האם רפואת האדם מופקדת בידי שמיים בלבד ,עד שכל השתדלות אנושית נראית כפריצת גדרי עולם ,או שמא הרפואה היא גזירת המלך ושליחותו בעולמו?

אנושית נראית כפריצת גדרי עולם ,או שמא הרפואה היא גזירת המלך ושליחותו בעולמו? עומדים אנו משתוממים אל מול דברי הגמרא המעניקים לרופא את כתב המינוי "מכאן

האם רפואת האדם מופקדת בידי שמיים בלבד ,עד שכל השתדלות אנושית נראית כפריצת גדרי עולם ,או שמא הרפואה היא גזירת המלך ושליחותו בעולמו? עומדים אנו משתוממים אל מול דברי הגמרא המעניקים לרופא את כתב המינוי "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" .אך הלב רועד :אם הקדוש ברוך הוא "מחי" ,הוא המכה והוא המכאיב ,כיצד יבוא בשר ודם ויהיה "מסי" – המרפא? האם אין כאן התערבות במלאכת שמים וביטול גזירת המלך? אנו ניצבים בפני דרמה אמונית והלכתית חוצת דורות :מחד גיסא ,פסוקי התורה המצווים על הרפואה כעל השבת אבידה ממש ,ומאידך גיסא ,דברי ראשונים המצמצמים רשות זו רק למכות חיצוניות ,או כאלו התולים את הרפואה רק בחסרון מדרגתם של בני האדם .האם הרופא הוא מציל נפשות או שמא הוא "שליח מלאך המוות"? האם החולה חייב לרוץ אל

83 גם לנשמה מגיע אוכל

הרופאים או שמא צדיק גמור יפנה רק אל בוראו? המסע לבירור סוגיה זו הוא מסע אל לב הבטחון בהשם ,אל גבולות ההשתדלות ,ואל ההבנה העמוקה שהתורה לא נתנה רק "רשות" אלא הטילה "חובה" כבירה להשיב לאדם את גופו ואת חייו. מתוך בירור יסודות המקרא המעניקים את הרשות והחובה לעסוק במלאכת המרפא, אנו פונים אל המקור הנצחי בפרשתנו ,המהווה את שורש ההיתר והחיוב לעסוק במלאכת המרפא ,וממנו נדלה את ביאורי המפרשים שהאירו את הדרך בין אמונה להשתדלות. "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב .אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא ,יח-יט). רש"י (שמות כא ,יט) ביאר :מה היתה הסברא לאסור על הרופא לרפאות ,ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי ,כלומר שאלמלא המקרא היינו אומרים שהרופא סותר את גזירת השם. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות כא ,יט) חידש :לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ ,רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כו ,יא) פירש :כי בהיות ישראל שלמים לא יצטרכו לרופא כלל ,והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ,ורק כיוון שנהגו ברפואות הניחם השם למקרי הטבעים. רבנו בחיי (שמות כא ,יט) כתב :לא אמרו שניתנה רשות לרופא אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה ,אבל חולי מבפנים אין זה תלוי אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי. הספורנו (שמות כא ,יט) ביאר :ורפא ירפא – ישתדל ברפואתו עד שיחזור לאיתנו ,ומכאן חובת ההשתדלות המלאה. הכלי יקר (שמות כא ,יט) פירש :כפל הלשון ורפא ירפא בא לומר שיש רפואה לגוף ויש רפואה לנפש. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות כא ,יט) כתב" :ואגר אסיא ישלם" ,ומכאן שהתורה מחייבת את התשלום עבור מומחיותו המקצועית של הרופא. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) פירש :תניא דבי רבי ישמעאל אומר "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. רש"י (שם) ביאר :מה היתה הסברא לאסור על הרופא לרפאות ,ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי ,דהיינו שניתן היתר מיוחד לרופא שלא לחוש שמא הוא מבטל את גזירת המלך. תוספות (שם) חידש :דהוה אמינא הני מילי מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים, כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך ,קמ"ל דשרי. בגמרא במסכת סנהדרין (דף עג ע"א) פירש :תנו רבנן מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ,תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". רש"י (שם) ביאר :השב את גופו לעצמו ,ומכאן למדו שאבידת גופו של אדם היא בכלל מצוות השבת אבידה.

84

םיטפשמ תשרפ

בגמרא במסכת נדרים (דף לח ע"ב ובמשנה פ"ד מ"ד) פירש :המודר הנאה מחבירו ,מרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון. רש"י (שם) ביאר :רפואת נפשות היא רפואת גופו ,ומותר לרפאותו גם כשהוא מודר הנאה כיון שמדובר במצווה המוטלת על הרופא ולא רק בטובת הנאה לחולה. בגמרא במסכת ברכות (דף ס ע"א) פירש :הנכנס להקיז דם אומר "יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותדרשני כי רופא חינם אתה" ,משום שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. רש"י (שם) כתב :לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים ,ומתוך שהורגלו בכך הוצרכה התורה לתת רשות לרופא. בגמרא במסכת סנהדרין (דף פד ע"ב) פירש :איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ,רב מתנא אמר "ואהבת לרעך כמוך" ,רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה ,מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. מתוך בירורי הש"ס המניחים את התשתית להבנת מצוות הרפואה ,אנו באים אל היכליהם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו בחובת הרופא ובגבולות השתדלותו של החולה ,וקבעו את היחס שבין כוח התורה לכוח המעשה. הרשב"א בחידושיו (בבא קמא פה ע"א) פירש :אי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאת אלא מכה הבאה בידי אדם ,אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ,לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי. תוספות רא"ש (ברכות ס ע"א) כתב :בשם ר"י מאורליינ"ש ,שאילולי הלימוד מן ורפא ירפא הייתי אומר שחייב לרפאות בחינם ,ולכן הוסיפה התורה לימוד לומר לך שרשאי לקבל שכר. הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"ד מ"ד) ביאר :שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבתו לו לרבות את גופו ,שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו. הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה) חידש :שרשות זו רשות דמצוה היא לרפאות ובכלל פיקוח נפש היא ,וכל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כו יא) פירש :שהתורה לא תסמוך דיניה על הניסים ,וכיון שנהגו בני אדם ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים ,אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו אלא הוא חייב בה מצד המציאות שנהגה. הטור (יורה דעה סימן שלו) ביאר :שהוצרכה התורה לומר ורפא ירפא כדי שלא יאמר הרופא מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה רמז) כתב :שהמצווה להציל נפש חברו היא מצווה דאורייתא ,והרופא העוסק במלאכתו מקיים בזה מצוות עשה של השבת גופו של חברו.

85

גם לנשמה מגיע אוכל

הב"ח (יורה דעה סימן שלו) ביאר :שאסא מלך יהודה נענש לפי שלא דרש בה' כלל כי אם ברופאים בלבד ,אבל אם בטח בה' שישלח לו רפואה ע"י הרופא מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמים. הט"ז (יורה דעה סימן שלו) חידש :שהרפואה האמיתית היא ע"י בקשת רחמים אלא שאין האדם זוכה לכך וצריך לעשות רפואה ע"י טבע העולם ,וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו ומצוה היא. הלבוש (יורה דעה סימן שלו) כתב :שהתורה אמרה ורפא ירפא כדי שלא יחשוש הרופא שאפילו שוגג לא יחשב לו אלא מצוה ,והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות. ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלו) פירש :שיש חיוב על הרופא לרפאות והביא ראיה מהא דמחללים שבת על פיקוח נפש ,ששם איתא שיש מצוה להזדרז וכל הזריז הרי זה משובח. הציץ אליעזר (חלק ה רמת רחל סימן כא) ביאר :שישנם שלושה לימודים (ורפא ירפא ,והשבותו לו, ואהבת לרעך כמוך) וצריך את כולם ,שמהפסוק ואהבת לרעך כמוך לומדים על חיוב הריפוי גם במקום שאין בו סכנה אלא רק צער או חבלת אבר. החכמת אדם (כלל קנא סעיף כה) כתב :שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבות אדם כי לא יהיו כולם במדרגת בטחון עליונה ,ולכן ברא בעולמו עשבים ואילנות שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם ונתן לנו רשות להשתמש בהם. החזון איש (אגרות ח"א קלו) פירש :שההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות היא מצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר במטבע עולמו. האבני נזר (חו"מ סימן קצג) חידש :שפשט דברי הרמב"ן הוא שגם בימינו מי שבוטח בהשם יתברך נקרא צדיק לעניין זה ואינו חייב ללכת לרופאים ,ואין זו רק הנהגה לזמן הנבואה. הברכי יוסף (יורה דעה סימן שלו) ביאר :שבימינו אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא ,וכמעט איסור יש בדבר אם משום יוהרא ואם משום שסומך על הנס במקום סכנה. מתוך משנתם של עמודי ההוראה בדורות האחרונים ,אנו למדים כיצד מתפרטת מצוות הרפואה למעשה מול פלאי הטכנולוגיה והמדע ,תוך שמירה על הניצוץ האמוני וההכרה בבורא כרופא כל בשר. מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן עא) ביאר :שגם הרמב"ן מודה שבזמן הזה שנסתם כל חזון ונפסקה הנבואה ,מחויבים לנהג על פי עצת הרופאים, והביא ראיה מהנהגת הרמב"ן עצמו שפסק שמאכילים חולה ביום הכיפורים על פי רופא. עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים פירש :שהרופא בדורנו אינו רק בעל רשות ,אלא הוא שליח ההשגחה להוציא אל הפועל את רצון השם לרפא, וכל שכלול טכנולוגי חדש הוא גילוי נוסף של חסדי השם בעולמו. מרן שר התורה הגאון רבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי בספרו קריינא דאיגרתא כתב:

86

םיטפשמ תשרפ

שההשתדלות אצל הרופא היא חובה גמורה לכל אדם שאינו במדרגת בטחון של מלאך, ומי שנמנע מכך הריהו כפושע בנפשו ,אך יחד עם זאת עליו לדעת שהתרופה היא רק כלי והרפואה היא מהשם. פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנא) חידש :שיש חובה על הרופא להתעדכן בכל חכמת הרפואה החדשה ,שכן חובת הריפוי היא להשתמש באמצעי הטוב ביותר הקיים בכל זמן ,ומי שמרפא בשיטות מיושנות כשיש טובות מהן עובר על "לא תעמוד על דם רעך". הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה רמת רחל סימן כא) ביאר: שבימינו שהרפואה הפכה למדע מדויק יותר ,נתחזקה חובת ההשתדלות ,ואין מקום להחמיר שלא ללכת לרופאים משום חסידות ,שכן חסידות כזו היא "חסידות של שטות" המביאה לידי סכנה. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בנשמת אברהם (יורה דעה סימן שלו) פירש :שהחובה לרפא כוללת גם את הלאו של "לא תוכל להתעלם" ,והוסיף שהרופא חייב להתייחס לכל חולה כאילו הוא בנו יחידו ,מתוך הבנה שזו מצווה של "ואהבת לרעך כמוך". מתוך בירור שיטות הראשונים והכרעות גדולי דורנו ,אנו באים להוריד את הדברים אל שולחן המעשה ולבחון כיצד משפיעה הידיעה ש"ניתנה רשות לרופא" על התנהלותנו היומיומית מול עולם הרפואה וההלכה. הנפקא מינה הראשונה והיסודית היא החובה המוחלטת להישמע להוראות הרופאים .כפי שביאר הברכי יוסף והציץ אליעזר ,בימינו אין לאדם רשות להחמיר על עצמו בטענה של בטחון בהשם ולהימנע מטיפול רפואי מוכח .מי שנוהג כן אינו נחשב לחסיד אלא לפורץ גדר ,שכן התורה גילתה שרצון השם הוא שהרפואה תעבור דרך הטבע .לכן ,חולה המסרב לקבל טיפול מציל חיים מטעמי אמונה ,כופים אותו על כך כיוון שחייו אינם קניינו הפרטי אלא פיקדון מאת הבורא. נפקא מינה שנייה נוגעת להגדרת החובה המוטלת על הרופא .מתוך דברי הרמב"ן והטור למדנו שהרופא אינו יכול להשתמט מחובתו בטענה של "חשש שגגה" .בעולם המעשה ,זה אומר שרופא אינו רשאי להימנע מביצוע ניתוח מורכב או מתן תרופה שיש בה סיכון מסוים אם זהו הסיכוי הטוב ביותר של החולה ,שכן התורה נתנה לו גיבוי מלא במעשיו כל עוד הוא פועל כפי גדרי המקצוע. נפקא מינה שלישית עולה ביחס לטיפולים בחולים שאין בהם סכנה .כפי שחידש הציץ אליעזר מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ,חובת הרופא לרפא וחובת החולה להתרפא אינן מוגבלות רק למצבי סכנת נפשות .גם במקרים של כאב ,סבל או חבלה באבר ,קיימת חובה גמורה להשתדל ברפואה ,שכן התורה רואה בהשבת איכות החיים והבריאות חלק ממצוות חסד והשבת אבידה. נפקא מינה רביעית עוסקת בשכר הרופא .כפי שכתב תוספות הרא"ש בשם ר"י מאורליינ"ש,

87

גם לנשמה מגיע אוכל

הלימוד של "ורפא ירפא" בא להתיר לרופא ליטול שכר על מלאכתו .אמנם על עצם מצוות הריפוי והידע אין ליטול שכר ,אך על הטרחה ,הזמן והאחריות המקצועית רשאי הרופא לקבל תגמול מלא ,ואין בזה משום פגם במצווה. מתוך בירור המסקנות המעשיות וההתמודדות עם שאלת ההשתדלות ,אנו עולים לקומה גבוהה יותר של התבוננות ,כדי להבין את עומק הרעיון הטמון במפגש שבין "מלך מלכי המלכים" לבין "רשות הרופא". הסוגיה של "ורפא ירפא" מגלה לנו יסוד עמוק בהבנת תכלית הבריאה .הקדוש ברוך הוא, שהוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ,בחר בכוונת מכוון להחסיר מעולמו ולהשאיר לאדם מקום להשלים את מעשה בראשית .הרשות שניתנה לרופא אינה רק היתר טכני להתערב בבריאות הגוף ,אלא היא קריאה לאדם להיות "שותף למעשה בראשית" .הבורא רצה שחיי האדם יהיו תלויים גם בחסד וגם במעשה ,גם בתפילה וגם בחכמה .כאשר הרופא מרפא ,הוא אינו סותר את גזירת המלך ,אלא הוא מוציא לפועל את רצון המלך שייעשה הנס בתוך הטבע. הרעיון הוא שהאמונה אינה סותרת את הפעולה האנושית; אדרבה ,שיא האמונה הוא לראות את יד השם המתלבשת בתוך השכל האנושי ובתוך כוחם של הסממנים .השתיקה של החולה וההימנעות מרפואה אינן תמיד מדרגה של בטחון ,אלא לעיתים הן אי-הבנה של רצון השם בעולם הזה ,עולם שבו "ורפא ירפא" הוא חלק מנוסחת הקיום .המאבק של הרופא על חיי החולה הוא המאבק של התורה על ערך החיים עלי אדמות ,והכפיפות של הטבע למצוות השבת אבידה מלמדת כי הגוף והנפש הם יחידה אחת שנועדה לעבוד את הבורא מתוך בריאות ושלמות. מתוך בירור הרעיון של שותפות האדם במעשה בראשית ,אנו פונים אל פנימיות הנפש, לבחון כיצד משפיעה הנהגה זו על עמידתו של האדם מול בוראו ברגעי משבר וחולי ,וכיצד הופכת ההשתדלות הגשמית לעבודה רוחנית מזוקקת. המתח שבין "רחמנא מחי" לבין "איהו מסי" אינו רק דיון משפטי ,אלא הוא ציר מרכזי בעבודת השם של כל יהודי .התורה מלמדת אותנו שדווקא בתוך החולשה והחולי ,נדרש מהאדם תעצומות נפש כפולות :מצד אחד ,להתבטל לגמרי לרצון הבורא ולדעת כי "אני השם רופאך" ,ומאידך ,לא לשקוע בפסיביות אלא לפעול בכל כוחו בתוך עולם הסיבות והטבע. המפגש עם הרופא הוא מבחן אמוני אדיר – האם האדם רואה ברופא את מקור הישועה ,או שהוא רואה בו רק את ה"גרזן ביד החוצב"? האמונה האמיתית נבחנת ביכולת להשקיע את כל המאמצים ברופאים הטובים ביותר ,ובו בזמן לשאת עיניים לשמים ולדעת שהם אינם אלא שלוחים .זוהי עבודה של "תיקון הלב" שבה האדם מנקה את בטחונו מסיגים של כוח ועוצם יד ,ומבין שהרפואה היא מתנה שהשם בחר להעניק דרך בשר ודם .בכך ,כל נטילת תרופה וכל ביקור במרפאה הופכים להיות מעשה של דבקות ,שבו האדם מכפיף את השתדלותו הגשמית לציווי האלוקי של "ורפא ירפא". מתוך בירור המאבק הפנימי שבין בטחון להשתדלות ,אנו באים לעצב מצפן מוסרי המנחה את האדם בנתיבי האחריות והענווה ,תוך הבנה כי המוסר התורני אינו מסתפק בכוונות הלב אלא דורש פעולה מחושבת ומדויקת במציאות.

88

םיטפשמ תשרפ

המוסר העולה מסוגיית הרפואה הוא מוסר של "קדושת החיים" הניצבת מעל כל שיקול אחר .כאשר התורה נותנת רשות לרופא לרפאות ,היא מציבה רף מוסרי גבוה הדורש מהאדם הכרה במגבלותיו .מצד הרופא ,המצפן המוסרי מחייב אותו ל"חרדת קודש" – עליו לדעת שחייו של אדם מופקדים בידיו ,וכל התרשלות או יוהרה מקצועית הן פגיעה בצלם אלוקים. מצד החולה ,המוסר מחייב אותו להימנע מ"חסידות של שטות"; המחשבה שניתן להזניח את הגוף בשם האמונה אינה מוסרית ,שכן היא מהווה כפיות טובה כלפי הכלים שהבורא המציא לנו בעולמו .המצפן המוסרי שלנו מתכייל כאן על מידת האמת :עלינו להיות ישרים מספיק כדי להודות שאיננו במדרגת מלאכים ,וכי חובתנו המוסרית היא להשתמש בכל כלי מדעי וטכנולוגי כדי להיטיב עם הזולת ולשמור על החיים .היושר הפנימי דורש מאיתנו שלא להשתמש בתירוצים רוחניים כדי לברוח מאחריות גשמית ,ובכך אנו הופכים את עולם הרפואה למרחב של יושר ,אחריות וזהירות מופלגת בחיי אדם. מתוך בירור המסע התורני והמחשבתי בסוגיית הרפואה ,אנו אוספים את פניני ההנהגה אל חיי המעשה ,ומבקשים למצוא את האיזון העדין שבין השתדלות אנושית למסירות נפש אמונית ,כפי שמשתקף בנתיבי החיים של המבקש ללכת בדרכי ה'. התובנה הראשונה לחיי היום יום היא "חובת ההשתדלות כעבודת השם" .למדנו כי ההליכה לרופא אינה "בדיעבד" של האמונה ,אלא לכתחילה של מצווה .בכל נטילת תרופה ובכל התייעצות מקצועית ,עלינו לזכור כי אנו מקיימים את רצון הבורא שחפץ בחיים .תובנה שנייה היא "הענווה המקצועית"; על כל אדם הפועל מכוח חכמתו – בין אם הוא רופא ובין אם הוא בעל מלאכה אחר – לזכור כי הרשות שניתנה לו היא אחריות כבדה ,וכי חכמתו היא מתנת שמיים שנועדה להיטיב .תובנה שלישית היא "התפילה בתוך המעשה"; למדנו כי גם בתוך עולם של רפואה מתקדמת ומכשור משוכלל ,הלב צריך להישאר דבוק במקור הרפואה, ולהבין כי הרופא הוא השליח הנאמן המבצע את דבר המלך.

עיקר העניין: בעומדנו בסיום הבירור ,אנו רואים כיצד התורה הקדושה הופכת את עולם הרפואה מהתנגשות בין אדם לאלוקיו – למחול של שותפות ויצירה" .ורפא ירפא" אינו רק היתר משפטי ,אלא הוא גילוי אהבה של הבורא לברואיו ,שנתן להם את הכוח לרפא את השברים ולחבוש את הפצעים בתוך עולם הטבע. בין דפי הגמרא לבין כתלי המרפאה ,בין צעקת הלב לבין תרופת המרקחה ,נשזרת לה חוליה אחת של אמת וברכה .אין הרופא סותר את גזירת שמיים ,אלא מושיט הוא ליד הבורא את שתי הידיים .במקום שבו התבונה פוגשת את החמלה ,מתגלה השכינה בשיא הדרה וממשלה .כי החיים הם פיקדון ,והרפואה היא שליחות ,וכל הצלת נפש היא בניין עולם של מלכות.

89

גם לנשמה מגיע אוכל