מדוע כיום נוהגים למכור טריפות לנכרי הרי יש חיוב דאורייתא לתת את הטריפות לכלבים?
את הטריפות לכלבים? ניצבים אנו בפתח סוגיה המעוררת פליאה בכל לומד :התורה מצווה במפורש בפרשתנו "לכלב תשליכון אותו" ,והנה דורות של יהודים ,שוחטים וקצבים ,מוכרים את הטריפות
מדוע כיום נוהגים למכור טריפות לנכרי הרי יש חיוב דאורייתא לתת את הטריפות לכלבים? ניצבים אנו בפתח סוגיה המעוררת פליאה בכל לומד :התורה מצווה במפורש בפרשתנו "לכלב תשליכון אותו" ,והנה דורות של יהודים ,שוחטים וקצבים ,מוכרים את הטריפות לנכרים במיטב כספם ואין פוצה פה ומצפצף .האם נעלמה מצוות עשה מן העולם? האם אנו מבטלים בכל יום ציווי מפורש בשביל בצע כסף? חובתנו לברר האם השלכת הטריפה לכלב היא מצווה חיובית גמורה ,כעין תפילין וציצית, או שמא מדובר בהיתר הנאה שבא ללמדנו על הכרת הטובה ליצור ששמר על צאננו .נחקור האם יש לחלק בין טריפה שנשתנתה מן התורה ,כגון דרוסה ,לבין שאר טריפות שהן הלכה למשה מסיני ,וכיצד שתיקת מוני המצוות מתיישבת עם דברי התוספות והמכילתא .מסע זה יוביל אותנו מהכרת הטובה לכלבי מצרים ועד להנהגת עולם המסחר היהודי כיום. מתוך הפליאה על מנהג העולם ,אנו שבים אל שורש הדברים במקרא ,שם הוצמד איסור האכילה לציווי ההשלכה ,ומשם אל היכל התלמוד המברר את גדרי ההנאה מן האסור. בפרשת משפטים (שמות כב ,ל) כתב "ואנשי קדש תהיון לי ,ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו" פירש רש"י (שם) "ביאר כי המילים 'לכלב תשליכון אותו' באו ללמדנו
211 גם לנשמה מגיע אוכל
שהתורה אינה מקפחת שכר כל בריה .וכתב כי הכלבים זכו לכך בשכר שלא חרצו לשונם במצרים ,ולפיכך הקפידה תורה שיינתן להם שכרם .ועוד פירש כי יש כאן לימוד לסדר העדיפות :נבלה – מותרת במכירה לנכרי ,אך טריפה – מוטב ליתנה לכלב" מבאר רש"י כי מעבר לדין הממוני ,יש כאן יסוד מוסרי של הכרת הטובה .התורה קושרת את קדושת ישראל ("ואנשי קודש") גם באופן שבו הם מתייחסים לבעלי החיים שסייעו להם. בגמרא במסכת פסחים (דף כא עמוד ב) כתב "מנין לכל איסורין שבתורה שבלשון 'לא תאכלו' הם ,בין לאיסור אכילה בין לאיסור הנאה? אמר רב אבהו אמר רבי אלעזר :דאמר קרא 'לכלב תשליכון אותו' – אותו אתה משליך לכלב ,ואי אתה משליך שאר איסורין לכלב" מבארת הגמרא כי המילה "אותו" באה למעט .לולא מילה זו ,היינו לומדים מן הציווי להשליך לכלב שכל דבר האסור באכילה מותר בהנאה (שהרי השלכה לכלבו של אדם היא הנאה לו ,שחוסך במזונותיו). באה המילה "אותו" וצמצמה את היתר ההנאה רק לטריפה ,ומכאן שבשאר איסורין – הנאה אסורה כביטוי לחומרת האיסור. רש"י (פסחים דף כב עמוד א) הקשה "ביאר ותמה :מדוע זקוקים אנו למיעוט 'אותו' כדי ללמוד על שאר איסורין? הרי עצם העובדה שהתורה הוצרכה להתיר להשליך טריפה לכלב ,מוכיחה שאלמלא המקרא היינו אוסרים זאת בהנאה מחמת הלשון 'לא תאכלו' .ופירש בתירוצו' :לכלב תשליכון אותו – למצוותיה אצטריך' ,שבאמת יש כאן ציווי חיובי ליתן את הטריפה לכלב דווקא כשכר על שתיקתו במצרים" מבאר רש"י חידוש עצום :ההשלכה לכלב אינה רק רשות או "היתר הנאה" ,אלא היא מצווה חיובית .הקב"ה חפץ בטובת הכלב ,ולכן קבע סדר מיוחד שבו שכר הכלב נכבד משל הנכרי – הנבלה ניתנת לנכרי ,אך הטריפה ,המבטאת את הנס והשמירה ,מיועדת לכלב. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,ל) פירש "ביאר כי 'לכלב' כתוב בפתח ,והוא הכלב הידוע השומר את הצאן .וכתב כי אין זה חיוב גמור בכל טריפה ,אלא עצה טובה ואורח ארעא ,שהרי הטריפה נמצאת בדרך כלל בשדה ,ושם הכלבים מצויים .ופירש שדיברה תורה בהווה ,שאין לאדם להצטער על הפסד הבשר ,אלא ישליכו לכלבו הנאמן המגן עליו ועל רכושו" מבאר האבן עזרא כי המצווה אינה חובה דתית מנותקת ,אלא היא חלק ממערכת היחסים שבין האדם לטבע המקיף אותו .הכלב שמר על הבשר מפני הטורפים בשדה ,ולכן הוא הזכאי הראשון ליהנות ממנו כאשר מתברר שהבשר נטרף ואינו ראוי לישראל. מתוך דברי רש"י המפתיעים המגדירים את השלכת הטריפה כ"מצווה" ,אנו נכנסים אל עובי הקורה של מוני המצוות והפוסקים ,בניסיון להבין כיצד התגלגלה קביעה זו בבית המדרש לאורך הדורות. התוספות במסכת יומא (דף לו עמוד ב) כתבו "ביארו וחידשו כי השלכת טריפה לכלבים נחשבת כמצוות עשה גמורה ,כפי שנלמד מהפסוק 'לכלב תשליכון אותו' .וכתבו שדין זה דומה לדין 'לגר אשר בשעריך תתננה' האמור בנבלה ,שגם הוא נחשב למצוות עשה שיש לקיימה" מבארים התוספות כי אין כאן רק היתר הנאה ,אלא חובה חיובית .דבריהם יוצרים
212
םיטפשמ תשרפ
תביעה הלכתית ברורה :אדם המוכר טריפה לנכרי במקום להשליכה לכלב ,לכאורה מבטל מצוות עשה מן התורה. הרמב"ם בספר המצוות ובחיבורו היד החזקה השמיט "ביאר המנחת חינוך (מצווה עג) כי הרמב"ם וכל שאר מוני המצוות לא מנו את השלכת הטריפה לכלב כמצווה בפני עצמה .וכתב על כך 'צריך עיון גדול' ,שהרי אם התוספות הגדירו זאת כעשה ,מדוע התעלמו מכך עמודי ההוראה? ופירש שייתכן וסברו שזהו רק היתר הנאה ולא חובה" מבאר ה"מנחת חינוך" את התעלומה .אם מדובר בעשה ,הרי שכל אדם שאוכל טריפה עובר בלאו ועשה גם יחד .שתיקת הפוסקים מעוררת תהייה האם באמת קיימת חובה כזו במציאות של ימינו. בעל השפת אמת (פסחים דף כב) חידש "כתב ליישב את דברי רש"י ,וביאר שאין כוונתו שממש יש מצווה וחובה להשליך לכלב ,שהרי לא מצינו בשום פוסק שיאסור למכור לנכרי. אלא פירש שכוונת רש"י היא רק ברובד הדרש והמוסר ,או שלולא המילה 'אותו' היינו טועים לחשוב שזו מצווה ,אך השתא דכתיב 'אותו' נתמעט העניין ונותר רק כהיתר הנאה בעלמא" מבאר ה"שפת אמת" דרך ממוצעת :רש"י לא התכוון לקבוע הלכה למעשה נגד המנהג ,אלא להסביר את מבנה הפסוקים .התורה רצתה לתת שכר לכלב ,אך לא אסרה על האדם להפיק תועלת ממונית אחרת מן הבשר. רבינו פינחס הלוי ,בעל ספר החינוך (מצווה עג) פירש "ביאר את איסור הטריפה כחלק מרצון התורה שנהיה אנשי קודש ולא נטמא נפשנו במאכלים מזיקים .וכתב כי מה שאמרה תורה 'לכלב תשליכון אותו' הוא ללמדנו שאין הבשר ראוי לאדם כלל ,ודיבור הכתוב הוא בדרך הרגיל והנהוג ,שמשליכים את המיותר לכלבים ,אך לא הזכיר שיש בזה מצווה חיובית או איסור מכירה לנכרי" מבאר ה"חינוך" כי הפסוק אינו בא להוסיף חובה ,אלא להדגיש את המרחק שבין קדושת ישראל לבין הבשר הטרף .ברגע שהבשר נאסר באכילה ,הוא יורד ממדרגת "מאכל אדם" למדרגת "מאכל כלב" ,אך הבעלים נשאר בעליו ויכול לעשות בו כרצונו. מתוך בירור שתיקת מוני המצוות אל מול דברי רש"י והתוספות ,אנו באים אל שולחן הפוסקים ,שם מתעורר פער מטריד בין לשון המקרא לבין מנהג העולם למכור טריפות לנכרים במיטב כספם. הטור (חו"מ סימן צז) כתב "פירש כי מותר למכור נבלה וטריפה לנכרי ,ולא הזכיר שום הגבלה או עדיפות לכלבים .וביאר כי מאחר שהתורה התירה הנאה בטריפה במילה 'אותו' ,הרי שהבעלים יכול לממש הנאה זו בכל דרך שיחפוץ ,בין אם בהשלכה לכלבו ובין אם במכירה לאחרים" מבאר הטור כי היתר ההנאה הוא גורף .ברגע שניתנה הרשות ליהנות מן הבשר, שוב אין כופים על האדם דרך ספציפית של הנאה ,והבחירה בידו כיצד להפיק את המרב מממונו שנאסר באכילה. הגאון רבי רפאל יוסף חזן בשו"ת חקרי לב (יורה דעה סימן יט) פירש "ביאר ותמה על מנהג
213
גם לנשמה מגיע אוכל
העולם שמוכרים טריפות לנכרי ,והלא במכילתא ובדברי רש"י מבואר שזו מצווה וחיוב גמור ליתן לכלב דווקא .וכתב כי לכאורה היה עלינו לאסור את המכירה לנכרי משום ביטול מצות עשה של 'לכלב תשליכון אותו' ,והניח את המנהג בצריך עיון גדול" מבאר בעל ה"חקרי לב" את הדילמה המעשית .הוא מצביע על כך שבספק דרוסה אסרו למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל ,אך לא הזכירו את הטעם שחייב ליתנו לכלב .שתיקה זו של השולחן ערוך והרמ"א בסוגיה זו היא שעוררה את חקירתו המעמיקה. מרן השולחן ערוך (יורה דעה סימן קיז סעיף א) חידש "כתב כי נזדמנה לו נבלה או טריפה בתוך ביתו – מותר למוכרה לנכרי .וביאר הש"ך (שם ס"ק ח) כי אין כאן איסור סחורה בנבלות ,כיוון שלא נתכוון לכך מראש .ומכאן מוכח שדעת מרן היא שאין שום חיוב חיובי להשליך לכלב במקום שבו ניתן להפיק רווח ממוני ממכירה" מבאר השולחן ערוך כי הדין "לכלב תשליכון" אינו עומד בסתירה ליכולת המסחרית .המצווה ,אם קיימת ,אינה מפקיעה את זכות הממון של הבעלים בבשרו ,וכל עוד הוא נהנה ממנו בדרך המותרת, אין בזה משום עבירה. רבינו בחיי (שמות כב ,ל) פירש "ביאר כי הטעם שהתורה ציוותה להשליך לכלב הוא כדי להרחיק את ישראל מן המאוס ,שמי שאוכל טריפה הרי הוא ככלב .וכתב כי אין זה חיוב גמור בכל מקרה ,אלא הדרכה מוסרית שאם האדם רוצה להשליך – ישליך לכלב .ופירש שבמקום שיש הפסד מרובה לא חייבה תורה את האדם להפסיד ממונו עבור הכלב" מבאר רבינו בחיי כי התורה אינה דורשת מהאדם הקרבה כספית עבור הכלבים .הציווי נאמר במקרה שבו האדם עומד להשליך את הבשר ממילא ,ואז עליו לכוון זאת לכלב; אך אם ישנה אפשרות מכירה ,אין התורה כובלת את ידיו. מתוך דברי ה"חקרי לב" שהעמיד את המנהג בצריך עיון ,אנו פונים אל דברי האחרונים המבקשים לחלץ את פשר המנהג מתוך עומק גדרי הטריפה .כאן נולד חילוק יסודי בין עיקר הטריפה האמורה בתורה לבין שאר הטרפיות שנוספו במסורת. הרמב"ם בהלכות שחיטה (פרק ה הלכה א-ב) כתב "ביאר כי הטריפה האמורה בתורה היא 'דרוסה' – בהמה שנטרפה בידי ארי או זאב ועומדת למות .ופירש כי אף שיש שמונה מיני טרפות שהן הלכה למשה מסיני ,הרי שדרוסה היא המפורשת בכתוב ובה החמירו יותר מבשאר ספקות .ומכאן שיש ייחוד לדין דרוסה על פני שאר טרפיות" מבארים המפרשים בדעת הרמב"ם ,כי הציווי "לכלב תשליכון" נאמר בזיקה ישירה לסיטואציה של דריסה בשדה .שם ,במקום שבו הכלב נאבק בטורף ,מתגלה חובת הכרת הטובה הייחודית. בעל ה"דעת זקנים" מבעלי התוספות (שמות כב ,ל) פירש "חידש כי טעם השלכת הטריפה לכלבים הוא כדי שלא יהיה האדם כפוי טובה כלפי הכלב שמסר נפשו להציל את הצאן מן הזאב .וביאר כי אף שבמקרה זה הכלב נכשל והבהמה נטרפה ,מכל מקום בשכר ששמר על שאר הצאן ובשכר מאמציו ,ציוותה תורה לתת לו את הבהמה הזו" מבארים בעלי התוספות כי המצווה מוגדרת כ"הכרת הטובה" .לפי זה ,החיוב קיים רק בטריפה כזו שהכלב שייך אליה
214
םיטפשמ תשרפ
– דהיינו דרוסה בשדה .בשאר טרפיות ,כגון ניקב הריאה או חסרון איבר פנימי ,שאין לכלב שום שייכות למניעתן ,לא חלה המצווה להעדיפו על פני הנכרי. המלבי"ם (שמות כב ,ל) חידש "כתב כי המילה 'לכלב' בפתח מלמדת על הכלב המיוחד השומר את הצאן ,שמזונותיו על בעליו .ופירש שמתן הטריפה לכלב הוא בבחינת פריעת חוב של המעסיק לכלבו שהציל את שארית הבשר מפי החיה .ומכאן למד מוסר השכל :אם לבעלי חיים שפעולתם טבעית משלם הקב"ה שכר ,על אחת כמה וכמה לאדם בעל הבחירה" מבאר המלבי"ם כי אין כאן "מצווה" דתית מופשטת ,אלא הנהגה מוסרית של צדק ותשלום שכר. כיוון שהכלב הוא "עובד" של האדם ,מן הראוי לתגמלו בבשר הטרף .בטרפיות שמתגלות בבית המטבחיים ללא קשר לשמירת הכלב ,אין יסוד זה קיים. בעל שו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן צה) ביאר "כתב לחלק בין נבלות לטריפות .ופירש כי בטריפה של דרוסה ,שהיא 'טריפה בשדה' ,יש עניין מיוחד ליתנה לכלב כפי שכתב רש"י. אולם בטרפיות של ימינו ,שהן ברובן טרפיות של מחלה פנימית ,לא מצינו שום עניין להעדיף את הכלב על פני הנכרי המשלם ממון" מבאר ה"בית יצחק" כי המנהג למכור לנכרי מיוסד על כך שרוב ככל הטריפות המצויות אצלנו אינן ה"טריפה" הקלאסית שעליה דיברה תורה בסיפורם של כלבי מצרים וכלבי השמירה. מתוך החילוק היסודי שבין דרוסה המפורשת בתורה לבין שאר טריפות ,אנו באים ליישב את מנהג העולם המקובל בכל תפוצות ישראל למכור את הבשר לנכרי ,ולגלות כיצד מתיישבת ההלכה הפסוקה עם לשון המקרא. בעל ספר מנחת סולת (מצווה עג) חידש "כתב ליישב את מנהג העולם שמוכרים טריפות לנכרים ,וביאר כי כוונת הפסוק 'לכלב תשליכון' אינה לאסור את המכירה ,אלא לקבוע שאם האדם נותן את הבשר ללא תמורה ,הכלב קודם לנכרי .אולם ,פירש שאם הנכרי מוכן לשלם דמים עבור הבשר ,אין המלווה חייב להפסיד את ממונו ולתת בחינם לכלב ,שכן לא חייבה תורה את האדם לוותר על רכושו במקום שיש לו רווח ממוני" מבאר ה"מנחת סולת" כי מצוות השכר לכלב נאמרה רק כאשר הבשר עומד להשלכה .ברגע שהבשר הופך לסחורה בעלת ערך ,זכות הבעלות וההנאה שהתירה התורה במילה "אותו" מאפשרת לאדם למכור לנכרי ללא חשש. הגאון רבי אברהם אבן עזרא בספרו יסוד מורא (שער שני) כתב "ביאר כי דברי התורה 'לכלב תשליכון אותו' אינם בגדר מצווה חיובית (חובה) ,אלא בגדר רשות והנהגה טובה. ופירש כי הדבר דומה למילים 'לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי' שנאמרו בנבלה, שאין שם חובה לתת דווקא לגר ,אלא הודעה שזהו המקום הראוי לבשר זה .וכתב שעל פי יסוד זה סמכו כל הפוסקים והמנהג למכור לנכרי" מבאר האבן עזרא כי לשון הציווי בתורה לעיתים באה לתאר את המציאות הראויה או לתת רשות הנאה ,ולאו דווקא להטיל חובה גמורה .כיוון שהאדם רשאי ליהנות מן הטריפה ,הוא רשאי לבחור את דרך ההנאה המשתלמת לו ביותר.
215
גם לנשמה מגיע אוכל
הדרכי תשובה (סימן כט ס"ק ב) פירש "ביאר בשם האחרונים כי ישנה הבחנה בין מצב שבו האדם רוצה להשליך את הבשר לבין מצב שהוא רוצה למוכרו .וכתב שאם האדם גמר בדעתו להשליך את הבשר ,אזי חלה עליו המצווה להשליכו דווקא לכלב ולא לשאר חיות .אבל פירש שאם הוא חפץ בממון הנכרי ,לא אסרה תורה את המכירה ,שהרי המילה 'אותו' באה להתיר הנאה מכל סוג שהוא" מבאר ה"דרכי תשובה" כי המצווה "לכלב תשליכון" היא מצווה התלויה ברצון האדם – אם בחר בדרך של השלכה ,התורה כיוונה אותו לכלב; אך אם בחר בדרך של מסחר ,הרשות בידו.
הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים חידש "כתב כי בימינו שאין לכל אדם כלב שמירה ואין הכלבים מצויים בבית המטבחיים כבעבר ,נחלש החיוב של הכרת הטובה המעשית .וביאר כי מאחר שעיקר המצווה תלוי בהכרת הטוב לכלבי השמירה או לכלבי מצרים ,הרי שבמקום שאין הכלב ניצב לפנינו ואין לנו הנאה ישירה משמירתו ,ודאי שהמכירה לנכרי היא הדרך הנכונה והמקובלת" מבאר הגר"ש קלוגר כי המצווה קשורה לנסיבות החיים .בתקופת המקרא ,כשהכלב היה חלק בלתי נפרד מן השדה והעדר, היתה לו זכות ראשונים .כיום ,כשעולם המסחר השתנה ,נותר ההיתר הכללי של הנאה מן הטריפה כעיקר הדין.
מתוך יישוב המנהג על ידי האחרונים ,אנו יורדים אל שדה המעשה לבחון את הנפקא מינות העולות מתוך הבירור ההלכתי ,וכיצד על האדם לנהוג כאשר מזדמנת לידו טריפה במציאות של ימינו.
נפקא מינא ראשונה נוגעת למקרה של רווח ממוני זעום .אם הנכרי מוכן לשלם סכום פעוט עבור הבשר ,ולעומת זאת ישנו כלב רעב לפניו ,האם עדיף לקיים את המצווה מן המובחר כפי שביאר רש"י? לאור דברי ה"מנחת סולת" ,כיוון שיש כאן תמורה כספית ,אין חובה להפסיד אפילו סכום קטן עבור הכלב .אולם ,חסידים ואנשי מעשה נהגו שאם ההפרש בממון הוא זניח ,נכון לקיים את "למצוותיה אצטריך" ולתת לכלב ,כדי לזכות בהכרת הטובה שהקפידה עליה תורה ולהידמות לדרכי הבורא שאינו מקפח שכר כל בריה.
נפקא מינא שנייה היא במקרה שהבשר אינו ראוי למכירה לנכרי ,כגון שהוא מאוס או שהנכרי אינו חפץ בו .כאן מתעוררת חובת ה"עשה" של התוספות ביומא במלוא עוזה .במקום להשליך את הבשר לאשפה או לאבדו מן העולם ,חלה עליו המצווה להשליכו לכלב דווקא. בכך מקיים האדם את רצון התורה שקבעה את הכלב כיורש החוקי של הבשר שנטרף בשדה, ומחזיר למציאות את עומק השכר שזכו לו הכלבים במצרים.
השלכה שלישית עוסקת בדין "ספק טריפה" .האם גם בספק יש עניין לתת לכלב? לאור דברי ה"חקרי לב" ,בספק דרוסה ישנה חומרה יתירה ,ואם אין חשש שהנכרי ימכור לישראל ,ישנה מעלה גדולה לתת לכלב כדי לצאת ידי חובת המצווה לכל הדעות .אך בטרפיות של ימינו ,שהן ספקות במחלוקות הפוסקים ,המנהג הפשוט הוא למכור לנכרי
216
םיטפשמ תשרפ
ואין חוששים לביטול מצוות ההשלכה ,שכן עיקר המצווה נאמר בוודאות של טריפה המפורשת בתורה. נפקא מינא רביעית נוגעת לחינוך הילדים .האם ראוי ללמדם להשליך שאריות בשר טרף לכלב? על פי דברי ה"דעת זקנים" והמלבי"ם ,יש בזה ערך חינוכי עליון של מידת הכרת הטובה .למרות שההלכה מתירה מכירה לנכרי ,המעשה של השלכה לכלב מטמיע בנפש הילד את היסוד המוסרי של התורה – שגם לבעלי חיים יש זכויות ושכר על פועלם ,וכי "אנשי קודש" נבחנים גם ביחסם ליצורים הנמוכים מהם. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המאזנות בין חובת הממון לחובת המוסר ,אנו מתעלים אל קומת הרעיון כדי להבין את הסמיכות המופלאה שבין דרישת הקדושה לבין השלכת הבשר לכלב. התורה פותחת את הפסוק במילים "ואנשי קדש תהיון לי" ,ומיד מצווה על השלכת הטריפה לכלב .פירש אור החיים הקדוש (שמות כב ,ל) כי ביאר שהקדושה הישראלית אינה מתמצה רק בהימנעות ממאכלים אסורים ,אלא היא מתחילה בזיכוך הנפש ובפרישה מכל דבר מאוס וטרף .הפיכת האדם ל"איש קודש" מחייבת אותו להתרחק מהבשר שנטרף ,עד כדי כך שאין הוא רואה בו עוד מאכל הראוי לו כלל ,אלא מזון השייך למערכת הטבע הנמוכה ממנו .המעשה הגופני של השלכת הבשר לכלב הוא הצהרה רוחנית :אני שייך לעולם הקדושה ,והבשר הזה שייך לעולם החיה .בכך ,האדם מגדיר את גבולות נשמתו ומקדש את חושיו. עומק נוסף טמון בערך הכרת הטובה .הקדושה בתורה אינה מנותקת מן המידות הטובות; אדרבה ,היא מיוסדת עליהן .אדם שאינו מסוגל להכיר טובה לכלב ששמר על צאנו ,או לזכור את שתיקת הכלבים במצרים שאיפשרה את הגאולה ,חסר הוא את היסודות שעליהם נבנית הקדושה .הקדוש ברוך הוא ,כביכול" ,מקפיד" על שכר הכלב כדי ללמדנו שאין פרט בעולם שאינו ראוי ליחס של צדק .כאשר איש ישראל עוצר את רצונו להפיק רווח ממוני ובוחר לקיים את "לכלב תשליכון אותו" ,הוא מעיד על כך שקדושתו אינה רק פולחנית ,אלא היא חודרת אל כל תחומי המוסר והכרת הטוב .זהו חיבור בין שמיים לארץ ,שבו בשר בשדה הופך לכלי של עבודה רוחנית מזוקקת. מתוך ההכרה כי הקדושה הישראלית יונקת ממידת הכרת הטובה ,אנו מעפילים אל רובד עמוק יותר של אמונה המקופל בשכר הכלבים .כאן אנו מגלים כיצד ציווי הנראה לכאורה כפרט טכני של "פינוי פסולת" ,הופך לשיעור מאלף בהשגחה פרטית ובצדק אלוקי. במדרש ובמפרשים הובא כי הכלבים זכו לשכר זה משום שבליל יציאת מצרים "לא יחרץ כלב לשונו" .לכאורה ,תמוה הדבר :וכי הכלבים פעלו מתוך בחירה חופשית ומודעות דתית עד שהם ראויים לשכר? הרי טבעו של עולם הוא שכלבים נובחים ,ואם שתקו ,היה זה ציווי הבורא על הטבע .אלא ,מבאר המלבי"ם (שמות כב ,ל) כי חידש יסוד עצום :התורה מצווה לתת
217
גם לנשמה מגיע אוכל
שכר לכלב כדי להשריש בלב האדם את האמונה בשכר ועונש .אם הקב"ה מקפיד לשלם אפילו ליצור הפועל מתוך אינסטינקט וטבע ,על אחת כמה וכמה שישולם שכר טוב לאדם הפועל מתוך בחירה ,תבונה והתגברות על יצרו. זאת ועוד ,השכר שניתן לכלב – בשר טריפה – הוא בבחינת "מידה כנגד מידה" .הכלב שמר על פיו ושתק ,ולכן זכה למילוי פיו במזון נחשק .הנהגה זו מלמדת אותנו כי אין פעולה בעולם ,קטנה כגדולה ,שהולכת לאיבוד בבית דין של מעלה .כאשר יהודי משליך טריפה לכלב ,הוא מחזק בקרבו את ההכרה שהעולם אינו הפקר .הזיקה שבין שתיקת הכלב במצרים לבין צלחתו של הכלב בשדה כיום ,מגשרת על פני אלפי שנים ומעידה על השגחה תמידית שאינה שוכחת דבר .זוהי קדושה החודרת אל הטבע ,ומגלה כי גם תחת מעטפת ה"מקרה" של בשר שנטרף ,מסתתרת יד מכוונת המבקשת לעשות צדק עם כל בריה. מתוך יסוד האמונה בהשגחה ובשכר ועונש ,אנו חותמים את בניין המידות בקומה המוסרית המזככת את נפש האדם – הניצחון על כפיות הטובה והדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא. הפסוק "לכלב תשליכון אותו" מעמיד את האדם במבחן המוסרי הדק ביותר :האם הוא מסוגל להעניק שכר למי שאינו יכול לתבוע אותו? הכלב ,כיצור שאינו בעל בחירה ,אינו עומד בבית דין ואינו דורש את המגיע לו .אדם המוכר את הטריפה לנכרי פועל לפי שורת הדין והתועלת האישית ,אך האדם הבוחר להשליך לכלב פועל לפי "מידת חסד" עליונה. פירש רשב"ץ בפירושו למסכת אבות (פרק ב משנה א) כי חידש שהנותן טריפה לכלב הוא דוגמה לאדם המחשב הפסד מצווה כנגד שכרה .למרות שהאדם מפסיד את הממון שיכול היה לקבל מהנכרי ,הוא מרוויח קניין נצחי בנפשו – מידת הכרת הטובה. העומק המוסרי כאן הוא הדבקות במידותיו של הבורא ,עליו נאמר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" .הקדוש ברוך הוא מלמדנו כי קדושה אינה רק "בין אדם למקום" במובן הצר, אלא היא היכולת להביט על העולם בעין טובה וברגישות לצדק ,גם כלפי בעלי חיים .כאשר אדם מתגבר על רצונו להרוויח עוד כמה פרוטות מן הנכרי ומעדיף לתגמל את הכלב ,הוא שובר את מידת האנוכיות וכפיות הטובה .הוא מזכיר לעצמו כי העולם אינו זירת אינטרסים בלבד ,אלא מרחב של חסד שבו כל בריה מקבלת את מקומה .כך הופך האדם ל"איש קודש" באמת – כזה שמידותיו מזוקקות עד כדי כך שהוא חש מחויבות להכיר טובה אפילו לכלבי מצרים העתיקה דרך הכלב הניצב לפניו כעת. מתוך בירור מעמקי המוסר והכרת הטובה ,אנו באים אל חיתום הדברים ,במבט מקיף המאחד את פסוקי התורה עם הנהגת החיים המעשית .למדנו כי התורה אינה מסתפקת רק באיסור האכילה ,אלא היא מעניקה לבשר הטרף "כתובת" מוסרית – הכלב .אף על פי ששורת הדין והיתר ההנאה מאפשרים לאדם לממש את ערך ממונו במכירה לנכרי ,הרי שקולו של רש"י וזעקת המכילתא מזכירים לנו כי ישנו "שכר" המחכה למי ששתק בשעת הגאולה .התובנה לחיינו היא שהקדושה הישראלית אינה רק פרישה מן האסור ,אלא היא
218
םיטפשמ תשרפ
בניית אישיות המכירה טובה לכל בריה ,ויודעת כי לעיתים הפסד ממון קטן הוא רווח נצחי של נאמנות לערכי הצדק וההשגחה.
עיקר העניין: בלב הסוגיה עומד המפגש המרתק שבין זכות הקניין היהודית לבין חובת המוסר המקראית .עיקר העניין הוא שהתורה ביקשה ללמדנו כי אין בעולם "מקרה" ללא שכר ,ואין שירות ללא תגמול; אפילו כלבי מצרים ,שפעלו כביכול מתוך טבעם, נחקקו בלוח הזכרון הנצחי של הפרשה .אמנם הפוסקים והמנהג הורו כי הרשות ביד האדם למכור טריפותיו לנכרי ולהציל ממונו ,אך הידיעה כי "למצוותיה אצטריך" נותרה כאידיאל חי בבית המדרש .אדם המשליך טריפה לכלב אינו רק מאכיל בעל חיים ,אלא הוא מצהיר כי הוא "איש קודש" המחובר למערכת של השגחה אלוקית המקיפה את כל היצורים .זהו סוד הקדושה בפרשתנו – היכולת לקחת את ה"טרף" המאוס ולהפוך אותו לכלי של הכרת טובה ,המזכיר לנו כי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה ,וכי עינו פקוחה על כל מעשיו ביושר ובחסד.