האם מותר לרופא שומר תורה ומצוות להחליף תורנות בשבת עם !רופא שאינו שומר עדיין תורה ומצוות? הוכח מפרשת השבוע

צומת טעון שבו נפגשים שבת, פיקוח נפש, אחריות רוחנית, וכוונת הלב. מצד אחד עומדת השבת בקדושתה, עם געגועו של אדם להיות בביתו, עם משפחתו, סביב שולחן השבת, ולא בין מסדרונות בית החולים. מצד שני עומדת ההצלה, שליחות כבדה ונשגבה, שאין גדולה

שאלת הרופא העומד על משמרתו בשבת אינה שאלה טכנית של לוח תורנויות בלבד, אלא צומת טעון שבו נפגשים שבת, פיקוח נפש, אחריות רוחנית, וכוונת הלב. מצד אחד עומדת השבת בקדושתה, עם געגועו של אדם להיות בביתו, עם משפחתו, סביב שולחן השבת, ולא בין מסדרונות בית החולים. מצד שני עומדת ההצלה, שליחות כבדה ונשגבה, שאין גדולה .הימנה, להציל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה ובתוך המתח הזה נולדת ההתלבטות. רופא שומר תורה ומצוות, שיודע את ערכה של שבת ואת כאב החילול, מקבל הצעה מרופא שאינו שומר עדיין תורה ומצוות. זה מוכן מרצונו .הטוב להחליף תורנות, הוא יישא בעול השבת בבית החולים, וחברו ישלים זאת ביום חול לכאורה יש כאן רווח ברור, פחות חילול שבת מצד השומר שבת, שמחת הבית, ותחושת רווחה רוחנית. אך מנגד מתעוררת שאלה חריפה, האם בהסכמתו אינו גורם לכך שחברו יחלל שבת במלאכות שאינן נצרכות לפיקוח נפש, והאם אין כאן משום לפני עור, או סיוע .לדבר עבירה הספק מתחדד עוד יותר כאשר שוקלים את המציאות כהווייתה. אותו רופא שאינו גם לנשמה מגיע אוכל .שומר שבת, אם יישאר בביתו, יחלל שבת כרצונו, אולי אף במלאכות חמורות יותר בבית החולים, לעומת זאת, רוב מעשיו נסובים סביב חולים, חלקם פיקוח נפש גמור וחלקם לפחות צורך רפואי שיש בו היתר או דחיה. האם יש מקום לומר שבכך ממעטים חילול שבת, או שמא אין מחשבים חשבונות כאלה, וכל חילול שבת שנעשה ביד אדם .הוא באחריות מי שגרם לו ומכאן נפתחת שאלת עומק נוספת. מה משקלה של כוונת העושה. האם רופא שאינו שומר שבת, אף שעושה בפועל מעשה הצלה, נחשב כעושה מצוה, או שמא כיון שכוונתו גם לפרנסתו ולשכרו, ואף בלאו הכי אינו נזהר בשבת, אין מעשהו מצטרף למצוה אלא נשאר בגדר חילול שבת. ואם כן, האם מותר לרופא השומר שבת להעמידו במצב כזה, או שדווקא .הוא מחויב לשאת בעול, כדי שלא תיעשה ההצלה מתוך חילול שבת גרידא ומתוך כך מתעוררת גם זיקת הפרשה לשאלה. משה רבנו נשלח לגאול את ישראל, ושליחותו עמדה תמיד במתח שבין רצון ה' לבין הנהגת המציאות. האם במקום שיש שליחות ומצוה ניתן לסמוך על כך שהמעשה כולו ייזקף לזכות, או שיש להבחין דק בין שליחות מצוה .שנעשית בטהרה ובכוונה, לבין מעשה שנעשה מתוך רצון זר אף שתוצאתו מצוה השאלה אפוא איננה רק האם מותר להחליף תורנות, אלא מהי אחריותו של אדם שומר תורה ומצוות כלפי חילול שבת של חברו, כיצד שוקלים תוצאה מול כוונה, ומהו הגבול שבין .הצלת נפשות שהיא מצוה עליונה, לבין סיוע לחילול שבת שאין בו הכרח גמור . פסוק זה נאמר בסיום תיאור השעבוד)(שמות ב כה ""וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והאנחה, והוא חותם את הפרק בביטוי כפול, ראיה וידיעה. לא די בכך שהקב"ה רואה את הסבל, אלא שהוא יודע, כלומר שוקל, בוחן ומעמיד כל מעשה בהקשרו המלא, עם כוונתו .ועם תוצאתו גם יחד כתב רש"י וידע אלהים. נתן לב ולא העלים עיניו. כלומר אין כאן)(שם בפרושו על התורה ידיעה סתמית, אלא עמידה על עומק המצב, על פרטי המעשים ועל שורשם. ומכאן נפתח פתח להבנה שהשגחת ה' אינה נמדדת רק לפי מה שנעשה בפועל, אלא גם לפי מי שעושה .ולשם מה ביאר שוירא אלהים את בני ישראל)(שם רבנו משה בן נחמן הרמב"ן בפרושו על התורה עניינו ראיית העמל והאנחה, וידע אלהים פירושו שידע את מחשבתם ואת צדקת לבם בתוך ,הצרה. לא כל אנחה שוה, ולא כל מעשה שוה, אלא יש אנחה של אמונה ויש אנחה של יאוש והקב"ה יודע להבחין ביניהן. מדבריו עולה יסוד גדול, שהקב"ה מצרף כוונה למעשה ומעשה .לכוונה, וכל הנהגתו נבנית על צירוף זה הרחיב וכתב שוירא)(שם רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה אלהים את בני ישראל הוא ראיה חיצונית של השעבוד, וידע אלהים הוא ידיעה פנימית של תומש תשרפ המחשבות והלבבות, מי מצטער על חילול שמו ומי מצטער רק על כאבו האישי. ועל פי זה .נבחר משה לגואל, מפני שצערו היה על צער השכינה ולא רק על סבל הגוף דרשו וידע אלהים. ידע מי עושה לשם שמים ומי עושה שלא)(א לה ובמדרש שמות רבה לשם שמים. ידיעה זו היא שמניחה את היסוד להנהגת הגאולה, שאין הגאולה נמסרת אלא .למי ששליחותו נקיה וטהורה ומתוך כך מתבאר הקשר לשאלתנו. לא כל מעשה הצלה שוה בערכו הרוחני. יש הצלה שנעשית מתוך שליחות, יראת שמים וקבלת עול, ויש הצלה שנעשית מתוך הרגל, אינטרס או אדישות למצוה, ואף על פי שתוצאתן החיצונית דומה, הרי שבשמים אין הן שוות. וירא .אלהים וידע אלהים, הראיה רואה את המעשה, והידיעה בוחנת את הכוונה ומכאן יסוד לפרשתנו כולה. משה רבנו נבחר לגואל לא רק מפני שעשה מעשה הצלה אחד או אחר, אלא מפני שידע אלהים את עומק לבו, את רצונו ואת כוונתו. שליחות של מצוה אינה .נבחנת רק לפי התוצאה, אלא לפי מי שנושא אותה ואיך הוא נושא אותה . נאמר, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה)(דף קלב ע"א בגמרא במסכת שבת ומתוך לשון זו למדנו שיסוד היתר חילול שבת בפיקוח נפש אינו היתר גרידא, אלא דחיה של השבת מפני ערך עליון יותר, קיום חיי האדם ושמירת שבתותיו בעתיד. ומכאן שמעשה .החילול עצמו מוגדר כמעשה מצוה, ולא כעבירה שנדחתה בלבד אמרו, פיקוח נפש דוחה את השבת, וכל הזריז הרי זה)(דף פה ע"ב ובגמרא במסכת יומא .משובח. ושם מבואר שאין כאן מקום לחומרות או להימנעות, אלא חיוב גמור לפעול ולהציל ,ומכאן עולה יסוד, שכאשר מתקיים פיקוח נפש אמיתי, אין האדם נחשב מחלל שבת כלל .אלא מקיים מצוה ובכמה מקומות מבואר יסוד אחר, שאונס פוטר)(דף עד ע"א אולם בגמרא במסכת סנהדרין רק כאשר אין רצון פנימי לעבירה, אבל אם יש גם רצון וגם מעשה, אין האונס מפקיע את .שם העבירה. יסוד זה הוא שעמד בבסיס חידושו של הבית הלוי חידש חילוק עקרוני. אונס מועיל לפטור מאיסור)(ד"ה וירא אלהים הבית הלוי בפרשת שמות רק כאשר בלא האונס לא היה עושה את המעשה. אבל אדם שפרוץ בעבירה, וגם כשאין עליו אונס היה עושה אותה, אין האונס מגדיר את מעשהו כהיתר. ולפי זה כתב שבאדם המחלל שבת דרך קבע, גם כאשר עושה מלאכה מחמת אונס, אין זו מלאכה של היתר אלא מעשה חילול שבת, אלא שאינו נענש מחמת האונס. יסוד זה נוגע ישירות לשאלתנו, האם רופא .שאינו שומר שבת נחשב כעושה מצוה כאשר הוא מחלל שבת לצורך חולה הלך בדרך זו, והוכיח מכמה סוגיות שאין האונס מתיר)(ענף ב בחלקת יואב בדיני אונס את המעשה, אלא רק פוטר מן העונש, וכאשר מצטרף למעשה רצון לעבירה, שם העבירה .אינו נפקע גם לנשמה מגיע אוכל , שאם יש גם רצון וגם מעשה, אין לומר שהאונס)(סימן מט סק"ג וסק"י וכן כתב בקובץ הערות מפקיע את האיסור, והמעשה נשאר בגדר עבירה. אלא ששם חידש חילוק חשוב, שבחולה אין הדבר כן, לפי שבפיקוח נפש אין כאן מעשה איסור שנעשה בהיתר, אלא מעשה איסור .שנדחה מעיקרו, ולכן אין מצרפים את הרצון למעשה, כי גוף המעשה מוגדר כמצוה ומכאן נולדת מחלוקת עקרונית. לפי הבית הלוי, גם בחולה יש מקום לומר שאדם המחלל .שבת דרך קבע, אף כשהוא עושה זאת לצורך פיקוח נפש, אין מעשהו מתקדש לגמרי כמצוה ולפי הקובץ הערות, בפיקוח נפש אין מקום לחילוק זה, וכל העושה מעשה הצלה נחשב .כעושה מצוה, אף אם רצונו הפנימי פגום , שכתב, נתכוון להעלות)(פרק ב הלכה טז ועל זה יש לעיין מדברי הרמב"ם בהלכות שבת דגים והעלה תינוק פטור, אפילו לא שמע שטבע, הואיל והעלה תינוק עם הדגים. מדבריו ,משמע בבירור שאין מחשבת העבירה פוגמת כאשר בפועל נעשתה הצלה שאין לה תחליף .והמעשה כולו נידון כמעשה הצלה ומכאן יש לחלק חילוק נוסף, שכאשר אין אחר שיציל, הרי עצם ההצלה הופכת את המעשה ,כולו למצוה גמורה, ואין מקום לצרף מחשבות זרות. אבל כאשר יש אחר שיכול להציל ומתעוררת השאלה מי יעשה זאת ובאיזו כוונה, כאן חוזר ועולה משקל הכוונה ושאלת לפני .עור וסיוע לדבר עבירה . שם)(או"ח חלק ד סימן עט הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דן בשאלה זו בהרחבה בספרו אגרות משה כתב שמותר לרופא שומר שבת להחליף תורנות עם רופא שאינו שומר שבת. יסוד דבריו הוא במציאות החיים של אותו רופא שאינו שומר שבת, שכאשר יישאר בביתו יחלל שבת במזיד בכל המלאכות שיזדמנו לו, ואף יותר ממה שיעשה בבית החולים. ואילו בבית החולים, רוב המלאכות שייעשו על ידו יהיו לצורך חולים, שחלקן פיקוח נפש ממש וחלקן לכל הפחות צורך רפואי שיש בו דחיה או היתר, ורבות מהן אינן אלא מדרבנן. נמצא שאין כאן גרימה לחילול שבת נוסף, אלא לכל היותר החלפת מלאכות במלאכות, ואף יש צד של מיעוט חילול שבת. ולפי זה אין כאן משום לפני עור, שהרי אינו מכשילו בעבירה חדשה, אלא מציאות חייו .ממילא כרוכה בחילול שבת לעומת זאת דעת הגרש"ז אוירבאך זצ"ל מחמירה בזה בכמה מקומות. בספר שמירת שבת כתב שאם יש לפני החולה שני רופאים, אחד שומר תורה ומצוות)(פרק לב הערה קל כהלכתה ואחד שאינו שומר, יש להעדיף את הרופא השומר תורה ומצוות. טעמו הוא שהשומר שבת ,עושה את מעשה הרפואה מתוך כוונת מצוה, ואילו העבריין אף שעושה בפועל מעשה הצלה כוונתו אינה לשם מצוה אלא לשם פרנסה או מתוך אדישות למצוה, ודומה הדבר למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שיש בזה פגם מצד המחשבה. ולפי זה יש חשש של לפני עור או לכל הפחות גרעון בעצם קיום המצוה כאשר מעמידים את החילול בידי מי .שאינו נזהר תומש תשרפ הובאו דבריו בחריפות יתרה, שאם החולים)(סימן שכח סעיף יב יד אות ה ובספר שולחן שלמה הם יהודים, אסור להחליף תורנויות עם ישראל אחר שהוא עובר עבירה, מפני שהלה בעיניו מחלל שבת, ואף אם מצד הדין אין כאן חילול שבת גמור מחמת פיקוח נפש, מכל מקום .מצד מחשבתו ורצונו הוא מחלל שבת, והמסייע לכך דומה למי שמכשיל חברו בדבר עבירה ושם מבואר שאף אם מבחינה אובייקטיבית המעשה מותר, מכל מקום אין להתעלם מכוונת .העושה כאשר דנים באחריות המסייע מאידך, יש לצרף כאן את דברי הקובץ הערות שהובאו, שלגבי חולה ופיקוח נפש אין מצרפים מחשבת עבירה למעשה, כי גוף המעשה נדחה מעיקרו, וכל העושה אותו מקיים מצוה. ולפי זה יש מקום לומר שגם רופא שאינו שומר שבת, כאשר הוא עוסק בפועל בהצלת נפשות, אין מעשיו נידונים כחילול שבת כלל, אלא כקיום מצוה, אף אם אורח חייו הכללי .פגום. ואם כן חוזר הצד להיתר של אגרות משה למקומו נמצא שלפנינו שתי דרכי פסיקה ברורות. דרך אחת רואה את המציאות הכוללת, את מיעוט חילול השבת בפועל ואת העדר גרימת עבירה חדשה, ומתירה את ההחלפה. דרך שניה שמה את הדגש על כוונת העושה ועל האחריות הרוחנית של השומר מצוות שלא להעמיד .חילול שבת ביד מי שאינו מחשיב את השבת, ומחמירה בדבר נפקא מינות למעשה היוצאות מן הסוגיה נוגעות בכמה מעגלים. ראשית, בשאלה האם רופא שומר תורה ומצוות רשאי להעדיף את טובת ביתו ושלום משפחתו כאשר ברור לו ,שבפועל אין תוספת חילול שבת בעולם, ואף יש צד של מיעוט חילול. לשיטת אגרות משה כיון שהרופא שאינו שומר שבת יחלל שבת בין כך ובין כך, והחלפת התורנות אינה יוצרת ,עבירה חדשה אלא משנה את זירתה, מותר להחליף, ואין כאן לפני עור. לשיטת הגרשז"א עצם ההעמדה של חילול שבת ביד מי שאינו רואה עצמו מחויב למצוה, אף אם המעשה מותר מצד פיקוח נפש, יש בה פגם, ולפיכך יש להחמיר ולא להחליף כאשר מדובר בחולים .יהודים ויש חלופה של רופא שומר מצוות נפקא מינה שניה היא בהבנת מעמדו ההלכתי של רופא שאינו שומר שבת העוסק בפיקוח נפש. אם נוקטים כקובץ הערות, שבפיקוח נפש אין צירוף רצון למעשה כי גוף המעשה נדחה והופך למצוה, יש מקום לראות גם את פעולת הרופא שאינו שומר שבת כמצוה גמורה. אם נוקטים כבית הלוי והגרשז"א, כוונת העושה משפיעה על הגדרת המעשה, וממילא יש מקום .לחשש אף במקום שהתוצאה היא הצלה ומכאן להרחבה רעיונית. התורה אינה נמדדת רק בתוצאות אלא גם בדרך. פיקוח נפש דוחה שבת, אך אין הוא מוחק את ערכה של שבת ולא את אחריותו של האדם לבחור מי נושא את דגל המצוה. השאלה אינה רק מי מציל, אלא כיצד נעשית ההצלה ובאיזו תודעה. זהו עומק .דברי חז"ל שוירא אלהים וידע אלהים, הראיה רואה את המעשה, והידיעה חודרת אל הכוונה ובהרחבה מחשבתית יש כאן לימוד עמוק על שליחות. יש שליחות שנעשית מתוך קבלת גם לנשמה מגיע אוכל עול ומסירות למצוה, ויש מעשה זהה שנעשה מתוך הרגל, אינטרס או אדישות. אף אם התוצאה שוה, אין השליחות שוה. ומכאן נלמד שאין התורה מסתפקת בעולם מתוקן של .תוצאות, אלא מבקשת עולם מתוקן של רצונות .ובהרחבה מוסרית מתברר עד כמה עדינה אחריותו של שומר מצוות במרחב הציבורי אין הוא חי לעצמו בלבד, וכל ויתור שלו, אף אם הוא מותר מצד הדין, נבחן גם בהשפעתו על תפיסת המצוה בעולם. לפעמים ההיתר ההלכתי קיים, אך מידת החסידות והאחריות .הרוחנית תדרוש מן האדם לשאת בעול בעצמו ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: אדם העומד בפני הקלה אישית משמעותית, חייב לשאול לא רק האם הדבר מותר, אלא גם מה המסר שהוא יוצר. אין כל מצוה נמדדת רק בכמות המעשים, אלא באיכות הכוונה. ובמקום שיש מחלוקת גדולים, על האדם לשקול את .מצבו, את סביבתו ואת השפעת מעשיו, ולהכריע באחריות וביראת שמים עיקר העניין עיקר העניין שאלת חילופי תורנות בשבת אינה רק שאלה של לוח זמנים אלא מבחן של תפיסת שבת, פיקוח נפש ושליחות. מצד הדין יש על מי לסמוך להתיר, כפי שכתב אגרות משה, במקום שאין תוספת חילול שבת. ומצד היראה והאחריות הרוחנית יש מקום לחומרא, כפי שנטה הגרשז"א, שלא להעמיד חילול שבת ביד מי שאינו מחשיב את קדושתה. ובין כך ובין כך נדרש מן הרופא השומר תורה ומצוות לראות את שליחותו ,כשליחות של קדושה, שבה גם ההכרעות הקטנות נעשות מתוך עמידה לפני השם .מתוך ידיעה שוירא אלהים וידע אלהים, הרואה את המעשה ויודע את הלב אראו תשרפ פרשת וארא גם לנשמה מגיע אוכל אראו תשרפ נשמת הפרשה לפרשת וארא יש רגע שבו אדם שומע הבטחה, אך המציאות סביבו צועקת את ההפך. הוא כבר האמין פעם, כבר הרים ראש, כבר העז לקוות, ואז הכול הסתבך עוד יותר. לא רק שלא נגאל, אלא ,נוספו מכות, נוספו לבנים, נוספו אכזבות. שם בדיוק נפתחת פרשת וארא. לא בגאולה עצמה אלא במשבר האמונה שלפניה. לא באור, אלא במילים הכבדות ביותר שנאמרו עד אז. למה .הרעותה לעם הזה. למה זה שלחתני הקב"ה אינו פותח את תשובתו בהסבר, אלא בגילוי. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. כאילו נאמר כאן דבר חד וברור. עד עכשיו חייתם בעולם של הבטחות. עכשיו אתם נכנסים לעולם של קיום. האבות האמינו בלי לראות. אתם תראו גם כשלא תאמינו. שם הוי"ה איננו רק שם של רחמים, אלא שם של מהלך היסטורי שמתקדם .גם כשאינו מובן הפרשה מלמדת שהקושי הגדול ביותר איננו השעבוד, אלא קוצר הרוח. לא פרעה הוא .האויב המסוכן ביותר, אלא העייפות הפנימית שמכבה את היכולת לשמוע בשורה טובה משה מדבר, והעם אינו שומע. לא מתוך רשע, אלא מתוך שחיקה. יש אנשים שהלב שלהם כבר לא מסוגל להכיל עוד הבטחה. הם לא כופרים, הם מותשים. ודווקא שם התורה נעצרת ומצביעה על נקודה חדה. גאולה מתחילה לא כאשר המציאות משתנה, אלא כאשר האדם .מסכים להישאר פתוח גם כשהוא מאוכזב עשר המכות אינן רק עונש למצרים, אלא שיעור ארוך ומדורג על פירוק אשליות. כל .מכה שוברת נדבך אחר של שליטה, של כוח, של אלוהות מדומה. דם, צפרדע, כינים, ערוב ,העולם מתהפך, אבל בהדרגה. לא כדי להבהיל, אלא כדי ללמד. גאולה איננה נס חד פעמי .אלא תהליך חינוכי. גם האדם נגאל כך. שכבה אחר שכבה. תפיסה אחר תפיסה פרשת וארא מדברת אל כל אדם שנמצא באמצע. לא בתחילת הדרך, ולא בסופה. במקום שבו כבר השקיע, כבר ניסה, כבר התפלל, ועדיין לא ראה תוצאה. היא אומרת לו. אתה לא טועה. אתה בשלב הנכון. זה השלב שבו האמונה מתקלפת מהדימויים הילדותיים שלה .והופכת לאמון עמוק גם בתוך ערפל הקב"ה מציג את עצמו מחדש דווקא כשמשה מתלונן. כי יש זמנים שבהם האדם צריך .לא תשובה, אלא נוכחות. לא פתרון, אלא יד שמחזיקה גם כשלא מבינים לאן הולכים. וארא .ראיתי. אני כאן. גם עכשיו. גם כשזה עוד לא נראה כך גם לנשמה מגיע אוכל פרשת וארא איננה סיפור על מכות מצרים. היא סיפור על אנשים עייפים שלומדים מחדש להקשיב. על הנהגה אלוקית שאינה נבהלת מקושי, ועל גאולה שמתחילה עמוק בלב הרבה לפני שהיא מתפרצת החוצה. זו פרשה של נשימה ארוכה. של אמון שקט. של מי שממשיך ללכת גם כשהדרך עדיין כבדה, מתוך ידיעה שדווקא שם, מאחורי קוצר הרוח, כבר מתחיל .להיבנות החופש אראו תשרפ בעומק הפרשה לפרשת וארא פרשת וארא מציבה אותנו בעומקה של הנהגה אלוקית מורכבת, הנהגה שבה הגאולה כבר הובטחה, השליחות כבר נמסרה, ואף על פי כן המציאות מסרבת להתיישר לפי הציפיות האנושיות. משה ואהרן עומדים מול פרעה, דבר ה' בפיהם, והתגובה הראשונה איננה התרככות אלא הכבדה. לא רק סירוב, אלא החמרה. "ויאמר פרעה תכבד העבודה על האנשים". כאן .מתגלה אחת מנקודות העומק של הפרשה. הגאולה איננה מתחילה באור, אלא בהתנגשות לא בהקלה, אלא בלחץ. וכאן נדרש בירור מהותי. האם זו תקלה במהלך הגאולה, או שמא .זהו חלק בלתי נפרד ממנה הפסוקים עצמם מעמידים מתח פנימי חריף. מחד גיסא נאמר "וארא אל אברהם אל יצחק , ומאידך גיסא מתואר דור שלם שאינו)(שמות ו ג "ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם . רש"י)(שם ו ט "מצליח לשמוע אל הבשורה. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מבאר שקוצר רוח הוא מחמת צער, שלא היה להם רוח להתנשף)(שם בפרושו על התורה מרוב עבודה. אך מעבר לביאור הפשוט, טמון כאן עומק גדול. קוצר רוח איננו רק עייפות פיזית, אלא מצב תודעתי שבו האדם אינו מסוגל להכיל עתיד. מי שכל כולו שקוע בהישרדות .ההווה, אין בו כלים להקשיב לגאולה מאריך לבאר ששם ה' מורה על קיום ההבטחות)(שמות ו ב הרמב"ן בפרושו על התורה בפועל, לא רק על עצם האמונה בהן. האבות חיו בהבטחה, הדור היוצא ממצרים אמור לחיות במימוש. אלא שכאן מתגלה פרדוקס עמוק. דווקא המעבר מהבטחה למימוש עובר דרך החמרת השעבוד. לא מפני שפרעה חזק יותר, אלא מפני שההנהגה האלוקית מבקשת לגלות לעולם מי הוא המנהיג האמיתי. הגאולה איננה רק הצלה של ישראל, אלא גם שבירה .של תודעת הכוח המצרית .במכות הראשונות ניכר יסוד זה היטב. המכות אינן פוגעות מיד באדם עצמו אלא בסביבתו ,)(שמות ז יז היאור, הצפרדעים, הכינים. סדר מכוון, כפי שמבאר הספורנו בפרושו על התורה כדי להראות שאין כוח במצרים אלא במה שניתן להם מאת ה'. היאור שהיה מקור החיים הופך למקור מוות. אין כאן עונש נקודתי בלבד, אלא ערעור יסודות הקיום המצרי. תרבות .שבנתה את עצמה על שליטה בטבע מגלה שהטבע עצמו מתקומם נגדה מוסיף רובד נוסף. הוא מדגיש שהמכות)(שמות ז יד אור החיים הקדוש בפרושו על התורה נועדו גם ללמד את ישראל, לא פחות מאשר להעניש את מצרים. ישראל צריכים ללמוד גם לנשמה מגיע אוכל שהגאולה איננה תוצאה של תחבולה מדינית או כוח אנושי, אלא של התערבות אלוקית גלויה. לכן משה מצווה לבוא אל פרעה שוב ושוב, גם כאשר נראה שאין תועלת מיידית. עצם .העמידה, עצם הדיבור בשם ה', הם חלק מהבניין הפנימי של עם בן חורין אומרים שפרעה היה מחזק את לבו כנגד המכות כדי)(שמות רבה ה כב חז"ל במדרש רבה .שיתגלה כוחו של הקב"ה בעולם. אין זה רק עונש על רשעו, אלא מהלך היסטורי רחב הגאולה נועדה להיחקק בזיכרון האנושי כולה. לכן היא ארוכה, מדורגת, רועמת. כל מכה .היא שיעור, כל שלב הוא חשיפה נוספת של האמת ומכאן נפתח עומק נוסף בפרשה. משה עצמו מתקשה. "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ,. משה איננו רק שליח חיצוני. הוא חלק מן המהלך)(שמות ו יב "ישמעני פרעה ואני ערל שפתים מבאר שערלות שפתיים איננה)(שמות ו יב עם כל שבריו. הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר פגם טכני בדיבור, אלא חוסר התאמה בין עומק המסר לבין הכלי האנושי. דווקא משום שמשה נושא דבר אלוקי מוחלט, הוא חש קטנות מול המציאות. וזה עצמו מלמד שהגאולה .איננה נישאת על גבי כריזמה אנושית, אלא על אמת אלוקית .כך מצטיירת פרשת וארא כפרשה של תהליך, לא של רגע. של בניין ארוך, לא של נס בודד ,גאולה שנולדת מתוך חיכוך, מתוך קוצר רוח, מתוך מאבק בין תפיסות עולם. ודווקא שם ,בתוך הקושי, מתגלה שם ה'. לא כשם מופשט, אלא כשם שפועל בהיסטוריה, שובר כוחות .ומוליד עם שיודע שמציאות איננה נמדדת לפי הרגע, אלא לפי היעד פרשת וארא איננה רק סיפור תחילת הגאולה, אלא שיעור עמוק על הדרך. על כך שלפני כל שינוי אמיתי יש החמרה, לפני כל חירות יש עימות, ולפני כל אור גדול יש שלב שבו נדמה .שהחושך רק מתעבה. שם, בדיוק שם, מתחילה יד ה' להתגלות