האם המטה של משה יכל לחולל מופתים גם בדרך, או רק לפני !פרעה? הוכח מפרשת השבוע

כוח ביד הצדיק, אלא האם הרשות כבר ניתנה. שליחות משה רבינו למצרים נפתחת בכוח ,גדול, בכוח של מופתים, בכוח של מטה שנהפך לנחש, וביד שמלאה אותות. ואף על פי כן גם לנשמה מגיע אוכל

יש מקרים שבהם הפסוק איננו שואל אותנו מה נעשה, אלא מתי מותר לעשות. לא האם יש כוח ביד הצדיק, אלא האם הרשות כבר ניתנה. שליחות משה רבינו למצרים נפתחת בכוח ,גדול, בכוח של מופתים, בכוח של מטה שנהפך לנחש, וביד שמלאה אותות. ואף על פי כן גם לנשמה מגיע אוכל התורה עוצרת לרגע אחד, דק, כמעט חמקמק, וממקמת את המופתים בתוך זמן מוגדר. לא .מיד. לא בכל מקום. אלא לפני יעד מסוים כך נאמר למשה מפי הגבורה. "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה את כל "המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם . לשון הפסוק טעונה עיון. אם עיקר המופתים נועדו לפרעה, מדוע הוזכרו)(שמות ד כא כבר בלכתך. ואם עדיין לא הגיע זמנם, מדוע נאמר שמתי בידך, לשון שמורה על מסירה .והענקה של כוח ומכאן נולדת שאלה יסודית. האם מרגע שניתנו המופתים ליד משה, היה בכוחו להשתמש בהם כבר בדרך למצרים, או שמא כוח זה היה מופקד בידו אך אסור היה לו להפעילו עד שיגיע לפני פרעה. האם המטה הוא כלי פעולה מיידי, או פקדון שמור לשעה שנקבעה .מן השמים שורש הספק מתחדד לאור מה שמצאנו אצל אלישע וגיחזי. כאשר שלח אלישע את גיחזי עם המשענת להחיות את בן האשה השונמית, נאמר לו בפירוש לקחת את המשענת ולעשות בה שליחות אחת מסוימת. ובדברי חז"ל המובאים בספר פענח רזא נמצא שגיחזי השתמש במשענת בדרך והחיה בה כלב מת, וכשבא אחר כך אל הנער לא עלתה בידו להחיותו. ומכאן עולה לכאורה יסוד מסוכן. כלי נס, כאשר משתמשים בו שלא כפי הציווי, כוחו נגרע, ואינו .חוזר לשמש לשליחות העיקרית על רקע זה נשאלת השאלה לגבי משה רבינו. האם דינו כדין גיחזי, שאין רשות להשתמש בכלי הנס אלא למה שנצטווה במפורש, ואם ישתמש בו בדרך ייפגם כוחו. או שמא אצל משה הדבר שונה, וכיוון שהמופתים ניתנו לו בידו בשלמות, היה רשאי להשתמש בהם גם קודם הגיעו לפרעה, בלא שייגרע כוחם, וכפי שניתן אולי לדייק מלשון בלכתך ראה את כל .המופתים אשר שמתי בידך השאלה מתחדדת עוד יותר לאור מה שמצאנו בהמשך הפרשה, שהפעם הראשונה שבה המטה נהפך לנחש נעשתה על ידי משה עצמו, ואילו הפעם השניה שנהפך לתנין לפני פרעה נעשתה על ידי אהרן. האם שינוי זה מלמד על הגבלה במספר הפעמים שיכול אדם אחד ,לעשות נס אחד. האם יש כלל שאין דרך שיעשה נס אחד על ידי אדם אחד פעמיים. ואם כן שמא כבר כאן טמון הרמז, שכוח הנס הוא חד פעמי ומדוד, וכל שימוש מוקדם בו מונע את .הופעתו בשעה העיקרית ונוסף על כך יש לעיין מצד עצם לשון הפסוק. האם המילה ראה באה ללמד על ראיה בעין השכל בלבד, הכנה והבנה של מהלך המופתים, בלא שימוש בפועל. או שמא ראה הוא לשון .כולל, שמשמעותו דע והכן עצמך, והכוח כבר בידך גם למעשה ,נמצא שהשאלה איננה טכנית, אלא נוגעת בגבול שבין כוח לרשות, בין פוטנציאל למעשה בין נס שניתן ביד הצדיק לבין נס שנשמר לשעה מדויקת. האם משה רבינו היה יכול לעשות תומש תשרפ מופתים במטהו עוד קודם הגיעו לפרעה, או שמא נאסר עליו הדבר, וכל כוח המופתים הוגבל .מראש להופעתם לפני מלך מצרים בלבד הפסוק העומד ביסוד הסוגיה נאמר בפרשת שמות, בשעה שהקב"ה מצווה את משה לשוב למצרים לקראת שליחותו הגדולה. "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה את כל "המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם .)(שמות ד כא מדגיש את תכלית המופתים, שעיקרם לא נועד אלא להיעשות)(שם רש"י בפרושו על התורה לפני פרעה, כדי להראות לו שהשליחות היא מאת הקב"ה, ומתוך כך ניכר בדבריו שעצם אזכור המופתים קודם ההגעה למצרים אינו בא להורות על עשייתם בפועל בדרך, אלא על .ייעודם ותכליתם, שהמקום והזמן שנקבעו להם הם העמידה לפני מלך מצרים מעמיד את לשון הפסוק על דיוקה, ש"ראה את כל)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה ,המופתים" הוא לשון הכנה והשגחה, כלומר תן דעתך עליהם והבן את כוחם ואת מהלכם אך לא נאמר כאן שיעשה אותם מיד. מדבריו משתמע שכוח הנס אמנם ניתן ביד משה כבר בשלב זה, אך השימוש בו מסור לציווי מפורש, וכל עוד לא נאמר לו לעשותם בפועל, אין .הרשות נתונה , מפרש ש"ראה" הוא לשון ידיעה והכרה)(שם רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה ,כמו הרבה מקומות בתורה שראיה אינה ראיית העין בלבד אלא השגה שכלית. ולפי דרכו אין בפסוק רמז לעשיית מופתים בדרך, אלא להודעה מוקדמת למשה על כל אשר עתיד .לעשות, כדי שלא יירתע ולא יחשוב שכוחו מוגבל או חסר מעמיק יותר ומבאר שהזכרת המופתים כבר בשלב)(שם האברבנאל בפרושו על התורה היציאה לדרך באה לחזק את לב משה עצמו, שלא יפול ברוחו מפני הקושי וההתנגדות הצפויה, אך אין הכוונה להתיר לו לעשותם קודם זמנם. המופתים הם חלק מן התכנית .האלוקית הסדורה, וכל חריגה מסדר זה עלולה לפגום בשליחות עומד על ההבדל שבין נתינת כוח לבין מתן)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה רשות. הקב"ה אומר למשה שהמופתים כבר שמורים בידו, אך מדגיש מיד "ועשיתם לפני פרעה", ללמד שהעשייה בפועל קשורה דווקא להקשר ולמעמד שנקבעו לה. מדבריו ניכר .שהדרך עצמה אינה זירת המופתים, אלא שלב מעבר בלבד עמד על הלשון "בלכתך ראה", וכתב שדקדוק זה עצמו)(שמות שם החיד"א בפרושו פני דוד ,מלמד הגבלה, שראיה בלבד הותרה לו בדרך, ולא עשייה. לפי דרכו, יש כאן אזהרה מרומזת שלא ישתמש בכוח המופתים אלא במקום שנצטווה, וכעין מה שמצאנו אצל גיחזי, שכל .שימוש מוקדם בכלי הנס גורע מכוחו בשליחות העיקרית מבאר בכלליות שכוחות עליונים הניתנים)(שער מ רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק לאדם אינם נעשים קניינו הפרטי, אלא פיקדון אלוקי המופקד בידו לשליחות מסוימת, וכל גם לנשמה מגיע אוכל שימוש בהם מחוץ לגבול השליחות פוגם בצורתם. ולפי יסוד זה, יש מקום גדול לומר שגם .כאן לא ניתנה למשה רשות להשתמש במופתים אלא בגבולות שנקבעו לו מתוך דברי מפרשי התורה עולה קו ברור, שהפסוק "בלכתך ראה את כל המופתים" אינו מתפרש כפשוטו כהיתר לעשייה בדרך, אלא כהכנה, ידיעה והעמדת הכוח ביד משה, תוך .הגבלה ברורה שהעשייה עצמה מיועדת דווקא לפני פרעה ובמעמד שנקבע לכך בדברי חז״ל והראשונים מתחדד היסוד שמעשה נס איננו כוח פתוח הנתון לשימוש חופשי, אלא שליחות מדודה, שיש לה זמן, יעד וגבול, וכל חריגה מן הגבול עלולה לפגום .בעצם פעולתו במעשה אלישע וגיחזי נאמר בפירוש שאלישע שלח את גיחזי עם המשענת להחיות את .)(מלכים ב ד כט "בן האשה השונמית, ככתוב "ויאמר לגיחזי חגור מתניך וקח משענתי בידך והנה מצאנו בדברי חז״ל המובאים בפענח רזא שגיחזי, בדרכו אל הנער, הניח את המשענת על כלב מת והחיהו. וכאשר הגיע אחר כך אל הנער וניסה לעשות שליחותו, נאמר "וגחזי . ומתוך כך למדו חז״ל)(שם פסוק לא "עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קשב שגיחזי לא נצטווה אלא לשליחות אחת, וכיון שהשתמש בכלי הנס בדרך, שוב לא נותר בו .הכוח לשליחות העיקרית בדברים אלו מתגלה כלל עמוק, שכלי נס אינו ככלי טבעי שניתן להשתמש בו פעמים ,רבות לפי רצון האדם, אלא הוא פקדון של שליחות, וברגע שהשליחות נוצלה שלא במקומה פוקע כוחה. אין כאן חסרון בכוח עצמו, אלא פגם בציות, והפגם בציות הוא שמונע את המשך .פעולת הנס יסוד זה חוזר ומופיע בדברי הפענח רזא גם בפרשת בלעם. על הפסוק שאמר בלעם לאתונו הקשה, מדוע ביקש להורגה בחרב ולא לקללה)(במדבר כב כט ""לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך בפיו, והרי כוחו של בלעם היה בפיו. ותירץ, שאם היה מקלל את אתונו, לא היה יכול אחר כך לקלל את ישראל, כי כוח שניתן לפעולה מסוימת אינו חוזר ונשנה לאחר שהשתמשו בו שלא במקומו. ושוב אנו רואים את אותו עיקרון, שהכוח העליון, בין אם הוא ביד ובין אם הוא .בפה, אינו ניתן אלא למשימה אחת מדויקת מתוך כך מתבהרת ההשוואה למשה רבינו. אם אצל גיחזי נאמר שכל שימוש מוקדם במשענת גרע מכוחה, ואם אצל בלעם נרמז שכוח הקללה שמור ליעד אחד, יש מקום גדול לדון שגם אצל משה, המטה והמופתים אינם כלי שימוש כללי, אלא שליחות שניתנה למעמד .מסוים. ואף שהכוח כבר שמור בידו, אין זה אומר שהרשות להשתמש בו פתוחה בכל עת דברים אלו משתלבים עם מה שנמצא בדברי ספר הלכות ומנהגי מהר״ש, שהעיר על כך ,שבפעם הראשונה שנעשה הנס של הפיכת המטה לנחש נעשה הדבר על ידי משה עצמו ואילו בפעם השניה לפני פרעה נעשה הדבר על ידי אהרן, משום שאין דרך שיעשה נס אחד על ידי אדם אחד פעמיים. והביא ראיה גמורה מגיחזי, שכיון שעשה שליחותו פעם אחת תומש תשרפ במטה, שוב לא היה יכול לעשות בו שליחות נוספת. ולפי דרכו, גם אצל משה ניכר גבול ברור .בשימוש בכוח הנס, שאינו חוזר ונשנה ביד אותו אדם ,נמצא שדברי חז״ל והראשונים מציירים תמונה אחידה. נס איננו ביטוי של עוצמה אישית אלא מימוש מדויק של רצון אלוקי. הכוח ניתן, אך הרשות מוגבלת. הכלי נמסר, אך השליחות חד פעמית ומכוונת. וכל שימוש מוקדם, אף אם נראה לכאורה קטן ושולי, עלול ליטול מן .הכוח את עיקר תכליתו ומעתה מתחדדת השאלה בכל חריפותה. אם כך הוא טבעו של נס, ואם כך הוא דינם של כלי מופת ביד הצדיקים, האם ניתן לומר שמשה רבינו הותר לו להשתמש במופתים במטהו ,עוד קודם הגיעו לפרעה, או שמא כל לשון "בלכתך ראה" אינה אלא אזהרה מרומזת, לראות .להתבונן ולהכין, אך לא לעשות, עד שיגיע הרגע המדויק שנקבע מן השמים ,בדברי האחרונים והפוסקים ניכר שהעיקרון שנרמז בדברי חז״ל איננו פרט אגדי בלבד אלא יסוד רחב בהבנת הנהגת הנסים והיחס שבין כוח לרשות, בין מתת אלוקים לבין גבולות .השימוש בה רבנו החיד״א זיע״א בספרו פני דוד חזר והעמיד את הדברים על דיוקם, שאין לומר שהמופתים נמסרו למשה כרכוש פרטי, אלא כשליחות מוגבלת. לשונו שם מורה בפירוש שהמילה "ראה" באה למעט עשייה, וכי כל שימוש מוקדם בכוח הנס היה גורע ממנו. לפי דרכו, אין כאן רק חשש טכני שמא ייחלש הנס, אלא קביעה עקרונית שכוח אלוקי שאינו .מופעל בציות מלא מאבד את זיקתו לשליחות, וממילא אינו חוזר ונגלה בשעתו הראויה בספר הלכות ומנהגי מהר״ש לרבנו שלום מנוישטט ז״ל נתחדד יסוד נוסף, שאין דרך .שיעשה נס אחד על ידי אדם אחד פעמיים. אין הכוונה רק לגבול מספרי, אלא לגבול מהותי נס הוא גילוי חד פעמי של הנהגה עליונה דרך אדם מסוים, וברגע שהאדם כבר שימש כלי לגילוי זה, שוב אין הוא אותו כלי להופעה נוספת מאותו סוג. ולפיכך חילקה התורה בין משה .לאהרן, כדי שהנס לא ייתפס כהישנות טבעית, אלא כהתגלות מחודשת בשליחות חדשה דברים אלו משתלבים עם מה שמצאנו בדברי בעלי המחשבה מבין האחרונים, שהעירו שכוח נס שחוזר ונשנה ביד אותו אדם עלול להתפרש ככוח אישי, והדבר סותר את יסוד האמונה שכל הנסים אינם אלא שליחות רגעית מאת הקב״ה. לכן הוגבל השימוש, ולכן חולק .הכוח בין שליחים שונים, כדי לשמר את טהרת המסר ומכאן מתבררת נפקא מינה עקרונית. אין למדוד כוח רוחני או אלוקי לפי עצם קיומו ביד האדם, אלא לפי רשות השימוש בו. גם מי שניתן לו כוח גדול, אינו רשאי להפעילו אלא בגבולות שנקבעו לו. וכל חריגה, אפילו לשם מטרה טובה לכאורה, נחשבת פגיעה בעצם השליחות. זהו יסוד שאינו נוגע רק לנסים, אלא לכל הנהגה רוחנית, סמכות תורנית, או .השפעה ציבורית בהרחבה רעיונית מתגלה כאן תפיסה עמוקה של ענווה. משה רבינו, גדול הנביאים, אינו אדון למופתים שבידו. הוא נושא אותם, אך אינו שולט בהם. היד מלאה כוח, אך הלב כפוף גם לנשמה מגיע אוכל לציווי. אין זה מיעוט במעלתו, אלא שיא מעלתו. גדולתו של משה מתגלה דווקא בכך שאינו .עושה שימוש בכוח שניתן לו, עד שנאמר לו במפורש לפעול ,ובהרחבה מחשבתית ניתן לראות כאן יסוד לחינוך האדם לעבודת ה'. כוחות, כישרונות ואפילו השראה רוחנית, אינם סימן לרשות בלתי מוגבלת. הם פיקדון. והפיקדון נמדד לא בעוצמתו אלא בנאמנות לשימושו. אדם שממהר להפעיל את כוחו טרם זמנו, מגלה בכך חוסר סבלנות כלפי רצון ה'. אדם שממתין, שומר, ורואה בלבד, מגלה שהוא מבין שהכוח .אינו שלו ובהרחבה מוסרית מתברר שהזהירות מן השימוש המוקדם בכוח היא תנאי לקיומו לאורך ,זמן. גיחזי, שהקדים להשתמש במשענת, איבד את יכולתו להשלים את שליחותו. בלעם אילו היה משתמש בכוח פיו שלא במקומו, היה מאבד את כוחו ליעד שנגזר עליו. ומשה .רבינו, שראה ולא עשה, זכה שהמופתים נעשו בשלמותם לפני פרעה, ללא גרעון וללא פגם ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כוח שניתן לאדם, בכל תחום, אינו רשות אלא אחריות, ויש לשאול תמיד לא רק האם אפשר אלא האם מותר. כישרון שאדם ממהר להפעיל בכל הזדמנות עלול להישחק, ואילו כישרון הנשמר לשעה הראויה מתגלה בעוצמה גדולה יותר. המתנה אינה חולשה אלא נאמנות, והאיפוק אינו ביטול כוח אלא שמירתו. היכולת .לראות, להבין ולהתכונן, קודמת לעשייה, ולעיתים היא עצמה עיקר השליחות עיקר העניין עיקר העניין .המטה שביד משה אינו סמל לכוח בלתי מוגבל, אלא פקדון של שליחות מדויקת ,"בלכתך ראה" איננו היתר מוקדם אלא קריאה לאחריות, לראות את המופתים להבין את מהלכם, ולשמור את כוחם לרגע שבו יופיעו בשלמותם. הנס, על פי דרכה .של תורה, אינו פרי יוזמה אנושית אלא גילוי רצון אלוקי בזמן ובמקום שנקבעו לו ומשה רבינו, בענוותנותו הגדולה, מלמד שאין גדלותו של שליח נמדדת במה שהוא .יכול לעשות, אלא במה שהוא נמנע מלעשות עד שנאמר לו במפורש