אדם המסופק אם עברו שש שעות מעת שאכל בשר האם מותר לאכול חלב?

לאכול חלב? מתוך בירור הלכות מאכלות אסורות ,אנו צוללים אל אחד המפגשים השכיחים ביותר בחיי היום-יום של היהודי המבקש לקדש את סעודתו :המתח שבין בשר לחלב .השאלה העומדת

אדם המסופק אם עברו שש שעות מעת שאכל בשר האם מותר לאכול חלב? מתוך בירור הלכות מאכלות אסורות ,אנו צוללים אל אחד המפגשים השכיחים ביותר בחיי היום-יום של היהודי המבקש לקדש את סעודתו :המתח שבין בשר לחלב .השאלה העומדת

273 גם לנשמה מגיע אוכל

לפנינו אינה עוסקת בעיקר הדין של בישול בשר בחלב ,אלא בגדרים ובסייגים שהציבו חכמים כדי לשמור על האדם מן החטא. האם אדם המביט בשעון ומוצא עצמו במבוכה – האם כבר חלפו שש שעות מן הסעודה הבשרית או שמא הזמן עדיין קצר – רשאי להושיט ידו אל מאכל החלב? מחד ,עומד לפנינו הכלל הגדול "ספק דרבנן לקולא" ,שהרי כל חובת ההמתנה היא מדרבנן .מאידך ,הרי זהו "דבר שיש לו מתירין" ,שהרי בעוד דקות ספורות או שעה קלה האיסור יתפוגג מאליו וההיתר יהיה ודאי .האם המרדף אחר הזמן הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ,או שמא המצפן ההלכתי דורש מאיתנו את סבלנות ההמתנה עד ליציאת הספק? כדי להבין את שורשי ההלכה ואת חומרת ההפרדה הנדרשת מאיתנו ,עלינו לשוב אל המקור הכתוב בתורה בפרשתנו ,שם נטמן הזרע ממנו צמחו הלכות בשר בחלב לדורותיהן: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג יט) התורה כופלת ציווי זה שלוש פעמים במקומות שונים ,ומכאן למדו חכמינו כי אין זה רק איסור על מעשה הבישול עצמו ,אלא מערכת שלמה של הרחקות המקיפה את האדם בכל דרכיו עם המאכל. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כג יט) ,פירש" :לא תבשל גדי -שלוש פעמים בתורה ,אחד לאיסור אכילה ,ואחד לאיסור הנאה ,ואחד לאיסור בישול ".רש"י מעמיד את היסוד לפיו התורה הרחיבה את האיסור מעבר לפעולת הבישול הטכנית ,וקבעה כי גם ההנאה והאכילה של תערובת זו אסורות מן התורה ,מה שמהווה את התשתית לסייגים שהוסיפו חכמים. רבינו אברהם אבן עזרא (שמות כג יט) כתב" :וטעם לא תבשל גדי ...כי הוא אכזריות ...והתורה אסרה אותו כדי להרחיק את האדם מן האכזריות ".האבן עזרא חושף את הפן המוסרי שבאיסור ,ומכאן אנו למדים שכל ההרחקות וההמתנות נועדו לעדן את נפש האדם ולהבדילו מן המנהגים הפסולים ,כדי שחייו יהיו חדורים בחמלה ובמשמעת עצמית. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כג יט) ,חידש" :וכתב הרב במורה הנבוכים כי הוא מפני שהיה מנהג עובדי עבודה זרה ...אבל אני אומר כי הוא איסור גמור ,והתורה החמירה בו מאוד ".הרמב"ן מדגיש את החומרה המיוחדת של בשר בחלב ,ואת העובדה שהתורה אסרה את הדבר חזר וכתוב ,מה שמסביר מדוע ראו חכמים צורך להוסיף גדרות כה איתנים של שהייה והמתנה בין המאכלים. רבינו עובדיה ספורנו (שמות כג יט) ביאר" :לא תבשל גדי -להזהיר שלא תערב קודש בחול, ושלא תביא לידי תערובת אסורה אפילו בדרך מקרה ".מדברי הספורנו עולה כי מטרת האיסור היא ליצור הבחנה ברורה וסדר בתוך עולם החומר ,והמתנת שש השעות היא היישום המעשי של יצירת ההבדלה הזו בתוך גופו ונפשו של האדם. מתוך יסודות המקראות ,אנו פוסעים אל עבר ים התלמוד במסכת חולין ,שם נפרסו לפנינו הגדרים המעשיים והנהגותיהם של חכמינו ,שהפכו את הדין המקראי לאורח חיים של קדושה וזהירות.

274

םיטפשמ תשרפ

בגמרא במסכת חולין (דף ק"ה ע"א) נאמר" :אמר מר עוקבא :אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא ,דאילו אבא כי הווה אכיל בשרא האידנא לא הווה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא -בהא סעודתא הוא דלא אכילנא ,לסעודתא אחריתא אכילנא ".הסבר הסוגיה הוא שמר עוקבא העיד על עצמו כי אינו מגיע למדרגת חסידותו של אביו ,שהיה ממתין מעת לעת (עשרים וארבע שעות) .מר עוקבא הסתפק בהמתנה שבין סעודה לסעודה .ההסבר הישיבתי בדבריו מלמד כי אף שמעיקר הדין ייתכן שלא היה חיוב כה ממושך ,חכמים ראו בהנהגתו של מר עוקבא את המידה הראויה לכל אדם מישראל ,וקבעו את שיעור "סעודתא אחריתא" כגבול המבדיל בין הבשר לחלב. בגמרא במסכת חולין (דף ק"ה ע"ב) מובאת שאלתו של רב אסי" :בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן :כמה ישהה בין בשר לגבינה? אמר לו :ולא כלום ".הגמרא מקשה מיד מדברי רב חסדא הקובעים שאכל בשר אסור לאכול גבינה ,ומבארת כי תשובת רבי יוחנן "ולא כלום" נאמרה על הסדר ההפוך – בין גבינה לבשר .מכאן למדו חכמינו כי לא הרי בשר שאחריו חלב ,כהרי חלב שאחריו בשר ,בשל עוצמת הטעם והשאריות שמותיר הבשר בפה ובין השיניים. בגמרא במסכת חולין (דף ק"ה ע"ב) נאמר עוד" :אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא :בשר שבין השיניים מהו? קרי עליה' :הבשר עודנו בין שיניהם' ".כאן טמון אחד משני היסודות המרכזיים לדין ההמתנה .הגמרא משווה את השאריות שבין השיניים לבשר ממש ,וכל עוד הן קיימות ,האדם נחשב כמי שאוכל בשר וחלב יחד .המושג "בשר שבין השיניים" הופך לאבן יסוד בבניית חובת השהייה ,שכן יש צורך בזמן שבו הבשר יתפרק או יאבד את תורתו כמזון. בגמרא במסכת חולין (דף קי"ה ע"ב) שנינו" :דבי ר' ישמעאל תנא' :לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ,ואחד לאיסור הנאה ,ואחד לאיסור בישול ".הסבר הדברים הוא שחומרת האיסור כה גדולה ,עד שהיא חורגת מגדר הדין הרגיל של תערובות .בשל כך, חכמים לא הסתפקו בקינוח והדחת הפה בלבד לאחר אכילת בשר ,אלא הצריכו זמן שהייה ממושך כדי להבטיח שלא יישאר כל זכר ,טעם או ממשות מהבשר בשעה שהחלב בא אל פי האדם. מתוך דברי הגמרא ,אנו באים אל היכלם של הראשונים והאחרונים ,אשר ניתחו את דברי מר עוקבא וקבעו את גדרי השהייה לדורות ,תוך שהם חושפים את הטעמים העמוקים העומדים בבסיס ההמתנה. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (חולין דף קה ע"א ד"ה אסור) ,פירש" :משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו ".רש"י מבאר שטעם השהייה נעוץ בחשש שמא טעמו של הבשר עדיין שורה בחלל הפה .השומן הבשרי נדבק בחך ובלשון ,וכל עוד טעמו מורגש ,אכילת חלב נחשבת כפגישה אסורה בין המינים .לשיטתו ,ההמתנה נועדה להעביר את הטעם הבלוע בפה. רבינו משה בן מימון ,בספרו יד החזקה (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח) ,כתב" :מי שאכל בשר ...לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהם כדי שיעור סעודה אחרת ,והוא כמו שש שעות, מפני הבשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח ".הרמב"ם מבאר שטעם האיסור אינו רק הבלוע

275

גם לנשמה מגיע אוכל

בפה ,אלא הממשות של חתיכות הבשר הנלכדות בין השיניים .לשיטתו ,רק לאחר שש שעות נחשב אותו בשר כמעוכל וכמי שאיבד את תורתו ,ועד אז הוא בשר לכל דבר. רבינו יצחק הזקן ,המובא בדברי התוספות (חולין דף קה ע"א ד"ה לסעודתא) ,פירש" :דמיד שסילק השולחן ובירך ברכת המזון מותר לאכול גבינה ".רבינו תם והתוספות מביאים שיטה מקלה, לפיה אין צורך בשעות קצובות ,אלא רק בשינוי מעמד – מסעודה אחת לסעודה אחרת. לשיטתם ,דברי מר עוקבא היו חומרה בעלמא ,ודי בקינוח והדחה כדי להתיר את החלב. רבינו אשר ,בספרו פסקי הרא"ש (חולין פרק ח סימן ה) ,כתב" :ונהגו העולם להמתין שש שעות ...משום טעמא דרש"י ומשום טעמא דהרמב"ם ".הרא"ש מאחד את המסורות ומלמדנו שעל אף המחלוקות בטעם ,המנהג שפשט בישראל הוא להחמיר כשתי השיטות ולהמתין שש שעות מלאות .בכך הוא מכריע כי חובת ההמתנה אינה רק מנהג חסידות אלא תקנה מחייבת לכל דבר. רבי יוסף קארו ,בספרו שולחן ערוך (יורה דעה סימן פ"ט סעיף א') ,כתב" :אכל בשר ...לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ".מרן השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם והרי"ף, וקובע מסמרות בשיעור הזמן המדויק .פסיקה זו הפכה לעמוד התווך של הנהגת בני ספרד, ובעקבותיה גם הרמ"א כתב שכן נכון לעשות לכל בעל נפש. רבי צבי הירש שפירא ,בספרו דרכי תשובה (יורה דעה סימן פ"ט ס"ק ה') ,כתב בביאור ספק אם עברו שש שעות ,והביא את דברי הגאונים המסתפקים האם יש כאן דין של דבר שיש לו מתירין .הדרכי תשובה מעמיק בשאלה האם המתנה של זמן נחשבת כדבר שיש לו מתירין, שכן אם נמתין עוד מעט – ההיתר יהיה ודאי .הוא דן האם בספק דרבנן כזה עלינו להחמיר משום שאפשר להגיע להיתר בלא ספק ,או שמא כיוון שהזמן חולף ואינו חוזר ,אין זה נחשב "מתירין" על אותו רגע של ספק. רבי יחזקאל לנדא ,בספרו צל"ח (פסחים דף ט' ע"ב) ,חידש כי דבר שיש לו מתירין שייך רק במאכל מסוים שאם לא תאכל אותו עכשיו תאכל אותו אחר כך ,אבל הזמן עצמו אינו דבר שחוזר .הצל"ח מבאר יסוד גדול :כיוון שהאדם יכול לאכול מאכל חלבי גם עכשיו וגם בעוד שעה ,אין האכילה המאוחרת נחשבת "היתר" לאכילה של עכשיו .לשיטתו ,הספק על השעה הנוכחית הוא ספק גמור ,ועל כן לא שייך להחמיר בו מדין דבר שיש לו מתירין. רבי שלמה קלוגר ,בספרו שו"ת דברי שאול (סימן פ"ט) ,פירש וצידד להקל בספק זה אם עברו שש שעות .הוא מבאר שכיוון שכל איסור השהייה הוא דרבנן ,ובמקום ספק אנו הולכים להקל ,אין לאסור על האדם מספק .לשיטתו ,המצוקה של האדם המסופק או הרעב גוברת על החומרה המופשטת של המתנה נוספת ,ויש לסמוך על הכלל של ספק דרבנן לקולא. רבי יחיאל מיכל אפשטיין ,בספרו ערוך השולחן (יורה דעה סימן פ"ט סעיף ז') ,כתב שאף שראוי לכל אדם להחמיר ולהמתין שש שעות כפי שפשט המנהג ,מכל מקום במקום ספק יש לדון בכל מקרה לגופו .הערוך השולחן מדגיש את חשיבות המנהג שהפך לדין גמור ,אך מותיר פתח להבנה שביסוד הדין ,כשהמציאות אינה ברורה ,כוחו של הספק דרבנן במקומו עומד.

276

םיטפשמ תשרפ

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בספרו שו"ת יביע אומר (חלק א' יו"ד סימן ד') ,כתב כי לכתחילה יש להמתין שש שעות בדיוק ,אולם במקום צורך גדול יש להקל בחמש שעות ומחצה .מרן זיע"א מבאר כי השיעור של שש שעות אינו "הלכה למשה מסיני" בצורה של דקות קצובות לכל דעה ,ובמצבי דוחק – כגון בישיבות שבהן סדרי הארוחות קבועים או לחיילים במחנות הצבא – ניתן להסתמך על השיטות המקלות מעט בשיעור השעה השישית, ובפרט בבשר עוף שאיסורו דרבנן. רבי יצחק יוסף ,בספרו ילקוט יוסף (איסור והיתר כרך ג' עמוד שפ"ד) ,פירש כי המסופק אם עברו שש שעות רשאי להקל ולאכול מאכלי חלב .הראשון לציון שליט"א מעמיד את ההלכה על תילה :כיוון שכל חובת ההמתנה יסודה בתקנת חכמים ובמנהג ,הרי שבמקום ספק חוזרים אנו לכלל היסודי "ספק דרבנן לקולא" .הוא מוסיף ומדגיש כי ראוי לאדם המסופק לבדוק את שיניו משאריות בשר ,ובכך לצאת ידי חובה גם לשיטת הרמב"ם החושש לממשות הבשר. רבי מרדכי וולנברג ,בספרו שו"ת משנה שכיר (יו"ד סימן ס"ח) ,חידש כי כשהאדם מצטער ורעב ,יש להקל לו בספק אם עבר הזמן לכל הדעות .הוא מבאר שהצער והרעב מצטרפים לספק הקיים בלאו הכי לגבי הזמן ,וביחד עם העובדה שישנן שיטות בראשונים (כרבנו תם) שכלל אינן מצריכות שהייה ,ישנו בסיס רחב להתיר לאדם לאכול ולא לענותו בהמתנה נוספת במקום ספק. בשו"ת שבט הקהתי (חלק א' סימן רי"ח) ,כתב שיש להקל בספק שש שעות ,ובלבד שינקה את פיו היטב .הוא מבאר שעל ידי ניקוי הפה אנו מסלקים את החששות של רש"י (טעם בפה) והרמב"ם (בשר בין השיניים) ,ואז נותרנו רק עם ספק לגבי עצם מעבר הזמן ,ובזה ודאי שהלכה כמי שמקל. מתוך בירורי ההלכה והספקות ,אנו יוצאים אל עולם המעשה עם תובנות בהירות המנחות את האדם בנבכי הזמן והמטבח ,תוך הבחנה בין מצבי המציאות השונים. נפקא מינה ראשונה עולה בשאלת בשר עוף לעומת בשר בהמה .כיוון שאיסור בשר עוף בחלב הוא בעצמו מדרבנן ,הרי שההמתנה אחריו היא "דרבנן דדרבנן" .במקרה זה ,כאשר מתעורר ספק אם עברו שש שעות ,כוחו של המקל גדול הרבה יותר .הנפקא מינה למעשה היא שבספק שש שעות לאחר אכילת עוף ,אין להחמיר כלל ,וניתן לסמוך על הספק ולהקל בלב שקט אף ללא צורך מיוחד. נפקא מינה נוספת נוגעת לאדם הנמצא במסגרת קבועה ,כמו ישיבה ,צבא או אירוע משפחתי, שבהם זמני הארוחות אינם גמישים .במקום שבו ההמתנה המדויקת של שש שעות תגרום לאדם להפסיד את הארוחה או להצטער צער רב ,והוא מסופק אם כבר חלף הזמן ,רשאי הוא להקל .הנפקא מינה היא שהצורך הציבורי או האישי נחשב כ"שעת הדחק" המצטרפת לספק דרבנן ,ומאפשרת את האכילה גם ללא ודאות גמורה בשעון. זאת ועוד ,למדנו נפקא מינה לגבי בדיקת הפה .לשיטת הפוסקים המקלים בספק ,ישנה המלצה מעשית לבצע קינוח והדחה או בדיקה חזותית של השיניים .הנפקא מינה היא

277

גם לנשמה מגיע אוכל

שפעולה פשוטה זו מסלקת את החשש הוודאי של "בשר בין השיניים" ,ומשאירה אותנו רק עם הספק המופשט על הזמן ,מה שמאפשר להקל בביטחון הלכתי רב יותר. לבסוף ,נפקא מינה לעניין "דבר שיש לו מתירין" .על פי הכרעת רוב האחרונים בעקבות הצל"ח ,אין אנו אומרים לאדם "חכה עוד חצי שעה ותאכל בוודאות" ,שכן הזמן שעובר עכשיו הוא זמן אבוד שלא יחזור .הנפקא מינה למעשה היא שההלכה אינה דורשת סבלנות מעבר למידת הדין במקום שבו קיים ספק סביר ,והאדם אינו צריך להרגיש רגשות אשם אם בחר להקל בספק זה. בעומקם של דברים ,הסוגיה של המתנה בין בשר לחלב מגלה לנו יסוד רעיוני כביר על כוחה של ההבדלה בחיי המקדש הפרטי של האדם .אנו רואים כאן שהתורה אינה מסתפקת רק באיסור הערבוב הפיזי ,אלא דורשת מן האדם ליצור חציצה של זמן ,מרחב של שהייה. המושג של שש שעות אינו רק מדידה טכנית של עיכול ,אלא הוא מייצג את היכולת של האדם לשלוט בדחפיו ולהפריד בין עולמות .בעולם שבו הכל זמין ונגיש ,באה ההלכה וקובעת :יש זמן לבשר ויש זמן לחלב ,וישנו ה"ביניים" – אותו זמן של המתנה שבו האדם מתעלה מעל הצרכים המיידיים שלו. הרעיון העולה מכאן הוא שהקדושה אינה נמצאת רק במעשה החיובי ,אלא גם ובעיקר ביכולת להמתין .השהייה בין המאכלים מלמדת אותנו שחיי החומר שלנו צריכים להיות מסודרים ומובחנים .הבשר ,המייצג את מידת הדין והגבורה (נטילת חיים) ,והחלב ,המייצג את מידת החסד והנתינה ,אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלא שהייה המפרידה ביניהם. הפסקת הזמן הזו מזכירה לנו שגם בתוך הגוף הפיזי שלנו ,עלינו לעשות סדר וליצור הבחנה בין כוחות שונים ,כדי שכל כוח יפעל במקומו הראוי מבלי לטשטש את הגבולות המוסריים. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם דרך הסוגיה של המתנת השעות ,אנו מוצאים כאן שיעור נפלא בהנהגה של משמעת עצמית ויישוב הדעת .החיבור לנפש נעשה דרך ההבנה שההמתנה היא כלי לבניית אישיות חזקה .אדם העומד מול ספק בשעון ,עומד למעשה מול עצמו ומול יכולתו להכיל אי-ודאות .ההנהגה היהודית מלמדת אותנו שלא הכל חייב להיות "כאן ועכשיו"; ישנו ערך רוחני לעצם העמידה בציפייה ,ליכולת לומר לעצמך "עדיין לא". האמונה המתגלה כאן היא שגם המטבח והשעון הם כלים לעבודת השם .אדם המנהל את סעודותיו מתוך מחשבה וחשבון של זמן ,מרגיל את נפשו לכך שגם בדברים הטבעיים והבסיסיים ביותר – כמו רעב וצמא – ישנה השגחה וישנו סדר אלוהי .המחשבה על ה"ספק" אינה רק התחבטות הלכתית ,אלא היא רגע של התבוננות :האם אני מונע מדחף רגעי לאכול, או שאני מנהיג את חיי לפי צו עליון? החיבור לאמונה הוא בידיעה שהקדוש ברוך הוא חפץ בלב המחפש את האמת ,וגם כשאנו מקלים מספק ,אנו עושים זאת מתוך נאמנות לכללי התורה שנתנו לנו את הכוח להכריע בספקותינו. מתוך בירור גדרי הספק וההמתנה ,מתגבש מצפן מוסרי המורה לאדם את דרך האמצע שבין הקפדה יתרה לבין זלזול במנהג .המוסר העולה מכאן מלמד אותנו שערכה של המצווה

278

םיטפשמ תשרפ

אינו נמדד רק בתוצאה הסופית ,אלא ביושר הפנימי שבו האדם ניגש אל הספק .המצפן הזה אומר לנו :הקדושה אינה נמצאת בנוקשות חסרת טעם ,אלא ביכולת להבחין מתי הדין דורש מאיתנו עצירה ומתי הוא מעניק לנו את חירות ההקלה .אדם המכריע בספק שש שעות מתוך הבנה הלכתית ,בונה לעצמו עמוד שדרה מוסרי של אמת – הוא אינו מחמיר כדי להשקיט מצפון שווא ,ואינו מקל מתוך פריקת עול ,אלא פועל מתוך נאמנות לכללי הצדק האלוהי. זהו מצפן המחנך אותנו לכבוד כלפי המרחב של הזולת ושל המציאות .כפי שחכמים קבעו זמן המתנה כדי לתת לבשר "לסיים את תפקידו" בטרם יבוא החלב ,כך אנו לומדים במישור המוסרי לתת לכל דבר את המקום והזמן שלו .היכולת שלא לערבב תחומים ,שלא להתפרץ אל מרחב שאינו שייך לנו עדיין ,היא תמצית המוסר האנושי .אנו לומדים לחיות עם ה"ספק" לא כאלמנט של מבוכה ,אלא כהזדמנות לבירור פנימי :האם המניע שלי הוא אמת או נוחות? המצפן המוסרי מזקק את הלב להבין שההמתנה אינה עונש ,אלא כבוד למערכת הערכים שאנו מייצגים. מתוך בירורי ההלכה והמחשבה ,אנו שבים אל שולחן הסעודה עם תובנות בהירות המלוות את היהודי בכל יום ויום .למדנו כי עבודת השם אינה רק במעשים גדולים וחד-פעמיים, אלא היא שוכנת בתוך השעון ,בתוך ההמתנה ובתוך היכולת להכריע בספק .בחיי היום- יום ,התובנה המרכזית היא שהתורה בוטחת באדם וביושר ליבו; כאשר הוא ניצב מול ספק ואין בידו לברר את הזמן המדויק ,ההלכה מעניקה לו את הכוח להקל מתוך הבנה ש"ספק דרבנן לקולא" .אנו למדים את ערך המתינות – לא להיחפז לאכול ללא מחשבה ,אך גם לא להשתעבד לחומרות שאין להן בסיס בדין במקום שבו יש צורך וספק סביר.

עיקר העניין: סוד ההמתנה בין הבשר לחלב הוא סוד היכולת האנושית ליצור הבדלה בתוך השפע .בבואנו אל המזון ,אנו פוגשים את כוחות החיים בתמציתם ,והתורה קובעת לנו גבולות של זמן כדי שנדע למלוך על יצרינו ולא להישלט על ידיהם .שש השעות הללו אינן רק דקות חולפות ,אלא הן מרחב של היטהרות שבו הטעם הגשמי שוקע והנפש מתפנה לקדושה חדשה .אדם המסופק בזמן ומבקש את הדין ,מגלה בכך שגם חלל הפה שלו הוא מקדש ,וכל פירור שבין שיניו הוא חלק מעבודת הכלל. בסופו של יום ,העיקר אינו רק המעבר מהבשר אל החלב ,אלא המעבר מהיותנו יצורים המונעים מדחף ,להיותנו בני חורין המנהיגים את חייהם על פי חכמת הדורות וציווי הבורא ,מתוך יישוב הדעת ושמחה של מצווה.

279

גם לנשמה מגיע אוכל