מה בנתה נכדתו של מתושלח במצרים?

מתוך בירור פלאי ההשגחה והקשר הבלתי ניתק בין צערם של ישראל לכיסא הכבוד ,אנו פותחים צוהר אל אחד המדרשים המרעידים ביותר המובאים בפרשתנו .השאלה העומדת לפתחנו נראית במבט ראשון כחידה היסטורית – מה בנתה נכדתו של מתושלח במצרים? –

מה בנתה נכדתו של מתושלח במצרים? מתוך בירור פלאי ההשגחה והקשר הבלתי ניתק בין צערם של ישראל לכיסא הכבוד ,אנו פותחים צוהר אל אחד המדרשים המרעידים ביותר המובאים בפרשתנו .השאלה העומדת לפתחנו נראית במבט ראשון כחידה היסטורית – מה בנתה נכדתו של מתושלח במצרים? – אך היא טומנת בחובה את סוד הזיכרון האלוהי ואת עומק השותפות של הקדוש ברוך הוא בצרתם של בניו. אנו מוצאים בפרשה תיאור נשגב של מראה אלוהי ,המשלב בתוכו חומר גשמי כביכול – לבנה – יחד עם זוהר השמיים .מה הקשר בין לבנת הטיט הפשוטה של עבדי מצרים לבין המעמד הנשגב בסיני? המדרש חושף בפנינו כי בתוך הלבנים הללו נטמן סיפור של מסירות נפש ,של כאב ושל דמעות ,שהגיעו עד לכיסא הכבוד והפכו לחלק בלתי נפרד ממראה השכינה. כדי לעמוד על סוד הזיכרון השמימי של צרת ישראל ,עלינו להביט בפסוק המתאר את המראה שנגלה לעיני אצילי בני ישראל במעמד הברית ,מראה המשלב ארציות ושמימיות בכפיפה אחת: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד י)

חכמינו בפירושיהם על התורה חשפו את הסיפור המזעזע והמרגש המסתתר מאחורי אותה לבנה המוצבת תחת רגלי השכינה. רבינו יעקב בעל הטורים ,בספרו פירוש בעלי התוספות על התורה (שמות כד י) ,פירש" :ויש במדרש כי כשהיו ישראל משועבדים במצרים ,פעם אחת באה אשה אחת מעוברת לסייע את בעלה לגבל הטיט וללבון הלבנים ,והפילה המעוברת מטורח העבודה שפיר אחת שאינו מרוקם ,ונפל בטיט וגבלתו ועשתה לבנה ממנו .בא גבריאל והביא אותה לבנה לפני הקב"ה, ואמר לו ראה כמה בניך מתמוטטים והם בשעבוד קשה .בא הקב"ה והניחה לפניו לזיכרון". בעלי התוספות מגלים לנו שהלבנה שתחת רגלי השכינה אינה סתם אבן יקרה ,אלא עדות דוממת ואיומה לסבלן של נשות ישראל במצרים .השפיר שנפל לתוך הטיט הפך לחלק מלבנה ,וריבונו של עולם בחר להניח דווקא אותה לפניו ,כדי שצער השעבוד לא יישכח ממנו לעולם. רבינו חזקיה בן מנוח ,בספרו חזקוני (שמות כד י) ,הוסיף וזיהה את זהותה של אותה אישה: "ויש במדרש ...והיתה זו בת בנו של מתושלח .וכל זמן שהיו ישראל במצרים היתה אותה לבנה לפניו לזכרון ,וכאשר נגאלו הניחה הקב"ה תחת רגליו ואור וחדוה לפניו והיינו דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר -לבנה שנעשית משפיר של יולדת ".החזקוני מדגיש כי האישה הייתה מיוחסת ,נכדתו של מתושלח הצדיק ,מה שמלמדנו שהשעבוד לא פסח על איש .הוא מבאר את המעבר מ"לפניו" ל"תחת רגליו" – בזמן הגלות הלבנה הייתה מול עיניו לעורר רחמים ,ובזמן הגאולה היא הופכת להדום רגליו ,אות לניצחון הרוח על הטיט המצרי.

352 םיטפשמ תשרפ

רבינו אשר בן יחיאל ,בפירוש הרא"ש על התורה (שמות כד י) ,כתב" :ובחורבן בית המקדש השליכה לארץ ,והיינו דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו". הרא"ש קושר בין הלבנה הזו לבין גורלו של בית המקדש .אותה לבנה שהייתה "תפארת ישראל" בגלל המסירות שבה ,הושלכה לארץ בזמן החורבן כשפסק הזיכרון של הזכות הזו להגן על העם .בכך אנו רואים שהלבנה הזו מלווה את ההיסטוריה הישראלית בכל תחנותיה. מתוך דברי המפרשים המגלים את הסיפור האישי והכאוב ,אנו פונים אל מקורות חז"ל במדרש ,שם מתבאר היסוד הכביר של השתתפות השכינה בצערן של ישראל .המושג "לבנת הספיר" הופך מחומר יקר ערך לביטוי של קרבה אלוהית שאין לה שיעור. במדרש רבה (שמות כג ח) שנינו" :כל זמן שהיו ישראל בשעבוד ,היתה לבנה נתונה תחת רגליו של הקדוש ברוך הוא ,כביכול .כיוון שנגאלו ,היכן היתה? במקום שהיא נתונה ,שם היא מונחת ".הסבר המדרש מלמדנו שהקדוש ברוך הוא אינו מביט בסבל מן הצד .הלבנה שתחת רגליו היא עדות לכך ש"עמו אנכי בצרה" .כאשר ישראל היו משוקעים בטיט ובלבנים ,גם כסאו של מלך מלכי המלכים היה כביכול עשוי מאותו חומר של עבדות ,כדי להורות שאין השכינה שרויה בשמחה כל עוד בניה מתייסרים תחת יד נוגש. במדרש תנחומא (פרשת בא) נאמר" :אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה :ראה אני עמכם בשעבוד ,שנאמר 'בכל צרתם לו צר' ".הסבר הדברים כאן מתחבר לסיפורה של נכדת מתושלח .הבחירה בלבנה שנוצרה מתוך שפיר של יולדת אינה מקרית; היא מייצגת את שיא הסבל האנושי – אישה הכורעת ללדת בתוך אתר בנייה של עבדות .הבאת הלבנה הזו על ידי המלאך גבריאל לפני כיסא הכבוד היא פעולה שנועדה "להכריח" כביכול את הרחמים האלוהיים להתעורר ,מתוך הוכחה פיזית לכך שחוקי הטבע והמוסר נרמסו במצרים. בגמרא במסכת סוכה (דף ה ע"א) מובא" :מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים... והכתיב 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר'?" הסבר הסוגיה ברוח המדרש מיישב כי הלבנה הזו היא הגשר שבין השמיים לארץ .היא אינה סתם חפץ ,אלא היא הזיכרון של העמל הישראלי שהתקדש והפך למרכבה לשכינה .הקדוש ברוך הוא לקח את הדבר הכי מושפל והכי כואב – לבנה שבלעה בתוכה חיים שלא זכו לראות אור יום – והפך אותה לדבר הכי קדוש והכי קרוב לרגלי השכינה ,לומר לנו :דמעתכם אינה הולכת לאיבוד. מתוך יסודות המדרש ,אנו מעפילים אל דברי הראשונים והאחרונים המבארים את פשר המהפך שחל באותה לבנה – כיצד הפך הטיט המצרי העכור לאבן ספיר מאירה וטהורה תחת רגלי השכינה. רבינו בחיי בן אשר ,בספרו פירוש רבינו בחיי על התורה (שמות כד י) ,כתב" :לבנת הספיר - דרשו רז"ל לבנה ממש היתה שם ,שהקב"ה מזכיר בה צרתם של ישראל במצרים ...ונקראת ספיר על שם שהיא מאירה ובהירה ,כי באותה שעה היתה הגאולה והיתה שמחה לפניו יתברר ".רבינו בחיי מבאר את סוד הטרנספורמציה של החומר .הלבנה ,שבזמן השעבוד הייתה כהה ומייצגת את הדין והסבל ,הפכה ברגע הגאולה ל"ספיר" – אבן יקרה ומאירה.

353

גם לנשמה מגיע אוכל

ביאור הדברים הוא שהקדוש ברוך הוא אינו מוחק את העבר הכואב ,אלא מזקק אותו .הסבל של נכדת מתושלח ושל כלל ישראל לא נעלם ,אלא הפך למקור של אור וזכות ,המאיר את הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. רבינו יהודה הלוי ,בספרו הכוזרי (מאמר ד' סימן ג') ,פירש" :וכאלו אמר שתחת רגלי הכבוד שראוהו במראה הנבואה ,כדמות לבנה זכוכית ,ולו זוהר כזוהר הספיר ".ריה"ל מעמיק במשמעות ה"ספיר" כביטוי לבהירות הנבואית .הספיר (מלשון "סיפור" ו"ספירה") הוא חומר המאפשר לאור לעבור דרכו .ביאור העניין הוא שהלבנה הפכה לשקיפה – דרך הכאב של מצרים הצליחו ישראל "לראות" את אלוהי ישראל בדרגה הגבוהה ביותר .השעבוד היה המסך ,והלבנה המזוקקת הפכה לחלון שדרכו נגלה הכבוד. רבינו משה בן נחמן ,בספרו פירוש הרמב"ן על התורה (שמות כד י) ,חידש" :מעשה לבנת הספיר -לרמוז כי במעשה הלבנים במצרים קנו את הזכות הזאת ...והיה המראה ההוא כעצם השמים לטוהר ,כי השמים מראים על הרחמים והטוהר ".הרמב"ן מלמדנו שזכות הראייה בסיני נקנתה בדם ובדמעות של מעשה הלבנים .הלבנה אינה רק זיכרון לצרה ,אלא היא "שטר הקניין" של עם ישראל על תורתו .החידוש כאן הוא שהטוהר השמימי ("כעצם השמים") הוא התוצאה הישירה של הזיכוך שעברו ישראל בכור הברזל .הטיט של נכדת מתושלח הוא שהוליד את הטוהר של מתן תורה. רבינו עובדיה מברטנורא ,בפירושו לתורה "עמר נקא" (שמות כד י) ,ביאר" :שהביא גבריאל אותה הלבנה לפני הכיסא ...להראות כי אין שכחה לפני כיסא כבודו ,וכל עמלם של ישראל חקוק תחת רגליו ".הוא מחדד את עניין הזיכרון הבלתי פוסק .הלבנה מונחת דווקא "תחת רגליו" – מקום שאינו זז ,יסוד ומשען לכיסא .בכך הוא מבאר שהנהגת העולם כולה מושתתת על הזיכרון של מסירות הנפש הישראלית. רבי שמשון רפאל הירש ,בפירושו לתורה (שמות כד י) ,חידש" :לבנת הספיר -היא הלבנה של עבודת הפרך שהפכה לאבן יקרה .הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שנשכח את העבר; הוא רוצה שנדע כי דווקא מתוך הסבל והשעבוד צמחה החרות הנצחית של ישראל ".הרש"ר הירש מבאר כי הלבנה מייצגת את הפיכת החומר לרוח .ביאור הדברים הוא שהעבודה המפרכת במצרים לא הייתה לשווא; היא הייתה התשתית עליה נבנה הבית הלאומי .הלבנה המוצבת תחת רגלי השכינה מלמדת שכל מאמץ אנושי למען שמו יתברר ,גם אם הוא נראה כטיט עכור ,סופו להפוך לספיר מאיר ומנצנץ. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,בספרו כלי יקר (שמות כד י) ,פירש" :וכעצם השמים לטוהר - שכל זמן שהיו ישראל בצרה היתה לבנה ,וכשנגאלו נעשית כעצם השמים .ללמדך שכאשר רווח להם לישראל ,כביכול רווח גם לפניו יתברר ".הכלי יקר מחדד את עניין השותפות האלוהית .הוא מבאר כי הלבנה משנה את פניה בהתאם למצבם של ישראל .בזמן הגאולה, אותה לבנה של נכדת מתושלח פשטה את צורת הטיט המעיקה ולבשה צורה של טוהר שמימי ,כדי להורות ששמחת הגאולה היא הדדית – של הבנים ושל אביהם שבשמיים.

354

םיטפשמ תשרפ

רבי שמואל מסוכטשוב ,בספרו שם משמואל (פרשת משפטים) ,ביאר" :עניין הלבנה שתחת רגליו הוא היסוד של הכל ,שכל הבנייה של כלל ישראל נשענת על אותה מסירות נפש של נשים צדקניות במצרים ".הוא מחדש כי הלבנה היא ה"הדום" – הבסיס היציב ביותר .השם משמואל מלמדנו שהמסירות של אותה אישה ,שהפילה את פרי בטנה לתוך הטיט ובכל זאת המשיכה בעבודתה ,היא הכוח שמחזיק את כיסא הכבוד .בלי אותה נכונות להקרבה עצמית, לא היה קיום למעמד הר סיני. רבי יצחק אייזיק חבר ,בספרו באר יצחק ,כתב" :וזהו שאמר הכתוב באיכה 'השליך משמים ארץ תפארת ישראל' ,שבאותה שעה של חורבן נטלה אותה לבנה שהיתה לזכות ולתפארת והושלכה לארץ ,כביכול שוב אין הזיכרון עומד לפניו ".כאן אנו מוצאים את הקשר הנורא לחורבן .המפרשים מסבירים כי ה"תפארת" היא אותה לבנת הספיר .כאשר ישראל חטאו, הזכות המופלאה של ימי מצרים כבר לא הספיקה להגן עליהם ,והלבנה "ירדה" ממקומה הנשגב תחת כיסא הכבוד והושלכה לארץ .זהו עומק הצער של "ולא זכר הדום רגליו" – הזיכרון של מסירות הנפש הראשונית הוסתר מפני מידת הדין. מתוך בירורי ההלכה והאגדה ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,כדי לבחון כיצד זיכרון אותה לבנה של נכדת מתושלח מעצב את הנהגתנו ואת עבודת השם היומיומית שלנו. נפקא מינה ראשונה ועקרונית עולה בעניין היחס לעמל ולמאמץ .אילו הייתה הלבנה נשארת כפי שהיא – חומר יבש וקשה – היינו לומדים שהעמל הוא גזירת גורל בלבד .אולם כיוון שהיא הפכה ל"ספיר" מאיר ,הנפקא מינה למעשה היא הידיעה ששום מאמץ ,קטן ככל שיהיה ,אינו הולך לאיבוד .בעבודת השם של כל אדם ,גם רגעים של "טיט ועבודה קשה", כשהלב מרגיש כבד והמלאכה מייגעת ,נחקקים בכיסא הכבוד והופכים לאבני ספיר המאירות את נשמתו. נפקא מינה שנייה נוגעת לערכה של דמעה אחת ושל סבל אנושי .בפרשתנו למדנו שהקדוש ברוך הוא בחר להניח תחת רגליו דווקא את הלבנה שנוצרה מתוך שפיר של אישה כואבת. הנפקא מינה למעשה היא החובה להוקיר ולכבד כל אדם השרוי בצער ,ולהבין שהקדוש ברוך הוא קרוב אליו ביותר .מכאן נובעת ההנהגה המוסרית של "נושא בעול עם חברו" – כפי שהשכינה נשאה בעול עם ישראל והניחה לבנה תחת רגליה ,כך עלינו להזדהות עם קשיי הזולת ולא להתעלם מהם. עוד נפקא מינה עולה בעניין הזיכרון הלאומי .הלבנה המלווה את עם ישראל מסיני ועד החורבן מלמדת שזכויות העבר הן נכס חי וקיים .הנפקא מינה היא שבעת תפילה או בעת צרה ,אנו יכולים להישען על "זכות אבות" ועל מסירות הנפש של הדורות הקודמים .אנו מזכירים לפניו יתברר את אותה "לבנת הספיר" – את העמל והקושי של אלו שבנו את האומה בדם ובדמעות – ומבקשים שהזיכרון הזה יעורר עלינו רחמים גם היום. לבסוף ,נפקא מינה לעניין ראיית הטוב שבתוך הרע .המעבר מלבנת טיט לספיר מאיר מלמד אותנו להסתכל על קשיי החיים במבט של "ספיר" .הנפקא מינה היא היכולת לזכך

355

גם לנשמה מגיע אוכל

את החוויות הקשות ולהבין שהן ה"הדום" עליו נבנית הקומה הרוחנית שלנו .כפי שהלבנה בסיני הפכה לסיפור של אור ("ספיר" מלשון סיפור) ,כך אנו מצווים לספר את סיפור התמודדותנו מתוך אמונה שהקושי הוא שהוליד את הטוהר. בעומקם של דברים ,המפגש בין ה"שפיר" של אותה אישה לבין ה"ספיר" שתחת רגלי השכינה מגלה לנו את אחד הסודות הכמוסים ביותר של הקיום האנושי :היכולת להפוך טרגדיה ליצירה נצחית .השפיר מייצג את החיים הגולמיים ,את הפוטנציאל שנגדע ואת הכאב הפיזי והנפשי המר ביותר .הספיר ,לעומתו ,מייצג את הנצחיות ,את הזוהר הבלתי משתנה ואת הקדושה העליונה .התורה מלמדת אותנו שהמעבר מהשפיר לספיר אינו נעשה על ידי מחיקת הכאב ,אלא על ידי התמרה שלו. הרעיון הטמון כאן הוא שאין דבר שהולך לאיבוד במאזן השמיימי .אותה לבנה שבלעה בתוכה את פרי בטנה של נכדת מתושלח ,לא נעלמה במעמקי הטיט המצרי .היא הועלתה על ידי מלאך גבריאל אל המקום הגבוה ביותר ,כדי לומר לכל אדם בכל דור :היצירה הכי גדולה שלך ,ה"לבנה" הכי מאירה שלך ,נבנית דווקא מאותם רגעים שבהם הרגשת שאתה מתפרק .הקדוש ברוך הוא אינו חפץ רק בשירי הלל ובקרבנות של שמחה; הוא מניח תחת רגליו את העמל הכואב ,את הדמעה שנספגה באדמה ,והופך אותן ליסוד שעליו נשען כסאו. ה"ספיר" הוא הסיפור שהכאב מספר כאשר הוא זוכה למגע של אור אלוהי. כאשר אנו מתבוננים בלבנה המונחת תחת רגלי השכינה ,אנו מוצאים חיבור עמוק לנפש האדם המבקשת משמעות בתוך מרורי החיים .האמונה היהודית אינה מתעלמת מן הטיט; היא אינה מבקשת מאיתנו לעצום עיניים מול השעבוד או מול הכאב של נכדת מתושלח. להיפך ,החיבור לאמונה הוא בידיעה שריבונו של עולם נמצא שם ,בתוך הטיט ,מגבל לבנים יחד עם בניו .המחשבה הזו מעניקה לאדם כוח לעמוד מול קשייו – לא מתוך תקווה שהם ייעלמו מיד ,אלא מתוך הכרה בכך שהם נספרים ,שהם נחקקים בכיסא הכבוד ,ושיש מי שנוצר את אותם רגעים של מסירות נפש שקטנה. ההנהגה העולה מכאן היא הנהגה של יציבות וביטחון בתוך הסערה .כפי שהלבנה היא ה"הדום" – המקום עליו נשענות הרגליים – כך אנו למדים שדווקא רגעי ההתמודדות הקשים הם שהופכים ליסוד היציב ביותר של אישיותנו .אדם המאמין שכל "לבנה" שהוא מלבן בעמלו מקבלת מקום בנצח ,אינו יכול ליפול לייאוש .האמונה הופכת את הקושי מאבן נגף לאבן פינה .המחשבה המנחמת היא שבמקום שבו האדם מרגיש הכי "למטה" ,הכי רמוס תחת רגלי הגורל ,שם בדיוק הוא נמצא הכי קרוב לרגלי השכינה ,המקדשת את עמלו והופכת אותו לזוהר שמימי. מתוך סיפורה של הלבנה המופלאה ,מתעצב מצפן מוסרי המכוון את מבטנו אל העדינות והרגישות הנדרשות מאיתנו במפגש עם עמלם וצערם של אחרים .המוסר העולה מכאן מלמד שהערך של דבר אינו נמדד רק בתוצאה הסופית המבריקה שלו ,אלא בדם ,ביזע ובדמעות שהושקעו ביצירתו .המצפן הזה מורה לנו :לעולם אל תזלזל ב"לבנה" של השני.

356

םיטפשמ תשרפ

מאחורי כל הישג ,מאחורי כל בניין רוחני או גשמי ,עשוי להסתתר סיפור של הקרבה ,כאב של "שפיר" שנספג בטיט כדי להוליד משהו חדש. זהו מצפן של כבוד ואחריות .אם הקדוש ברוך הוא ,מלך מלכי המלכים ,בוחר להניח תחת רגליו את זיכרון הסבל הפשוט של אישה מעוברת במצרים ,הרי שאנו מחויבים פי כמה להעריך את המאמץ האנושי שסביבנו .המוסר הזה דורש מאיתנו לפתח "עין טובה" – לראות את ה"ספיר" המאיר בתוך הטיט העכור של הזולת .הוא מלמד אותנו שזיכרון הצער אינו נועד לייאוש ,אלא להפיכתנו לאנשים חומלים יותר ,המבינים שהדום רגליו של העולם כולו בנוי מחסדים קטנים וממסירות נפש יומיומית של אנשים פשוטים. מתוך בירור המדרש המרטיט בפרשתנו ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות השזורות בתוך שגרת חיינו .למדנו כי שום עמל ,ולו הפשוט ביותר ,אינו נעלם מעיני ההשגחה .בחיי היום-יום ,התובנה המרכזית היא שגם ברגעי ה"טיט" והשעבוד להכרחי החיים ,כשאנו מרגישים שחוקים ומאובקים ,עלינו לזכור שהמאמץ הזה הוא-הוא החומר ממנו עשוי הספיר השמימי .עלינו לאמץ את הנהגת הזיכרון של הקדוש ברוך הוא :להוקיר את המסירות של הסובבים אותנו ,להעריך את ה"לבנים" שהם מלבנים עבורנו ,ולדעת שכל דמעה של קושי הופכת בסופו של יום לאבן פינה בבניין נשמתנו.

עיקר העניין: סוד לבנת הספיר הוא סודו של הכאב האנושי שהופך למרכבה לשכינה .בפרשתנו, תחת רגלי אלוהי ישראל ,מונחת עדות נצחית למסירותה של נכדת מתושלח – לבנה אחת ,פשוטה ועכורה ,שבלעה בתוכה שפיר של חיים שנגדעו בקושי השעבוד .אך הפלא הגדול הוא שדווקא החומר הנמוך הזה ,הטיט והדמעות ,הוא שהפך תחת כיסא הכבוד לספיר מאיר ולטוהר שמימי .כאן טמון שורש האמונה היהודית: השכינה אינה שוכנת רק בהיכלות שן ,אלא היא יורדת אל הטיט ,משתתפת בצער בניה ,ונוצרת את עמלם תחת רגליה לזיכרון עולם .הלבנה שתחת הרגליים מלמדת שאין תחתית שאין בה שכינה ,ואין סבל שאינו יכול להפוך לאור ,אם רק נשכיל להבין שכל נשימה של מאמץ נחקקת בנצח והופכת לחלק מתפארת ישראל.

357

פרשת תרומה

המורת תשרפ