למה חשש אברהם שהגויים יעברו על איסור רציחה כדי שלא יעברו ?על איסור אשת איש, הרי הם מצווים על שניהם בשבע מצוות בני נח

?על איסור אשת איש, הרי הם מצווים על שניהם בשבע מצוות בני נח ניצבים אנו בפני פרשת דרכים סוערת בחייו של אברהם אבינו. כניסתו למצרים, ארץ של תרבות ושחיתות, מעוררת בו חרדה עמוקה שאינה נובעת רק מיצר ההישרדות הפשוט, אלא מתוך

למה חשש אברהם שהגויים יעברו על איסור רציחה כדי שלא יעברו ?על איסור אשת איש, הרי הם מצווים על שניהם בשבע מצוות בני נח

ניצבים אנו בפני פרשת דרכים סוערת בחייו של אברהם אבינו. כניסתו למצרים, ארץ של תרבות ושחיתות, מעוררת בו חרדה עמוקה שאינה נובעת רק מיצר ההישרדות הפשוט, אלא מתוך היכרות מעמיקה עם נבכי נפשם של בני האדם. התורה מתארת את המהלך המצמרר: והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. כאן עולה התמיהה הגדולה המלווה את לומדי התורה לדורותיהם: כיצד ייתכן שאברהם חושש שהמצרים יבחרו באיסור חמור של שפיכות דמים רק כדי להימנע מאיסור אשת איש? הרי שניהם איסורים חמורים, שניהם נכללים בשבע מצוות בני נח המוטלות על כלל האנושות! האם ייתכן שהרוצחים ייראו פחות בעיניהם מהנואפים? או שמא יש כאן חשבון קר ומחושב של יצר הרע, המעדיף עבירה אחת על פני עבירה מתמשכת? אנו ניגשים לבירור הסוגיה, כשהלב מבקש להבין לא רק את ההלכה, אלא את נפשו

.של האדם הפועל מתוך דחפים, ואת חכמתו של אברהם אבינו שראה את הנולד בראייתו הצלולה כדי לצלול אל עומק הסוגיה, עלינו תחילה להניח את יסוד הדברים על שולחן הלימוד, בתוך פסוקי הפרשה המגדירים את גודל הסכנה ואת החשבון המפוכח של אברהם אבינו. וכך נאמר

.)(בראשית יב, יב "בתורה: "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו הפסוק מציב בפנינו את המציאות המורכבת: אברהם אבינו צופה כי המצרים, למרות היותם בני נח המצווים על שבע מצוות ובהן איסור רציחה ואיסור עריות, יבחרו בדרך שבה איסור אחד נראה להם קל יותר מחברו. המפרשים עמלו ליישב כיצד ייתכן הדבר, והנה כמה מדרכי הביאור

:שנאמרו בדבר ביארו: כי אברהם אבינו העריך שהמצרים יבצעו)(על התורה דעת זקנים מבעלי התוספות חשבון קר של עבירות. הם העדיפו לעבור על איסור רציחה, שהוא עבירה חד פעמית, מאשר

להיכנס למערכת יחסים של אשת איש, שהיא איסור מתמשך ויומיומי. ההסבר העמוק הוא שהם תפסו את הרציחה כפתרון נקודתי לבעיה, בעוד שהניאוף הוא עול של איסור עקבי שהם ביקשו

.להימנע ממנו

ביאר: כי ייתכן שהמניע לא היה האיסור עצמו, אלא החשש מן התוצאות)(בראשית יב החזקוני המדיניות או החברתיות. הם הבינו שאם יחטפו את אשתו של אברהם, הוא לא ישתוק וילך להתלונן בפני המלך על המעשה הנפשע. לכן, כדי להבטיח את שתיקתו ולמנוע את התערבות השלטון, הם

.ראו בהריגתו צעד הכרחי להסתרת העבירה, ללא קשר לחומרת האיסור ההלכתי של הרציחה

כתב: כי אברהם הבחין במוסר המעוות של דורו. הוא ראה שמצרים לקו)(על התורה הריב"א בעבר על עוון הזנות, כפי שקרה בדור המבול, ולכן נותר אצלם פחד פנימי וזיכרון צרוב מפני חטא זה. לעומת זאת, על עוון הרציחה לא הייתה להם הכרה דומה של ענישה חמורה בזיכרון הלאומי שלהם, ולכן היה קל להם יותר לעבור על רציחה מאשר על איסור אשת איש שהיה חקוק בלבם

.כאיסור המסוכן ביותר

חידש: כי המפתח טמון בלשון הפסוק והרגו אותי בלשון)(פרשת לך לך החיד"א בספרו פני דוד .רבים. אברהם חשש שהם יבצעו את ההריגה במשותף, דבר שנותן להם תחושת ביטחון פסיכולוגית כאשר קבוצה של אנשים הורגת אדם, האחריות מתחלקת וכל אחד חש פחות את כובד משקלו

.של האיסור, ולכן היה להם קל יותר לעשות זאת מאשר לבצע לבדם עבירת ניאוף עם אשת איש

כדי להעמיק בשרשי הדברים, עלינו לפנות אל התשתית ההלכתית המגדירה את מחויבותן של

.אומות העולם למצוות, ומתוך כך נבין את המורכבות שבנפשם של המצרים

אמרה: שבע מצוות נצטוו בני נח, עבודה זרה וגילוי עריות)(דף נו ע"א הגמרא במסכת סנהדרין

.ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ודינין וברכת השם

ביאר: שכל המצוות הללו מחייבות את כלל האנושות באותה מידה, ואין הבדל)(שם רש"י ביניהן בחומרתן. מתוך דברי הגמרא אנו מבינים את עומק השאלה: אם החוק האלוהי מציב את כל המצוות הללו כשוויוניות במעמדן ובחומרתן, כיצד העז אברהם להניח שהמצרים יקלו ראש ברציחה ויירתעו מעריות? התשובה טמונה בהבחנה שבין החוק היבש לבין הדרך שבה הטבע האנושי המעוות מסוגל להצדיק את מעשיו. אברהם אבינו לא דן בתיאוריה, אלא במציאות שבה

.האדם, גם כשהוא מכיר בחוק, בונה לעצמו מגדל בבל של תירוצים כדי להכשיר את השרץ

פסק: שבן נח נהרג על שבע מצוות אלו, ובכללן איסור)(הלכות מלכים פרק ט הלכה א הרמב"ם רציחה ואיסור עריות. ביאור הדברים הוא שההלכה אינה עושה משוא פנים בין המצוות, והן כולן ,עומדות בשורה אחת כאיסורים חמורים שדינם מיתה. אברהם אבינו, בחוכמתו, ידע שהמצרים אף שהם יודעים את החוק, יחפשו לעצמם היתרים, והוא זיהה את הדרך שבה יצרם יוליך אותם שולל. הרציחה נתפסה בעיניהם כפעולה רגעית ומחושבת לפתרון בעיה נקודתית, בעוד איסור אשת איש נגע בנקודה רגישה יותר במרקם החברתי שלהם, נקודה שגרמה להם לחשש מהשלכות

.המעשה על היציבות החברתית שלהם

חידש: כי שבע מצוות בני נח אינן רק ציווי חיצוני, אלא)(חידושי אגדות, סנהדרין נו ע"א המהרש"א הן משקפות את התיקון שהעולם זקוק לו כדי להתקיים. אברהם אבינו הבין שהמצרים, בהיותם רחוקים מדרך ה', תופסים את המצוות הללו כעול, ולכן הם עושים חשבון קר של כדאיות: מה יפגע בי יותר? מה יעורר עלי את זעם המלך? בהבנה זו הוא זיהה שהם רואים ברציחה אמצעי

.טכני, בעוד שבאשת איש הם ראו איום מהותי על סדר יומם

התובנה העולה מכאן היא שהזריזות של אברהם אבינו להגן על שרה אינה מבוססת רק על הערכת מצב הלכתית גרידא, אלא על הכרה עמוקה של הלב האנושי. אברהם מבין שהאדם, גם כשהוא מצווה על חוקים, תמיד ינסה לבנות לעצמו מגדל בבל של תירוצים. לכן, כאשר אברהם רואה את המצרים, הוא רואה אנשים שאיבדו את הבושה, ואת החוק האלוהי הם יכופפו לפי צרכיהם האישיים. הרציחה היא קרה ומחושבת, והיא נראתה להם ככלי עבודה יעיל, בעוד האיסור

.על אשת איש נגע בנקודה רגישה יותר במרקם החברתי שלהם

הראשונים, אשר היו מונחים בדקדוקי הפרשה ובנפש האדם, לא הסתפקו בתשובה הפשוטה אלא חתרו להבין את המערכת הפנימית שהניעה את המצרים לסטות מדרכי המוסר האנושי הבסיסי. הם הבינו שאברהם אבינו לא חשש מתיאוריה הלכתית, אלא מן המציאות העקובה מדם

.של אנשים שאיבדו את הצלם האלוקי, וכיצד הם מפרשים את האיסורים על פי תאוותיהם

, ביאר: כי אברהם אבינו ידע שמצרים הם עם אשר אינם יראי שמים כלל)(בראשית יב, יב הרמב"ן ועל כן הם מחשיבים את חייהם שלהם כערך עליון שדוחק כל חוק אחר. ביאור הדברים הוא שאברהם ראה כיצד הם משתמשים באיסורים כקרדום לחפור בהם: אם הם חפצים באישה, הם ימצאו כל צידוק לרצוח את בעלה כדי להכשיר את הדרך, שכן מבחינתם הרציחה היא כלי טכני

.המשרת את תאוותם, בעוד האיסור על אשת איש הוא מכשול שיש להסירו בדרך זו או אחרת

כתב: שהמצרים היו רחוקים מאוד מהדרך הישרה, וחשש אברהם היה לא רק)(שם הספורנו מהפרת החוק אלא מהעובדה שהם היו עם אלים שאין לו עכבות מוסריות אמיתיות. ביאור הדברים הוא שהחשש של אברהם נבע מהערכתו שהמצרים יקראו את המציאות בצורה מעוותת, שבה רצח אינו נחשב להם כחטא נורא אם הוא משרת את מטרתם, והם יראו בו פתרון הכרחי לסיפוק

.יצריהם מבלי לעבור על מה שהם מגדירים כניאוף

חידש: כי המצרים היו עם חכם ומדיני, וככזה הם ידעו כיצד לתת הצדקות)(שם האברבנאל משפטיות למעשיהם. הסבר הדברים הוא שאברהם פחד שהם לא רק ירצחו, אלא גם ינסו לתת לזה גושפנקה חוקית, כאילו הם פועלים מתוך צדק או כדי להגן על עצמם, ולכן הוא זיהה את הסכנה הטמונה דווקא ביכולת שלהם לעוות את הדין ולהפוך את הרצח למעשה לגיטימי בעיני

.החברה שלהם

התובנה העולה מדברי הראשונים היא שבעיני אברהם, המצרים היו עם שנמצא בשפל המדרגה .המוסרית, שבו גם את המצוות הבסיסיות ביותר המוטלות על בני נח, הם ידעו לסובב ולעקם אברהם אבינו, בראייתו החודרת, לא בחן את שבע מצוות בני נח כספר חוקים יבש, אלא כציווי

.שזקוק ליראת שמים כדי להתקיים, ובהיעדרה – הופך החוק לכלי בידי הרשעים

האחרונים, אלו אשר העמיקו בחקר הלב והנפש, ביקשו להתבונן בחוכמתו המדינית והרוחנית של אברהם אבינו כמנהיג שצפה את המציאות מבעד לעיניים של קדושה. הם הציבו מול עינינו כיצד אדם גדול כאברהם מנתח את נפשם של אומות העולם, לא רק כמי ששומרים חוקים, אלא

.כמי שמכופפים את החוקים לרצונם

ביאר: כי אברהם אבינו זיהה אצל המצרים תכונה של עם שערך החיים)(בראשית יב, יב המלבי"ם שלהם עצמם גובר על כל שיקול מוסרי אחר, והם מוכנים לעבור על כל חוק שבעולם כדי להגן על עצמם או כדי להשיג את תאוותם. הביאור הוא שאברהם לא חשש מכך שהם לא יודעים את החוק, אלא מכך שהם משתמשים בחוק ככלי שרת לאינטרסים שלהם, וכאשר הם צריכים לבחור בין להרוג לבין להימנע מעבירה, הם יבחרו ברציחה כי היא נתפסת בעיניהם כפעולה שתבטיח

.את תאוותם ותסיר את המכשול שעומד בדרכם

חידש: כי הסכנה שזיהה אברהם הייתה נעוצה בעובדה שהמצרים היו)(בראשית יב, יב הכלי יקר אנשים שאיבדו את הבושה לחלוטין, וברגע שהם איבדו את הבושה, כל המצוות, גם אלו שהם כביכול מחויבים להן כבני נח, הופכות להיות נתונות לפרשנות שתלויה רק בדבר אחד – מה משרת את הרצון שלהם כעת. ההסבר הוא שאברהם ראה בהם עם שאינו מכיר בריבונותו של הקב"ה, ועל ,כן החוקים עבורם הם כחומר ביד היוצר, וזהו עומק היראה של אברהם: לא מן העבירה עצמה

.אלא מהיכולת האנושית המושחתת להצדיק הכל

ביאר: כי אברהם אבינו הבין שהעדר יראת)(בראשית יב, יב הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר ה' גורם לכך שגם אם האדם יודע שיש איסור רציחה, הוא ימצא לו היתרים והצדקות אם הדבר ,נחוץ לו. ההרחבה היא שאברהם ראה כי המצרים הם עם של חכמה חיצונית ללא שורש פנימי ובמצב כזה, הידע אינו מונע את העבירה אלא רק משכלל את הדרכים לבצע אותה, וזהו הפחד הגדול – שדווקא החוכמה שלהם תשמש אותם כדי להכשיר את הרצח כדרך למנוע את החטא

.של אשת איש, מתוך מחשבה שהם עושים צדק

התובנה של האחרונים היא שאברהם אבינו לימד אותנו שיעור בהנהגה: מנהיג אינו מסתכל רק על מה שהעם עושה, אלא על המניעים שמפעילים אותו. הוא זיהה שהמצרים, בשיא תרבותם, היו ,מסוכנים יותר מהפראים ביותר, כי הם ידעו לעטוף את הרצח באיצטלה של מוסר וסדר חברתי

.וזהו הפחד האמיתי של מי שעומד מול תרבות שאינה מבוססת על יראת שמים

גדולי המוסר והחסידות הרימו את מבטנו אל מעבר לניתוח הלוגי של המעשה, וחשפו לפנינו את שורש היראה של אברהם אבינו. הם לימדו אותנו כי אברהם, בראייתו המזוככת, לא חשש ,רק ממותו הפיזי, אלא מהתדרדרותה של האנושות למצב שבו הערכים אינם משמשים כמצפן אלא כמסווה לתאוות לבם. מבחינתם, השאלה אינה רק מה מותר ואסור, אלא מה קורה לנפש

.שאיבדה את דבקותה בבורא

ביאר: כי מצרים ברוחניותה מסמלת את המיצר, את המקום שבו)(פרשת לך לך השפת אמת ,האדם כלוא בתוך גבולותיו הטבעיים ואינו מסוגל לפרוץ אל האור האלוקי. הרחבה: אברהם אבינו המייצג את החסד הבלתי מוגבל והדבקות בבורא, הבין שבאותה ארץ מצרים, המערכת הערכית

היא משנית לתאוות המציאות המיידית. כאשר אדם אינו חי ביראת שמים, הוא משעבד את המוסר לצורכי השעה, וכך הופכת הרציחה להיות בעיניו לא רק מותרת, אלא כמעט הכרחית כדי להשיג

.את מבוקשו, שכן הוא אינו רואה בעולם אלא זירה לסיפוק יצריו

חידש: כי יראתו של אברהם לא הייתה פחד של חולשה, אלא)(פרשת לך לך הדגל מחנה אפרים הבנה עמוקה של עומק הקלקול האנושי. הרחבה: הצדיק מרגיש כיצד הטבע האנושי מתדרדר כאשר הוא מנותק מהאמונה האמיתית. במקום שבו אין יראת שמים, האדם אינו מודד מעשה לפי ערכו המוסרי, אלא לפי הכדאיות המיידית. אברהם ראה כי המצרים, בתרבותם המפותחת, ידעו

.להלביש את הרציחה במחלצות של היגיון משפטי, מה שהפך את הסכנה למוחשית וגדולה פי כמה

כתב: כי היראה של אברהם נבעה מהכרתו בכך שהרשעים אינם)(פרשת לך לך הקדושת לוי פוחדים מה' אלא רק מהשלכות מעשיהם. הרחבה: כאשר אברהם עומד מול המצרים, הוא מזהה שהם חסרים את היראה הפנימית המרסנת את האדם גם כשאיש אינו רואה. אדם כזה, שכל עולמו סובב סביב עצמו, יקריב את הזולת ללא היסוס, כי הקדושה אינה חקוקה בלבבו. הפחד של אברהם היה אפוא עדות לכך שגם עם תרבותי, אם הוא ריק מיראת ה’, יהפוך את הרציחה

.לדרך חיים לגיטימית

התובנה של גדולינו היא שהחשש של אברהם אבינו הוא תמרור אזהרה לכל דור. הוא מלמדנו שחברה שמציבה את האינטרס האישי במרכז, תמצא תמיד דרך להצדיק את העוולות הקשות ,ביותר, אפילו בשם הסדר החברתי. זוהי חוכמתו של צדיק, שאינו מסתכל רק על החוק שעל הנייר

.אלא על הלב שמפעיל אותו, ויודע שבמקום שאין אמונה, אין גבולות

המציאות שאותה צפה אברהם אבינו אינה נחלת העבר, אלא היא מהדהדת בלב כל אדם המבקש ללכת בדרך הישרה. הנפקא מינה למעשה היא יסודית: היכולת האנושית ליצור לוגיקה שקרית כדי להצדיק עבירות היא הסכנה הגדולה ביותר לנפש, והיא הניצבת בבסיס חששותיו

.של אברהם אבינו

החזון איש בספרו אמונה וביטחון ביאר: כי אדם נוטה להשקיט את מצפונו על ידי בניית .מערכות טיעונים שמסבירות מדוע העבירה שלו היא כורח המציאות או אפילו פעולה מוסרית ביאור הדברים הוא שהלמידה מאברהם אבינו היא שאין לסמוך על השכל האנושי כאשר הוא לא ,מונחה על ידי יראת שמים טהורה, שכן השכל יודע להמציא תירוצים גם לרציחה וגם לניאוף ורק האמת המוחלטת של התורה היא המצפן המונע מאיתנו ליפול לאותה מלכודת מצרית של

.שיבוש הערכים

היישום המעשי בחינוך הילדים הוא עצום. במקום לחנך את הילדים מתוך לחץ חברתי או הסברים שכלתניים של כדאיות, עלינו לנטוע בהם יראת שמים פנימית. כאשר הילד עושה את הטוב כי הוא מבין שזהו רצון ה', הוא לא יחפש היתרים מתי שהנסיבות ישתנו. הלימוד מאברהם אבינו הוא שאדם ללא יראת שמים יעשה חשבונות של קל וחומר גם בעבירות, בעוד שיראת

.השמים היא זו שמציבה גבול שאסור לחצותו בשום מחיר, ללא שום חשבונות של כדאיות

,בחיי היום יום, כאשר אדם מוצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא מתלבט בין שתי דרכים ,והיצר הרע לוחש לו היתרים בשם הגיון בריא, עליו לעצור ולשאול: האם אני פועל מתוך אמת או שאני בונה מגדל בבל של תירוצים כדי להצדיק את הנוחות שלי? אברהם אבינו מלמד אותנו להיות כנים עם עצמנו, לזהות את הנטייה האנושית לרציונליזציה, ולהעמיד את האמת האלוקית מעל לכל חישוב של תועלת אישית, ככל שיראה הגיוני בעינינו. זוהי הנפקא מינה המרכזית: לא להאמין לעצמנו כאשר אנו מנסים להסביר למה מותר לנו לחרוג מהדרך, אלא להיצמד לציווי התורה כסלע איתן, ולזכור שהדרך שבה המצרים הלכו היא דרך שבה השכל הופך לשפחה של

.היצר, וסופה של דרך זו הוא אובדן המוסר כולו

ההרחבה הרעיונית מוליכה אותנו אל שורש הבעיה: הכיצד ייתכן שהשכל האנושי, המופלא כל ,כך, נרתם דווקא להצדקת העוולות הקשות ביותר? הרי אנו פוגשים במצרים עם חכם, מפותח ובעל תרבות מפוארת, ובכל זאת, אברהם אבינו מזהה אצלם את הקלות הבלתי נסבלת של לקיחת חיים. העומק כאן טמון בתובנה כי השכל ללא מצפן פנימי, ללא יראת שמיים טהורה, אינו מוביל

.לטוב אלא למחוזות של מניפולציה ושל הצדקה עצמית

: ביאר: כי במצרים לא היה חסר שכל, אלא היה חסר לב. הרחבה)(בראשית יב, יב הכלי יקר הוא מבאר שהמצרים השתמשו בחוכמתם לא כדי להגיע לאמת, אלא כדי לבנות מבנים לוגיים שמאפשרים להם לחיות בשלום עם תאוותיהם. זהו העומק המצמרר: ככל שהאדם חכם יותר ,ואינו מחויב לאמת האלוקית, הוא יכול להצדיק רצח כאילו היה פעולה מוסרית או הכרח חברתי

.והחוכמה הופכת להיות חומת מגן מפני המוסר הפנימי

, חידש: כי המצרים ראו את העולם כזירה שבה החזק שולט)(בראשית יב, יב האור החיים הקדוש ומי שאינו חזק דמו מותר. ביאור הדברים הוא שהחשש של אברהם נבע מההבנה שהמצרים היו נגועים באגואיזם טוטאלי, שבו האדם רואה את עצמו כמרכז העולם, וכל השאר כולל חיי אדם הם רק כלים או מכשולים בדרך להשגת רצונו. הם לא ראו ברציחה חטא, אלא אסטרטגיה של

.הישרדות, שכן הם האמינו שהטבע העניק להם את הזכות לשרוד בכל מחיר

כאשר אנו מתבוננים בעומק זה, אנו מבינים שהדילמה של אברהם אבינו אינה סוגיה משפטית יבשה של קל וחומר, אלא התנגשות בין שני עולמות: עולם המבקש את האמת האלוקית שבו לכל חי יש ערך קדוש, לבין עולם שבו השכל הוא מלך והתאווה היא המלכה. אברהם אבינו זיהה שהמצרים, בשיא חוכמתם, איבדו את היכולת לראות את הקדושה שבחיים, ולכן מבחינתם, הרג של אדם היה מהלך לוגי שנועד למנוע מהם חטא שהם תפסו כגדול יותר. זוהי ההתדרדרות המוסרית שאברהם פחד ממנה, והיא השיעור הגדול ביותר עבורנו: החוכמה האנושית, ללא יסוד של יראת

.שמיים, היא סכנה גדולה יותר מכל דבר אחר, שכן היא יודעת להעניק לאופל את דמותו של האור

הנפש היהודית המבקשת להתחבר אל האמת הפנימית, עומדת לעיתים קרובות מול המצור הגדול ביותר שיצר הרע מציב לאדם: הניסיונות של השכל האנושי להצדיק את העבירה. כאשר אברהם אבינו מתבונן במצרים, הוא לא רואה רק אנשים רעים, אלא הוא רואה את העיוות המחשבתי שבו האדם מסוגל להשתמש בכלים האינטלקטואליים הכי נעלים שלו כדי להכשיר

את השרץ. זהו הניסיון העמוק מכולם – הפער שבין הלב, המבקש את האמת, לבין השכל, שמסוגל לבנות מגדלי תירוצים כדי להרגיע את המצפון. אברהם אבינו מלמד אותנו שהנפש הטהורה אינה זקוקה ללוגיקה כדי לדעת מהו טוב ומהו רע, ואילו האדם המנותק מהבורא ימצא תמיד דרך

.רציונלית להכשיר את הרציחה

ביאר: כי הנגיעה העצמית)(חלק א, קונטרס הבחירה רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו היא המסך הגדול ביותר המסתיר מהאדם את האמת, והיא מאפשרת לשכל להפוך את העוול לצדק. ביאור הדברים הוא שהשכל שלנו הוא עבד נאמן ללב, ואם הלב חפץ בתאווה, השכל ימצא אלף סיבות למה הפעולה הזו היא הכרחית, מוסרית, ואפילו קדושה. אברהם אבינו זיהה את הנגיעה הזו אצל המצרים, ולכן הוא הבין שהמחשבה שלהם אינה מחשבה של אמת, אלא מחשבה של

.אינטרס, שבה הרצח הופך לכלי טכני בלבד

חידש: כי החוכמה ללא יראת שמיים)(מאמרי חכמה רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת חכמה ומוסר היא הסכנה הגדולה ביותר למוסר, שכן היא מעניקה לאדם את היכולת להיות רשע מתוחכם. הסבר הדברים הוא שאדם שאינו פוחד מה' אינו מוצא שום מניעה פנימית להרוג את הזולת אם הדבר משרת את מטרתו, והוא אף ירגיש צדיק בכך שהוא נמנע מאיסור אחר, כאילו הוא עושה חשבון של מצוות. אברהם אבינו ראה בזה את שפל המדרגה, שבו האדם הופך את השכל שלו לכלי של

.מניפולציה עצמית, ומאבד את רגישותו לערך החיים הקדוש

החיבור לנפש הוא להבין שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו את הניסיון המצרי הזה. לא פעם אנו מוצאים את עצמנו מצדיקים את מחדלינו או את ההתנהגות שלנו בתירוצים הגיוניים, בשעה שהאמת הפנימית שלנו זועקת אחרת. הלימוד מאברהם הוא לעצור את המחשבה, להשקיט את רעשי הרקע של התירוצים, ולהקשיב לקול העמוק של הנשמה, שאינה זקוקה להסברים אלא יודעת את האמת הפשוטה. כשאדם חי ביושרה כזו, הוא אינו נזקק ללוגיקה חיצונית כדי להצדיק את דרכו, אלא הוא צועד בבטחה באור ה', כשהשכל שלו משמש ככלי להבנת האמת ולא כלי

.לכיסוי על העוול

,המצפן המוסרי המנחה את האדם בנתיבות החיים אינו יכול להישען על היגיון אנושי בלבד שכן השכל, ככל שיהיה מבריק, עלול להפוך למסווה למאוויים נסתרים. כאשר אברהם אבינו מזהה את סכנת המחשבה המצרית, הוא מלמד אותנו כי המצפן הפנימי של האדם המאמין חייב .להיות מכוון אל רצון ה' האבסולוטי, ולא אל הכדאיות הרגעית או אל האינטלקט שבונה תירוצים ,האדם המבקש אמת אינו בוחן את צעדיו בשאלה מה הגיוני יותר, אלא בשאלה מהו רצון בוראו

.שכן רק שם נמצאת היציבות

ביאר: כי האדם צריך לבחון את מניעי ליבו בשבע)(חובות הלבבות, שער חשבון הנפש רבנו בחיי עיניים, שכן הלב הוא מקור התחבולות, ואם לא יציב עליו שמירה, ימצא את עצמו מצדיק את רצונו גם כשאינו עולה בקנה אחד עם האמת האלוקית. הסבר הדברים הוא שהמוסר אינו נמדד בתוצאה, אלא בכוונה הטהורה, וכאשר הלב מעורב בתאוות, המצפן המוסרי שלנו משתבש, ואנו זקוקים לתורה שתאיר לנו את הדרך הישרה מבעד למסכי ההיגיון המוטה, כדי שלא נטעה לחשוב

.שרצח הוא פתרון למניעת עבירה אחרת

חידש: כי הלב הוא כלי קיבול לאור ה', ורק כאשר אדם מרוקן את)(פרשת לך לך השפת אמת ליבו מנגיעות אישיות, הוא זוכה שהקב"ה ידריך אותו בדרך האמת. ביאור העניין הוא שהחשש של אברהם אבינו אינו פחד ממות כפשוטו, אלא אזהרה נצחית לכל יהודי: היזהר מהשכל שמנסה להתחכם על המוסר. המצפן האמיתי הוא הדביקות בבורא ולא חשבונות קרים של כדאיות, שהרי אם האדם מחפש את רצון ה' באמת, השכל שלו יהיה מכוון לאמת ולא לתירוצים, והוא יזהה את

.הסכנה גם כשהיא עטופה בלבוש של הגיון

התובנה המוסרית כאן היא עצומה: היכולת לעצור את המחשבה ולהעמיד את עצמנו מול האמת הפשוטה, היא המבחן הגדול של האדם. המצרים, בשיא חוכמתם, איבדו את המצפן כי הם הניחו לשכל להוביל את הרגש למקומות האפלים. אברהם אבינו, לעומתם, הציב את האמונה כבסיס ,לכל מחשבה, ומתוך כך הוא ידע להבחין בין אמת לבין הצטדקות. כשאנו חיים עם מצפן כזה

.גם במצבים המורכבים ביותר, אנו זוכים לראות את האור ולא ללכת לאיבוד בנבכי התירוצים

הלקח הגדול ביותר העולה מפרשייה זו לחיי היום יום, הוא החובה לבחון את המניעים הפנימיים שלנו ללא רחמים. פעמים רבות אדם מוצא את עצמו בונה בניינים שלמים של טיעונים כדי להצדיק סטייה מדרך התורה, ומשכנע את עצמו כי הוא פועל מתוך הכרח או מתוך שיקולים עליונים. אך אברהם אבינו מראה לנו שדווקא המקומות שבהם השכל שלנו עובד שעות נוספות כדי להכשיר מהלך מפוקפק, הם המקומות שבהם צריכה להידלק נורת האזהרה. השכל הוא

.מתנה גדולה, אך הוא עלול להפוך למסך המסתיר את האמת אם אין הוא מחובר לשורש הנשמה

העבודה שלנו היא לשוב אל הפשטות של יראת השמים. בעולם שבו כל אחד מוצא הסבר לכל .דבר, האתגר הוא להישאר נאמנים לאמת האלוקית, גם כאשר היא אינה נראית חכמה בעיני העולם ,החיים המוארים הם אלו שבהם המעשים אינם זקוקים לפרשנות יצירתית, אלא הם פשוטים ישרים וגלויים, בדיוק כפי שאברהם אבינו ביקש לפעול תחת השמש המאירה, ללא מורא וללא

.צורך במסתור :עיקר העניין:עיקר העניין

עיקר העניין הוא הכרה עמוקה בכך שהחוכמה האנושית, כאשר היא מנותקת מיראת שמים טהורה, אינה שומרת על האדם אלא הופכת למכשיר מתוחכם ,בידי היצר. אברהם אבינו ראה שהמצרים, בשיא חוכמתם המדינית והתרבותית מסוגלים לעקם את החוק ולהתיר את הרצח כדי להימנע מאיסור אחר, וזאת משום שחסרה להם האמת הפשוטה והנאמנה לה'. החרדה של אברהם אינה רק מפני הריגה פיזית, אלא מפני התדרדרות התודעה האנושית למצב שבו הערכים הופכים

.למניפולציה, והמצפון נרדם תחת כסות של הגיון קר ומחושב

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

הסוד שטמון בחששו של אברהם אבינו הוא הבנה חודרת של נפש האדם. המצרים ,אמנם הכירו את מצוות בני נח כחוקים חיצוניים, אך בהעדר יראת שמים פנימית הם ראו בהם עול המעכב את תאוותיהם. לכן, הם יצרו מערכת מוסרית מעוותת שבה רצח, המשרת את השגת היעד, נתפס ככלי לגיטימי, בעוד איסור אשת איש נתפס כמכשול חברתי או אישי שיש להימנע ממנו. אברהם אבינו מזהה כי ללא ,החיבור לה', החוכמה האנושית תמיד תמצא דרך לבנות מגדל בבל של תירוצים ולהצדיק עוולות קשות בשם ההיגיון. זהו שיעור נצחי לכל דור, המלמד כי האמת אינה נמצאת בחישובים של כדאיות, אלא רק בביטול הרצון העצמי בפני האמת ,האלוקית. כאשר אדם בוחר בדרך זו, הוא הופך את חייו למסע של קידוש השם

.שבו השכל משמש כלי להבנת האור, ולא מסווה לאפילה