טוב מלידה או טוב מבחירה? סוד גדלותו של משה רבינו סיפור שמערער את הפשט

שלהן אינה נמסרת במשפט אחד אלא נבנית במהלך חיים שלם. שאלות כאלה אינן עוסקות במעשה מסוים או בדין פרטני, אלא נוגעות בשורש ההבנה מהו אדם גדול, כיצד נולדת קדושה, ומהו היחס העדין שבין טבע לבחירה. כאשר התורה מספרת על לידתו של משה

יש שאלות שהתורה שותקת עליהן במכוון, לא מפני שאין לה מה לומר, אלא מפני שהתשובה שלהן אינה נמסרת במשפט אחד אלא נבנית במהלך חיים שלם. שאלות כאלה אינן עוסקות במעשה מסוים או בדין פרטני, אלא נוגעות בשורש ההבנה מהו אדם גדול, כיצד נולדת קדושה, ומהו היחס העדין שבין טבע לבחירה. כאשר התורה מספרת על לידתו של משה רבינו, היא אינה מרחיבה, אינה מפרטת, ואינה מתארת תהליך, אלא זורקת מילה אחת אל חלל בית המדרש, מילה שמטבעה אמורה להיות פשוטה, אך כאן היא נעשית סתומה .ומרעידה, טוב כאן מתעוררת שאלה שאין לה מנוח. האם טוב זה הוא תיאור מצב, עדות על מציאות קיימת שכבר נשלמה בשעת הלידה, או שמא אין זה אלא גילוי על פוטנציאל עתידי, על תומש תשרפ מסלול של בחירה ועבודה שעדיין לא התחיל. האם יש בני אדם שנולדים כשהם כבר נושאים בתוכם קדושה מוגמרת, וכל חייהם אינם אלא גילוי של מה שכבר הונח בהם, או שמא גם הגדולים שבגדולים אינם אלא בני אדם בעלי טבע גולמי, שנדרשו להיאבק בעצמם, לשבור .תכונות, לכבוש מידות, ולהפוך חומר לרוח המתח הזה אינו שאלה פילוסופית גרידא, אלא שאלה חינוכית, מוסרית, ואמונית מן המעלה הראשונה. אם משה רבינו נולד קדוש, הרי שהוא חריג שאינו ניתן לחיקוי, דמות שאין ללמוד ממנה דרך אלא להתפעל ממנה מרחוק. ואם לעומת זאת נעשה גדול מתוך עבודה פנימית קשה, הרי שדמותו הופכת לאב טיפוס של כל אדם העומד מול עצמו ושואל האם גם הוא יכול להשתנות, האם גם הוא יכול להפוך את טבעו, והאם יש ערך לעמל המידות כאשר .נקודת הפתיחה אינה מזהירה השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר מעמידים זו מול זו שתי תמונות קיצוניות של אותה דמות. מצד אחד, דמות של קדושה, אור, נבואה והכרה אלוקית עוד בראשית הדרך. מצד שני, תיאור של טבע קשה, של תכונות מסוכנות, של נטיות שעל פי כל קנה מידה אנושי אינן מבשרות גדלות אלא להפך. והלב תמה. האם ייתכן ששתי התמונות הללו אמת. האם ניתן לומר שאדם אחד נושא בקרבו בעת ובעונה אחת שורש נשמה עליון וטבע גופני נמוך. ואם .כן, מהו עיקר השבח, במה נמדדת גדלותו של אדם, במה שקיבל או במה שכבש עוד מתעוררת כאן שאלה יסודית בהבנת מושג הבחירה. האם בחירה פועלת רק על פני השטח, על המעשים, או שהיא חודרת עד עומק המזג והאופי. האם אדם יכול באמת לשנות את טבעו, או שכל שינוי אינו אלא ריסון חיצוני של נטיות פנימיות. ואם יש בני אדם שהטבע שלהם טוב מלכתחילה, האם עבודתם נחשבת פחות, או שמא גם הם נדרשים לעמל .מסוג אחר השאלה הולכת ומתרחבת כאשר בוחנים את דמותו של משה לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי הדור. כיצד ייתכן שדור דעה, שראה ניסים ונפלאות, העליל על משה חשדות חמורים. כיצד ייתכן שלא הכירו בגדלותו מיד. האם הדבר נובע מעיוורון הדור, או שמא יש כאן רמז לכך .שגדלותו של משה לא היתה ניכרת במישור הגלוי בראשית דרכו, אלא הלכה ונבנתה בהדרגה כל אלו אינם פרטים צדדיים, אלא נקודות שורש, והן מתלכדות לשאלה אחת חדה. האם .משה רבינו היה טוב מפני שנולד כך, או מפני שבחר כך. האם קדושתו היא מתנה או קנין והאם התורה, בסיפור לידתו, באה ללמד על יחיד שאין דוגמתו, או לפתוח שער להבנת דרכו .של כל אדם המבקש להפוך את חייו ממסלול של טבע למסלול של אמת כאן עומדת השאלה במלואה, בטרם ניגשים אל הפסוק, בטרם פותחים מפרש, ובטרם ,נכנסים אל בית המדרש של הראשונים והאחרונים. שאלה אחת, עמוקה, כואבת ומרוממת .על מהות האדם, על דרך הגדלות, ועל סוד הטוב שבתורה . פסוק)(שמות ב ב ""ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים גם לנשמה מגיע אוכל ,זה הוא נקודת המוצא לכל הסוגיה, ועליו עמדו מפרשי התורה לדורותיהם, כל אחד בדרכו ,בבירור משמעות ה"טוב" הנאמר כאן, האם הוא תיאור מציאות קיימת, הארה אלוקית נגלית .או נבואה על מה שעתיד להתברר במהלך חייו של משה רבינו כתב, כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה. בדבריו)(שמות ב ב רש"י בפרושו על התורה מבואר שהטוב אינו רק תכונה מוסרית או הערכה סובייקטיבית של האם, אלא גילוי אור ממשי, אור אלוקי המופיע עם לידתו של משה. לפי זה, התורה מעידה על קדושה נגלית כבר .ברגע הראשון, קדושה שאינה תולדת עמל אלא הופעה של שורש עליון כתב שראתה בו)(שמות ב ב רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, בפרושו על התורה אותות גדולים וקדושה יתירה, ולכן מסרה נפשה להצפינו. ובהמשך דבריו על הפסוק ויקרא כתב כי משה נביא היה)(שמות ג ד אלוהים אליו מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני בטרם יצא מבטן אמו והכיר הקורא. מדבריו עולה תפיסה חדה, שלפיה שורש נבואתו של משה קודם לכל מעשה ולכל בחירה, והוא חלק ממהותו הראשונית, והפסוק כי טוב הוא .משמש רמז לגודל מדרגתו שכבר הוטבעה בו , המעורר)(פרשת חקת כנגד הבנה זו עומד רבי משה אלשיך בספר אור פני משה על התורה קושיה גדולה מן הפסוק עצמו. אם משה נולד טוב וקדוש, כיצד מתיישב הדבר עם המסורת על קלסתר פניו המורה על מידות רעות. והוא מתרץ מתוך דיוק לשון הפסוק, מדוע נאמר ותרא אותו כי טוב הוא. לדבריו, הכפל אינו מקרי, אלא רומז שראתה בנבואה את אותו, את החומר והגוף, כי טוב הוא, שהוא עתיד להיות טוב מצד עצמו, על ידי שבירת החומריות .והפיכתה לאור. לפי זה, הטוב אינו נתון אלא יעד, לא תיאור הווה אלא גילוי עתיד בעל כליל תפארת, בקונטרסו שנדפס בשנת תרנ"ח, דחה דרך זו בחריפות, וכתב שאין ,להעמיד בדמותו של משה טבע של מידות רעות כלל, שהרי התורה מעידה עליו כי טוב הוא .ורש"י פירש שנתמלא כל הבית אורה, ולדעתו אין זה מתיישב עם סיפור שמקורו בספרי עם .לשיטתו, הפסוק מוכיח על שלמות פנימית כבר מראשית החיים רבי ישראל ליפשיץ, בעל תפארת ישראל, בסוף מסכת קידושין, הביא את סיפור הצייר בהרחבה, והקדים ואמר שאילולא נכתב הדבר על ידי אחד מגדולי ישראל היו סוקלים באבנים את מי שהיה מעז לכתוב כן על משה רבינו. מדבריו עולה שאין הוא רואה בסיפור זה פגיעה בכבודו של משה, אלא להפך, גילוי עומק גדולתו, שהפך טבע רע לטבע שני של .טוב, ובכך נעשה יקר בשמים ובארץ מביא את דברי אור פני משה ואת דברי התפארת)(חלק ז סימן מ המהרש"ם בשו"ת מהרש"ם ישראל, ומעמידם כחומר ראוי לעיון, ולא כדברים שיש לדחותם במחי יד, ומכאן שהמחלוקת .אינה על עצם יראת הכבוד למשה, אלא על אופן הבנת גדלותו , בשם)(פרשת כי תשא רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בספר דגל מחנה אפרים על התורה סבו הבעל שם טוב, כתב שמשה רבינו נולד בבחינה שיהיה רשע גמור מצד המידות, אלא תומש תשרפ שהפך ושיבר כל המידות הרעות והכניס עצמו במידות טובות. ובהמשך דבריו ביאר שעל .כן היה כלול בו טוב ורע, עור ואור, ובכח עבודתו הפך את העור לאור באלף, ודבק באמת .דברים אלו מעמידים את הפסוק כי טוב הוא כעדות על תהליך של הפיכה ולא על מצב סטטי הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, באיגרותיו, מבאר את דברי משה והן לא יאמינו לי, וכותב שלא חשש משה שלא יאמינו בגאולה, אלא שלא יאמינו לו, משום שלא נודע .בקדושה וחסידות, שגדל בפלטין של פרעה, לבוש ומדבר כמצרי, ועוסק בחכמות חיצוניות מדבריו מתברר שגם אם שורש נשמתו של משה היה גבוה מאוד, הרי שבמישור הגלוי לא .ניכרה גדלות זו בראשית דרכו ,)(פרשת ויקרא רבי שלמה לוצקר, תלמיד המגיד ממזריטש, בספרו דברת שלמה על התורה ,כתב ששורש נשמת משה היה קדושה עליונה מאוד, אך מצד מזג גופו היה מוכן לכל המידות ועל ידי גודל קדושתו וצדקתו נהפך הכל לטוב. כאן מתלכדים שני הקטבים, שורש נשמה .עליון עם עבודה עצומה על טבע הגוף נמצא שלפני הפסוק ותרא אותו כי טוב הוא עומדות שתי קריאות יסוד. קריאה אחת רואה בו עדות על קדושה ואור מולדים. קריאה שניה רואה בו נבואה על טוב שעתיד להיבנות מתוך ,מאבק ושבירה. ושתי הקריאות הללו אינן סותרות בהכרח, אלא מציירות דמות מורכבת שבה נשמה גדולה מתלבשת בגוף טעון תיקון, והטוב האמיתי נבחן לא במה שניתן, אלא .במה שנהפך ונכבש כדי להעמיד את שאלתנו על תילה, האם גדלותו של משה רבינו היא מתנת טבע או קנין של עבודה, מוכרחים לברר תחילה עיקרון יסוד בעבודת האדם כפי שנתבאר בדברי חז"ל והראשונים, והוא היחס שבין טבע המידות לבין כח הבחירה, ועד היכן מגיעה יכולת האדם .לשנות את עצמו כתב דברים יסודיים מאוד, שהם מפתח להבנת כל)(חלק א פרק ל"ד הרמב"ם במורה נבוכים הסוגיה. וזה לשונו, ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית, אי אפשר ,עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו שהוא אינו ניצול מן הכעס ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול. וכן תמצא מבני אדם אנשים בעלי קולות והמיה ותנועותיהם נבהלות מאד בלתי מסודרות, יורו על הפסד הרכבה ורוע מזג אי אפשר שיפורש, ואלו לא .יראה להם הבנה שלמה לעולם, וההשתדלות עמם בזה העניין שטות גמורה מן המשתדל כי זאת החכמה אינה חכמת הרפואות ולא חכמת תשבורת, ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו. ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המידות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית .היושר והשלמות בדברים אלו הרמב"ם קובע קביעה חדה, שיש בני אדם שמצד מזג גופם וטבעם הראשוני אינם בני שלמות, ואף הרגל מרובה אינו משנה זאת לגמרי. לא מדובר כאן במוסר דרשני אלא בניתוח פילוסופי עמוק של טבע האדם. ומכאן מובן, שאם נמצא אדם שהגיע לשלמות גם לנשמה מגיע אוכל עליונה אף שהיה בעל מזג קשה, הרי שאין זה דבר טבעי אלא פלא של עבודה פנימית וכח .נשמה יוצא מגדר הרגיל ובהמשך דבריו שם כותב הרמב"ם, שלכן רחקו למדה לבחורים, מפני רתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגידול והצמיחה, עד שתעדר השלהבת ההיא המערבבת ויהיה להם הנחת והישוב, ואז יעלו עצמם לזאת המדרגה והיא השגתו יתברך. הרי לנו שהרמב"ם עצמו מודה שיש מדרגה שבה גם בעל טבע קשה יכול להשתנות, אלא שזו דרך ארוכה וקשה .מאוד, ואינה מצויה ,, ושם מחדד הרמב"ם הבחנה יסודית מאוד)(פרק ו מכאן נבוא אל שמונה פרקים להרמב"ם וזה לשונו. יש מן המצוות אשר השכל מחייבם, כגון גניבה וגזל ושפיכות דמים, ומי שאינו מתאווה אל אלו מצד טבעו הוא יותר שלם ממי שמתאווה להם וכובש יצרו. אבל במצוות השמעיות, כגון מאכלות אסורות וכיוצא בהן, מי שמתאווה ועוצר עצמו מפני הציווי הוא .במעלה גדולה יותר בדברים אלו הרמב"ם מלמד יסוד עמוק. יש תחומים שבהם הטוב הטבעי הוא מעלה גדולה יותר, ויש תחומים שבהם דווקא ההתמודדות והשבירה מעידה על גדלות. ואם ניישם זאת לדמותו של משה רבינו, מתברר שאין הכרח לומר ששלמותו נמדדת בכך שלא היה בו רע כלל, אלא אדרבה, ייתכן שעיקר מעלתו היא בכך שכוח הבחירה והעבודה שבו גבר על טבע .קשה במיוחד , שכתב בלשון חריפה)(פרק א סעיף ב כאן משתלבים דברי הגאון מווילנה באבן שלמה ויסודית, עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לא למה לו חיים. אין זו מליצה, אלא קביעה מהותית. חיות האדם אינה רק בקיום מצוות חיצוניות אלא במאבק .הפנימי המתמיד נגד טבעו כתב, המידות הם לפי טבע הגוף והנפש, והמעשים)(פרק ד סעיף ה ובהמשך דבריו באבן שלמה הם לפי הרוח, וכמו שהרוכב על הסוס יוכל להכריחו לילך בדרך הישר על ידי יגיעה, ואף אם הוא סוס רע, כן אף מי שנפשו רעה בטבע במידותיה, העיקר תלוי ברוח. כאן מונחת נקודת ,ההכרעה. גם אם הסוס רע, גם אם הטבע קשה, הרוכב, שהוא הרוח, יכול להכריע. לא בקלות .לא בבת אחת, אלא ביגיעה מתמדת ומכאן אנו חוזרים לדמותו של משה רבינו באור חדש. אם נקבל את דברי אור פני משה, התפארת ישראל, דגל מחנה אפרים, ודברת שלמה, אין הם חידוש חריג, אלא יישום קיצוני של עיקרון יסודי שכבר הונח בדברי חז"ל והרמב"ם והגר"א. משה רבינו אינו מופת של טבע טוב בלבד, אלא מופת של רוח אלוקית שגברה על טבע, של רוכב .שכבש סוס קשה במיוחד , שבה הועלתה בלשון שאלה)(דף ה ע"א ומעתה מתבארת גם הסוגיה בגמרא במסכת בכורות ותמיהה האפשרות וכי משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה. אין זו עלילה מקרית, אלא תומש תשרפ ביטוי לכך שגדלות הנבנית מתוך מאבק אינה תמיד מובנת לעין כל. דור שאינו מבין את ,מהלך העבודה הפנימית עלול לראות את סימני הדרך כסימני פגם. לא מפני שהפגם קיים .אלא מפני שהגדלות עמוקה מדי נמצא שכל המקורות מצטרפים למהלך אחד רצוף. התורה מעידה על טוב, חז"ל מלמדים על מורכבות התפיסה האנושית, הרמב"ם והגר"א מבררים את אפשרות שינוי הטבע, והמקורות .האגדיים אינם סיפור עם אלא המחשה חיה של עיקרון יסודי בעבודת האדם ,לאחר שנתבררו המקורות, והונחה התשתית העיונית בדבר היחס שבין טבע לבחירה בין קדושה מולדת לבין עבודה נרכשת, עתה מוכרחים אנו לתרגם את העומק הזה לשפת המעשה. לא משום שהתורה מבקשת פתרונות שטחיים, אלא משום שכל עיון שאין לו נפקא מינה אינו אלא חכמה תלויה באויר. וכאן, בסוגיה זו, הנפקא מינות מרובות וחדות, ונוגעות .לעצם הבנת עבודת האדם נפקא מינה ראשונה נוגעת להגדרת עצם מושג הגדלות בתורה. אם נאמר שגדלותו של משה רבינו נבעה מקדושה מולדת בלבד, נמצא שהגדלות היא תוצאה של בחירה אלוקית ,מוקדמת, וממילא אינה מדד לעבודת האדם אלא למעמדו. לפי זה, מי שלא ניחן בטבע כזה אינו יכול לראות עצמו שייך לאותו מסלול של גדלות. אולם אם עיקר גדולתו של משה היתה בכך שגבר על טבע קשה ושיבר מידות רעות והפכן לטוב, יוצא שגדלות אינה תוצאה של נתון אלא של תהליך, וממילא כל אדם, לפי מדרגתו, עומד באותו עקרון של עבודה, ואין .פתח לפטור עצמי בטענה של אופי, מזג או עבר נפקא מינה שניה נוגעת לשאלת השכר והערך בעבודת ה'. לפי דברי הרמב"ם, מי שאינו מתאווה לעבירה שכלית הוא במעלה גדולה יותר ממי שכובש את יצרו, אך במצוות שמעיות דווקא הכובש גדול יותר. אם ניישם זאת לדמותו של משה רבינו, מתברר שאין חסרון בכך שהיה בו טבע קשה, אלא אדרבה, זהו מקור שבחו. שהרי עיקר ערך האדם אינו נמדד רק בנקודת האיזון הסופית, אלא בעוצמת המאבק. נפקא מינה זו משנה לחלוטין את אופן הערכת עבודת האדם. לא התוצאה לבדה היא המדד, אלא עומק ההתמודדות .שהביאה אליה נפקא מינה שלישית נוגעת להבנת נפילות וכשלונות בעבודת ה'. אם הטוב הוא תכונה מולדת, כשלון מעיד על העדר שייכות פנימית. אבל אם הטוב הוא קנין של עבודה, הרי שכשלון אינו ראיה להעדר קדושה, אלא לעיתים ראיה לכך שהמאבק אמיתי. ממילא משתנה כל מבט על תשובה, על נפילה ועל קימה. אין הכשלון סתירה לדרך, אלא חלק מן הדרך .עצמה, כל זמן שהמאבק נמשך ,נפקא מינה רביעית נוגעת להערכת בני אדם בראשית דרכם. הנצי"ב העמיד יסוד חשוב שמשה רבינו בראשית דרכו לא היה נודע בקדושה וחסידות בעיני הבריות. אם כן, יוצא שאין ,למדוד אדם על פי נקודת פתיחה חיצונית. נפקא מינה זו חמורה מאוד בדיני כבוד הבריות גם לנשמה מגיע אוכל בלשון הרע, ובהערכת תלמידים, בני נוער, ואנשים בראשית תהליך רוחני. מי שממהר לפסול .אדם מפני עברו או הופעתו, עלול לפסול גדלות שנמצאת באמצע בניה נפקא מינה חמישית נוגעת להבנת תופעת החשד וההעללה. חז"ל לימדו שכאשר גדלות אינה מובנת, היא מעוררת חשד. אם כן, נפקא מינה מעשית היא זהירות עצומה מלהסיק מסקנות על אנשים פורצי דרך, מחנכים, או מנהיגים, רק מפני שאינם נכנסים לתבניות מוכרות. לא כל חריגה היא סטיה, ולא כל קושי הוא פגם. פעמים רבות מדובר בגדלות הנבנית .בצורה שאינה רגילה, והחובה היא זהירות, לא שיפוט נפקא מינה שישית נוגעת להגדרת החינוך. אם האדם נולד טוב והחינוך נועד רק לשמר, הרי שתפקיד המחנך מוגבל. אבל אם גם משה רבינו נזקק לשבירת מידות ולהפיכת טבע, יוצא שתפקיד החינוך הוא לבנות כלים למאבק פנימי, לסבלנות, להתמדה, וליכולת להתמודד עם טבע קשה מבלי להישבר. נפקא מינה זו משנה את כל תפיסת החינוך, לא כהעברת ידע .בלבד אלא כהכשרת נפש .נפקא מינה שביעית נוגעת להבנת מידת הענוה. אם אדם נולד גדול, הענוה היא תכונת אופי אבל אם אדם נעשה גדול מתוך מלחמה, הענוה היא הכרה עמוקה בדרך שעבר. לפי זה מובן עומק הענוה של משה רבינו, לא מפני שלא הכיר את מעלתו, אלא מפני שידע עד כמה גדולה .העבודה שקדמה לה, ועד כמה אין הגדלות מובנת מאליה עתה יש לעמוד על התמונה המחשבתית הכוללת העולה מכל המהלך, לא כנספח אלא כלב הסוגיה, שכן כאן מתברר מהי תפיסת האדם שהתורה מבקשת לבנות, ומהו מודל הגדלות .שהיא מציבה לפניו העיון כולו מלמד שאין התורה מכירה בגדלות חד ממדית. אין היא מדברת על אדם שטובו מונח בו כאבן יקרה שאינה זקוקה לליטוש, ואף אינה מציירת את האדם כיצור ריק שנדרש לבנות את עצמו מאפס. אלא מציבה היא תפיסה מורכבת, של נשמה גדולה המתלבשת בגוף .בעל מזג, נטיות ותכונות, והמתח שביניהם הוא שדה העבודה שבו מתגלה האדם באמת דמותו של משה רבינו, כפי שהיא נחשפת מתוך הפסוק ומתוך כל המהלך האגדי והמחשבתי שסביבו, מלמדת שקדושה אינה סותרת מאבק, ואדרבה, פעמים שדווקא המאבק הוא כלי ,הגילוי של הקדושה. נשמה עליונה שאינה נדרשת להתמודדות, עלולה להישאר אור גנוז ואילו נשמה עליונה שנכנסת אל גוף קשה, אל טבע תובעני, ואל עולם מורכב, מגלה את .עצמה דרך שבירה, דרך כיבוש, ודרך הפיכת החומר לאור .כאן מתברר עומק משמעות המושג טוב. טוב אינו רק העדר רע, ואינו רק תכונה נעימה טוב הוא תוצאה של הכרעה. טוב הוא מצב שבו האדם, גם כאשר יש בו רע בכח, אינו נכנע לו אלא מנהל עמו דיאלוג של מאבק, עד שהרע עצמו נהפך לכלי של טוב. זהו טוב שאינו שביר, שאינו תלוי בנסיבות, מפני שהוא נרכש ולא ניתן. טוב כזה אינו מתערער כאשר האדם .נופל, משום שהוא בנוי על יכולת הקימה תומש תשרפ ומכאן מתברר גם עומק ההבחנה בין שני סוגי שלמות. יש שלמות של טבע, ויש שלמות של דרך. שלמות של טבע היא שלמות שקטה, שאינה יודעת סערה. שלמות של דרך היא שלמות חיה, דינמית, שיש בה עליות וירידות, מאבקים ושברים, אך היא עמוקה יותר, מפני שהיא כוללת בתוכה גם את הכרת החסר וגם את כח ההתגברות. התורה אינה מבטלת את .השלמות הראשונה, אך היא מייחסת את הגדלות האמיתית לשניה במבט זה, אין עוד סתירה בין הפסוק המעיד על טוב לבין הסיפורים והמקורות המדברים על טבע קשה. הפסוק מעיד על הכיוון, על היעד, על האמת הפנימית של האדם. והסיפורים מעידים על הדרך. והתורה אינה מתביישת בדרך. היא אינה מציירת את גדולי האומה כמי שנולדו על פסגה, אלא כמי שטיפסו אליה, גם אם נקודת ההתחלה שלהם היתה גבוהה .מן הרגיל .מכאן גם מתחדדת תפיסת הבחירה. הבחירה אינה רק בשעת מעשה, אלא בבנין האישיות הבחירה האמיתית אינה רק האם לעשות כך או כך, אלא האם להסכים לעבודה ארוכה עם עצמך, האם להאמין שניתן להשתנות, והאם להיות מוכן לשלם את מחיר הדרך. זהו עומק .הבחירה של משה רבינו, וזו הסיבה שדמותו נעשית מודל ולא מיתוס רחוק ,הרחבה מחשבתית זו מלמדת שהתורה אינה מבקשת מן האדם להיות אחר ממה שהוא אלא להיות נאמן למה שהוא יכול להיות. לא לברוח מן הטבע, אלא לגייס אותו. לא להכחיש .את החומר, אלא לרתום אותו. לא לבטל את המאבק, אלא להפוך אותו למנוף של צמיחה .ובמקום זה מתגלה קדושה שאינה תלויה במזל הלידה אלא בעומק ההליכה ,ומכאן נעבור עתה אל קומת המוסר, לא כדרשה נפרדת אלא כהשלמה טבעית של העיון .שכן כאן מתברר כיצד האמת שנלמדה מתרגמת לעמידה יומיומית של האדם מול עצמו המהלך כולו מחייב שינוי עמוק באופן שבו האדם מודד את עצמו. אם גדלות נמדדת רק ,בתוצאה, האדם נידון לייאוש בכל מקום שבו אינו מושלם. אבל אם גדלות נמדדת בדרך במאבק, בהתמדה, אזי גם המקומות הכואבים והחשוכים של הנפש נעשים חלק מן הבנין ולא ראיה לכשלון. מוסר התורה אינו מוסר של נקיים בלבד, אלא מוסר של הולכים. לא של .מי שאין בהם רע, אלא של מי שאינם נותנים לרע לשלוט מכאן מתברר שהמאבק הפנימי אינו בושה אלא אחריות. אדם המכיר את טבעו, את חולשותיו ואת נטיותיו, ואינו מייפה אותן כלפי חוץ, אלא בוחר להילחם בהן, נמצא במדרגה ,מוסרית גבוהה יותר ממי שמעולם לא נדרש למאבק. אין זה מפני שהמאבק עצמו הוא מעלה אלא מפני שהוא מעיד על בחירה. בחירה להיות טוב גם כאשר אין זה טבעי, בחירה להעדיף .אמת על נוחות, ועבודה על עצמך על פני סיפוק מיידי עוד מתברר כאן יסוד מוסרי חשוב ביחס לשיפוט הזולת. אם דמותו של משה רבינו עצמה היתה מורכבת, ואם גם עליו יכלו בני אדם להטיל חשדות ולהעלות עלילות, הרי שכל שיפוט פזיז של אדם אחר הוא עוול מוסרי חמור. מוסר התורה תובע זהירות עמוקה, לא להיבהל גם לנשמה מגיע אוכל .מסימני דרך, לא לבלבל בין מאבק לפגם, ולא למהר להגדיר אדם על פי נקודה אחת בחייו .פעמים רבות דווקא המקום שבו האדם נאבק הוא המקום שבו נבנית גדלותו יש כאן גם קריאה מוסרית לאומץ. לא אומץ חיצוני, אלא אומץ פנימי להכיר בכך שהדרך ארוכה, שהשינוי איטי, ושהאדם אינו נמדד על פי מהירות ההתקדמות אלא על פי נאמנותו ,לדרך. מוסר כזה אינו מייצר צדיקים מושלמים למראית עין, אלא בני אדם אמיתיים, יציבים .שאינם נשברים מנפילה ואינם מתנשאים מהצלחה ומתוך כך מתברר עומק מידת הענוה. הענוה האמיתית אינה נובעת מהכחשה של הטוב שבאדם, אלא מהכרת המחיר ששילם כדי להגיע אליו. מי שיודע כמה עבודה נדרשה לו כדי להיות מי שהוא, אינו מזלזל באחרים ואינו בוטח בעצמו יתר על המידה. הוא מכיר בכך .שהטוב שבו אינו מובן מאליו, ולכן הוא שומר עליו בזהירות הרחבה מוסרית זו אינה מבקשת מן האדם לשנות את טבעו בכח, אלא להאמין שהטבע אינו סוף פסוק. היא אינה דורשת שלמות, אלא נאמנות. לא הצלחה מיידית, אלא אחריות .מתמשכת. ובזה מתגלה מוסר התורה כדרך חיים אפשרית, עמוקה, ואנושית ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: התובנה הראשונה היא שהאדם אינו נמדד בנקודת הפתיחה שלו אלא בכיוון ההליכה. מי שמתחיל מטבע נוח אינו בהכרח גדול יותר ממי שמתחיל ממקום סבוך וקשה, והמדד האמיתי הוא ההתמדה בבחירה, לא הנוחות שבדרך. הידיעה הזו משנה את יחס האדם לעצמו, ומונעת ייאוש גם כאשר הדרך ארוכה .ומלאת מהמורות התובנה השניה היא שהמאבק הפנימי אינו סימן לחולשה אלא לאמת. כאשר אדם חש התנגדות, קושי, או פער בין מה שהוא רוצה להיות לבין מה שהוא מרגיש שהוא, אין זו ראיה לכך שהוא נכשל, אלא לכך שהוא חי באמת. התורה אינה מבקשת שקט נפשי מדומה, אלא .יושר פנימי, גם אם הוא מלווה במתח התובנה השלישית היא זהירות עמוקה בשיפוט הזולת. אם גדלותו של משה רבינו עצמו לא היתה מובנת לעין כל בראשיתה, וכללה שלבים שבהם אחרים לא הכירו בה ואף חשדו בה, קל וחומר שכל אדם אחר אינו יכול להישפט על פי פרק אחד מחייו. תובנה זו מחייבת .עין טובה, סבלנות, והכרה בכך שאיננו יודעים את מלחמותיו הפנימיות של הזולת התובנה הרביעית היא בחינוך, הן כלפי אחרים והן כלפי עצמנו. חינוך אינו יצירת אדם מושלם אלא ליווי אדם בדרך. במקום לשבור אדם על כשלונותיו, התורה מלמדת לבנות אותו מתוך הבנת המאבק. זה נכון כלפי ילדים, תלמידים, וגם כלפי האדם הבוגר העומד .מול עצמו התובנה החמישית היא ביחס לנפילות. נפילה אינה סוף הסיפור אלא חלק ממנו. מי שמבין שהטוב הוא קנין ולא מתנה, יודע שגם אם איבד משהו בדרך, ניתן לשוב ולרכוש תומש תשרפ אותו. אין כאן זלזול בחטא, אלא הבנה עמוקה של תהליך התשובה כדרך חיים ולא .כתגובה חד פעמית התובנה השישית היא בענוה. הענוה האמיתית אינה מחיקת הערך העצמי, אלא הכרה .בדרך. אדם שזוכר כמה עמל נדרש ממנו כדי להגיע למה שהגיע, אינו מתנשא ואינו נשבר .הוא עומד יציב, מודע לחולשותיו, ומכבד את מאבקיהם של אחרים התובנה השביעית היא באמונה בכח הבחירה. גם כאשר הטבע נראה חזק, וגם כאשר העבר .מכביד, הבחירה אינה ניטלת. האמונה הזו אינה סיסמה אלא תנאי בסיסי לעבודה פנימית .בלעדיה אין תהליך, ובלעדיה אין תקוה :עיקר העניין:עיקר העניין דמותו של משה רבינו מלמדת שהתורה אינה מציבה מודל של קדושה סטטית אלא ,דרך של גדלות חיה. הפסוק המעיד על טוב אינו סוגר את הסיפור אלא פותח אותו .והוא יכול להתפרש הן כאור של לידה והן כנבואה על דרך ארוכה של קנין ועבודה מתוך כל המקורות מתברר שאין סתירה בין שורש נשמה עליון לבין טבע גופני .קשה, אלא אדרבה, המפגש ביניהם הוא שדה העבודה שבו מתגלה האדם באמת משה רבינו נעשה גדול לא רק מפני מה שקיבל, אלא מפני מה שכבש, לא רק מפני האור שניתן לו, אלא מפני החומר שהפך לאור. ובזה מתגלה קול התורה הקורא לכל אדם, אל תמדוד את עצמך במה שאתה, אלא במה שאתה בוחר להיות, אל תיבהל מן המאבק, ואל תחשוב שהדרך הארוכה היא סימן לכשלון. לפעמים דווקא הדרך הארוכה היא הראיה שהטוב נבנה באמת, שהאור אינו מושאל אלא שלך, ושמתוך נאמנות יומיומית, צנועה ושקטה, יכול אדם להפוך את חייו ממאבק מפוזר למסלול .של אמת, שבו גם הטבע עצמו מתיישר אל האור