כמה פרשות יש בתורה 'חמישים ושלוש' או 'חמישים וארבע'?
עומדים אנו משתוממים אל מול המניין המקודש של חלקי התורה ,ושואלים את עצמנו: מהו מספרן המדויק של פרשיות התורה? מחד ,עינינו הרואות מדי שבת בשבתו כי הסדר המקובל בידינו כולל חמישים וארבע פרשיות ,החל מבראשית ועד וזאת הברכה .מאידך,
כמה פרשות יש בתורה 'חמישים ושלוש' או 'חמישים וארבע'? עומדים אנו משתוממים אל מול המניין המקודש של חלקי התורה ,ושואלים את עצמנו: מהו מספרן המדויק של פרשיות התורה? מחד ,עינינו הרואות מדי שבת בשבתו כי הסדר המקובל בידינו כולל חמישים וארבע פרשיות ,החל מבראשית ועד וזאת הברכה .מאידך, קולות קדומים מדברי רבותינו ז"ל מהדהדים וקובעים מניין אחר ,מצומצם יותר ,המעורר תהייה רבתי בלבו של כל מעיין .השאלה אינה רק חשבונית ,אלא היא נוגעת בשורשי חלוקת התורה ,בסוד הקשר שבין הפרשיות ,ובשאלה נעלמה אחת המרחפת מעל הכל :האם ייתכן שפרשות מסוימות שאנו רואים כנפרדות ,אינן אלא יחידה אחת שלמה? הצורך ליישב את הסתירה שבין המציאות הגלויה בחומשים לבין דברי הזוהר הקדוש והראשונים ,מוביל אותנו למסע מרתק בין דפי התלמוד ,סודות הגימטריות ודמותו המופלאה של רבן של ישראל. כדי לעמוד על סוד מניין הפרשיות ,עלינו לפתוח בראשית דברי הכתובים בפרשה המעוררת את השאלה המרכזית בנדון דידן ,ולהתבונן כיצד נארגו פסוקי התורה זה בזה עד ליצירת יחידה אחת. "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות
663 גם לנשמה מגיע אוכל
כז ,כ) .הפסוק פותח בחיבור מובהק למעשה הקודם ,באות ו' החיבור המקשרת את הציווי על השמן למלאכת המשכן שהובאה בפרשה הקודמת. רש"י (שמות לא ,יח) פירש על הפסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו ,שאין מוקדם ומאוחר בתורה .מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים ,שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ,ולמחרת התחילו בנדבת המשכן. מכאן עולה קושי ,שהרי סדר הפרשיות של תרומה ותצווה מופיע בתורה לפני חטא העגל, ואילו לפי רש"י הציווי בפועל היה מאוחר יותר. הרמב"ן (שמות כה ,א) חולק על דברי רש"י ,וביאר כי סדר התורה הוא כסדר המאורעות .וכך כתב הרמב"ן (שמות לה ,א) בפתח פרשת ויקהל ,שקודם חטא העגל נצטווה משה על מלאכת המשכן בפרשיות תרומה ותצווה ,ולאחר שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ,חזר וציווה אותם על כך .מחלוקת זו מקרינה על הבנת המבנה של הפרשיות וסידורן סביב דמותו של משה. בעל הטורים (שמות כז ,כ) פירש בעניין חסרון שמו של משה בפרשה ,והביא כי הדבר נובע מאמירתו מחני נא מספרך .הוא מרמז כי הקשר בין הפרשיות הוא כה אמיץ ,עד שהעדר השם בפרשת תצווה נשען על המבנה של פרשת תרומה שלפניה. כאשר אנו מתבוננים בחיבור בין פרשת תרומה לתצווה ,אנו מוצאים כי בפרשת תרומה מפורטים כלי המשכן והמבנה ,ואילו בפרשת תצווה מפורטים הכהנים המשרתים בהם והשמן להדלקה .המפרשים עומדים על כך שהאות ו' של "ואתה תצווה" באה לאחד את המערכות הללו לחטיבה אחת ,מה שמהווה יסוד למניין המצומצם של הפרשיות. כעת נבוא אל היכל חכמי התלמוד ובעלי הסוד ,אשר בדבריהם הציבו את היסוד למניין פרשיות התורה ,וגילו לנו את הרמזים הטמונים במספרן. בגמרא במסכת מגילה (דף כט ע"ב) כתב חל להיות ב'ואתה תצוה' ,חל להיות ב'כי תשא', ב'ויקהל' ,ב'צו את אהרן' .הגמרא דנה שם בסדר קריאת הפרשיות ומזכירה אותן בשמותיהן, אך אינה מונה את מספרן הכולל .עם זאת ,עצם הזכרת הפרשיות כסדרן מעידה על החלוקה המוכרת לנו בסדר התפילה והקריאה. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ג הלכה ה) ביאר את עניין קריאת הפרשיות וסדרן, ומדגיש את החשיבות של קריאת התורה כסדר שתיקנו עזרא ובית דינו ,כדי להשלים את התורה בכל שנה ושנה ,מה שמחייב חלוקה ברורה של היחידות הנקראות. בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף רו ע"ב) חידש כי יש בתורה חמישים ושלוש פרשיות ,ועל זה נאמר בשיר השירים "גן נעול אחותי כלה" ,שהמילה 'גן' בגימטריה היא חמישים ושלוש .דברים אלו מופיעים גם בתיקוני זוהר (תיקון יט דף לח ע"א) שכתב כי מספר זה מכוון כנגד סודות עליונים, והוא המניין המדויק של חלקי התורה. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"א) מובאת תפילתו של משה רבינו לאחר חטא העגל .ובהגהות ר"ש קאצנעלבויגן (שם ,מודפס בסוף ש"ס ווילנה) כתב לבאר שאף ששמו של משה לא הוזכר בפרשת
664
הווצת תשרפ
תצווה בגלוי ,הוא נרמז בק"א פסוקים שבה .הוא מוסיף ומבאר כי כדי שלא יבלוט חסרון שמו של משה בפרשה שלמה ,פתחה התורה ב'ואתה' עם האות ו' ,לרמז שפרשת תרומה ותצווה פרשה אחת הן ,ובחלק הראשון של הפרשה המאוחדת – דהיינו בתחילת תרומה – שמו של משה מוזכר. בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רפו ע"א) ביאר את הטעם לעניין "מחני נא מספרך" ,וקישר זאת ישירות להיעדרות שמו של משה מפרשת תצווה .מכאן למדו המפרשים כי האיחוד של תרומה ותצווה למניין אחד נועד "לחפות" על חסרון השם על ידי הצמדתה לפרשה שבה משה מוזכר בראשונה. מכאן נעלה אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר סידרו עבורנו את סדר הפרשיות לדורות עולם ,וקבעו את המבנה המדויק של קריאת התורה כפי שהוא מסור בידינו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך מביא את דברי הרמב"ם (סוף ספר אהבה ,בסדר התפילות לכל השנה) שכתב לפרט את סדר הפרשיות והפטרותיהן לכל שבת ושבת ,ושם מנויות הפרשיות כסדרן המוכר לנו .בדברי הרמב"ם עולה כי החלוקה לפרשיות היא היסוד לקריאת התורה בציבור ,וכל פרשה עומדת כשלעצמה בשם ובמניין. האבודרהם (בסדר הפרשיות וההפטרות) פירש והביא את סדר הפרשיות במלואן ,כשהוא מונה אותן אחת לאחת .מדבריו עולה כי המניין המקובל של הפרשיות הוא חלק בלתי נפרד מסידור לוח השנה העברי ,והצורך להתאים את מספר השבתות למספר הפרשיות הוא שמכתיב את החלוקה הפנימית של התורה. בספר האשכול (סימן כא) כתב לבאר את ענייני קריאת התורה ומנהגי הפרשיות ,והדגיש כי חלוקת הפרשיות היא עתיקת יומין ומבוססת על מנהגי ארץ ישראל ובבל .הוא מציין את הסדר המקובל שבו אנו מסיימים את התורה בכל שנה ושנה ,מה שמחייב מניין קבוע של יחידות קריאה. מחזור ויטרי (חלק ב' ,הלכות ספר תורה סימן תקכב) ביאר את סדר הפרשיות והמנהגים סביב קריאתן ,והוא מונה את כל פרשיות התורה כסדרן .מדבריו אנו למדים על החשיבות של זיהוי כל פרשה בשמה ובמקומה ,וכיצד נשמר הסדר הזה בקהילות ישראל לאורך הדורות. הראשונים הללו מציגים לפנינו מציאות של חמישים וארבע פרשיות ,כפי שאנו מוצאים בחומשים שלנו ,מה שמעצים את השאלה על דברי הזוהר הקדוש שנקט את המניין חמישים ושלוש ,ומחייב אותנו לחפש את נקודת האיחוד שבין הפרשיות. בעל הלבוש (או"ח סימן תכח) ביאר כי המניין של חמישים ושלוש פרשיות מכוון כנגד השבועות של שנה מעוברת (בקירוב) ,וכי החיבור של פרשיות מסוימות הוא חלק בלתי נפרד מסיני ,מה שמאפשר לראות בשתי פרשיות כיחידה אחת מהותית כפי שביאר החיד"א לגבי תרומה ותצווה. רבנו החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת פ' אות ג) כתב ליישב את הקושיה הזו בבהירות ,וחידש כי פרשת 'ואתה תצווה' נחשבת פרשה אחת ביחד עם פרשת תרומה ,והטעם שפרשת תרומה ותצווה נחשבות לפרשה אחת הוא משום שאמר משה להקב"ה לאחר חטא העגל "ואם אין
665
גם לנשמה מגיע אוכל
מחני נא מספרך אשר כתבת" ,ולכן מתוך כל הפרשיות של חומש שמות הפרשה היחידה שלא מוזכר משה רבינו היא פרשת 'תצווה' .החיד"א מלמדנו כי כדי שלא ייגרע כבודו של משה מחמת המחיקה ,צירפו את שתי הפרשיות הללו למניין אחד ,ובכך בתוך ה"יחידה" המאוחדת מופיע שמו של משה בפרשת תרומה. עוד הביא רבנו החיד"א (שם) בשם ספר קדמון מכתב יד שנתן סימן לדבר מהכתוב לוחות 'אבן' ,שהמילה 'אבן' בגימטריה היא חמישים ושלוש כמניין 'גן' .רמז זה בא להורות כי התורה שניתנה על הלוחות מחולקת לפנימיותה לחמישים ושלוש יחידות רוחניות ,גם אם בגלוי אנו מונים אותן אחרת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן תכח ס"ק ד) כתב לבאר את סדר הפרשיות המחוברות והנפרדות לפי צורך השנים ,ומדבריו עולה כי חלוקת הפרשיות אינה קשיחה לחלוטין אלא תלויה במבנה השנה .בכך הוא פותח פתח להבנה כי הגדרת "פרשה" יכולה להשתנות לפי המבט ההלכתי או הסודי. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ו סימן לו) כתב להביא את דברי הזוהר הקדוש והתיקונים כי יש בתורה חמישים ושלוש פרשיות כמניין 'גן' ,והוא מבאר כי אכן במציאות אנו מוצאים חמישים וארבע פרשיות ,אלא שהדבר תלוי בשאלה אילו פרשיות נחשבות לאחת. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת תצווה) כתב לבאר כי חלוקת הפרשיות כפי שהיא לפנינו אינה רק חלוקה טכנית לצורך קריאה ,אלא היא מבטאת יחידות של תוכן .הוא עמד על כך שאף על פי שברמב"ם ובשאר הראשונים מנינו חמישים וארבע פרשיות ,מכל מקום דברי הזוהר על מניין "גן" ( )53מלמדים על רובד פנימי שבו שתי פרשיות מתאחדות למהות אחת. הוא דן בדברי החיד"א שפרשת תרומה ותצווה הן האחת ,ומעורר את השאלה המחשבתית כיצד הדברים מתיישבים עם סדר הזמנים ,שהרי הציווי בתרומה ותצווה קדם לחטא העגל, ואילו המחיקה של משה הייתה אמורה להתרחש רק לאחר החטא. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בעין יצחק (חלק ג) כתב לעסוק במניין הפרשיות לעניין כתיבת ספר תורה והפסקות שבין פרשה לפרשה .הוא מביא את היסוד שכל פרשה ופרשה יש לה השפעה רוחנית משלה ,אלא שיש זמנים שבהם האורות של שתי פרשיות מתמזגים ,וזהו השורש לכך שבשנים מסוימות אנו מחברים פרשיות (כגון מטות-מסעי) ,ומכאן נסללת הדרך להבין כיצד ברובד הסוד של הזוהר ,תרומה ותצווה נחשבות כאחת כדי להגן על כבודו של משה. בעל אמרי פנחס (חלק א' אות קכ"ט) כתב לבאר את עניין ה"ו' ואתה תצווה" שהוזכר לעיל, והוסיף כי האות ו' היא אות החיבור שנועדה לאחד את מה שנראה כנפרד .הוא מסביר שבאמת משה רבינו הוא המקשר בין המשכן (תרומה) לבין עבודת הכהנים (תצווה) ,ולכן הדיבור "ואתה" בתוספת ו' החיבור בא להורות שאין כאן שתי יחידות נפרדות אלא המשכיות אחת ,ומשום כך הן נמנות כפרשה אחת במניין ה"גן". בעל דברי תורה (חלק ח' אות ל''ה) כתב לעורר על הקושי הכרונולוגי ,וביאר כי מאחר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" ,הרי שבמחשבה העליונה כבר היה גלוי וידוע שמשה יבקש "מחני
666
הווצת תשרפ
נא" ,ולכן כבר בשלב כתיבת הציווי על המשכן סודרו הפרשיות באופן שבו תצווה ותרומה מתאחדות ,כדי להטמיע את המחיקה בתוך אחדות אחת שתמנע את ביזיון המנהיג. מתוך בירור הסוגיה של מניין הפרשיות והקשר שבין פרשת תרומה לתצווה ,עולות לפנינו כמה השלכות מעשיות ויסודות הנהגתיים הנוגעים לסדר הקריאה ולמבנה התורה בחיי המעשה. ההבנה כי חלוקת הפרשיות אינה רק טכנית אלא מהותית ,משליכה על סדר קריאת התורה בשנים פשוטות ומעוברות .היכולת לחבר פרשיות (כגון מטות ומסעי ,או ניצבים ווילך) נשענת על היסוד שישנן פרשיות ששורשן אחד ,כפי שראינו בפרשיות תרומה ותצווה שבמניין הפנימי נחשבות כאחת. קביעת המניין "גן" פרשיות ( )53משפיעה על הבנת מבנה התורה כולה כיחידה הרמונית. נפקא מינה מכאן לעניין כתיבת סימני הפרשיות בסוף כל פרשה בחומשים ,ולצורך לעורר את המעיינים בכך שהמניין הגלוי אינו תמיד משקף את המניין המהותי כפי שהובא בזוהר הקדוש. הזהירות בכבודו של רבן של ישראל מחייבת אותנו לראות את פרשת תצווה כחלק בלתי נפרד מפרשת תרומה .למעשה ,זהו לימוד עצום בהנהגה :כאשר אדם רואה חסרון אצל חברו (כדוגמת חסרון שמו של משה) ,עליו לנסות "לחבר" את אותו חסרון ליחידה גדולה יותר שבה מופיעות מעלותיו ,כדי שלא לבייש את הזולת ולהציגו בחסרונו לבדו. העיון במחלוקת רש"י והרמב"ן בשאלה מתי נאמרו הפרשיות ביחס לחטא העגל ,מלמדנו כי בסדר הלימוד עלינו להתבונן לא רק בטקסט כפי שהוא מונח לפנינו ,אלא גם בהקשר ההיסטורי והרוחני שלו .ידיעת העובדה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" מאפשרת לנו ליישב קשיים כרונולוגיים ולמצוא את הקשר בין אמירת "מחני נא" לבין חסרון השם בפרשה שנכתבה לכאורה קודם לכן. כשאנו מתבוננים בעומק השאלה האם התורה נחלקת לחמישים ושלוש או חמישים וארבע פרשיות ,אנו מגלים כי אין זה רק ויכוח על מניין מספרי ,אלא בירור עמוק במהותה של אחדות התורה .הרעיון הטמון כאן הוא המתח שבין ה"נגלה" לבין ה"נסתר" – בנגלה, אנו רואים פירוד ,חלוקה ליחידות נפרדות ,פרשה פרשה ושמה; אך בנסתר ,במבט של "גן נעול" ,התורה היא חטיבה אחת שבה הפרשיות יונקות זו מזו ומתאחדות למבנה רוחני שלם. האיחוד שבין פרשת תרומה לפרשת תצווה הוא הביטוי המזוקק ביותר לרעיון זה .משה רבינו ,המופיע בתרומה ונעלם בפרשת תצווה ,מלמד אותנו שגם היעדרות אינה מחיקה מוחלטת אלא חלק מתמונה גדולה יותר .כאשר הזוהר הקדוש מונה חמישים ושלוש פרשיות ,הוא מגלה לנו שהחיבור בין הכלים (תרומה) לבין האדם המשתמש בהם (תצווה) הוא כה הדוק ,עד שאי אפשר להפרידם במניין המהותי .משה רבינו נאלם בפרשה אחת כדי ללמדנו שהנהגתו אינה תלויה בהזכרת שמו ,אלא היא שזורה בעצם המבנה של התורה. עומק הרעיון טמון בכך שהתורה "חסה" על כבודו של משה .הכוח של "ו' ואתה תצווה" הוא כוח של חיבור המרפא את השבר .המוסר הרעיוני כאן הוא שבתורה אין "חללים ריקים";
667
גם לנשמה מגיע אוכל
גם במקום שבו נדמה שיש חסרון או השמטה ,החיבור לפרשה הקודמת משלים את החסר. המניין של "גן" פרשיות רומז לכך שהתורה היא גן פורח שבו כל ערוגה מחוברת לחברתה ,ורק השילוב ביניהן יוצר את השלמות האלוקית שמעבר למספרים הגלויים. כך אנו מוצאים שהסתירה בין המניין שבחז"ל לבין המציאות בחומשים שלנו ,אינה קושיה אלא גילוי של שני רבדים :הרובד ההלכתי-מעשי המצריך חלוקה ברורה לקריאה ,והרובד הנשמתי-פנימי שבו התורה מתעלה מעל חלוקות הזמן והמקום ושואפת לאחדות גמורה ,כפי ששמו של משה מאוחד עם מהות המשכן גם כשאינו נכתב בפירוש. ההרחבה המחשבתית במניין הפרשיות מוליכה אותנו אל יסוד האמונה באחדות הבורא ובאחדות תורתו .כאשר אנו שואלים האם ישנן חמישים ושלוש או חמישים וארבע פרשיות, אנו בעצם מתבוננים בדרך שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו :לעיתים בהרחבה ובפירוט ( ,)54ולעיתים מתוך צמצום ואיחוד ( .)53האמונה היהודית מלמדת אותנו שגם מה שנראה כנפרד ומחולק בעולמנו הגשמי ,מקורו באחדות פשוטה ומוחלטת בעולמות העליונים. האדם בחייו האישיים חווה לעיתים תקופות של "תרומה" – ימים של בנייה ,שפע והתגלות, ולעיתים תקופות של "תצווה" – ימים שבהם הוא מרגיש נסתר ,נעלם ,וכמעט נמחה מן הספר. המחשבה המנחמת העולה מאיחוד הפרשיות היא שגם ימי ההסתרה אינם עומדים לבדם .הם מחוברים ב"ו' החיבור" אל ימי האורה .כשם שפרשת תצווה יונקת את כוחה מפרשת תרומה ומצטרפת אליה למניין אחד ,כך גם רגעי הקושי של האדם הם חלק בלתי נפרד מסיפור הצלחתו ובניינו הרוחני. יתירה מכך ,המניין "גן" רומז לנו שהתורה היא מקום של צמיחה והתחדשות .כשם שבגן כל צמח זקוק למרחב משלו אך כולם יונקים מאותה אדמה ,כך פרשיות התורה נראות נפרדות בקריאה הגלויה ,אך ברובד האמוני הן מהוות "גן נעול" – יחידה אחת שאיש זר לא יוכל להבינה ללא חיבור למסורת חז"ל .האמונה בתורה שבעל פה היא זו שמאפשרת לנו ליישב את הסתירה בין המציאות הנראית לעין לבין האמת הסודית ,ולהבין שהמספרים הם רק לבוש לתוכן עמוק הרבה יותר. בזה נחתם הקשר שבין האדם לתורה :כשם שהתורה מאחדת פרשיות כדי לשמור על כבודו של משה ,כך על האדם לאחד את חלקי חייו ולראות בהם יד מכוונת אחת ,מבלי להיבהל מהסתר פנים זמני ,ביודעו שגם ה"ואתה" הנסתר הוא חלק בלתי נפרד ממסע הנצח של עם ישראל. ההרחבה המוסרית בסוגיית מניין הפרשיות מלמדת אותנו פרק מאלף בהלכות בין אדם לחברו ובבניית אישיותו של האדם .המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו על החובה המוסרית המוטלת עלינו "לכסות" על חסרונות הזולת באמצעות חיבורם למעלותיו .אם התורה הקדושה בחרה לאחד שתי פרשיות כדי שחסרון שמו של משה בפרשת תצווה ייבלע בתוך האחדות עם פרשת תרומה ,הרי שזהו צו מוסרי עבורנו :כאשר אנו מבחינים בנקודת תורפה אצל חברנו, אל לנו לבודד אותה ולהציגה כפי שהיא ,אלא עלינו לראות את האדם כמכלול ,כחטיבה אחת שבה המעלות והחסרונות ארוגים זה בזה.
668
הווצת תשרפ
מוסר השכל נוסף העולה מה"ו' החיבור" של "ואתה תצווה" הוא ערך ההמשכיות .המצפן המוסרי דורש מן האדם שלא לראות את מעשיו כאירועים מבודדים ,אלא כשרשרת אחת ארוכה .האחריות שלנו על הדיבור והמעשה אינה נמדדת רק ברגע הנוכחי ,אלא בהשפעה שלהם על העתיד ובהקשר שלהם לעבר .משה רבינו מלמד אותנו שגם כאשר ישנה "גזירה" של מחיקה ,היכולת להישאר מחובר למקור (לפרשת תרומה) היא זו ששומרת על כבודו של האדם ועל רצף שליחותו. זאת ועוד ,המניין של "גן" פרשיות מעורר אותנו למוסר של צניעות .הגן הוא מקום המוקף גדר – "גן נעול" .כך גם האדם צריך לבנות לעצמו עולם פנימי של ערכים שאינו פרוץ לכל רוח ,עולם שבו המהות חשובה יותר מן המניין והמספר החיצוני .המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להבין שהאמת אינה תמיד נמצאת במה שגלוי לעין בחמישים וארבע הפרשיות ,אלא לעיתים היא טמונה דווקא בחיבור הנסתר ,באחדות הפנימית של חמישים ושלוש הפרשיות המהוות את ה"גן" האלוקי. מתוך בירור הסוגיה של מניין הפרשיות והקשר המופלא שבין תרומה לתצווה ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המלוות אותנו אל מעשה היומיום. ראשית ,נלמד כי המבט על המציאות צריך להיות מבט של אחדות .כפי שפרשת תצווה אינה עומדת לבדה אלא מחוברת בטבורה לפרשת תרומה ,כך עלינו להסתכל על אירועי חיינו לא כרצף של מקרים מבודדים ,אלא כיחידה אחת מכוונת שבה גם רגעי ההסתר וה"מחיקה" מחוברים למקור השפע והאור. שנית ,נסיק כי כבודו של אדם נשמר ביכולתנו לראות את המכלול שלו .עלינו לאמץ את דרכה של התורה – "לחפות" על חסרונות בודדים בעזרת המעלות הרבות ,ולא לתת לפרט אחד פחות מחמיא להגדיר את כל אישיותו של הזולת.
עיקר העניין: הוויכוח בין מניין חמישים ושלוש לחמישים וארבע פרשיות אינו רק חשבון מספרי, אלא הוא חשיפת סוד הנהגת התורה .ברובד הגלוי והלבוש ,התורה מחולקת ליחידות נפרדות כדי שנוכל לקרוא בה כסדר; אך ברובד הפנימי ,היא "גן נעול" של חמישים ושלוש יחידות שורשיות .איחוד פרשיות תרומה ותצווה מלמדנו שהשראת השכינה (תרומה) והנהגת האדם (תצווה) הן מהות אחת בלתי נפרדת ,וכי שמו של משה רבינו נוכח בתורה מכוח אחדותו עם דבר ה' ,גם כשהדיו אינה מנציחה את שמו בגלוי.
669
גם לנשמה מגיע אוכל
עיקר העניין -המשך: בלב סוד מניין פרשיות התורה ניצב המספר חמישים ושלוש – "גן" כנגד "גן נעול אחותי כלה" .במבט ראשון ,מניין זה עומד בסתירה לסדר הפרשיות המוכר לנו, המונה חמישים וארבע תחנות במסע השנתי .אולם בירור דברי רבותינו ,ובראשם רבנו החיד"א ,מגלה כי הסוד טמון בחיבורן של פרשיות תרומה ותצווה ליחידה אחת. בפרשת תצווה נאלם קולו של משה ונמחה שמו כהד לאותה מסירות נפש נשגבה של "מחני נא מספרך" ,אך התורה ברוב חסדה כרכה אותה בפרשת תרומה שלפניה כדי שלא ייגרע כבודו של המנהיג .ראינו כי ה"ו' המחוברת" בפתח פרשת תצווה היא הגשר המאחד את מלאכת המשכן עם עבודת הכהנים ,ומלמדת אותנו שאין מוקדם ומאוחר בתוכנית האלוקית .בסופו של יום ,מניין הפרשיות מגלה לנו את פניה הכפולות של התורה :זו הגלויה המחלקת לצורך קריאה ,וזו הנסתרת המאחדת לצורך קדושה ,ושתיהן כאחת מעידות על שלמותו של רבן של ישראל המבטל את שמו כדי להפוך ללב הפועם של עמו.