?איזה דבר בשרה אמנו היה נחשב אצל אברהם אבינו כבחינת זה אלי ואנווהו

הרוחות הלוהטות של המדבר מכות בפנים, והחול הצהוב משנה את גווניו ככל שמתקרבים אל ,השער הגדול, אל מצרים. אברהם אבינו, עמוד האמונה, פסע בראש, ושרה אמנו לצידו. שניהם דמויות הוד של קדושה, עוברים את הגבול שבין ארץ השראת השכינה לבין המקום שבו תאוות

?איזה דבר בשרה אמנו היה נחשב אצל אברהם אבינו כבחינת זה אלי ואנווהו

הרוחות הלוהטות של המדבר מכות בפנים, והחול הצהוב משנה את גווניו ככל שמתקרבים אל ,השער הגדול, אל מצרים. אברהם אבינו, עמוד האמונה, פסע בראש, ושרה אמנו לצידו. שניהם דמויות הוד של קדושה, עוברים את הגבול שבין ארץ השראת השכינה לבין המקום שבו תאוות העולם מתרוצצות ללא רסן. השמש המצרית מתחילה לקפוח, והאוויר משתנה; הריחות של מצרים, כבדים וסמיכים, מקדמים את פניהם. אברהם עוצר, מבטו נודד אל עבר שרה, וברגע הזה

.נולד הדיבור האלמותי: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את

הלב מחסיר פעימה. כיצד ניתן להבין את הרגע הזה? שנים של חיים משותפים, שנים של הליכה ?משותפת בדרכי ה' ובקשיים, ורק עתה, על סף מצרים, ידע אברהם? האין אברהם מכיר את אשתו הרי כך לימדו אותנו חכמים, שלא מקדשים אישה בלא לראותה, ובוודאי שצדיק כאברהם לא הניח דבר לחלוטין ליד המקרה. מה נשתנה הרגע הזה? מהו הדיוק הנפשי הנסתר שנחשף כאן, שגורם לאברהם להסתכל, לראות ולהגדיר מחדש את המציאות? כאן אנו ניצבים בפני חידה עתיקה – ששאל עליה המהרש"א, תהייה שמפילה פחד על הלב, שכן היא נוגעת במושג המורכב ביותר הראייה של הצדיק, והקשר שבין היופי לבין הקדושה, בין העין הרואה לבין הלב המבקש למצוא את זה אלי ואנווהו בכל פרט ופרט, גם ביופי האנושי עצמו, בלי שום מחיצות. מה עבר בנפשו באותם רגעים, כשהבין ששרה אינה רק בת לוויה, אלא בבחינה שונה לחלוטין, בבחינה של קודש

?המשתקף ביופי עילאי

כעת, כאשר אנו מבקשים לעמוד על דברי התורה הקדושה הניצבים בבסיס הסוגיה, נביא את הפסוקים המגדירים את רגע המפגש המורכב עם מצרים, ונצלול אל עומק ביאורי המפרשים על הפרשה. הפסוקים מלמדים אותנו את היסוד להבנת דברי אברהם אבינו, המצביעים על המודעות הגוברת שלו למציאות הנשקפת מנגד: "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו

.)(בראשית יב, יא "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את

הבנת הפסוקים הללו מחייבת אותנו להתבונן בביאורם של רבותינו המפרשים, שכן הם אלו

.החושפים בפנינו את המשמעות העמוקה הטמונה במילותיו של אברהם אבינו

עד עכשיו לא היית מכירה מתוך טורח הדרך, עכשיו- ביאר: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא רש"י אני מכיר. בדבריו הוא מחדד כי הטורח של הדרך הוא זה שטישטש במידת מה את יופיה הניכר של שרה, וכאשר הגיעו אל מפתן מצרים, הוסרו המחיצות והיופי התגלה במלוא עוזו, מה שהפך

.את הסכנה למוחשית עבור אברהם

כי המצרים עם רע, ואינם יראי- כתב: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא רבי אברהם אבן עזרא יקחו אותך בכוח, ויהרגו אותי. הוא מבאר כי ידיעתו של- אלוהים, ואם יראו כי אשה יפת מראה את אברהם אינה רק ידיעה פיזית, אלא הבנה עמוקה באופיים המוסרי של המצרים, הבנה שהובילה אותו למסקנה הקשה שהבאתה של שרה למצרים היא כניסה אל תוך סכנה שאין ממנה מוצא

.בדרכי הטבע

ביאר: והנה אברהם ידע כי המצרים עם גזלן ורע, ולכן חשש שמא יהרגו)(בראשית יב, יא הרמב"ן

, הרמב"ן רואה בירידה זו מהלך שבו אברהם לקח סיכון)(שם אותו בעבור יופיה. כפי שהובא משמעותי, והידיעה שלו על אופיים של המצרים הייתה צריכה להוות עבורו תמרור אזהרה לבל יביא את שרה אל תוך סביבה שכזו, והדאגה הזו מלמדת על כובד האחריות שהונח על כתפיו

.ברגעים אלו

ידעתי בבירור, כי כל המצרים הם נשים המורגלות- פירש: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא הרד"ק בפריצות, וכשירו אותך יתאוו לך. הוא מוסיף נדבך על ידיעתו של אברהם; הוא לא רק ידע שהיא יפה, אלא ידע את התוצאה הוודאית של היופי הזה בתוך חברה שאין לה מעצורים מוסריים, מה

.שהופך את דבריו של אברהם לאמירה של אדם שרואה את הנולד בצורה ברורה

חידש: אמר אברהם לשרה כי יופיה הוא גורם ישיר לסכנה, והוא העדיף)(בראשית יב, יא הרלב"ג לומר אחותי היא כדי למנוע את המיתה. הוא מתמקד בשיקול הדעת של אברהם, ומראה כיצד אברהם חישב את צעדיו כדי למזער נזקים במציאות שבה הוא חש שכל פתרון הוא כואב, והצלת

.הנפש עומדת בראש מעייניו

ידעתי בבירור, שהרי עד עכשיו היית מלוכלכת- ביאר: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא החזקוני ,מעפר הדרך, ועכשיו נתנקה בך הכל ויופיך ניכר. הוא מעמיק את דברי המפרשים הקודמים ומצייר את המעבר לתוך מצרים כרגע של התחדשות והתבהרות, מה שהופך את שרה למוקד

.משיכה שאי אפשר להתעלם ממנו

. ביאר: שהיופי של שרה היה כזה שיגרום למלך לקחת אותה לעצמו)(בראשית יב, יא הספורנו הוא מדגיש כי הדאגה של אברהם לא הייתה רק מהמצרים הפשוטים, אלא מהסמכות השלטונית במצרים שידה על העליונה, ואין שום יכולת להתנגד לה, מה שהפך את כל הסיטואציה למסוכנת

.פי כמה

תרגם: והוה כד קריב למעל למצרים, ואמר לשרי אתתיה, הא)(בראשית יב, יא תרגום אונקלוס כען ידעית ארי אתתא שפירת חזוא את. התרגום מעמיד אותנו אל מול המציאות הברורה, כשהוא מצביע על הידיעה המזוקקת של אברהם לגבי יופיה של שרה, ידיעה שהופכת להיות המוקד של כל המהלך המצרי הזה, ומלמדת אותנו שאברהם לא פעל מתוך עיוורון אלא מתוך הכרה

.עמוקה במציאות

פירש: והוה כד קריב למעל למצרים ואמר לשרי אתתיה הא כען)(בראשית יב, יא בתרגום יונתן ,ידעית ארי אתתא שפירת חזוא את. כשהוא מוסיף ומציין את המורכבות שבכניסה למצרים כשהוא מתאר את הרגע שבו הוסרו הכיסויים ויופיה התגלה במלוא עוזו, מה שהופך את הסכנה

.למוחשית ומיידית עבור אברהם

כי המצרים המה בתכלית הכיעור, ועל כן יופיה של שרה- כתב: ידעתי)(בראשית יב, יא הכלי יקר יבלוט שם הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר. הוא מעניק זוית יחודית; לא מדובר רק ביופיה של שרה, אלא בניגוד החריף שבין יופיה לבין הכיעור הסביבתי של מצרים, דבר שגרם לכך שעיניהם

.של המצרים היו כרוכות אחריה באופן בלתי נמנע

כעת נצעד אל מרחבי התלמוד, אל הדיונים שעיצבו את אבני הבניין של עולמנו הרוחני, כדי

.להבין מתוך דברי הגמרא את המתח הפנימי שבין היופי הנגלה לבין חובת ההכרה וההתבוננות

מובא: תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה)(דף טז ע"א בגמרא במסכת בבא בתרא ואביגיל ורחב ואסתר. דברי חז"ל אלו מעצבים את תודעתנו לגבי יופיה של שרה אמנו, שאינו יופי .חולף או מקרי, אלא יופי נצחי המוגדר כשיא האסתטיקה האנושית שנבראה מאז ימות עולם כאשר חכמים מונים את שרה בראש רשימת היפיפיות, הם לא רק מציינים עובדה פיזית, אלא חושפים את עומק השורש של אותה קדושה שהתלבשה ביופי החיצוני שלה, ומכאן אנו לומדים כי הראייה של אברהם אבינו אינה של איש רגיל, אלא של מי שרואה בכל פלא יצירה השתקפות של תכלית אלוקית גבוהה. היופי של שרה נתפס כאן ככלי שרת לקדושה, וכאשר אברהם פוגש בו, הוא רואה את הפאר של הבריאה כולה מרכז בדמותה של אשתו, מה שמעצים את השאלה

.כיצד ייתכן שברגע הכניסה למצרים השתנתה אצלו ההגדרה של יופיה

מבואר: אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את)(דף מא ע"א בגמרא במסכת קידושין האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. הנהגה זו, שנקבעה כהלכה מחייבת לכל אדם מישראל, באה להבטיח את טוהר הכוונה ואת יציבות הבניין המשפחתי, שכן אין אדם יכול להקים בית על יסודות של דמיון, אלא על הכרה אמיתית של החיים המשותפים. אברהם אבינו, אשר כל ימיו היו רצופים בהקפדה על קלה כבחמורה עוד בטרם ניתנה התורה, וודאי לא חרג ממנהג זה, ועל כן הקושי מתחדד עד מאוד: אם אברהם ראה את שרה והכיר אותה, מהי אותה ידיעה חדשה שצצה לו דווקא על סף מצרים? ייתכן להסביר כי ההכרה הנדרשת כאן אינה רק בראייה חושית, אלא בראייה של הנסיבות. אברהם לא היה זקוק לאישור חיצוני ליופיה של ,שרה כדי לאהוב אותה או כדי להינשא לה, אך כאשר השתנו תנאי הסביבה והם נכנסו אל מצרים מציאות שבה היופי הופך למכשול ולא למקור של פנים מאירות, אז התחדשה אצלו הידיעה. הוא הבין כעת שהיופי הזה, שעד עכשיו היה בעיניו כהידור מצווה טהור, עלול להפוך בחוץ למוקד של סכנה מצד העמים שאינם רואים את הקדושה אלא את החומר, ודווקא מתוך הסכנה הוא נדרש

.להגדיר מחדש את משמעות היופי הזה

עד הנה לא הכרתיה, כי בדרך הייתה כסויה ועכשיו- כתב: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא הרשב"ם עת נתנקה בך מטינוף הדרך נגלה יופיה. דבריו אלו מסירים את הלוט מעל השאלה כיצד ייתכן שאברהם אבינו לא הכיר את יופיה, והוא מחדש שדווקא תנאי השטח והטורח של המסע הארוך אל עבר מצרים הם אלו ששימשו כמעטה טבעי, וכאשר הוסר הכיסוי עם ההגעה, נחשף יופיה

.המופלא במלוא עוזו, מה שהעמיד את אברהם אבינו בפני מציאות חדשה ומטלטלת

ידעתי בבירור, ומה שביקש- פירש: ידעתי כי אשה יפת מראה את)(בראשית יב, יא רבנו בחיי לומר עד עתה לא היה ניכר היופי כל כך, אבל עתה שאת באה למקום שיושביו מכוערים, יופייך בולט הרבה יותר. בדבריו אלו הוא מחדד את חוכמתו של אברהם אבינו, המבין כי היופי הוא יחסי לזמן ולמקום, וכאשר אדם עובר מסביבה שבה כולם דומים לו לסביבה זרה שבה הנורמות

האסתטיות שונות בתכלית, הרי שיופיה של שרה מקבל משנה תוקף והופך למגנט המושך אליו

.את כל העיניים, מה שמסביר מדוע אברהם אבינו הבין רק כעת את גודל הסכנה הטמונה בדבר

מובא: אמר רבי יודן, אפילו בשעת סכנה לא היה מסתכל)(פרשה מ, סעיף ה במדרש בבראשית רבה בה, ועכשיו ידעתי כי אשה יפת מראה את. במדרש זה חז"ל מגלים טפח מהתנהגותו של הצדיק שאינו נושא עיניו כלל ביופי אנושי גם כשהדבר מותר, ודווקא בגלל גודל קדושתו והצניעות שהדריך בה את חייו, נזקק אברהם אבינו לסיטואציה החיצונית המורכבת כדי להבין את המציאות האובייקטיבית של יופיה של שרה, מה שמלמד אותנו כי אצלו לא מדובר בהערכה סובייקטיבית

.אלא במסקנה מפוכחת וזהירה של אדם שחשב על כל הפרטים כדי לשמור על קדושת הבית

כאשר אנו מעמיקים אל תוך דברי האחרונים, גדולי ההוגים והפוסקים אשר האירה רוחם את נתיבות העולם בחדוות יצירה, אנו נחשפים למימדים חדשים של עומק שאינם מותירים את הסוגיה כפי שהייתה. הם אלו שלקחו את המילים הקדושות, את הפסוקים המהדהדים מקדמת דנא, ויצקו לתוכם את ההתמודדויות של כל נפש יהודית, כשהם מלמדים אותנו כיצד להביט על אברהם אבינו לא רק כדמות מופת, אלא כמורה דרך לחיים של דבקות, אמונה, וראייה מזוקקת

.של היופי האמיתי בעולם

כתב: כל מה שעבר על אבותינו הוא סימן לבנים, וגם)(ספר שפת אמת, פרשת לך לך השפת אמת בזה אברהם אבינו בהיכנסו למצרים ידע את כוח יופיה של שרה, שהרי כל ענייני העולם הזה אינם אלא צל, ושרה אמנו הייתה דוגמת האמת, והכל הסתכלו ביופיה כי ידעו שהיא דוגמת היופי של הקדושה, ורק בבואו למצרים ידע את כוחה בגלוי. בתוך הדברים הללו טמון יסוד נפלא, שכן ,האמת הפנימית שאברהם נשא עמו לא הייתה זקוקה לראייה חיצונית כדי להוכיח את אמיתותה אך מול הערכים המעוותים של מצרים, כשהמציאות החיצונית מנסה להעלים את האור, אברהם נדרש להעמיד את האמת הזו בסימן של גילוי, ודווקא שם, מול החושך המצרי, היה צריך להכריז על יופיה לא כיופי של אישה, אלא כביטוי של האמת האלוהית שאין לה שום קשר עם תאוות

.העולם, וזהו כוחה של האמונה שמתגלה דווקא במקום שבו היא מאוימת יותר מכל

חידש: כי יופיה של שרה אמנו לא היה יופי חיצוני)(פרשת לך לך הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר גרידא שהטבע מעניק, אלא אור פנימי שקרן מתוך פניה, וכאשר אברהם ירד למצרים, ידע בבירור כי אור זה ימשוך את לב המצרים, לא מפני שהם רואים את יופיה הפיזי בלבד, אלא כי הנשמות של הרשעים עצמם נמשכות אל הקדושה כשהיא מגולה ואין להם מנוח עד שינסו לקחת אותה לעצמם. כאן אנו מגלים את סוד המשיכה לקדושה גם אצל אלו שאינם בני ברית, שכן האור של שרה היה כה זך וטהור, כה עוצמתי בבהירותו, עד שהוא הכריח את הסביבה להכיר בו, וזוהי סכנת היופי שרק אדם בעל מדרגה כאברהם יכול היה לצפות מראש, להבין שקדושה במדרגה כזו אינה

.יכולה להישאר נסתרת בתוך אדמת מצרים, והיא תהפוך מיד למוקד של משיכה והתנגדות כאחד

ביאר: כי אברהם אבינו לא חסר בידיעת יופיה של שרה, אלא)(פרשת לך לך החידושי הרי"ם עד בואו למצרים לא היה הדין נותן שיתגלה יופיה לעיני כל, כי היופי של שרה שייך למסתרים ולקדושת הבית, ורק כאשר נאלץ להיכנס למצרים, הבין כי אין מנוס אלא לגלות את היופי הזה

ולהפקירו לראיית הכל, וזו הייתה הידיעה המרה והמלווה ברעדה שאותה ביטא במילים הנה נא ידעתי. בדבריו אנו מוצאים את הכאב שבחשיפת הקדושה אל הציבור הרחב, שהרי יופיה של שרה היה עניין שבינו לבינה, עניין שבינו לבין בוראו, וכאשר הוא נאלץ לגלות אותו, הוא ידע שהוא מוותר על חלק מהפרטיות הקדושה שלו למען הצלת הנפש, וזוהי ההקרבה האמיתית שדרשה ממנו את הראייה החדשה הזו, שאינה נובעת מחידוש בעצם היופי, אלא מהכרה בשינוי המהותי

.שחל במציאות סביבם

הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש של דורנו, אצל גדולי המחשבה והפוסקים אשר בדבריהם אנו שואבים את הדעת להתמודד עם מציאות החיים המשתנה, מביאה עמה הארה נוספת על דברי אברהם אבינו. הם מלמדים אותנו כיצד דמויות ההוד הללו, בראייתם הצלולה, ידעו לחבר בין החומר לרוח, בין הראייה הפשוטה לבין המדרגה העליונה של זה אלי ואנווהו, כשהם מדגישים כי כל מבט אנושי יכול להפוך למבט של קדושה אם רק נדע לכוון את הלב למקום הנכון, וכיצד תפיסת היופי של הצדיק אינה נובעת מחיצוניות, אלא מהיכולת לראות את האור הפנימי הגנוז

.בתוך הבריאה כולה

כתב: כי)(פרשת לך לך הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה היופי בעולם הזה נועד להיות כלי שבו האדם מתנאה לפני בוראו, וזהו סוד זה אלי ואנווהו, שהאדם המקדש את עצמו מבחין שכל מה שברא הקב"ה בעולמו, החל מיופי פירות ועד יופי אנושי, אינו אלא גילוי של האור העליון, ודווקא בבואו של אברהם אבינו למצרים, המקום המקעקע את היופי לתוך מידות הגוף והחומר, הוא חש את הצורך העז להגדיר מחדש את יופי שרה כביטוי מוחלט של מצווה וקדושה, ולא כחלק מהיופי האסתטי שנועד לגירוי ותאווה. מכאן אנו למדים להבין שאברהם אבינו לא חרג מדרכו, אלא הפקיע את יופיה מכל אחיזה של טומאה והעלה אותו למדרגה ,של התנאות לפני הקדוש ברוך הוא, ובכך הוא מורה לנו לכל הדורות שכל דבר יפה שאנו פוגשים

.עלינו לשאול כיצד הוא יכול לשמש כלי לעבודת השם

הסביר: כי הצדיק אינו)(בראשית, פרשת לך לך הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספר מאור ישראל מושפע מהסביבה שבה הוא נמצא, ואף אם הוא נכנס למקום מלא פריצות כעין מצרים, הוא שומר על טהרת מחשבתו וראייתו, ולכן אברהם אבינו, בראותו את שרה, לא ראה אישה לצורך הנאה ,אלא ראה את כוח השכינה הדר בה, ומתוך כך ידע לומר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את לא כדי לציין יופי חיצוני גרידא, אלא כדי להצהיר שהקדושה הזו אינה שייכת למציאות המצרית ואינה יכולה להיתפס על ידם, כי היא מוגנת על ידי החיבור העמוק שלה לקב"ה, חיבור שהופך אותה לבלתי נגישה למי שאינו מבין את עומק הקדושה. בדרך זו אנו זוכים ליישב את הקושי הגדול, שכן הראייה של אברהם לא הייתה משועבדת לחוקי הטבע, אלא הייתה ראייה של אדם

.המבחין בין האור האלוהי שאינו בר כיבוש לבין המציאות הארצית

חידש: כי זה אלי)(חלק י', קונטרס ליקוטי תורה, פרשת לך לך מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי ואנווהו דורש מאיתנו לגלות את האור הפנימי גם בתוך החשיכה, ושרה אמנו, שהייתה מופת של ,צניעות, הפכה את יופיה לכלי של קדושה כה נעלה, עד שזה בעצמו היה המגן שלה, ואברהם אבינו בראותו כיצד המצרים לוטשים עיניים, הבין כי עליו לגלות לשרה את הסכנה הטמונה ביופי זה

בתוך סביבה שכזו, כי היופי האמיתי אינו שייך למי שאינו מבין את ערך הנשמה. אנו יכולים ללמוד מכאן כי אברהם ידע שרק מתוך הבנת הערך הזה ניתן להציל את שרה מכל פגע, כי המציאות של ,הקדושה היא חומת ברזל ששום כוח טמא אינו יכול לפרוץ, וגם כשהדברים נראים כסכנה גלויה

.הם למעשה ניסיון שבו הצדיק מזהה את כוחו של השם השומר עליו מכל רע

מדייק: כי אברהם אבינו מלמד אותנו יסוד לכל)(פרשת לך לך מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר הדורות, שאין האדם נפסד מהמציאות שבה הוא נמצא אם הוא נשאר קשור למקור, ואף כשהוא מזהה יופי, הוא מחבר אותו לזה אלי, לאלוהים שלו, ולכן שרה נשארה אשתו האהובה ולא נלקחה כחפץ בידי המצרים, כי הקדושה שלה הייתה מגן בלתי חדיר, והמבט של אברהם לא היה מבט של החפצה אלא מבט של הערכה ליופי כביטוי של הידור מצווה, דבר שהעניק לשרה את הכוח הפנימי לעמוד בתוך הסערה המצרית ולצאת ממנה בשלום, כי הנשמה נשארה קשורה לאביה שבשמים. דרך זו מאירה לנו את העובדה כי גם במקומות הצרים ביותר, הראייה המזוקקת של אברהם שומרת על הכלים הטבעיים להיות מכוונים אל עבר התכלית האלוהית, ובכך היא הופכת

.את המציאות עצמה למקלט בטוח לכל מי שדבק באמת שלו

כאשר אנו מורידים את האור הגנוז מפסגות ההשגה אל מדרכות החיים, אל הרחוב הסואן ואל חדרי הבית, אנו פוגשים את הסוגיה במלוא עוצמתה המעשית, ורואים כיצד המבט של אברהם אבינו אינו נחלת העבר, אלא כלי עבודה יומיומי לכל אחד מאיתנו המבקש לחיות חיים של קדושה בתוך עולם מורכב. ההלכה והחיים המעשיים תובעים מאיתנו לתרגם את תפיסת המציאות הזו לכל צעד ושעל, שכן אם אנו מאמצים את מבטו של אברהם, הרי שכל אדם וכל חפץ שאנו פוגשים הופכים להיות פלטפורמה להתנאות לפניו יתברך, ולא רק מציאות חיצונית שעלולה

.להסיט אותנו מדרכנו

, התנאה לפניו במצות- כתב: זה אלי ואנווהו)(או"ח, סימן רצ"ח מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, וציצית נאה. ההלכה המפורשת הזו מציבה את התשתית להבנת הקשר שבין היופי לבין הקדושה, שכן היא קובעת כי המגמה של האסתטיקה בעולם צריכה להיות כזו שתרומם את האדם אל עבר עבודת השם. אנו למדים מזה שכל הידור מצווה שאדם משקיע בו, אינו נובע מתוך הערצה חיצונית ליופי עצמו, אלא מתוך ההכרה כי היופי משמש כלי ביטוי לאהבה וליראת שמים, ולכן כאשר אנו פוגשים ביופי סביבנו, עלינו לשאול כיצד הוא מחבר אותנו אל המקור, בדיוק כפי שעשה אברהם כשראה את שרה, לא כאישה להנאה, אלא

.ככלי של קדושה שאין לו מקום בשוק המצרי המושחת

חידש: כי הראייה)(שער התבונה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר שמירת הלשון של האדם היא השער ללב, ומי שמקדש את ראייתו ואינו נותן לעיניו לשוטט אחר דברים שאינם הגונים, זוכה לראות את האור הפנימי הגנוז בכל דבר. דבריו אלו מעשיים לכל רגע ביום; כאשר אדם מהלך בשוק, עליו לזכור את מבטו של אברהם, שגם במציאות של סכנה רוחנית, לא הפקיר את ראייתו להנאות מזדמנות, אלא שמר על מבט ממוקד בתכלית. אנו נמצאים למדים כי הדרך להפוך את המציאות למקום של קדושה היא בראש ובראשונה על ידי ניקיון העין, הבנה שהעולם

הזה אינו משחק של צבעים וצורות, אלא זירת עבודה שבה עלינו לחלץ את הטוב ואת הקודש

.מכל פינה

כתב: שחובת האדם)(חלק ו', אורח חיים הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר להיזהר מלהביט במראות שאינם צנועים, ואפילו אם נדמה לו שאין לו כוונה רעה, העין היא המושכת את הלב לכל מחוז חפץ, ומי שרוצה לשמור על שלימות נפשו, חייב להציב גדרים ברורים לראייתו. הנפקא מינה מזה ברורה וחדה כסכין; כשם שאברהם אבינו ידע ששרה במצרים זקוקה להגנה מכוח הראייה של המצרים, כך אנו נדרשים להבין שהעולם המודרני, עם כל השפע והיופי המפתה שלו, מהווה את מצרים שלנו, ועלינו להפעיל את המסננת הפנימית של אברהם כדי שלא להישבות בקסמי המציאות, אלא לדעת להבחין בין היופי המהותי שנועד לקדושה לבין היופי

.המזויף שנועד להכשיל

האמירה המעשית שנובעת מכאן היא שאדם צריך להתבונן בביתו, באשתו ובחפציו, לא מתוך הרגל, אלא מתוך התחדשות של התבוננות – לראות בהם את הידור המצווה, את הכלי שבו הוא ,עובד את השם, ובכך להפוך את חיי היום יום לחוויה של גילוי שכינה מתמיד. זו אינה סיסמה אלא עבודה יום יומית של מודעות, לדעת שבכל רגע ורגע אנו עומדים לפניו, וכל מבט שלנו הוא

.הזדמנות להעניק משמעות קדושה לכל מה שעינינו פוגשות

כאשר אנו מעמיקים אל תוך הנימים הדקים של המחשבה, אל המקום שבו האמונה פוגשת את הראייה האנושית, אנו מגלים כי השאלה על יופיה של שרה היא רק פתח לשער רחב הרבה יותר – שער התפיסה של האדם את העולם ואת בוראו. עלינו להבין כיצד המושג זה אלי ואנווהו אינו נשאר כקריאה רוחנית גרידא, אלא הופך למצע שעליו מונחת כל אישיותו של האדם, וכיצד היופי המוחשי הופך להיות המראה שדרכה משתקפת האינסופיות האלוקית, כשכל מבט נבחן

.לאור השאלה האם הוא מקדש את החומר או שמא הוא נשאר כלוא בתוכו

כתב: כי היופי האמיתי הוא כאשר החלקים כולם)(נתיבות עולם, נתיב התפילה המהר"ל מפראג .מחוברים בשלמות אחת, וזהו עניין התפארת שבו נכללים כל הצדדים בביטול גמור לרצון הבורא בדברים אלו טמון הסוד לכך ששרה אמנו, שהייתה דוגמת השלמות, יכלה לשמש כביטוי לזה אלי ואנווהו, כי יופיה לא היה אקראי או כזה המעורר תאווה, אלא שיקוף של נפש שכל כולה התמסרות מוחלטת להשם, וזו הראייה שאברהם ראה – הוא הביט בשרה וראה כיצד החומר נעלם והופך

.להיות נשא לאור האלוקי, ובכך הוא מורה לנו שכל יופי שיש בו אמת פנימית, הרי הוא כלי קודש

חידש: כי בחינת זה אלי ואנווהו מורה על כך)(צדקת הצדיק, אות מט רבי צדוק הכהן מלובלין שהאדם יכול לגלות את האלוהות בתוך הווייתו הפרטית, בתוך ה'אני' שלו, וזה מה שאברהם גילה בשרה – הוא גילה שהיופי שלה אינו מפריד בינה לבין הקדושה, אלא מהווה חלון שדרכו ניתן ,להשקיף על אור האינסוף המלובש בתוך העולם. ההבנה הזו משנה את כל תפיסת המציאות שלנו שכן אנו לומדים שגם הפרטים הקטנים ביותר, גם היופי הגשמי, אינם נפרדים מהקדושה אם רק נדע לכוון את העין שלנו להסתכל עליהם מתוך נקודת האמת הפנימית, ובכך אנו הופכים את

.העולם כולו לבית שבו שורה השכינה

ביאר: כי אברהם אבינו)(חלק א', פרשת לך לך האדמו"ר רבי מרדכי יוסף מאיזביצה במי השילוח חיפש בכל רגע ורגע את הנקודה שבה העולם הזה נושק לעולם הבא, ודווקא ביופיה של שרה הוא מצא את המקום שבו האלוהות מתגלה בצורה הברורה ביותר, כי יופי זה לא היה חיצוני בלבד אלא נבע מתוך עומק הנשמה שביקשה להידבק בבורא. כשאנו מתבוננים בזה, אנו מבינים שאברהם לא חיפש יופי כדי להיהנות ממנו, אלא חיפש יופי כדי להתעלות דרכו, וזהו העומק של התנאות לפניו במצוות, שהרי כל מה שאדם עושה מתוך רצון להידבק בהשם, הופך להיות יפה וזוהר, והופך

.להיות חלק מזה אלי ואנווהו שאנו נושאים על שפתינו

הרעיון העמוק העולה מן הדברים הוא שהיופי הוא השפה שבה הקדושה מדברת אל העין האנושית, אך השפה הזו דורשת מפענח. אברהם אבינו היה המפענח הראשון, זה שידע ששרה אינה אובייקט של מראה אלא נושאת של אור, וזהו המעבר הגדול שאנו נדרשים לעשות – להפסיק להסתכל על העולם כעל רצף של גופים ומראות, ולהתחיל לראות בו מארג של אורות, שבו כל יופי הוא הזמנה להתבוננות עמוקה יותר במקור הכל, ובכך אנו הופכים את חיינו למסע של זיהוי

.הטוב והקדוש בכל פינה

כאשר אנו מבקשים לקרב את האור הגדול אל תוך חדרי הלב, אל מקום המפגש שבין הנשמה לבין מציאות חייה, אנו נדרשים לעבור מן ההסתכלות על אברהם ושרה כדמויות רחוקות אל ההבנה כי בתוך כל אחד מאיתנו שוכנת שרה – אותה בחינה של יופי טהור ופנימי, אותה נקודת קודש שנמצאת עמוק בתוך הנפש, ולעתים קרובות מדי אנו מניחים לה להיטשטש תחת משא ,החיים והטרדות. האמונה אינה אוסף של השקפות, אלא דרך שלמה שבה האדם רואה את עצמו וכל קושי שאנו פוגשים, כל מצרים שבה אנו נאלצים לשהות, אינו אלא מבחן שבו אנו נקראים לגלות את האותה ידיעה שאברהם גילה: שהיופי שלנו, הכישרונות שלנו, הדרך שבה אנו מנהלים

.את חיינו, הם כלי ביטוי להשראת השכינה, ובלבד שנבחר לראותם בראייה מזוקקת של קדושה

כתב: כי עיקר עבודת האדם הוא לדעת ולהבין כי)'(שער א', פרק א רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים ,הוא ברא צלם אלוקים, וכל תנועה וכל מחשבה שלו יש לה כוח להשפיע על העולמות העליונים וזהו סוד היופי האנושי – לא במה שהוא נראה לעין אלא במה שהוא מבטא בנשמתו. בביאור הדברים אנו מבינים כי ההתבוננות של אברהם בשרה לא הייתה מבט של אדם מן השורה, אלא זיהוי של צלם אלוקים שמוקרן מתוכה, וכשאנו לוקחים זאת אל תוך הנפש פנימה, אנו למדים שכל מבוכה או התמודדות היא קריאה שלנו להעריך מחדש את הערך שלנו בעיני עצמנו, לא לפי

.המדדים החיצוניים של העולם, אלא לפי המדד הפנימי של הקדושה שהפקיד בנו בורא עולם

ביאר: כי הקדושה צריכה להישאר נסתרת)'(מאמר שבועות, מאמר א רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק בתוך הוויית האדם, ורק במקומות שבהם היא מאוימת, שם מתגלה הכוח שלה להיות בלתי ניתנת לכיבוש, וזוהי הדרך שבה האדם צריך לנהוג עם עולמו הפנימי. כפי ששרה נשארה טהורה בתוך מצרים, כך גם אנו, גם כשאנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם הסביבה רחוקה מרוחניות, יש לנו את היכולת להישאר מחוברים למקור, ודווקא בגלל הניסיון, הנשמה שלנו מתחזקת ומבינה כי היופי שלה אינו דבר שנמדד במושגים חיצוניים, אלא הוא נחלת הלב ששייכת רק למי שדבק

.בהשם יתברך, והוא המגן הגדול ביותר מפני כל השפעה זרה

חידש: כי יסוד החסידות ושורש העבודה)'(פרק א רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים התמימה הוא שיראה האדם לעיניו מה היא החובה האמיתית שלו בעולמו, ולא ילך אחר דמיון .ההבל, כי כל חייו הם הכנה לעמידה לפני הבורא, וכל דבר שפוגש הוא הזדמנות לעבודת השם הנהגה זו פותחת בפנינו פתח לשינוי התודעה בכל פעולה ופעולה; כאשר אדם רואה את שרה שבתוכו, את אותה שאיפה לטהרה ולחיבור עם השם, הוא אינו מחפש את הדרכים הקלות או את החיזוקים מהסביבה, אלא מוצא את הכוח שלו מתוך התבוננות פנימית עמוקה, ובכל מצב שאליו ,הוא נקלע, הוא רואה את העניין כחלק מתכנית גדולה שבה הוא שותף פעיל להעלאת הניצוצות

.ובכך הופך את כל חייו למעשה של התנאות לפני הבורא

כשאדם חי בתודעה שכזו, הוא אינו מוטרד מהשאלה כיצד הוא נתפס בחוץ, אלא רק בשאלה עד כמה הוא נאמן לאמת הפנימית שלו, כי הוא יודע שכל רגע של התגברות, כל רגע של זיהוי היופי המקודש בתוך המציאות היומיומית, הוא רגע שבו הוא בונה את ביתו הפנימי, בית שמצרים אינה יכולה לגעת בו, וביתו של האדם הוא המקום שבו השכינה מוצאת את משכנה מתוך הרצון שלו

.להיות כלי להשראת האור, ובזה הוא זוכה להרגיש את הבית האמיתי בכל מקום שאליו הוא הולך

ההתבוננות על המציאות אינה רק פעולה טכנית של העין, אלא היא המצפן המכתיב את כיוון התנועה של הנפש כולה בתוך מרחבי החיים. המבט שאנו מפנים אל העולם הוא המקום שבו מתרחש המפגש הקריטי בין רצונות הלב לבין דרישות הקדושה, ודווקא משום כך, היכולת לדייק ,את המצפן הפנימי שלנו דורשת מאיתנו ללמוד כיצד לראות נכון, כיצד להבחין בין עיקר לטפל

.וכיצד לשמור על בהירות המבט גם כאשר הרוחות החיצוניות מנסות לטשטש את האופק

כתב: כי העין היא המושכת את הלב אחרי המראות, ועל כן חובה)'(שערי תשובה, שער ג רבינו יונה על האדם להציב שומר לפתח עיניו שלא יתנו ללב להיסחף אחר הבל העולם. ביאורו של רבנו יונה מלמד אותנו שהמצפן הפנימי אינו יכול לפעול במקום שבו הראייה אינה מבוררת, והחובה שלנו היא להבין שכל מבט הוא הכרעה ערכית, שבו אנו בוחרים אם לראות את העולם כערוץ להפצת קדושה או כמקום של הנאות חולפות. כשאדם מבין שהעין היא השער דרכו נכנסים המושגים ללב, הוא לומד להגן על הלב שלו על ידי סינון המראות, ובכך הוא מונע מעצמו מלהיות מובל

.על ידי רגעי דמיון שעלולים להוציא אותו מהדרך הסלולה לו

ביאר: כי היופי הפיזי של העולם הוא בבחינת צל, ומי שמבקש)(שער הראייה האורחות צדיקים לראות את האמת, צריך להסיט את מבטו מן החיצוניות ולחפש את הנקודה האלוקית הטמונה בכל דבר. בזה הוא מחדד את התובנה שגם כשאנו פוגשים את הדברים היפים ביותר, המצפן המוסרי שלנו מחייב אותנו לראות מעבר להם, ולהבין שהיופי הזה הוא רק מעטפת המעידה על תכלית נעלה יותר. כאשר אדם מרגיל את עצמו לחפש את השורש האלוקי בכל דבר, המצפן שלו הופך להיות כזה שאינו תלוי בשינויי המזג של העולם, אלא הוא נשאר יציב בתוך נקודת האמת

.שלו, מה שמאפשר לו להמשיך בדרך הקדושה גם כשהוא ניצב מול פיתויים או אתגרים מורכבים

חידש: כי הראייה של האדם נקבעת לפי גודל האמונה)'(פרק א החזון איש בספר אמונה וביטחון שבלבבו, ומי שמאמין שהכול בהשגחה, רואה בכל פרט ופרט את ההנהגה העליונה. זהו המצפן המדויק ביותר שאדם יכול להעניק לנפשו, שכן כאשר אנו מבינים שהראייה שלנו היא נגזרת של

האמונה, אנו מפסיקים להיות מובלים על ידי יצרים ומראות חיצוניים, ומתחילים להנהיג את חיינו מתוך בהירות פנימית שאינה נותנת לסביבה המשתנה להסיט אותנו מהאמת שלנו. ההבנה הזו מנטרלת את הכוח שיש לעולם החיצוני עלינו, שכן ברגע שהמבט שלנו הוא מבט של אמונה, הרי שכל מציאות הופכת להיות מראה לאור העליון, והדבר מחזק אותנו בדרך שבה אנו צועדים, מבלי

.לחשוש ממה יאמרו או מה יקרה, כי אנחנו יודעים שאנחנו מונחים ביד הבורא

המצפן הזה, הנבנה מתוך הראייה המזוקקת והאמונה, הוא הופך את החיים לדרך שבה האדם לא רק פועל בעולם, אלא גם מעצב את עולמו הפנימי. זהו המקום שבו אנו מפסיקים להיות מגיבים למציאות ומתחילים להיות יוזמים של קדושה, כשאנו זוכרים שגם במקומות הצרים ביותר, אנחנו

.יכולים להשאיר את המבט שלנו מחובר למקור האור, ובכך להפוך כל צעד למסע של עליה

כאשר אנו יוצאים מבית המדרש אל עבר שגרת יומנו, עלינו לשאת עמנו את המבט המזוקק של אברהם אבינו. התובנה המעשית הראשונה שניתן לאמץ היא ללמוד לזהות את הקדושה החבויה בכל פריט ובכל אדם שאנו פוגשים, בדיוק כפי שאברהם לא ראה את שרה כחפץ של תאווה אלא :ככלי של קודש. בכל רגע שבו אנו עומדים לפני בחירה או משימה, עלינו לשאול את עצמנו האם אני רואה כאן את היופי החיצוני בלבד, או שאני מצליח לראות את ההזדמנות להתנאות לפני השם בבחינת זה אלי ואנווהו? תרגול יומיומי של מבט זה הופך את העולם כולו לבית שבו שורה

.השכינה, ומונע מאיתנו להיסחף אחרי מראות העיניים שאינם מובילים אל התכלית

התובנה השנייה נוגעת להגנה על העולם הפנימי שלנו. כשם שאברהם אבינו היה מודע לסכנה הרוחנית שבכניסה למצרים והקפיד על שמירת שרה, כך עלינו ללמוד להציב גבולות ברורים לנפשנו. אנו חיים בסביבה שמנסה בכל עת להחפיץ, להוזיל ולהפוך כל דבר למוצר צריכה, וחובתנו היא לשמור על הנקודה הפנימית שלנו, על הקדושה והטהרה שבלב, מכל השפעה זרה שעלולה ,לטשטש את הראייה שלנו. שמירה זו אינה מתוך פחד, אלא מתוך הבנה כי הנשמה היא יקרה מפז וכי הדרך היחידה להישאר חופשיים באמת היא להישאר קשורים למקור, לבורא עולם, ולא לתת

.למציאות החיצונית להכתיב לנו את הערך שלנו

לבסוף, עלינו לזכור כי היופי אינו אמצעי להנאה, אלא כלי שרת לעבודת השם. כשם שאתרוג נאה או תפילין מהודרות אינם משמשים לנו כקישוט לבית אלא כחלק מעבודת המצוות, כך עלינו להתייחס לכל כישרון וכל כוח שחנן אותנו השם – להשתמש בהם ככלי שרת לקדושה. כשאדם מנהל את חייו מתוך תודעה זו, הוא אינו מוטרד מהמבט החיצוני של הסביבה, אלא פועל מתוך בהירות פנימית, וכל פעולה שלו הופכת להיות מעשה של קידוש השם, רגע של נצח שבו הוא

.מחבר את העולם הזה אל האור האלוקי הגנוז בו

:עיקר העניין:עיקר העניין

היופי האמיתי בעולמנו אינו חפץ לעיניים, אלא קריאת שכינה הפועמת בלב. אברהם אבינו, בדרכו למצרים, גילה לנו כי המבט של הצדיק אינו כובש את המציאות, אלא ,מחלץ ממנה את האור. שרה אמנו לא הייתה אישה יפה בעיניו, אלא שכינה מהלכת עדות חיה לכך שגם בתוך החושך המצרי, הקדושה נותרת בלתי מנוצחת. התורה מלמדת אותנו כי הראייה שלנו היא הבחירה שלנו: האם נראה את העולם כערמה של חומר מפתה, או כלוח משחק קדוש שבו כל פרט הוא הזדמנות להתנאות לפני הבורא. כשאנו מסירים את המחיצות המדומות, מתגלה לעינינו כי שרה שוכנת בכל אחד מאיתנו, ממתינה שנגלה את יופיה המקודש, ונבחר לחיות באור, לא כעבדים למציאות, אלא כבנים השבים אל ביתם הפנימי, מתוך שמחה של מצווה ויופי של אמת. העין אינה רק רואה, היא בוראת את המציאות שבה אנו חיים, והיופי שאתה

.מזהה בנפשך ובסובבים אותך הוא המפתח לחירותך