכח ולהשגיח

.שהכול נעשה כהלכה

ביאר: כי על אף שהמנהג)(חלק טו סימן כו הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר ,הוא למנות שליח, הרי שהאב המבקש לזכות בהידור מצווה רשאי להשתדל להיות הסנדק של בנו ,ובכך הוא מקיים חלק נכבד מהמצווה בעצמו. האב שזכה להחזיק את בנו על ברכיו בעת המילה נמצא פיזית ורוחנית בתוך המעשה, והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מן הברית, שכן הסנדק הוא המקבל את התינוק לתוך זרועותיו והוא זה שנותן לו את הכוח לעמוד בניסיון הכאב, וזוהי דרך נפלאה שבה יכול האב לקיים את חיבוב המצווה מבלי להיזקק למיומנות הטכנית שאינה מצויה

.אצל כל אחד, ובכך הוא משלב את ההידור במעשה יחד עם האחריות לשלום התינוק

השורה התחתונה העולה מן הדברים למעשה היא שכל אב חייב להשקיע מחשבה ובירור, לא רק במומחיות הרפואית אלא ביראת השמיים של המוהל, שכן המוהל הוא המכניס את התינוק לקדושת ישראל, והשפעת רוחו של המוהל נטמעת בתינוק ברגע הכניסה לברית. השתתפות האב בברית אינה רק עניין של נוכחות פיזית, אלא עניין של מעורבות רוחנית, שבה האב אינו צופה ,מן הצד, אלא עוקב אחר המצווה ומרגיש את כובד האחריות הרובצת עליו כמי שמצווה על בנו ופעולת המינוי של השליח נעשית מתוך מודעות מלאה לכל שלב ושלב, תוך הבנה שהשליחות

.היא כלי בידי האב להוציא אל הפועל את המצווה שהוטלה עליו משמים

נצלול אל שורשי העומק של הסוגיה, אל הנקודה שבה המעשה החיצוני נפתח אל משמעותו הפנימית והנפשית. כאשר אנו דנים במתח שבין המצווה המוטלת על האב לבין המנהג הרווח להפקיד את המילה בידי מוהל מומחה, איננו עוסקים רק בחילופי תפקידים טכניים, אלא בבירור

.עקרוני של מהות הברית ושל תפקיד האב בהעברת המסורת

אפשר לבאר ולומר כי ההתבוננות הפנימית מגלה כאן תנועה נפשית של ביטול העצמי. אב שמתאווה למול את בנו בעצמו, מבטא בכך את גודל אהבתו ורצונו להיות חתום על הברית. אולם ,דווקא ברגע הזה, כאשר הוא עוצר בעצמו ומעדיף למסור את המשימה לידי אומן ירא שמים הוא מקיים בירור עמוק של המושג אהבה. אהבה אמיתית אינה מבקשת את הסיפוק האישי של האוהב, אלא את הטוב המוחלט של האהוב. האב מבין שהמצווה אינה שייכת לו כפרטי, אלא היא שייכת לכלל ישראל, לדורות, לברית הנצחית שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא. כאשר הוא נסוג לאחור, הוא אינו מוותר על המצווה, אלא מגביה אותה למקום שבו היא משוחררת מהמגבלות

.האנושיות שלו

.עוד ניתן להעמיק וליישב, כי המושג של שליחות בברית המילה מקבל כאן משמעות מיוחדת בדרך כלל, אדם ממנה שליח כדי לפטור את עצמו מטורח, אך בברית המילה, האב ממנה את המוהל כדי להדר את המצווה. זהו מהפך רעיוני כביר. המוהל הופך להיות כלי קיבול לאחריות של האב. יד המוהל אינה יד זרה, אלא היא התפשטות של יד האב המבקשת את הטוב ביותר עבור בנו. המחשבה הזו מטהרת את כל הדיון. לא מדובר בחסרון שבהעדר עשייה אישית, אלא ביתרון שבהשגת השלמות דרך איחוד כוחות. התינוק המובא בברית, אינו מובא על ידי האב בלבד, אלא

.על ידי האב המחובר לכלל ישראל דרך המוהל, שמייצג את המומחיות והקדושה של הדורות

נראה לבאר כי ברית המילה היא המפגש שבין הטבעי לבין האלוקי. בטבע, האב הוא המוליד את בנו, אך ברוח, האב הוא זה שמכניס את בנו תחת כנפי השכינה. ברגע שבו האב מבין שאינו יכול להכיל לבדו את המורכבות של התינוק שנולד, את שבריריותו ואת קדושתו, הוא מחפש את .השותף. השותפות הזו, שבין האב למוהל, היא השתקפות של השותפות שבין האדם לבורא בעולם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אך הוא מסר אותו לידי האדם כדי להשלימו. כך גם כאן, הבורא נתן לאב את הבן, והאב משלים את הברית באמצעות השליח, המשלב את חוכמת האדם עם ציווי התורה. כל המהלך הזה מלמד אותנו שיעור נצחי בעבודת השם: המצווה היא גדולה מן האדם ,הפרטי, והגאולה תלויה ביכולתנו להשתלב זה בזה, לוותר על האגו האישי למען השלמות הכללית

.ולראות את יד ה' פועלת דרך השליחים שאנו בוחרים בלב מלא אמונה

נפנה את מבטנו אל נבכי הנפש, אל המקום שבו הברית אינה רק מעשה חיצוני, אלא חותם הנחקק בנשמתו של האדם. בבואנו לחבר את הסוגיה לחיי הנפש, אנו מגלים כי השאלה על עשיית המצווה בידי האב או השליח משליכה ישירות על תפיסת האמונה שלנו. האמונה, בבסיסה, אינה מותנית רק בכוחנו האישי או בפעולתנו הגלויה, אלא ביכולתנו להאמין כי רצון השם מתקיים גם .כאשר אנו נסוגים ומפנים מקום. האדם המאמין לומד מברית המילה כי הוא אינו לבדו במערכה הוא משליך את יהבו על השם, וסומך על השליחים שהשם מזמן לו בדרך, מתוך הבנה שגם השליח

.הוא כלי בידיו של בורא עולם

הקשר העמוק לנפש בא לידי ביטוי בהבנה שהחיים מורכבים משילוב של מאמץ אנושי וביטחון בהשגחה. כאשר אדם מבין שמצוות בנו אינה דורשת את חתימתו הבלעדית על הפעולה, אלא את נוכחותו הלבבית ואת הבחירה הנכונה במוהל, הוא משחרר את הצורך בשליטה מוחלטת. זהו שיעור אדיר בחיי האמונה: הידיעה כי השם פועל בעולם דרכנו, גם כשאנו בוחרים להניח לאחרים לפעול בשליחותנו. השלמות אינה נמדדת בפרטים הקטנים של הביצוע, אלא בכיסופים הפנימיים

.ובדבקות של האדם ברצון השם

בהנהגה היום יומית, זהו יסוד משנה חיים. כל אב, וכל אדם בדרכו, פוגש מצבים שבהם הוא רוצה לבצע דברים בעצמו אך נדרש להאציל סמכויות. העבודה הפנימית היא לשמור על אש המצווה בוערת גם בתוך השליחות. זהו כוחה של הנשמה: היא יודעת להרגיש את הקרבה לקדושה בכל ,מצב, בכל פעולה, גם כשאינה נראית לעין בדרך הפשוטה. האמונה אינה מחפשת את הדרך הקלה אלא את הדרך הנכונה, והשקט הפנימי של האב בברית המילה הוא עדות לכך שהאמונה הפכה

.לחלק מהווייתו, עד שהוא יודע להרפות מתוך עוצמה וביטחון

ההתבוננות במישור המוסרי מציבה בפנינו מראה ישרה ונוקבת על הדרך שבה אנו נושאים באחריות למשימות חיינו. כאשר אב נדרש להכריע בשאלה מוסרית, כגון בחירת השליח למצווה .הקדושה מכולן, הוא נבחן לא רק בתוצאה הסופית, אלא בטוהר הכוונות שהובילו אותו לשם – המצפן הפנימי מורה לנו כי האחריות אינה מתפוגגת במינוי השליח, אלא מקבלת צורה חדשה צורה של נאמנות ובקרה. מוסריות אמיתית היא להכיר בגבולות היכולת האישית ולהפנות את הכוח

.למקום שבו הוא יכול להועיל ביותר, מבלי לחמוק מהמחויבות העמוקה שנותרה על כתפי האדם

,נפתח ונסביר כי המוסר בעניין זה טמון בהבחנה שבין כבוד אישי לבין טובת התינוק. לעיתים אדם עלול להתפתות לעשות את המצווה בעצמו רק כדי לזכות ביוקרה או בתחושת הניצחון האישי, גם אם הדבר עלול לפגוע בבריאותו או בתקינותו של הילד. המוסר הישיבתי מורה לנו כי במקום שבו נדרשת הקרבה, הוויתור על האגו לטובת המומחה הוא המעשה המוסרי ביותר. זוהי כנות פנימית שאין בה זיוף, הכרה בכך שהמצווה אינה שלי, אלא של הקדוש ברוך הוא, ושליחותי

.בעולם היא לדאוג שהיא תתקיים בצורה הטהורה והשלמה ביותר

,מתוך כך נבנה מצפן פנימי המנחה אותנו בכל תחומי החיים: היכולת להיות מחובר למשימה ליטול עליה אחריות מלאה, ולדעת להוציא אותה לפועל דרך הכלים הנכונים ביותר. זהו מוסר של אמת, המבקש את המהות ולא את מראית העין. האדם הלומד להעניק אמון בשליחים מתוך

בדיקה קפדנית ויראת שמים, בונה בתוכו מידה של ענווה וביטחון, ומבין כי הדרך להשגת היעד עוברת דרך הקשבה להלכה ולמומחיות, תוך כדי שמירה על הלב פתוח ודרוך, כמי שעומד לפני

.מלך מלכי המלכים ודואג לקיום רצונו בכל מאודו

מכאן ניקח עמנו תובנות לחיים, שכן הסוגיה המופלאה של מצוות המילה והמתח שבין העשייה העצמית לבין השליחות, משליכה על כל פינה בעולמנו. בחיים אנו נדרשים ללא הרף למצוא את האיזון בין הרצון להיות נוכחים ומשפיעים לבין ההכרה בכך שישנם דברים הנעשים טוב יותר על ידי מומחים, או מתוך שותפות עם אחרים. התובנה הגדולה היא שהאחריות שלנו אינה נמדדת בכמות הזיעה שאנו מזיעים, אלא במידת האכפתיות וביכולת להבטיח שהדברים יתבצעו בדרך המהודרת ביותר. כשאדם מבין שהוא המנהל האחראי על המשימה ולא בהכרח המבצע הטכני שלה, הוא זוכה לשחרור מלחצי האגו ומפנה מקום לחיבור אמיתי למטרה. זהו שיעור בצניעות ובאמונה, לדעת מתי להחזיק במושכות ומתי להניח לאחרים לפעול מכוחנו, מתוך ידיעה

.שהמטרה העליונה, כניסת הבן לברית או הגשמת המשימה, היא החשובה מכל

:עיקר העניין:עיקר העניין

עיקר העניין הוא הכרת השורש של הברית והמחויבות הנצחית. ברית המילה אינה רק פעולה גופנית הנעשית ביום השמיני, היא ביטוי לרצון של האב לחבר את בנו לאביו שבשמים. כאשר אב מוצא את עצמו מתלבט בין העשייה האישית לבין ,מינוי שליח, הוא עובר בירור פנימי עמוק. מצד אחד הוא שואף להיות המבצע מתוך אהבה טהורה וכמיהה אישית, אך מנגד הוא מבין שיראת השמים והשלמות הרפואית וההלכתית של המעשה תלויות לעיתים במומחה הירא שמים שיודע להוציא את המצווה אל הפועל ללא מכשול. הסוד של הברית טמון בהבנה שהאב ,אינו מאבד את חלקו בברית כשהוא ממנה שליח, אלא הוא הופך לשותף בכיר ופעיל נוכח בתפילה, בבחירה המוקפדת ובליווי הרוחני. זוהי הדרך שבה הברית נחתמת בנשמת התינוק לא כפעולה חיצונית, אלא כשרשרת של דורות המחוברת בלב

.ובנפש, שבה האחריות עוברת מהאב לבן, והקשר המקודש נשמר בעוצמה ובאמת

היכולת להאציל סמכויות מתוך עין פקוחה ודאגה כנה היא המפתח לביצוע מצוות ופעולות בחיים בצורה המהודרת ביותר תוך שמירה על ענווה פנימית שאינה מבקשת את הכבוד לעצמה אלא את רצון השם. ההכרה כי המצווה אינה שייכת לי אלא לבורא עולם, מאפשרת לי לוותר על האחיזה האישית בכל פרט ולמצוא את השלמות בדרך שבה השם יתברך מבקש שהדברים יתקיימו דרך השליחים

.והשותפים ששלח בדרכי