האם בגדי כהונה חייבים בעשייה לשם מצווה?

בפרשתנו אנו נכנסים אל הקודש פנימה ,אל מלאכת המחשבת של עשיית בגדי הכהונה. התורה אינה מסתפקת בתיאור החומרים – הזהב ,התכלת והארגמן – אלא מדגישה את חכמת הלב הנדרשת מהאומנים העוסקים במלאכה .כאן מתעוררת חקירה יסודית המרעידה את

האם בגדי כהונה חייבים בעשייה לשם מצווה? בפרשתנו אנו נכנסים אל הקודש פנימה ,אל מלאכת המחשבת של עשיית בגדי הכהונה. התורה אינה מסתפקת בתיאור החומרים – הזהב ,התכלת והארגמן – אלא מדגישה את חכמת הלב הנדרשת מהאומנים העוסקים במלאכה .כאן מתעוררת חקירה יסודית המרעידה את כותלי בית המדרש :האם בגדי הכהונה הם בבחינת חפצא של מצווה הדורש כוונה מפורשת בעת יצירתו ,בדומה לציצית ,תפילין וספר תורה שחייבים "לשמה" ,או שמא מדובר במלבושים שתכליתם היא התוצאה הסופית של כבוד ותפארת ,וכל עוד נעשו כהלכתם אין כוונת האומן מעכבת? שאלה זו אינה רק טכנית ,אלא היא נוגעת בשורש קדושת הבגדים :האם הקדושה חלה על הבגד מכוח הלבישה והעבודה ,או שהיא חייבת להיות יצוקה בו כבר מהחוט הראשון שנארג בכוונת המקדיש? נצא לברר האם חכמת הלב המוזכרת בפרשה היא תנאי הלכתי לעיכובה ,או שמא הדרכה רוחנית בלבד. יסוד חקירתנו טמון בלשון המקרא בפרשתנו ,המקדימה את עשיית הבגדים בפנייה אל "חכמי הלב"" :ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת .ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח ,ב-ג). הרמב"ן (שמות כח ,ב) כתב :והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן ,ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ,שיבינו מה שיעשו .הרמב"ן רואה בחכמת הלב את היכולת לכוון לשם הקדושה ,וקובע כי עשייה לשמה היא תנאי הכרחי המקביל למצוות אחרות שבהן הכוונה יוצרת את החפץ.

712 הווצת תשרפ

רבנו עובדיה ספורנו (שמות כח ,ג) ביאר :לקדשו לשם כך יעשו הבגדים .הספורנו מדייק מהמילה "לקדשו" שהמטרה צריכה להיות נוכחת בעת המעשה; לא רק בגד שישמש לקדושה ,אלא בגד שנוצר למען הקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (על הפסוק) ביאר בדומה לרמב"ן ,שחכמת הלב נדרשה כדי שיוכלו האומנים להחדיר בבגדים את כוח הקדושה הראוי להם ,וזהו עניין העשייה לשמה. האור החיים הקדוש (שמות כח ,ד) כתב :שנתכוון לומר שצריך לעשות בגדי כהונה לשמן, ולזה פרט בפסוק ועשו את בגדי הקדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי ,שפרשנוהו במכנסים ואמר לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי ,פירוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ה' ,ומזה תלמוד לשאר בגדים .הוא מסיק מכך שבכל תפר ותפר צריכה להיות מודעות לכך שהבגד נועד לשרת את הבורא על ידי הכהן הספציפי. רבינו בחיי (שמות כח ,ב) חידש :כי בגדי הכהונה צריכין כוונה רצויה בעשייתן לפי שהן תשלום עבודת הקרבנות .הוא קושר בין כוונת הקרבן לכוונת הבגד ,שכן הבגד הוא חלק בלתי נפרד מריצוי הקרבנות. מקור הסוגיה בים התלמוד פותח לנו פתח להבנת המחלוקת העקרונית האם בגדי כהונה נחשבים כחפצי מצווה הטעונים לשמה. בתלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק א הלכה א) מובא" :אמר הממונה ,מבואר שם מחלוקת אם מזוזה צריך עיבוד לשמה ואחר כך מביא הפלוגתא גבי בגדי כהונה אם צריכין לשמה". הירושלמי תולה את דין בגדי הכהונה במחלוקת היסודית לגבי מזוזה; כשם שיש הסוברים שמזוזה צריכה עיבוד עורות לשמה משום שהיא "תשמיש קדושה" המחובר למצווה ,כך נחלקו לגבי הבגדים המהווים את היסוד לעבודת הכהן. בגמרא במסכת זבחים (דף פח ע"ב) כתב" :בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן" .הגמרא דנה באיסור מעילה והנאה מבגדי הכהונה ,ומכאן למדו חלק מן המפרשים שהבגדים מקבלים שם "הקדש" כבר מעת יצירתם .אם הבגד נחשב הקדש ,הרי שחל עליו הכלל של "כל כלי השרת אין נעשין אלא לשם הקדש" ,כפי שמופיע במדרשי הלכה לגבי כלי המשכן. בגמרא במסכת סוכה (דף ט ע"א) כתב בדיון לגבי סוכה גזולה וסוכה ישנה ,ומתוך כך דנה הגמרא במושג "עשייה לשמה" .שם מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל ,ומתוכה דנו המפרשים האם בגדים הדומים במבנהם לציצית (כמו הציצית שמוטלת בכנפות המעיל לשיטות מסוימות) מחייבים את אותה רמת כוונה בעת טוויית החוטים ואריגת הבגד. בגמרא במסכת ערכין (דף טז ע"א) כתב" :מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים" .חז"ל השוו את כוחם של הבגדים לכוחם של הקרבנות .כשם שקרבן חייב להישחט "לשם זבח" ולשם בעלים כדי שירצה ,כך למדו חלק מהראשונים שגם המלבוש המכפר חייב להיעשות "לשמו" של הכהן הלובש אותו ו"לשם" העבודה המכפרת. בבואנו לדון בדברי הראשונים ,אנו פוגשים מחלוקת יסודית המגדירה האם בגדי הכהונה

713

גם לנשמה מגיע אוכל

דומים לכלי השרת שחייבים עשייה לשם הקדש ,או שמא דינם כבגדים רגילים שתכליתם ניכרת רק בעת השימוש. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א ה"כ) כתב :אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש ,ואם נעשו מתחילתן להדיוט – אין עושין אותן לגבוה .המנחת חינוך מדייק מכאן שהרמב"ם מצריך עשייה לשמה בכלי השרת ,אך תמה מדוע בהלכות כלי המקדש, כשדיבר על הבגדים ,השמיט הרמב"ם את הדרישה המפורשת לעשייה לשמה .ייתכן שלדעת הרמב"ם בגדי כהונה אינם נחשבים "כלי שרת" ממש לעניין זה ,או שהוא סובר כשיטת הירושלמי שאין צורך בעיבוד לשמה. הרמב"ן (שמות כח ,ב) כתב בפירושו לתורה דברים נחרצים :והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן ,ויתכן שיהיו צריכין כוונה .הוא לומד זאת מהפסוק "ועשו את בגדי אהרן לקדשו", שהעשייה עצמה צריכה להיות לשם קידושו של אהרן. אולם ,בחיבורו "מלחמות השם" (סוכה ט ע"א) כתב הרמב"ן דברים הנראים כסותרים :דבגדי כהונה אין צריך שיהא עשייתם לשמה .שם הוא דן בדין סוכה ולומד מהשוואה לבגדי כהונה שאינם טעונים לשמה .הסתירה בין פירושו לתורה לבין דבריו במלחמות השם עומדת במוקד הדיון של האחרונים. רבנו מנחם המאירי (בית הבחירה ,סוכה ט ע"א) כתב וביאר שאין בגדי הכהונה צריכים לשמה כציצית ,אלא שצריך שלא יעשו לשם הדיוט .כלומר ,אין דרישה חיובית לכוונה בכל רגע, אלא פסול על כוונה נגדית. רבינו אברהם מן ההר (סוכה שם) כתב וחידש שגם אם אין הבגדים צריכים לשמה מעיקר הדין ,מכל מקום לכתחילה נהגו לעשותם בחכמה ובכוונה כדי להשרות עליהם קדושה ,וזהו שנאמר "חכמי לב". לאחר שעמדנו על המחלוקת המרתקת בין הראשונים ועל הסתירה בדברי הרמב"ן ,נבוא אל דברי האחרונים שביקשו ליישב את השיטות ולהגדיר את רמת הכוונה הנדרשת ביצירת בגדי המקדש. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה צט) כתב לתמוה על הרמב"ם שאינו מזכיר את דין הלשמה בבגדי כהונה כפי שמזכיר בציצית ובתפילין .הוא מבאר שייתכן שהרמב"ם פסק כדעה בירושלמי שאין בגדי כהונה צריכים לשמה ,משום שדימה אותם למזוזה שלשיטתו אינה צריכה עיבוד לשמה .עוד הוא מדייק מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ,שכל הפסול הוא רק אם עשאן מתחילתן "להדיוט" ,אך אין צורך בחלות חיובית של כוונה בכל שלב ושלב של העשייה. הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו חמדת ישראל (חלק ב סימן ב) כתב תירוץ נפלא ליישב את סתירת הרמב"ן בין פירושו לתורה לדבריו במלחמות .הוא מבאר שצריך לחלק בין סוגי הבגדים :בבגדי כהן גדול ,שעליהם נאמר "לקדשו לכהנו לי" והם בגדי הוד מיוחדים ,שם סובר

714

הווצת תשרפ

הרמב"ן שצריך עשייה לשמה לעיכובה .אולם בבגדי כהן הדיוט ,שהם פשוטים יותר ואינם כוללים את בגדי הזהב ,שם כתב הרמב"ן במלחמות שאין צריך לשמה. הגאון רבי יצחק יהודה שמלקיש בספרו שו"ת בית יצחק (יורה דעה סימן קג) כתב ליישב בדרך אחרת ,וביאר שדברי הרמב"ן במלחמות נאמרו רק לגבי שלב טוויית החוטים ,שבו אין צורך בלשמה ,אך שלב האריגה והתפירה שיוצרים את ה"בגד" ,בזה ודאי מודה הרמב"ן שצריך לשמה כפי שכתב בפרשתנו. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו פרדס יוסף (פרשת תצווה) כתב לחזק את החילוק שבין כהן גדול לכהן הדיוט ,וביאר שהפסוק "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" נאמר בסמיכות לבגדי אהרן ,ללמדנו שרק בדרגה הגבוהה ביותר של הכהונה נדרשת הדרגה הגבוהה ביותר של הכוונה בעשייה. הגאון רבי מרדכי יפה בספרו לבוש האורה (על הרמב"ן) כתב שכל המחלוקת היא האם ה"לשמה" הוא לעיכובה או למצווה מן המובחר .לשיטתו ,הרמב"ן בתורה מדבר על הראוי והנכון לכתחילה – שחכמי הלב יכוונו בלבם – אך במלחמות כתב שמעיקר הדין אם נעשו ללא כוונה (ובלבד שלא נעשו להדיוט) ,הבגדים כשרים לעבודה. הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ בספרו פנים יפות (שמות כח ,ג) כתב חידוש גדול ויסודי בגדרי הלשמה של בגדי הכהונה .הוא מבאר שגם בתוך בגדי הכהן הגדול ישנה חלוקה דקה :הרי ישנם ארבעה בגדים ששווים בין כהן גדול לכהן הדיוט (כתונת ,מכנסיים ,מגבעת ואבנט) .חידש הפנים יפות שבעת עשיית בגדים אלו עבור כהן גדול ,אין די בכוונה כללית לשם בגדי כהונה, אלא צריכים האומנים לכוון בפירוש שהם נעשים לשם "קדושת שמונה בגדים" של כהן גדול. לשיטתו ,דרגת הלשמה צריכה להיות תואמת במדויק למדרגת הקדושה של הלובש ,ואם חיסר בכוונה זו – פגם במעלת הבגד. הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כח ,ג) כתב לבאר את עניין "חכמי הלב" מזווית אחרת .הוא מבאר שהצורך בחכמי לב מלאי רוח חכמה נובע מכך שבגדי הכהונה אינם רק מלבושים אלא הם "כפרה" .כשם שקרבן צריך כוונה לשם כפרה מסוימת ,כך הבגד המכפר על עוון מסוים (כגון שכתונת מכפרת על שפיכות דמים) צריך להיעשות מתוך מודעות וכוונה לאותו עניין ממש ,כדי שיהיה בו כוח הריצוי הנדרש. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (קדשים ,סימן טו) כתב לעיין בשיטת הרמב"ם .הוא מבאר שאף שהרמב"ם לא הזכיר במפורש "לשמה" ,הרי שכלול הדבר בדין שאין עושים כלי שרת מתחילה להדיוט .החזון איש מחדש שהדרישה בבגדי כהונה היא לא רק "כוונה חיובית" ,אלא "הפקעת שם חולין" .כלומר ,העשייה בחצר המשכן או על ידי שלוחיו של משה רבנו ,יוצרת ממילא מצב שהבגד נעשה לשמו ,ואין צורך באמירה מפורשת בפה כפי שנדרש בכתיבת ספר תורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תצווה) כתב לחקור האם הלשמה בבגדי כהונה הוא מדין "חפצא" של מצווה או מדין "הקדש" .הוא מבאר שלפי הרמב"ן נראה שזהו דין בעצם

715

גם לנשמה מגיע אוכל

המצווה ,בדומה לציצית ,ולכן הוא מעכב .אך לשיטות אחרות ,עיקר העניין הוא שהבגד יהיה שייך למערכת הקודש ,וכל עוד לא הייתה כוונה סותרת של "להדיוט" ,הבגד מקבל את קדושתו מעצם ייעודו לעבודה. מהחקירה העמוקה בעניין חובת העשייה לשמה בבגדי הכהונה ,ומהחילוקים שבין כהן גדול לכהן הדיוט ,עולות כמה השלכות הלכתיות למעשה: עשיית בגדים לבית כנסת או למצווה על ידי גוי .אם נלמד שבגדי כהונה חייבים עשייה לשמה כציצית ,הרי שגם בגדים המשמשים למצווה או לכיסוי ספרי תורה צריכים להיעשות על ידי ישראל בר דעת שיכול לכוון לשמה .נפקא מינה האם מותר להזמין פרוכות או כיסויים ממפעלים שאינם בבעלות יהודית ללא השגחה על כוונת העשייה. תיקון בגד שנקרע .לפי שיטת הפנים יפות המצריכה כוונה מיוחדת לשם "שמונה בגדים", יש לחקור האם בעת תיקון בגד של כהן גדול ,על התופר לכוון מחדש לשם אותה קדושה מיוחדת ,או שמא הקדושה הראשונה שנצקה בבגד בעת עשייתו עומדת לו לעולם. שינוי ייעוד מבגד לבגד .אם נעשה בגד בסתם ,או לשם כהן הדיוט ,האם ניתן לשדרג אותו ולהשתמש בו עבור כהן גדול? לפי הרמב"ן והפנים יפות הדבר יהיה אסור ,שכן חסרה בו הכוונה המרוממת הנדרשת לבגדי הזהב ,והבגד נשאר בדרגת הקדושה המקורית שניתנה לו בעת יצירתו. בגדי שרד של בעלי תפקידים רוחניים .למדנו מחכמי הלב שחשיבות הבגד אינה רק במראהו אלא בכוונה שבה נוצר .מכאן יש ללמוד על הזהירות הנדרשת בעשיית בגדים המיועדים למשרתי קודש ,שראוי שייעשו מתוך מודעות לשליחות שהם מייצגים ולא רק כפריט אופנה או שרד בעל ערך אסתטי. הדרישה לעשיית בגדי הכהונה לשמה ,ובפרט הדגש על חכמת הלב של האומנים ,מלמדים אותנו יסוד כביר במהותה של הקדושה .הקדושה אינה רק חלות הלכתית שבאה לאחר מעשה ,אלא היא זרם חי שצריך לזרום בתוך חומרי הגלם כבר משלב היצירה .כאשר התורה דורשת "חכמת לב" ,היא מבקשת לחבר בין המעשה הטכני של האריגה לבין המחשבה העליונה של עבודת השם. בעומק הדברים ,הבגד הוא הממשק שבין האדם לבין העולם שסביבו .בגדי הכהונה ,שהם "לכבוד ולתפארת" ,נועדו לשקף את כבוד המלכות .אם האומן העוסק במלאכה רואה מולו רק חוטים ובדים ,הרי שהתוצאה תהיה בגד יפה ,אך חסר נשמה .העשייה לשמה היא הדרך להחדיר נשמה בתוך החומר .כפי שביאר הרמב"ן ,חכמת הלב היא היכולת להבין את סוד הבגד ואת תפקידו המקדש ,ובכך להפוך את המעשה הגשמי לחלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית. מכאן אנו למדים שהכוונה היא המבדילה בין "הדיוט" ל"גבוה" .בגד שנעשה ללא כוונה עשוי להיות זהה במראהו לבגד שנעשה לשמה ,אך בעולם הרוחני יש ביניהם תהום .הבגד שנעשה לשמה נושא עמו את רצון הלב של עושהו ,ובכך הוא הופך לכלי ראוי להשראת שכינה.

716

הווצת תשרפ

השלמות של בגדי הכהונה מתחילה במחשבה הטהורה של האומן ,המבטלת את ישותו ואת אומנותו הפרטית בפני הקדושה שלשמה הוא יוצר. הצורך ב"חכמי לב" שיעשו את הבגדים לשמה מעניק לנו מבט עמוק על משמעות המעשים שלנו בעולם .בתורת המחשבה מוסבר כי כל מעשה גשמי שאדם עושה יכול להישאר בגדר "מעשה הדיוט" ,או להתעלות למדרגת "מעשה גבוה" .ההבדל אינו נמצא במעשה עצמו ,אלא בלב העושה אותו. כאשר חכמי הלב ארגו את המעיל או את האפוד ,הם לא ראו לפניהם רק צבעים ומרקמים, אלא הם ארגו תפילה .העשייה לשמה היא היכולת של האדם לקחת את הכישרון הטבעי שלו – את ה"חכמה" – ולחבר אותה אל ה"לב" ,אל הרצון הפנימי לעבוד את השם .זהו סוד החיבור בין חומר לרוח :החומר אינו מקדש את עצמו ,אלא האדם ,בכוח מחשבתו ,מושך את הקדושה אל תוך המציאות הפיזית. זאת ועוד ,הרמב"ן מלמדנו שחכמת הלב פירושה שהאומן מבין את מה שהוא עושה. בעבודת השם ,אין די בעשייה מכנית של מצוות .אדם יכול להיות "אומן" גדול בקיום הלכות, אך אם ליבו אינו שם ,בגדיו נשארים בגדי הדיוט .הקדושה דורשת מודעות .היא דורשת שהאדם יהיה נוכח בתוך מעשיו .הבגדים שנוצרו ב"חכמת לב" הם אלו שיכלו לעורר את הלב של הכהן הלובש אותם ,כי יש בהם את רשימו המחשבה הטהורה של אלו שבנו אותם ביראה ובאהבה. מהדרישה המיוחדת לחכמת לב בעשיית הבגדים ,אנו דולים לקח מוסרי יסודי המלווה את האדם בכל תחומי חייו .המוסר העולה מכאן הוא שהערך האמיתי של כל יצירה אינו נמדד רק בתוצאה הסופית הנראית לעין ,אלא במטען המוסרי והרוחני שהושקע בתהליך העבודה. אומן שבנה את בגדי הכהונה מתוך תחושת שליחות וקדושה ,יצר חפץ שונה בתכלית מאומן שעשה זאת לשם שכר או כבוד אישי. התורה מלמדת אותנו את האחריות המוסרית של ה"יוצר" .כל דבר שאנו מוציאים תחת ידינו – בין אם זה מוצר מוחשי ובין אם זו עצה ,מילה או הנהגה – נושא עמו את ה"לשמה" שבו הוא נוצר .אם אנו פועלים מתוך חכמת לב ,מתוך כוונה להיטיב ולשרת מטרה עליונה, אנו יוצרים "בגדי קודש" שמקרינים אור על סביבתם .אך אם המעשה נעשה ללא כוונה ,או חלילה מתוך כוונות זרות ,הוא נותר כ"בגד הדיוט" שאין בו כוח לרומם. המסר המוסרי הוא שעלינו לשאוף להיות "חכמי לב" בכל תחום שבו אנו עוסקים .חכמת הלב היא היושרה המקצועית והרוחנית המנחה את האדם לעשות את המיטב לא בגלל עין רואה ,אלא בגלל ההבנה שהוא שותף במלאכת השמיים עלי אדמות .כשאדם ניגש למלאכתו ביראת כבוד ,הוא מקדש את החומר ומוכיח שגם המעשים הפשוטים ביותר יכולים להפוך למעשה מרכבה אם רק יזכה לצקת בהם את הכוונה הנכונה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :מתוך הדיון המעמיק בחובת ה"לשמה" של בגדי הכהונה ,אנו יוצאים עם תובנות יקרות ערך לחיים שמחוץ לכותלי המקדש .התובנה

717

גם לנשמה מגיע אוכל

הראשונה היא שאין "מעשה סתם" .כל פעולה שאנו עושים ,מהפשוטה ועד המורכבת ,יכולה להשתדרג ולהפוך למצווה אם רק נחבר לה את הכוונה הנכונה .כשאדם מכין אוכל לבני ביתו, או כשהוא עוסק במלאכתו ביושר ,הוא יכול להפוך את המעשים הללו ל"בגדי קודש" אם יכוון שליבו ופעולתו הם לשם שמיים. תובנה נוספת היא החשיבות של ההכנה למצווה .למדנו שחלק מהקדושה של הבגד נוצר עוד לפני שאהרן הכהן לבש אותו – הוא נוצר בעת הטווייה והאריגה .כך גם אצלנו ,ההכנה הנפשית לפני התפילה או לפני עשיית חסד היא חלק בלתי נפרד מהמצווה עצמה .ה"לשמה" שאנו יוצקים לתוך ההכנה הוא זה שקובע את עוצמת האור שיאיר במעשה המוגמר.

עיקר העניין: בגדי הכהונה מלמדים אותנו סוד גדול :הקדושה דורשת כוונה .דרך דברי הרמב"ן, הספורנו והאור החיים הקדוש ,למדנו שחכמת הלב של האומנים לא הייתה רק כישרון טכני ,אלא חובה הלכתית ליצוק את ה"לשמה" לתוך חוטי הזהב והתכלת. ראינו את המחלוקת המרתקת האם דרישה זו מעכבת בכל הבגדים או רק בבגדי הכהן הגדול ,ואת חידושו המופלא של הפנים יפות על הצורך בכוונה ספציפית למדרגת הקדושה של הלובש .בסופו של יום ,היסוד שנשאר איתנו הוא שהחומר אינו עומד בפני עצמו; רק כוח המחשבה והלב של האדם הופך את הבגד למכשיר של כפרה ,כבוד ותפארת לפני השם.