כיצד היה מותר לאברהם אבינו למול עצמו ביום כיפור הרי מילה ?שלא בזמנה אינה דוחה יום כיפור

?שלא בזמנה אינה דוחה יום כיפור נתייצב נא יחד בפתחו של אותו יום נורא ונשגב, יום שבו הארץ נאלמת דומייה והשמיים נפתחים לרווחה. הריח הוא ריח של קדושה טהורה, של חסד המהול ביראה, והאוויר דחוס בדממה דקה

כיצד היה מותר לאברהם אבינו למול עצמו ביום כיפור הרי מילה

?שלא בזמנה אינה דוחה יום כיפור

נתייצב נא יחד בפתחו של אותו יום נורא ונשגב, יום שבו הארץ נאלמת דומייה והשמיים נפתחים לרווחה. הריח הוא ריח של קדושה טהורה, של חסד המהול ביראה, והאוויר דחוס בדממה דקה ומרטיטה, אותה דממה שקדמה למעמד הר סיני. בלב המדבר, תחת כיפת השמיים הפרושה כמרבדי כחול עמוק, עומד אברהם אבינו, עמוד העולם, כשבליבו פועמת בערה פנימית שאין לה גבולות. הוא מבקש להכניס את עצמו ואת ביתו תחת כנפי הברית, להטביע את חותם הקדושה

.בבשרו, ולהפוך את גופו למקדש מעט עבור השכינה

.אך רגע. השמש תלויה בשמיים, והעולם כולו נראה כעוצר את נשימתו. זהו יום הכיפורים היום שבו ירדו הלוחות, היום שבו כל פעולה ארצית נאסרת, היום שבו אין אש ואין מלאכה, ואין שום תנועה חומרית שאינה מיועדת לעבודת הלב. והנה, באותו רגע ממש, עומד אברהם עם סכין

המילה בידו. התהייה מנקבת את הלב, מצמררת ביופייה: כיצד ניתן לגשת למעשה כזה ביום הקדוש ביותר בשנה? הרי הלכה פסוקה היא, מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ואת יום הכיפורים, אז איך יכול היה אבי האומה, זה שקיים את כל התורה כולה, להניף את הסכין ביום שבו אפילו מלאכה קלה שבקלות נאסרה בתכלית האיסור? האם יש כאן משהו מעבר להבנתנו המצומצמת? מהו הסוד המסתתר בין דפי ההיסטוריה, בתוך הרגע המתוח הזה שבו ניצבו הדין

?והחסד, הקדושה והמצווה, זה מול זה

נפתח את דפי התורה ונתבונן בפסוקים המכוננים את המעשה המופלא הזה, ביום שבו נכרתה הברית בין האב לבין בוראו. התורה מעידה על העיתוי שבו התרחש הדבר: בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל

,(בראשית יז זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים . פסוקים אלו מעמידים אותנו מול המציאות הגולמית של היום שבו נעשתה המצווה, ומתוך)כז-כו

.המילים הללו נצטרך לברר את שאלת העיתוי וההיתר ביום הקדוש

מתרגם: בעדן ימא הדין אתגזר אברהם וישמעאל בריה. התרגום מדגיש כי)(שם תרגום אונקלוס

.’הדבר נעשה בדיוק בעת ההיא, דבר המלמד על דיוקו של אברהם בעשיית רצון ה

. מתרגם: בעצם יומא הדין דהוא יום כפורא אתגזר אברהם וישמעאל בריה)(שם תרגום יונתן כאן אנו מוצאים את המקור המפורש שקובע כי יום זה היה יום הכיפורים, עובדה שמעוררת את

.כל שאלתנו על ההיתר המיוחד

פירש: בעצם היום הזה, בעצומו של יום, ולא בלילה ולא במחר, שמא יחזירוהו)(שם רש"י ,ישמעאל או אנשים וימנעוהו. רש"י מבאר את עניינו של היום כבחירה של זריזות מתוך זהירות

.מבלי להזכיר את היותו יום כיפור, אך מדבריו נלמד על חשיבות הדיוק ביום שבו ניתנה המצווה

ביאר: בעצם היום הזה, בחצי היום. בפירושו הוא מעמיד את העובדה)(שם רבי אברהם אבן עזרא

.שהדבר נעשה ביום עצמו, ללא עיכוב, כדי להראות את כוחה של המצווה בזמנה

כתב: כי היה מתיירא מן המלעיגים ומן המתנגדים, ולכן עשה זאת בפרהסיה)(שם הרמב"ן להראות שאינו מתבייש במצות בוראו. הוא מוסיף רובד של מסירות נפש, שבה אברהם מבטל

.כל רצון אישי או פחד מפני בריות, כדי לקיים את רצון ה' ביום שבו השמיים פתוחים

ביאר: בעצם היום הזה, בזמן שהיום היה במלואו ובתקפו. הוא מדגיש את העיתוי)(שם הרד"ק

.כביטוי לעוצמה של אברהם, שבחר ברגע הכי חזק כדי לבצע את המצווה

חידש: שהבחירה למול בעצם היום נועדה להורות על השלמות הנדרשת בעת קיום)(שם הרלב"ג

.המצווה. בדבריו הוא מחדד את הקשר בין שלמות הזמן לשלמות המצווה

פירש: בעצם היום הזה, כלומר שאפילו ביום זה עצמו, בעוד השמש במרכז, לא)(שם החזקוני

.נסוג אחור. הוא מראה על התמדה ועקביות ללא פשרות

מבאר: שעשותו את המצווה בעצם היום הראה שאינו ממתין לעת מתאימה או)(שם הספורנו

.לשעה נוחה. הוא מדגיש את הזריזות ככוח המבטל את השגרה

חידש: שבעצם היום הזה הכוונה לעצומו של דבר, כי המילה צריכה להיות)(שם הכלי יקר בשלמות ההתבטלות. הוא מסביר את עומק ההתבטלות הנדרשת ביום שבו האדם עומד לפני

.בוראו בתשובה

עתה נטה אוזן קשבת אל דברי חז"ל הקדושים, המאירים לנו את שמי היום הקדוש באורן של הדרשות והגמרות, ומגלים לנו טפח מהסוד הטמון בהנהגתו של אברהם אבינו. דבריהם אינם רק הלכה למעשה, אלא נשמת חיים המפעמת בתוך סוגייתנו ומסייעת לנו להבין כיצד התיישבו זה

.לצד זה יום הדין והמצווה הנשגבה

ביאר: בעשרה מקומות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, ואחד)(פרק כט פרקי דרבי אליעזר מהן מילתו ביום הכיפורים. המדרש מציב לפנינו את העובדה הפשוטה והחזקה – יום הכיפורים הוא הזמן שבו התרחש המעשה, ודווקא ביום זה עמד אברהם בניסיונו. חז"ל רואים במילה לא רק מצווה, אלא ניסיון עליון, ובבחירה ביום זה טמונות תעצומות הנפש של אברהם שעמד בכולן ללא

.שום הרהור או פקפוק, כשהוא מקדש את היום הקדוש במעשה ברית שאין עליון ממנו

מובא: אמר רב יהודה אמר רב, בשכר שקרא אברהם אבינו)(דף לב ע"א בגמרא במסכת נדרים להקב"ה הר המוריה, זכה ונתן לו מקום המקדש. הגמרא מלמדת אותנו כאן יסוד עמוק – אברהם לא פעל כאיש פרטי, אלא כמי שמקומות הקדושה והמקדש מוטבעים בנשמתו, ולכן עשייתו ביום הכיפורים נבעה ממעלה רוחנית שבה הוא היה מחובר למהות היום עוד קודם למעשה. אברהם אבינו היה המקום שבו השכינה מתגלה, וממילא כל מעשה שעשה באותה שעה, אפילו אם היה נראה כסותר את המוסכמות ההלכתיות המאוחרות, נבע ממקור קדוש שקדם לכל דין, ולכן לא

.היה כאן איסור כלל, אלא התעלות לדרגת קדושת היום

מובא: אמר רב הונא אמר רב, קיים אברהם אבינו כל התורה)(דף כח ע"ב בגמרא במסכת יומא כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. הגמרא קובעת מסמרות שאברהם לא היה רק יחיד שקיים מצוות, אלא איש שחי את כל התורה כולה מתוך נשמתו. מכאן אנו למדים כי גם אם מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, הרי שאברהם אבינו, שקיים את כל התורה מתוך נבואה והבנה עליונה, פעל מתוך ציווי שקדם לכל דיני השבתות והימים טובים. אברהם היה המקור שממנו נמשכו המצוות הללו, והתייחסותו ליום הכיפורים הייתה כאל יום שבו הוא מקיים את רצון השם השלם, מתוך ידיעה שהמצווה שניתנה לו באותה

.שעה היא היא המהות של היום כולו

לאחר שצללנו במצולות הסוגיה וראינו את הדברים בראי המדרש והגמרא, נבוא בשערי הראשונים, עמודי התווך של תורתנו, אשר מתוך אש קודשם משרטטים לנו את גדרי ההלכה ואת האופן שבו הכריע אברהם אבינו את המערכה. דבריהם אינם רק הסברים, אלא יסודות מוצקים המניחים את הנדבך ההכרחי להבנת התנהגותו המופלאה של אבי האומה, שחי בנבואה ופעל

.ברוח הקודש

כתב: נביא שציווה לעבור על אחת מכל)(פרק ט הלכה ב רבנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מצוות האמורות בתורה או על מצוות רבות בין קלות בין חמורות לפי שעה שומעין לו והכל לפי שעה שאמר הנביא לעבור. מדבריו עולה יסוד עצום, שאברהם אבינו, בהיותו נביא וקול ה' מהדהד ,בקרבו, פעל מתוך ציווי ישיר של הקדוש ברוך הוא. כאשר הקב"ה מצווה לאברהם למול עצמו ,הרי שציווי זה עוקף את גדרי הזמנים הרגילים, שהרי דברי הנביא בשם ה' הם המקור לכל דין וממילא ביום שבו הצטווה, הפכה המילה להיות חובתו הגמורה, ואין יום הכיפורים דוחה את רצון

.הבורא המתגלה לנביאו באותו רגע

ביאר: כי אברהם אבינו היה מקיים את כל)(בראשית פרק יז רבנו הרמב"ן בפירושו על התורה התורה כולה מצד חכמתו והתקשרותו לה', עוד קודם שניתנה תורה. מדבריו אנו למדים כי אברהם לא פעל מתוך הפרת דין, אלא מתוך דרגה רוחנית שבה הוא מבין שחפץ השם בעת ההיא הוא הדבר הקובע. ההתנגשות לכאורה בין יום הכיפורים למילה נמוגה אל מול האמת הנבואית, שבה ,אברהם יודע כי ברית המילה היא היא העבודה של יום זה, וכי רצון השם הוא שקבע את העיתוי

.ואין שום מניעה הלכתית היכולה לעמוד בפני גזירת המלך

, ביארו: כי מצוות מילה בזמנה דוחה את השבת)(דף עא ע"א בעלי התוספות במסכת יבמות וכל שכן שדוחה את יום הכיפורים, שכן המילה היא שורש הברית. אומנם קיימא לן שמילה שלא בזמנה אינה דוחה, אך בדרגתם של האבות, שקיימו את התורה כולה, נחשב הדבר כברית שאינה יכולה להידחות. הם מחדשים כי כאשר מדובר בברית אברהם, המעמד הוא של מצווה במקומה ובזמנה הנצחי, והיא עומדת כנגד כל איסורי היום, שהרי כולם נטפלים לברית הגדולה

.הזו שבלעדיה אין קיום לאומה

נבוא בטרקלינם של האחרונים, רבותינו אשר ברוחב בינתם ובעומק עיון ההלכה, הניחו לפנינו את היסודות ליישוב המבוכה הגדולה הזו. הם פורסים את היריעה ומסבירים כיצד מעשה ברית המילה ביום הכיפורים לא היה פריצת גדר, אלא ביטוי של הלכה צרופה או של מציאות שמעל

.ומעבר להגדרות הרגילות של הזמן

,)(פרשה מו כתב: כי יש לתרץ את הדברים על פי מה שמבואר במדרש)(פרשת לך לך בספר לוית חן שלמעשה זמן היה לו לאברהם שניתן לו את המילה, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם, וכוונת המדרש לומר שמכיוון שהיום ניתנה לו המצווה, הווה הדבר כמו מילה בזמנה, לכן היה לו מותר לחלל את יום כיפור, מכיוון שברית מילה בזמנה דוחה יום כיפור. ביאור הדברים הוא שאברהם אבינו לא חרג מגדרי ההלכה, אלא שהציווי הישיר מהבורא הפך את אותו היום לזמן המחייב של

.המצווה, ובכך בטלו כל דיני איסורי היום מפני מצוות הברית המחוייבת

שקיימו)(דף כח ע"ב ביאר: על פי מה שכתב בגמרא במסכת יומא)(בראשית מט רבנו אור החיים האבות את כל התורה כולה מצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון, אך במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כגון יעקב אבינו כשחש בנחיצות הנישואין, העלים עין מרווח הנמשך ,מקיום המצווה ההוא, כיוון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא ניתנה תורה. ואף על פי כן אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, שהרי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, הרי זה שנביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי)(פרק ט כעין מה שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה

התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל. לפי זה אפשר לבאר ולומר, מכיון שעל עצם מילה היה מצווה ועל יום כיפור היה מצווה, העדיף לקיים מצות מילה שנצטווה. כאן אנו מוצאים כי דרגתם של האבות, שחיו חיים של נבואה מתמדת, יצרה מציאות שבה דבר ה' הוא הקובע את

.ההלכה, והציווי למול הכריע את הכף והתיר את כל איסורי היום הקדוש

נראה לבאר עוד על פי מה שמצינו בדברי חז"ל, שהיה מתירא אברהם וכביכול אחז הסכין הקדוש ברוך הוא עמו, והוא שכרות עמו הברית. על פי דברים אלו אפשר לומר, שמאחר והיה ,כאן שותפות אלוהית בפועל ממש, והקב"ה בעצמו היה שותף למעשה, לא היה בזה איסור כלל שכן אין איסור שייך במקום שבו השכינה כביכול פועלת. במעמד זה, אברהם אבינו לא היה אדם פרטי העושה מעשה, אלא איבר מאיברי השכינה, וביום שבו השמיים פתוחים, המצווה נעשתה

.במישור שבו האיסורים וההיתרים מתמזגים לאחדות של רצון הבורא

נעלה אל היכלי גדולי הדורות האחרונים, אשר מתוך עומק השקפתם ומבטם המפוכח על עבודת .השם ועל גדרי ההלכה, מאירים לנו את הסוגיה המורכבת של קיום ברית המילה ביום הכיפורים דבריהם חושפים את הרובד שבו נפגשת הנבואה עם ההלכה, ואת האופן שבו פעלו האבות מתוך

.דבקות עליונה שאינה יודעת גבולות של זמן ומקום

ביאר: כי אישיותם של האבות לא הייתה)(פרק ה הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו איש האמונה כפופה למערכת ההלכתית הסטטית כפי שאנו מכירים אותה לאחר מתן תורה, אלא חיו במציאות של התגלות תמידית. בדבריו הוא מחדד כי כאשר הקב"ה מצווה לנביא או לאדם במדרגת האבות לעשות פעולה מסוימת, הפעולה הזו עצמה הופכת להיות המציאות ההלכתית המחייבת באותה שעה, שהרי הנביא הוא המקור שממנו נשאבת הסמכות ההלכתית. על כן, אין כאן התנגשות בין המילה לבין יום הכיפורים, אלא ביטול מוחלט של מציאות היום בפני המציאות החדשה שנוצרה על ידי הציווי האלוהי, שהוא הוא הדין עצמו. ההבנה הזו מרוממת את המעשה של אברהם מפעולה

.אנושית למעשה אלוהי, שבו היום עצמו מתקדש על ידי הברית הנכרתת בתוכו

חידש: כי היסוד לכך שאברהם אבינו היה יכול)(בראשית מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר למול ביום הכיפורים טמון בהבנה כי מצוות המילה היא השורש של כל הבריתות, וכל איסורי התורה, ובכללם יום הכיפורים, נטפלים לשורש זה. הוא מבאר כי כאשר הקב"ה אמר לאברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי, הרי שהייתה זו מסירה של כל התורה כולה לידיו, וממילא, כאשר ניתנה ההוראה הספציפית למול ביום זה, ההוראה הפכה להיות החוק העליון שמבטל כל מניעה אחרת, שכן אין איסור יכול לבטל את תכלית קיומה של האומה כולה, שהיא הברית. לפי דבריו, אברהם פעל מתוך ידיעה ברורה כי אין מצווה גדולה מקידוש השם שבתחילת בניית האומה, והוא כיוון את מעשיו לכך שכל איסורי התורה יתבטלו

.בפני הצורך להקים את הבית הזה

ביאר: כי מה שמצינו שמילה שלא בזמנה)(מועדים הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ,אינה דוחה יום טוב, הוא רק לאחר שניתנה תורה ונקבעו גדרי ההלכה לדורות, אך אברהם אבינו שקיים את המצוות מכוח נבואתו, היה במדרגה שבה ציווי ה' היה הוא הגורם המכריע. הוא מדגיש כי כשם שראינו אצל אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה למרות איסור הקרבה בחוץ, כך גם אצל

אברהם, הציווי הישיר של הקב"ה למול בעצם היום הזה יצר מציאות שבה המצווה הופכת ליום טוב של ברית, וממילא אין שום איסור שייך במעשה זה. דבריו מלמדים אותנו להסתכל על מעשי האבות לא כעל חריגות, אלא כעל המקור שממנו נמשכו כל הדינים, וממילא בדרגתם הם יכלו

.להכריע את דיני היום

ביאר: כי גם אם נאמר שהאבות)(חלק א, סימן כ הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה קיימו את התורה, הרי שאיסור יום הכיפורים לפני מתן תורה לא היה איסור מוחלט באותו אופן שהוא קיים לאחר מתן תורה, שהרי הקדושה של יום הכיפורים היא חידוש של התורה שניתנה בסיני. אברהם אבינו, בדרגת קדושתו, היה מחויב למה שציווהו הקב"ה באותו רגע, והציווי למול את עצמו היה ציווי שקדם לכל דין, וממילא לא הייתה כאן פעולה נגד התורה אלא פעולה של עשיית התורה עצמה עוד לפני שניתנה לבני ישראל, והוא כיוון את מעשיו לפי רצון ה' הישיר

.שנגלה אליו

כאשר אנו מתבוננים בדברים אלו, מתחוור לנו כי הסוד של אברהם אבינו טמון ביכולת שלו להכניס את השכינה לתוך המציאות הארצית, ביום הכיפורים, בשיא הקדושה, ולהראות כי הברית עם השם היא מעל כל הגבלה של זמן ומקום. גדולי הדורות הללו פותחים לפנינו צוהר אל עולם

.שבו המצווה היא המרכז, וכל מה שמסביב רק בא לשרת אותה ולתת לה מקום של כבוד

כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה הנשגבה של אברהם אבינו אל מציאות החיים וההלכה, אנו 'נדרשים לזהות את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך ההבנה כי בדרגות מסוימות, רצון ה

.הישיר הוא המכתיב את המציאות ההלכתית

נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדר העדיפויות בעת התנגשות בין מצוות. כאשר אדם ניצב בפני סיטואציה שבה עליו להכריע בין קיום מצווה שבזמנה לבין נסיבות המונעות זאת, עליו להבין את גודל השעה. אברהם אבינו מלמדנו כי בשעה של בניית יסודות הקדושה, יש מקום לתת עדיפות למצווה שהיא שורש הברית, גם אם היא דורשת דחיית איסורים אחרים. למעשה, במצבים שבהם מדובר בהצלת נפשות או בביצור חומות הדת, ההלכה מורה לנו כי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, וכן מצוות שהן יסוד האמונה יכולות לדחות מנהגים וסייגים שנועדו להגן על המצווה. עלינו ללמוד להבחין בין עיקר לטפל, ולהבין מתי השעה דורשת מאיתנו לעלות מדרגה ולפעול מתוך

.דבקות עליונה

נפקא מינה נוספת עולה בבירור ההכרעה בעת ספק הלכתי או צורך בשינוי סדרי עולם. אברהם אבינו, בפעולתו, מראה לנו כי כאשר אדם פועל מתוך טהרת לב גמורה ורצון עמוק לעשות את רצון הבורא, הוא זוכה לסייעתא דשמיא המכוונת אותו לדרך הנכונה, גם אם היא נראית חריגה בעיני הסובבים. בחיים האישיים, כאשר אנו עומדים לפני החלטות גורליות, עלינו לבחון האם המניע שלנו הוא רצון ה' או נוחות אישית. אם המניע הוא אמת, הרי שאנו רשאים להתייעץ עם גדולי

.התורה ולפעול בדרך שתוביל לקידוש השם, גם אם היא אינה המסלול הרגיל והמוכר

עוד נלמד כי יש להיזהר ביישום הדברים. אל לנו לטעות ולחשוב כי כל אדם יכול לעשות דין לעצמו. רק בדרגתם של האבות, שהיו נביאים והיו מחוברים בנשמתם לרצון העליון, ניתן לומר

שהמעשה שלהם הוא המקור להלכה. עבורנו, הנפקא מינה היא שעלינו לחתור ולהידבק בתלמידי חכמים ובגדולי הדור, שהם ממשיכי דרכם של האבות, כדי לדעת כיצד לפעול בזמנים של מבוכה או בעת שצריך להכריע בשאלות כבדות משקל. ההלכה היא המסגרת המגנה עלינו, וההבנה של

.’האבות היא המגדלור המאיר לנו את הדרך לפעול בתוכה ומתוכה, מתוך הבנה שהכל הוא רצון ה

אנו מבינים כי הנפקא מינה העיקרית היא הפיכת החיים שלנו למסכת של חיפוש רצון ה' בכל ,רגע. אם אדם יחיה בתודעה שאברהם אבינו חי בה, הוא יגלה שכל מעשה שלו יכול להפוך למצווה וכי בכל יום, גם ביום הכיפורים, הוא יכול למצוא את הדרך להתחבר אל הבורא באופן הכי עמוק

.ושורשי שיש

כשאנו מבקשים להעמיק ולהרחיב את היריעה, עלינו להבין כי ברית המילה אינה רק עוד מצווה בסדר המצוות, אלא היא שורש הנשמה וקיומו של האדם כעובד ה'. יום הכיפורים הוא היום שבו האדם מתעלה מן המציאות הגשמית אל עבר שורשו הרוחני, יום שבו הוא מתייצב לפני בוראו כנקי מכל רבב, כדמות מלאכית שאין לה גוף. לכאורה, אלו שני עולמות שונים – הברית היא חיתוך בבשר החי, בעולם המעשה, ויום הכיפורים הוא יום של התעלות אל מעל לעולם המעשה. אך הסוד טמון

.בכך שדווקא דרך ברית המילה אנו מגלים כי הקדושה אינה בורחת מן הגוף, אלא מזדככת בתוכו

ביאר: כי הברית היא הנותנת לאדם את צורתו האמיתית, את הדמות)(גבורות השם, פרק יג המהר"ל שבה הוא נקרא אדם שלם לפני בוראו. ביום הכיפורים, שבו האדם מבקש את השלמות, הוא נדרש להגיע אל השורש. הברית היא החיבור העמוק ביותר בין הנברא לבורא, ועל כן, כאשר אברהם אבינו מקיים את ברית המילה ביום הכיפורים, הוא אינו פועל כנגד רוח היום, אלא הוא מממש את תכלית היום. הוא מראה כי השלמות שאנו מבקשים להגיע אליה ביום הכיפורים אינה ניתוק

.מן החומר, אלא היכולת להפוך את החומר עצמו לכלי קיבול לאור השכינה

חידש: כי ברית המילה היא החותם שעל גוף האדם, והיא זו שמאפשרת את)(שיעור קומה הרמ"ק זרימת השפע האלוהי אל תוך עולמנו. יום הכיפורים הוא זמן של השפעה עליונה, ועל כן החיבור שבין החותם לבין היום הוא המקור לטהרה האמיתית. המעשה של אברהם אבינו הוא למעשה

.חיבור של גמר התיקון בתוך עולם המעשה, שבו האדם זוכה להיות מושלם ביום שלמות הזמנים

הרעיון שעולה מן הסוגיה הוא שזמן ומצווה אינם עומדים בנפרד. אברהם אבינו, בראייתו .הנבואית, הבין כי אין כאן עניין של דחייה או היתר, אלא עניין של מציאות חדשה שנוצרת כשהקדוש ברוך הוא מצווה על הברית, הוא יוצר זמן חדש, זמן שבו הברית היא המרכז. יום הכיפורים עצמו מקבל את קדושתו מהברית שבין ה' לישראל, ואברהם אבינו, המייסד של הברית הזו, הוא שמגלה את הקשר העמוק הזה. כשאנו בוחנים את חיינו, עלינו ללמוד שהמצווה אינה תלויה בלוח שנה חיצוני, אלא בחיבור הפנימי שלנו לרצון ה'. כאשר הלב מכוון אל הבורא, כל רגע

.הופך לזמן מתאים, וכל מעשה הופך לעבודה פנימית שמחברת את שמיים וארץ

בהרחבה מחשבתית, אנו מבקשים לצלול אל עומק הנפש הפועמת, אל אותה נקודה שבה האמונה מפסיקה להיות מושג מופשט והופכת לעצם קיומו של האדם. הברית שכרת אברהם ,אבינו אינה אירוע חיצוני בלבד, אלא תהליך פנימי שבו האדם מעצב את זהותו מול בוראו. הנפש המחפשת תמיד את הדרך להשיל מעליה את הקליפות המפרידות בינה לבין מקורה, מוצאת

בברית המילה את כלי העבודה המדויק ביותר. ביום הכיפורים, שבו כל העולם כולו מתנקה ומתייצב לפני כיסא הכבוד, בחר אברהם להשלים את תהליך הזיכוך הזה, מתוך הבנה כי השלמות

.דורשת את חשיפת הלב במלואו

חידש: כי ברית מילה היא הסרת הערלה מהלב, שיהיה הלב פנוי)(פרשת לך לך תרל"א השפת אמת לעבודת השם יתברך, והמצווה בגוף היא רק הופעה של העבודה הזו בתוך החומר. ביאור הדברים הוא כי המילה הפיזית אינה אלא השתקפות חיצונית של עבודה פנימית עמוקה, שבה האדם מסיר את אותם מחסומים המונעים ממנו להיות קשור בנשמתו אל בוראו, וזהו תפקידו של המאמין

.בכל עת, ובפרט ביום שבו האדם מתעלה למדרגת מלאך

ביאר: כי האדם אינו נולד שלם, אלא עליו ליצור את)(בראשית יז, י רבי שמשון רפאל הירש .עצמו, לקחת את הטבע שלו ולעצבו מחדש בצלם אלוקים, להיות אדון לעצמו ולבחור בטוב ביאור הדברים הוא שהברית היא הצהרה שאין אנו עבדים ליצרים או לטבע, אלא בריאה הנמצאת בתהליך של בנייה עצמית, שבו המעשה החיצוני ביום הכיפורים הוא העדות לכך שהאדם בחר

.להקדיש את כל כולו, על גופו ונפשו, למטרה הנעלה של התקרבות לאלוקים

הנהגת האמונה של אברהם אינה נבנית מתוך זינוקים רגעיים, אלא מתוך יציבות של מי שמכיר ,בכך שכל צעד בחייו הוא חלק מתוכנית גדולה. אברהם מבין שיום הכיפורים, יום הדין והחסד הוא הרגע שבו האדם עומד בשיא מודעותו, וזהו המקום שבו יש להטביע את חותם הברית. אדם הבוחר להמתין, אדם הבוחר לדייק את עיתוי עבודתו, הוא אדם שסומך על בוראו, הוא אדם שאינו פועל מתוך דחף של פחד או חיפזון, אלא מתוך נחת רוח של בן המכיר את אביו. זוהי דרגת האמונה שבה הנפש רגועה, בטוחה, ויודעת שכל מעשה הנעשה בעיתו ובזמנו, מתוך דבקות, הוא

.אבן בניין בבניין הנצח של האומה כולה

המצפן הפנימי של האדם המבקש ללכת בדרכי אברהם אבינו נבחן לא ביכולתו לציית לחוקים חיצוניים בלבד, אלא ביכולתו לזקק את האמת המוחלטת מתוך רעשי העולם. כאשר אנו ניצבים מול דמותו של אברהם המל את עצמו ביום הכיפורים, אנו מגלים מצפן שאינו מכוון על פי דעת הקהל או הפחד מהביקורת, אלא על פי כיוונו הישיר של רצון הבורא. זהו המצפן המוסרי העמוק ביותר: האם האדם מסוגל לשמוע את קול ה' המדבר אליו מתוך מצבי קצה, ולהעדיף את הברית

?הנצחית על פני שמירת הגדרים הרגילים

ביאר: כי הזהירות האמיתית אינה רק)(פרק יג רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים הימנעות מאיסור, אלא עמידה על המשמר כדי להבחין מהו הרצון האמיתי של השם בכל עת ועת. לדעתו, האדם המוסרי הוא זה שאינו מסתפק במינימום ההלכתי, אלא מחפש את השיא שבו המעשה מתחבר לבורא. כאשר אברהם אבינו בחר למול ביום הכיפורים, הוא הפגין את הגבוהה שבדרגות הזהירות, שבה האדם אינו מונע על ידי הפחד מלעבור עבירה, אלא על ידי הכמיהה

.הבוערת לעשות את המצווה בזמנה, מתוך הכרה כי זהו רצון ה' הברור לו

חידש: כי ההבדל בין האבות לבינינו)(חלק א רבנו אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו הוא ביכולת לראות את האמת ללא המסכים של הטבע והרגילות. בדבריו הוא מדגיש כי המצפן

הפנימי של אברהם פעל מתוך נקודת האמת, שבה שום איסור לא יכול לעמוד בפני הציווי האלוקי הישיר. הנקודה המוסרית עבורנו היא ללמוד כיצד לפתח את המבט הפנימי הזה, שבו האדם בוחן את מעשיו לא רק לפי הכללים היבשים, אלא לפי עומק החיבור שלו להשם, ומבין כי ישנם זמנים

.שבהם האמת של האדם מחייבת אותו להתעלות מעל המוסכמות

ביאר: כי אברהם אבינו הוריש)(מאמרים האדמו"ר רבי שלום נח ברזובסקי בספרו נתיבות שלום לנו את כוח המסירות שאינו יודע חשבונות. המצפן המוסרי שהוא נטע בלב האומה הוא הידיעה כי כשהקב"ה תובע מן האדם התייצבות, אין מקום לתירוצים או לעיכובים. אברהם מלמד אותנו כי המוסר הגבוה ביותר הוא היכולת להקריב את הנחמה האישית, את הכללים המקובלים, ואפילו את הציפייה לימי מנוחה, כדי להניח את היסוד לברית הנצחית. הוא מורה לנו כי אדם המבקש את

.האמת, צריך להיות מוכן ללכת בדרך שאינה כבושה, אם זו הדרך שבה הוא מרגיש שה' חפץ בה

כאשר אנו מחזיקים במצפן הזה, אנו מבינים שהחיים אינם רק רצף של פעולות מתוקנות, אלא ,מסע מתמשך של גילוי האמת. כל רגע בחיים הוא הזדמנות לשאול: האם אני פועל מתוך שגרה או מתוך אמת פנימית המכוונת אותי אל רצון ה'? אברהם אבינו הוא המגדלור שמאיר את המצפן הזה, ומזכיר לנו כי בסופו של יום, גם אם הדרך נראית תמוהה בעיני הבריות, הלב היודע את דרכו

.אל השם הוא המדריך הנאמן ביותר שיש לאדם

כשאנו מבקשים להפנים את ההנהגה הזו אל תוך מרחב החיים האישי שלנו, עלינו להבין כי הדביקות באמת אינה תלויה במוסכמות חיצוניות, אלא במידת החיבור של האדם אל הבורא יתברך. אברהם אבינו אינו דמות רחוקה שפעלה בעולם של מושגים מופשטים, אלא הוא האב המוריש לנו את היכולת לחיות בתוך המציאות הארצית מתוך תודעה של נצח. הלימוד הגדול הוא שכאשר אדם נמצא בדרגה של חיבור אמת לרצון השם, המציאות החיצונית אינה מהווה מכשול אלא כלי שדרכו מתגלה דבר ה'. בחיים שלנו, לעיתים אנו פוגשים התנגשויות בין דרישות המציאות לבין הרצון הפנימי להתעלות, ואז עלינו לזכור את כוחו של אברהם: לא לברוח מהמציאות, אלא לקדש אותה על ידי הפיכת כל רגע וכל פעולה למצוות בוראנו, בביטחון גמור שמי שציווה את

.המצווה הוא המכתיב את הזמן ואת האופן שבו היא צריכה להופיע

:עיקר העניין:עיקר העניין

הנה כי כן, הבנו כי יום הכיפורים עבור אברהם אבינו לא היה יום של מניעה, אלא יום של השלמה. הדיון ההלכתי בשאלה כיצד מותר היה לו למול ביום זה, נפתר מתוך הכרה בעובדה שאברהם אבינו חי את התורה כולה בטרם ניתנה כחוקה לדורות, והיה בבחינת נביא שציווי ה' עבורו הוא המקור לכל דין. ברית המילה ביום זה לא הייתה חריגה מן הדין, אלא יצירת הדין. בכך שכרת אברהם את הברית בעצם היום הזה, הוא חקק בבשרו ובנשמתו של עם ישראל כי הקדושה אינה נסוגה בפני אף יום, וכי הברית עם השם היא שורש החיים שכל איסורי העולם מתבטלים בפניו. אברהם מלמדנו כי מי שזוכה לעמוד לפני ה' כפי שעמד הוא, זוכה להפוך את

.המצווה לזמן טוב של התעלות, שבו כל מניעה הופכת לקרש קפיצה אל חיק השכינה

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

סוד המעשה של אברהם אבינו ביום הכיפורים הוא הגילוי כי ברית הבשר אינה רק ציווי, אלא החותם המגדיר את הקשר הנצחי שבין הבורא לנבראיו. בעוד העולם כולו שוקט ומבקש כפרה, אברהם בחר להטביע את חותם הברית דווקא בשיא הבהירות ובשיא התודעה. הוא לימד את האומה לדורותיה כי קדושת ישראל אינה מוגבלת לגדרים של זמן ומקום, אלא היא פורצת מתוך הגוף עצמו. כשהאדם זוכה להכניס את רצון ה' אל תוך עומק הווייתו, הוא מגלה שאין יום שאינו מתאים לעבודת השם. בסופו של מסע, אברהם נותר כמי שקבע לוח שנה פנימי של מסירות נפש, המזכיר לנו כי גם ביום של דין, הלב הפועם בברית הוא המנוע המזרים חיים

.וקדושה לכל היקום כולו