החוגג את פורים ביום י"ד אדר והזיק את חברו שגר בירושלים בט"ו אדר האם חייב לשלם? הוכח מפרשת השבוע!

אדר האם חייב לשלם? הוכח מפרשת השבוע! בעיצומו של יום המשתה והשמחה ,כאשר הלב עולה על גדותיו ויין הפורים מלהיט את הנפשות ,מטשטשים לעיתים הגבולות שבין אדם לחברו ובין המותר לאסור .עומדים אנו

החוגג את פורים ביום י"ד אדר והזיק את חברו שגר בירושלים בט"ו אדר האם חייב לשלם? הוכח מפרשת השבוע! בעיצומו של יום המשתה והשמחה ,כאשר הלב עולה על גדותיו ויין הפורים מלהיט את הנפשות ,מטשטשים לעיתים הגבולות שבין אדם לחברו ובין המותר לאסור .עומדים אנו ומתבוננים בסיטואציה מורכבת ומסעירה ,המפגישה שני עולמות ושני זמנים במרחב אחד: יהודי שחגג את פוריו בפרזות ביום יד ,ובעוד שמחתו יוקדת בקרבו ,שם פעמיו לעבר עיר הקודש ירושלים ,מקום בו חגיגת הפורים אך מתחילה ביום טו .שם ,מתוך אותה שלהבת של מצווה ושמחה ,אירעה תקלה ותחת ידו יצא נזק לרכושו או לגופו של בן ירושלים. כאן ניצבת השאלה במלוא חריפותה :האם אותו שמח ביין ,שנכנס לאווירת החג במקומו שלו ,נושא עמו את חסינות השמחה גם אל מקום שבו סדרי הזמנים שונים? האם עלינו לראות בו כמי שפעל מתוך אונס של מצווה ועל כן פטור הוא מן התשלום ,או שמא כיוון שבעבורו חלף יום החיוב ,שוב אין שמחתו נחשבת להיתר המגן עליו מפני דיני הנזיקין? השאלה זועקת מתוך המפגש שבין חובת השמחה לבין חובת השמירה על ממון הזולת, ומבקשת פשר – האם המקום קובע את דין הנזק ,או שמא מצבו האישי של הגברא הוא המכריע את הכף? מתוך ערפילי היין והשמחה ,אנו פונים אל מקור המים החיים ,אל פרשתנו שבה חקקה

133 גם לנשמה מגיע אוכל

התורה את חובת השמירה המוטלת על האדם ,וממנה נצא ללמוד על גדרי האחריות גם ברגעי התעלות ושמחה. "ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם תחת השור והמת יהיה לו" (שמות כא ,לו)

במילים אלו קובעת התורה יסוד בל יעבור בדיני ממונות :חובת השמירה היא חובה אישית המוטלת על הבעלים ,וכל חריגה ממנה גוררת אחריה חובת תשלומים גמורה. רש"י (שמות כא ,לו) כתב "ולא ישמרנו בעליו ,לפי שזה מועד הוא ,והיה לו לשמרו שמירה מעולה ,וזה לא שמרו" מבאר רש"י שהחיוב בתשלום נובע מהפער שבין חובת השמירה הנדרשת לבין המציאות בשטח .כאשר האדם יודע שיש לפניו סכנה או פוטנציאל לנזק, התורה תובעת ממנו "שמירה מעולה" ,וכל רשלנות בנקודה זו הופכת אותו למחויב בתשלום. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כא ,לו) כתב "ולא ישמרנו בעליו ,כמשמעו ,שאם ידע שהוא מזיק ולא סגר עליו ,הרי זה כפושע" מבאר האבן עזרא שהכתוב מדגיש את המודעות של המזיק .אם המזיק היה מודע למצב שעלול להוליד נזק ולא פעל למנוע זאת ,התורה רואה בו אחראי מלא לתוצאות. הרמב"ן (שמות כא ,לו) כתב "טעם ולא ישמרנו ,שלא שמר עליו כראוי למועדין ,ולכך ישלם שלם ישלם" מבאר הרמב"ן את כפל הלשון "שלם ישלם" ,המורה על חומרת התשלום כאשר מדובר בנזק שהיה ניתן למניעה על ידי שמירה ראויה .כאן עולה השאלה האם שמחת פורים נחשבת כגורם המוריד את רמת השמירה הנדרשת מן האדם. החזקוני (שמות כא ,לו) כתב "ולא ישמרנו בעליו ,מכאן שכל זמן שלא שמרו כראוי ,הרי הוא בחזקת רשלן" מבאר החזקוני שהתורה מניחה חזקת רשלנות על כל מי שלא מנע את הנזק, וזהו הבסיס לדיון האם השמחה שבאולם או ברחוב משנה את החזקה הזו לטובה. הספורנו (שמות כא ,לו) כתב "ולא ישמרנו ,שהיה עליו להיזהר ביותר מפני שהנזק קרוב לבוא" מבאר הספורנו שהאחריות גדלה ככל שהנזק שכיח יותר .ביום פורים ,כאשר השמחה גואה וההיזק קרוב לבוא ,דברי הספורנו מעוררים למחשבה על גודל חובת הזהירות הנדרשת מהחוגג. בעל כלי יקר (שמות כא ,לו) כתב "ולא ישמרנו בעליו ,לפי שהאדם הוא בעל בחירה ומוטל עליו לרסן את כוחותיו ולשמור על סביבתו" מבאר הכלי יקר את שורש החיוב בבחירה החופשית של האדם .גם ברגעי התלהבות ,התורה תובעת מהאדם שלא לאבד את השליטה העצמית המגנה על ממון חברו. כדי לעמוד על יסודות הפטור המפתיע של המזיק בשמחה ,עלינו לצלול אל ים התלמוד ולראות היכן מצאו חכמינו פתח לשחרר את האדם מאחריותו הכספית דוקא בשעה שהוא עסוק במצוות היום. בגמרא במסכת סוכה (דף מה עמוד א) כתב "אמר רבי אלעזר :אפילו גזלנין שבהן היו

134

םיטפשמ תשרפ

חוטפין זה לזה לולביהן ואוכלין אתרוגיהן .וביארו שם בגמרא דמנהגא הוא ואין בזה משום גזל" מבארת הגמרא את המנהג הנפוץ בבית המקדש ובקרב הילדים בחג הסוכות ,שם היו חוטפים זה מזה מתוך שמחת החג .מכאן למדו הפוסקים שישנן שעות של שמחה שבהן המנהג המקובל יוצר מחילה מראש על נזקים קטנים או על מעשים שבכל יום אחר היו נחשבים לעוול גמור. בגמרא במסכת בבא קמא (דף לב עמוד א) כתב "איסי בן יהודה אומר :רץ -פטור ,מפני שהוא כמי שרץ ברשות .וביארו שם בגמרא דמיירי בערב שבת בין השמשות ,שרץ למצווה" מבארת הגמרא שמי שרץ ברשות הרבים בזמן שהציבור כולו טרוד בהכנות למצווה ,נחשב כמי שרץ ברשות .כיוון שהזמן הוא זמן של מצווה ,רמת הזהירות הנדרשת ממנו משתנה ,ואם הזיק תוך כדי ריצתו – יש מקום לפטרו ,שכן התנהגותו תואמת את רוח השעה. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ג הלכה א) כתב "היה רץ לרשות הרבים והזיק ,אם היה ערב שבת פטור ,מפני ששינה ברשות .ושאלו שם :וכי מותר להזיק? אלא שפטור מדיני אדם וחייב לצאת ידי שמים" מבאר התלמוד הירושלמי את המתח שבין הרשות לשנות ממנהג העולם לבין האחריות המוסרית .גם כשהזמן מקנה לאדם רשות לפעול בזריזות או בשמחה יתירה ,עדיין נותרת שאלת האחריות הפנימית ,אך במישור המשפטי הדין משתנה בגלל אופי היום. בגמרא במסכת סוכה (דף מח עמוד א) כתב "מצווה לשמוח בכל הרגלים ,ובחג הסוכות הוסיפו שמחה יתירה במקדש .וביאר רש"י שם שהיו עושים פעולות של שמחה וריקודים שהיו משנים ממנהג הבריות" מבארת הגמרא את חובת השמחה המשנה את סדרי החיים הרגילים. מכאן צמח היסוד שבתקופות של שמחה של מצווה ,ישנה הסכמה חברתית רחבה לשינוי ברמת הדקדוק על ממון חברו ,יסוד שעליו נבנו דיני פורים המיוחדים. מתוך יסודות הגמרא והמנהגים העתיקים ,אנו פונים אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים אשר הניחו את אבני הפינה לדיני המזיק בשמחה ,וקבעו את הגבולות שבין רשות המצווה לבין חובת השמירה על ממון הזולת. ספר האגודה (מסכת בבא קמא דף לב) כתב "בפורים שהזיקו זה את זה דרך שמחה פטורין ,וכן בבחורים שרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה דרך שמחה פטורין ,הואיל ונהגו כן" מבאר בעל האגודה את היסוד המשפטי של פטור המזיק בשמחת פורים ובשמחת חתן וכלה. לשיטתו ,המנהג הציבורי שבו הכל משתתפים בשמחה יוצר מעין הסכמה מראש ומחילה על נזקים המתרחשים כתוצאה מההתלהבות והריקודים ,ולכן אין המזיק חייב לשלם על נזקי ממון שנגרמו בדרך זו. המרדכי (מסכת בבא קמא פרק ג סימן לט) כתב "כתב המיימוני דהא דאמר איסי בן יהודה רץ פטור דוקא בערב שבת בין השמשות ,אבל בשאר ימים חייב .ולמדו מכאן שכל מקום שהוא עושה ברשות ודרך שמחת מצווה יש לו פטור" מבאר המרדכי שהפטור אינו דין מקרי ,אלא

135

גם לנשמה מגיע אוכל

נובע מכך שהאדם פועל בתוך מסגרת של "רשות" .המצווה לשמוח מעניקה לאדם מעמד של מי שעושה ברשות הרבים כדרכו ,וממילא האחריות על נזקים שאירעו שלא בכוונה בתוך אותה מסגרת פוקעת ממנו. רבינו ירוחם (נתיב כז חלק א) כתב "בחורים שרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ,אם דרך שמחה עשו -פטורים ,שכן נהגו .ודוקא שהזיקו זה לזה ,אבל אם הזיקו לאחרים שאינם בשמחה -חייבים" מבאר רבינו ירוחם חילוק משמעותי בגדרי המנהג .הפטור קיים רק בתוך ה"חבורה" של השמחים ,שכן אצלם קיימת המחילה וההדדיות ,אך כלפי אדם זר שאינו חלק מן השמחה ,אין המנהג יכול לפטור את המזיק מתשלומיו. הריב"ש (סימן קעא) כתב "אף על פי שאמרו המזיק בשמחה פטור ,מכל מקום אם הזיק בידיים ובכוונה חייב ,שלא הותר לאדם להזיק לחברו אלא שהפטור הוא על נזק הבא מאליו דרך השחוק והשמחה" מבאר הריב"ש את גבולות הפטור המוסריים וההלכתיים .הפטור אינו "רישיון להזיק" ,אלא הכרה בכך שבשעת שמחה עלולות להתרחש תקלות מעצמן .אם האדם חרג מגדר השמחה ופעל בכוונה להזיק ,אין שמחת המצווה מגנה עליו כלל. הרמ"א (אורח חיים סימן תרצ"ה סעיף ב) כתב "יש אומרים דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים ,פטור מלשלם" מבאר הרמ"א את פסק ההלכה המקובל בקהילות אשכנז ,המעניק חסינות מסוימת למזיק מתוך שמחת היום .בביאורו הוא נשען על המנהג הקדום ועל ההבנה שבשעת שמחה המצווה גוברת על דקדוקי הממון הרגילים ,וממילא נסללת הדרך לבחון האם פטור זה תלוי בזמן של המזיק או במקום שבו הוא נמצא. הפרי מגדים באשל אברהם (אורח חיים סימן תרצ"ה ס"ק ז-ח) כתב "שני טעמים לדבר :א. דבפורים מסתמא מוחלין .ב .הווה כאנוס קצת" מבאר הפרי מגדים את עומק הפטור בשני נתיבים שונים .מצד אחד ,מציאות של מחילה חברתית רחבה ביום טוב של פורים ,ומצד שני הגדרת המזיק כ"אנוס" מחמת שמחת המצווה והשכרות שתקפתו .חילוק זה הוא אבן פינה לדיון שלנו ,שהרי אם הטעם הוא מחילה ,הדבר תלוי בניזק ובמנהג מקומו ,ואם הטעם הוא אונס ,הדבר תלוי במצבו האישי של המזיק. המגן אברהם (אורח חיים סימן תרצ"ה ס"ק ז) כתב "בשם ספר האגודה :דאף כשהזיק את חברו בגופו בפורים פטור" מבאר המגן אברהם את היקף הפטור המרחיב ,שאינו מצטמצם לנזקי ממון בלבד אלא חל אפילו על נזקי גוף .דבריו אלו ,המובאים בשם האגודה ,מדגישים עד כמה גדול כוחה של שמחת הפורים לפטור את האדם מחיוביו הרגילים ,כל עוד הדבר נעשה מתוך שכרות ושמחה של מצווה. ערוך השולחן (אורח חיים סימן תרצ"ה סעיף י) כתב "ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם" מבאר ערוך השולחן סייג משמעותי לפטור ההלכתי בימינו .לשיטתו ,כיוון שרמת השמחה בדורות האחרונים פחתה ואין אנו מגיעים לאותה התעלות ושכרות כבימי קדם ,פקע טעם הפטור

136

םיטפשמ תשרפ

וחזרה חובת התשלום למקומה .דבריו מהווים תמרור אזהרה לכל מי שמבקש להשתמש בשמחת היום כתירוץ לרשלנות ממונית. הפסקי תשובות (אורח חיים סימן תרצ"ה) כתב "דסתימת הפוסקים לא חילקו כך ,והכל לפי הוראת חכם" מבאר בעל הפסקי תשובות כי על אף דברי ערוך השולחן ,רוב הפוסקים לא קבעו מסמרות לבטל את הדין לגמרי ,אלא השאירו את הדבר לשיקול דעתם של מורי ההוראה בכל מקרה לגופו ,בהתאם לנסיבות הנזק ומידת השמחה של המזיק. מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל כתב "שהמזיק חייב לשלם כיון דלגבי דידיה אין זה פורים" מבאר מרן שר התורה שהפטור של פורים תלוי באופן מוחלט בחובת המצווה האישית של המזיק .כיוון שבעבור בן העיר יום ט"ו הוא יום חול גמור לכל דבר ועניין ,אין לו את "רשות המצווה" לשמוח ולהשתכר עד כדי היזק ,וממילא אינו נחשב כאנוס ואין לו הגנה מהמנהג ,ועל כן עליו לשלם את נזקו במלואו. הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל כתב "המזיק חייב לשלם כיוון דלגבי דידיה אין זה פורים" מבאר הגר"נ קרליץ בתיאום עם דעת שר התורה ,כי הגדר הקובע הוא הגדר ההלכתי של הגברא .אם האדם אינו מצווה בשמחת היום באותו זמן ,הרי שכל מעשה של שכרות או שמחה יתירה היוצא מגדר הרגיל נחשב כפשיעה גמורה ,ואין המקום שבו הוא נמצא (ירושלים) יכול להקנות לו פטור שאינו שייך למהותו ההלכתית באותה שעה. הגאון רבי שלמה זלמן אולמן זצ"ל כתב "שהולכים אחרי הניזק דמכיון שהניזק שמח עם ידידיו בשמחת הפורים ,הרי הוא מוחל לכל מי שהזיק לו מתוך השמחה בין אם הוא בן י"ד ובין אם הוא בן ט"ו" מבאר הגרש"ז אולמן את הדין דרך עיניו של הניזק .כיוון שהטעם העיקרי לפטור הוא המחילה הכללית השוררת ביום הפורים ,הרי שבירושלים ביום ט"ו קיימת אווירה של מחילה מצד הניזקים ,ואין זה משנה אם המזיק הוא בן המקום או אורח שבא לחגוג עמהם – המחילה חלה על כל נזק שנגרם מתוך אווירת החג הכללית. הגאון רבי יעקב מאיר שטרן כתב "שאף בן י"ד שהזיק בן ט"ו בט"ו קשה לחייבו ,מכיוון שהוא בא לשמוח עם חברו בשמחת הפורים ,ומתוך אותה שמחה שתה והזיק" מבאר הגר"י שטרן סברה הפוכה ומרתקת ,לפיה עצם ההצטרפות לשמחת המקום יוצרת את הפטור. לשיטתו ,כיוון שהאדם הגיע לירושלים כדי להשתתף בשמחתם של בני המקום ,הרי הוא נחשב כחלק מחבורת השמחה של יום ט"ו ,וממילא חל עליו המנהג לפטור את המזיק מתוך שמחה. מתוך בירור שיטות הפוסקים אנו באים להשליך את הדברים אל שולחן המעשה ,ולראות כיצד המחלוקת על שורש הפטור – האם הוא נובע מ"אונס" המזיק או מ"מחילה" של הניזק – מעצבת את ההלכה למעשה במציאות של מפגש בין ירושלמי לבין בן עיר בפורים. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא בשאלת היחס ליום ט"ו עבור בן עיר הנמצא בירושלים .אם אנו מגדירים את הפטור כדין ב"גברא" ,כלומר כזכות השמורה למי שעסוק

137

גם לנשמה מגיע אוכל

במצווה ואנוס בשמחתה ,הרי שבן עיר שהגיע לירושלים ביום ט"ו פועל כביכול "שלא ברשות" .עבורו זהו יום חול ,ואין לו היתר הלכתי להשתכר עד כדי איבוד שליטה .במקרה כזה ,גם אם הוא נמצא בלב השמחה הירושלמית ,עליו להיות זהיר שבעתיים ,ואם הזיק – יחויב בתשלום ככל מזיק בשאר ימות השנה. מאידך ,אם נפסוק כשיטות הסוברות שהכל תלוי במקום ובניזק ,הרי שעצם הימצאותו של האדם בתוך ירושלים החוגגת מקנה לו את הפטור .במציאות כזו ,הניזק הירושלמי ,השרוי בעיצומה של שמחת הפורים שלו ,נמצא במצב נפשי של מחילה וותרנות כלפי כל הסובבים אותו .כאן ,המזיק נהנה מ"חסינות המקום" .לפי גישה זו ,אין אנו בודקים את תעודת הזהות של המזיק או מתי חל פוריו ,אלא את האווירה הציבורית במקום הנזק – ואם ירושלים חוגגת, המחילה קיימת. נפקא מינא נוספת תעלה במקרה ההפוך :בן ירושלים שנסע לעיר פרזות ביום י"ד והזיק שם מתוך שמחתו .כאן ,המזיק אמנם שרוי בשמחה של מצווה (מצד ה"גברא") ,אך הוא נמצא במקום שבו הציבור אינו חוגג (מצד ה"מקום") .אם נלך אחר המזיק ,הוא יהיה פטור כי הוא "אנוס" בשמחת מצוותו .אך אם נלך אחר הניזק והמקום ,הרי שבמקום זה אין מנהג למחול ביום י"ד ,והניזק יכול לטעון" :עבורי יום זה הוא יום פורים ושמחה ,אך אתה הזקתני במקום שבו אין היתר להשתולל". עוד יש להוסיף השלכה לעניין נזקי גוף .כיוון שראינו מחלוקת האם הפטור חל גם על נזקי גוף ,הרי שבמקרים של בן עיר ובן כרך ,שבהם גדרי הפטור רעועים יותר ושנויים במחלוקת קוטבית בין גדולי הדור ,יחמיר הפוסק במקרה של נזק גופני .שכן גם אם נהגו למחול על ממון בשל שמחת המקום ,קשה הרבה יותר להניח מחילה על פגיעה גופנית כאשר המזיק אינו חוגג את חגו באותה שעה. בעומק הרעיון של מחלוקת הפוסקים בשאלת בן עיר שבא לכרך ,מונח בירור כביר על מושג ה"שייכות" של האדם למצווה ולחברה .אנו מוצאים כאן התנגשות בין שתי תפיסות קיומיות :האם האדם הוא ישות עצמאית הנושאת את חובותיה וזכויותיה לכל מקום אשר תלך ,או שמא הוא יצור חברתי המושפע ומוגדר על ידי המרחב שבו הוא נמצא. התפיסה המעמידה את ה"גברא" במרכז ,כשיטתם של מרן שר התורה והגר"נ קרליץ ,רואה במצוות פורים חותם אישי .האדם הוא בן עיר או בן כרך ,וזהו זהותו המהותית .לפי מבט זה, הפטור מהיזק בשמחה אינו "מתנה" חיצונית ,אלא תוצאה ישירה של היות האדם שרוי בתוך חובת המצווה .אם אינך מחויב בשמחה זו כעת ,הרי שכל יציאה מגדר הזהירות הרגילה היא בבחינת פריצת גדר אישית .האדם נושא את ה"זמן" שלו על גבו ,ואין המקום יכול לפטור אותו ממה שאינו שייך אליו בנפשו. לעומת זאת ,התפיסה המעמידה את ה"מקום" והניזק במרכז ,כשיטת הגר"ש זלמן אולמן והגר"י שטרן ,רואה בפורים מציאות של "מרחב מקודש" .כאשר ירושלים חוגגת ,האוויר

138

םיטפשמ תשרפ

ספוג בשמחה ובמחילה .המרחב הציבורי משנה את פניו ,וכל מי שנכנס אליו הופך לחלק מהמערכת הזאת .כאן הרעיון הוא של ערבות ואחדות – השמחה אינה רק חובה פרטית ,אלא אווירה חברתית שבה הכל מוחלים לכל ,כי השמחה גדולה מהפרט .בן העיר המגיע לירושלים אינו נחשב כ"זר" ,אלא כמי שבא לחסות תחת כנפי השכינה של השמחה הירושלמית ,ועל כן הוא נכלל במנהג המקום. זהו בירור עמוק ביחס שבין האדם לקהילה .האם אדם יכול "להשאיל" שמחה שאינה שלו? הירושלמי אומר לנו שכן – אם הגעת לשמוח עם חברך ,השמחה שלו הופכת להיות שלך. הרעיון הרעיוני כאן הוא שכאשר אדם פועל מתוך רצון לשמח אחרים ,הוא מתעלה מעל הגדרים המצמצמים של "יום יד" או "יום טו" ,ונכנס אל גדר של "עוסק במצווה" .השתתפות בשמחת הזולת היא כוח כה חזק ,עד שהיא מסוגלת להעניק לאדם הגנה משפטית ומוסרית שאינה מגיעה לו מצד הדין היבש שלו עצמו. כאשר אנו מתבוננים בפסוקי הפרשה "ולא ישמרנו בעליו" ,אנו מוצאים את המפתח להבנת עבודת הנפש של האדם אל מול רגעי השיא והשמחה בחייו .התורה מלמדת אותנו כי הבעלות על הממון ועל הכוחות נושאת עמה אחריות שאינה פוקעת לעולם ,אך דווקא דרך סוגיית המזיק בפורים ,אנו מגלים פן חדש באמונה ובהנהגה :היכולת לשחרר את האחיזה בשלנו מתוך ביטול לשמחת הכלל. במישור הנפשי ,הבורח מה"זמן" שלו כדי לשמוח עם חברו בירושלים ,מייצג את היכולת של האדם לצאת מגבולות עצמו .האמונה מלמדת אותנו שיהודי אינו חי בתוך קופסה של "החובות שלי" ו"הזכויות שלי" .כאשר אדם עובר ממקום של יום חול למקום של קדושה ושמחה ,הוא נדרש להתאים את תדר הנפש שלו לאווירה הסובבת אותו" .לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים" אינו רק כלל נימוס ,אלא יסוד בהנהגה האמונית – היכולת להיות "כלי" המכיל את המציאות האלוקית המתגלה באותו מקום ובאותו זמן. הנהגה זו דורשת ענווה גדולה .בן העיר המגיע לירושלים בט"ו צריך להבין שעל אף שחובתו האישית הסתיימה ,הרי שהוא עומד כעת בפני גילוי חדש של שמחה .אם הוא מזיק וחייב לפי שר התורה ,זהו תזכורת לכך שאסור לאדם לאבד את עצמיותו וזהירותו גם בתוך הכלל. אך אם הוא פטור כשיטת הגרש"ז אולמן ,זהו שיעור בכוחה של הקהילה למחול ולעטוף את היחיד .האמונה כאן היא ששמחת המצווה הציבורית היא כה גבוהה ,עד שהיא מעדנת את דיני ה"שלי ושלך" והופכת את הכל לרשות אחת גדולה של שמחה לפני השם. מכאן אנו למדים מצפן לחיים :על האדם להיות תמיד מודע ל"זמן" שלו ול"מקום" שלו. עליו לדעת מתי עליו להחמיר על עצמו בזהירות "ולא ישמרנו" – כי עבורו זהו זמן של התבוננות ויישוב הדעת ,ומתי עליו להשתלב בשמחת הכלל מתוך ידיעה שהחיבור לזולת ולמצוותו יוצר הגנה רוחנית ומשפטית .זוהי הנהגה של הרמוניה בין הפרט לכלל ,שבה האחריות האישית אינה מתבטלת ,אלא מתעלה למדרגה של שותפות בשמחה האלוקית המאחדת את כל ישראל מעבר לגבולות המקום והזמן.

139

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך המחלוקת ההלכתית בשאלת בן העיר והכרך ,עולה לפנינו תביעה מוסרית מזוקקת, המעצבת את המבט הפנימי של האדם על רכוש הזולת ועל מקומו בחברה .המצפן המוסרי הנבנה כאן מלמד אותנו כיצד לשלב בין חובת השמירה המוחלטת של "ולא ישמרנו בעליו", לבין מידת החסד והוויתור המאפיינת את ימי השמחה. המוסר הנלמד מהשיטות המחייבות את בן העיר בתשלום (שר התורה והגר"נ קרליץ) הוא מוסר של "יושרה פנימית" .אדם אינו יכול להשתמש בשמחה של אחרים ככסות לרשלנותו שלו. המבט המוסרי תובע מהאדם" :אם הלב שלך אינו מחויב בשמחה זו מצד הדין ,אל תרשה לידיים שלך להיות חופשיות מדי" .זהו חינוך לאחריות אישית שאינה מתגמשת לפי האווירה הסובבת ,אלא נשארת נאמנה למצבו האמיתי של האדם .המוסר הזה מזהיר אותנו מפני הנטייה האנושית "לתפוס טרמפ" על היתרים שאינם שייכים לנו באמת. מאידך ,המוסר העולה מהשיטות הפוטרות (הגרש"ז אולמן והגר"י שטרן) הוא מוסר של "ערבות ומחילה" .כאן המוקד אינו במזיק אלא בנפשו של הניזק ושל החברה כולה .המוסר הזה בונה בנו אישיות שאינה עומדת על דקדוקי עניות בשעת שמחה .הוא מלמד אותנו שבעולם מתוקן ,כאשר יהודי רואה את חברו שמח בשמחת מצווה – גם אם החבר "שאלו" את השמחה ממקום אחר – הלב צריך להיות פתוח למחול .זהו מוסר של עין טובה ,המבין שהנזק הממוני הקטן בטל בשישים מול הערך הנשגב של אחדות ישראל בשמחתם. השילוב בין שתי התפיסות יוצר קומה מוסרית שלמה :על המזיק לראות את עצמו תמיד כחייב (לצאת ידי שמים לפחות) ,מתוך הבנה שפורים שלו חלף ועליו להחמיר על עצמו בזהירות. אך על הניזק לראות את חברו כפטור ,מתוך מידת חסידות ומחילה המאפיינת את בני ירושלים החוגגים .המבט הפנימי הנבנה בנו הוא של אדם השומר על שלו בחרדה ("ולא ישמרנו") ,אך מוותר על שלו באהבה .זוהי תמצית המוסר היהודי – החמרה עצמית באחריות ,והקלה מופלגת בשיפוט הזולת ,בפרט כאשר מדובר בשמחה הפורצת את גבולות הזמן והמקום. מתוך בירור הסוגיה הסבוכה של מפגש הזמנים בין הפרזות למוקפין ,עולות תובנות בהירות המאירות את נתיבות חיינו בכל ימות השנה ,ומעניקות לנו כלי עבודה רוחניים למפגש עם הזולת. התובנה הראשונה היא הדיוק ב"זמן" האישי שלנו .אדם צריך להיות מודע תמיד למעמדו ההלכתי והמוסרי ברגע נתון .העובדה שהסביבה כולה נמצאת בתדר מסוים – בין אם של שמחה ובין אם של רפיון – אינה מתירה ליחיד להשיל מעליו את חובת הזהירות המוטלת על ה"גברא" שלו .עלינו ללמוד ממרן שר התורה והגר"נ קרליץ את עוצמת הנאמנות העצמית: גם בלב ירושלים החוגגת ,אם עבורך זהו יום חול ,עליך לשמור על כלי השמירה שלך דרוכים ומכוונים. תובנה שנייה היא היכולת להרחיב את הלב ולהיות "אורח" בשמחה של אחרים .כשיטת הגרש"ז אולמן והגר"י שטרן ,עלינו לדעת שחלק מהיותנו עם אחד הוא היכולת להיכנס תחת

140

םיטפשמ תשרפ

כנפי השמחה של הזולת .המוכנות למחול ולהבין את האדם השרוי בהתעלות ,גם אם הוא "זר" למצווה הספציפית באותה שעה ,היא יסוד של חסד שבונה קהילה .עלינו לאמץ את העין הטובה המזהה את כוונתו הטובה של השמח ,ובכך להפוך את המרחב הציבורי למקום של סובלנות וערבות.

עיקר העניין: שורש הסוגיה של "ולא ישמרנו בעליו" אל מול פטור המזיק בפורים ,נעוץ במתח שבין הדין היבש לבין נשמת המצווה .התורה דורשת אחריות מוחלטת ,אך חכמים זיהו שבנקודות מסוימות בזמן ,השמחה והאחדות גוברות על הצמצום הממוני .עיקר העניין בבן עיר שבא לכרך הוא בירור המוכנות של האדם להתבטל כלפי קדושת המקום והזמן של חברו .המחלוקת בין הפוסקים מלמדת אותנו דרך מורכבת :על המזיק לחוש תמיד את חובת התשלום והזהירות כיוון שהוא "בן י"ד" ,ומאידך על הניזק לאמץ את מידת המחילה הירושלמית של "בן ט"ו" .כאשר כל אחד מבני המפגש הזה לוקח על עצמו את הצד המחמיר באחריות והמקיל בוויתור ,נוצרת אותה שמחה שלמה שאין בה פרץ ואין בה יוצאת ,והנזק הממוני הופך להזדמנות של חיבור עמוק בין הלבבות ,מעל לכל הבדלי המנהגים והזמנים.