האם כהן בעל מום זכאי לקדימות בתורה ובשאר ענייני כבוד?

בין קפלי המעיל ,נצנוץ חושן המשפט וזהב הציץ ,התורה משרטטת בפרשתנו את דמותו של הכהן כסמל לשלמות" .ועשו בגדי קודש ...לכהנו לי" – הבגד אינו רק כיסוי ,הוא הופך את האדם למשרת בקודש .אך כאן מתפרצת שאלה מטלטלת ,אקטואלית מתמיד ,הנוגעת

האם כהן בעל מום זכאי לקדימות בתורה ובשאר ענייני כבוד? בין קפלי המעיל ,נצנוץ חושן המשפט וזהב הציץ ,התורה משרטטת בפרשתנו את דמותו של הכהן כסמל לשלמות" .ועשו בגדי קודש ...לכהנו לי" – הבגד אינו רק כיסוי ,הוא הופך את האדם למשרת בקודש .אך כאן מתפרצת שאלה מטלטלת ,אקטואלית מתמיד ,הנוגעת בנימי הכבוד האנושי וההלכתי :מה דינו של הכהן שאינו יכול ללבוש את הבגדים הללו ולגשת אל המזבח? דמיינו בית כנסת הומה ,הרגע שבו מוציאים ספר תורה .בשורה הראשונה יושב כהן ,איש נכבד ,אך הוא מרותק לכיסא גלגלים ,או אולי כהן שאיבד את מאור עיניו .בעולם המקדש, התורה גוזרת עליו גזירת "מום" – הוא אינו יכול להקריב .כאן נולד הספק הגדול :האם מצוות "וקדשתו" ,המחייבת אותנו להעדיף את הכהן "לכל דבר שבקדושה – לפתוח ראשון ולברך ראשון" ,היא שכר על העבודה במקדש ,או שהיא אות כבוד לעצם זרעו של אהרן? האם ה"מום" בגוף מכבה את ה"קדושה" שבנשמה? האם כהן שאינו בר-עבודה נחשב כ"כהן בדימוס" שאיבד את זכות הקדימה שלו בתורה ובסעודה ,או שמא דווקא פציעתו מדגישה את חשיבותו כחלק מ"זרעו של אהרן" המקודש לעולם? הנידון הזה מקבל משנה תוקף לאור דברי התורה" :וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב". האם הנימוק "הוא מקריב" הוא תנאי בל יעבור ,או רק תיאור שבח? בסוגיה זו נשזור את דברי רש"י ותוספות ,נתעמת עם תמיהותיו של רבי עקיבא איגר ונעמיק בנבכי ה"פרי מגדים" ,כדי להבין האם הכיסא עליו יושב הכהן הוא כיסא של כבוד או כיסא שמפקיע ממנו את מעמדו. יסוד החובה המוטלת עלינו לכבד את הכהן מופיע בפרשת אמור ,שם נצטווינו" :וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב" .התורה מלמדת אותנו שקדושת הכהונה אינה נשמרת רק בתוך דל"ת אמות של בית המקדש ,אלא היא הופכת לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים של כל יהודי ויהודי ,המחויב לנהוג בזרע אהרן כבוד ורוממות. רש"י בגמרא במסכת גיטין (דף נט ע"ב ד"ה לפתוח ראשון) פירש :בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש .ולברך ראשון ,בסעודה .וליטול מנה יפה ראשון ,אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר ,לאחר שיחלקו בשווה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה .אנו רואים בלשונו של רש"י עד כמה רחבה היריעה; הכבוד לכהן אינו רק עניין טקסי בבית הכנסת ,אלא הוא חודר אל תוך חיי המעשה ,אל השולחן ואל עולם הישיבה. מנגד ,בעלי התוספות בגמרא במסכת גיטין (דף נט ע"ב ד"ה וליטול) כתבו :כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה .אבל במידי דשותפות לא ,דאמרינן בפרק מקום שנהגו דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם .התוספות משרטטים גבול דק בין ענייני כבוד והנהגה חברתית ,שבהם הכהן קודם ,לבין ענייני שותפות ממונית שבהם חלים כללים אחרים כדי למנוע עין רעה וחוסר ברכה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך פסק את דיני הקדימה הללו ,והכהן הגדול מאחיו רבי

724 הווצת תשרפ

ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן רא ס"ק יג) ביאר שדין וקדשתו חל בכל דבר שיש בו שבח וכבוד ,ומכאן אנו למדים על החשיבות העצומה שיש בייחור הכבוד לכהן כנציג השכינה. הגמרא בגיטין מוסיפה נדבך נוסף ומבארת שהקדימה של הכהן בקריאת התורה היא תקנה מיוחדת "מפני דרכי שלום" .בעוד שבשאר ענייני כבוד רשאי הכהן למחול על כבודו אם חפץ לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו ,בקריאת התורה החמירו חכמים וקבעו סדר קבוע שלא ניתן לשינוי ,כדי למנוע מחלוקות ותגרות בקהל. לאחר שביארנו את שורש חובת הכבוד ,עלינו להתבונן במציאות ימינו ,שבה בית המקדש חרב וייחוס המשפחות נתערער .כאן עולה שאלה כבדת משקל :האם כהן שאין בידו "כתב יחס" חתום ומפורט עד אהרן הכהן ,עדיין זכאי לאותן זכויות דאורייתא של "וקדשתו"? מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך הביא את דברי הריב"ש שכתב :כהנים שבדורנו שאין להם כתב היחס ,אלא מפני חזקתן נהגו לקרוא להם ראשון בתורת כהן .הריב"ש מעורר ספק לגבי מעמדם הוודאי של הכהנים כיום ,ומציין שהעדיפות ניתנת להם מכוח ה"חזקה" המשפחתית ולא מכוח ודאות גמורה. הבאר היטב (סימן רא ס"ק ו) הביא את דברי המגן אברהם שכתב ותמה :מדוע אין נזהרים עכשיו להקדים את הכהן לכל הדברים שהוזכרו ,ותירץ שבזמן הזה אין אנו בקיאים בייחוסי כהונה ,ולכן אין נזהרים כל כך בזה .נראה מדבריו שישנה חולשה מסוימת בתוקף המצווה כיום עקב הספק בייחוס. מנגד ,ניצב המנחת חינוך (מצוה צא ס"ק י) שכתב בנחרצות :דהמשנה למלך וכן המג"א הביאו דאפשר כיון דהאידנא לאו כהני מיוחסים הם ,אין מקפידים .והמשנה למלך מפקפק על זה כיון דהוא ספק ,הוי ליה ספיקה דאורייתא .כלומר ,לדעת המשנה למלך ,גם אם יש ספק בייחוס ,עלינו להחמיר מספק כבדין דאורייתא ולנהוג בהם כבוד גמור. הבאר היטב (סימן רא ס"ק פב) הוסיף והביא מדברי הכנסת יחזקאל שכתב :חלילה להוציא לעז על ייחוסי כהונה בזמן הזה .הוא מזהיר מפני זלזול בחזקת הכהונה ,וטוען שיש להמשיך ולנהוג בהם כבכהנים גמורים לכל דבר ועניין. כאשר אנו מחברים את הדברים ,אנו רואים שקדושת הכהונה אינה פוקעת גם בגלות .אמנם יש המצדדים להקל בעניינים מסוימים בגלל הספק ,אך עמוד ההוראה נוטה לכך שחזקתם קיימת ועומדת ,והיא זו המחייבת אותנו להמשיך ולקדשם .תובנה זו מהווה את התשתית לדיון הבא שלנו :אם הכהונה קיימת מכוח הזרע והחזקה ,כיצד משפיע עליה מום פיזי? כאן אנו מגיעים אל לב הסערה הלמדנית .אם קבענו כי זרעו של אהרן מקודש הוא ,עלינו לבחון האם ה"קדושה" תלויה ביכולת המעשית להקריב קרבן ,או שהיא חלה על הגוף גם כשאין בידו אפשרות לעבודה .הנידון מתמקד בהשוואה מרתקת בין כהן שטרם הגיע לגיל עבודה (קטן) לבין כהן שגופו פצוע או חסר (בעל מום).

725

גם לנשמה מגיע אוכל

המגן אברהם (סימן רפב אות ו) חידש חידוש המרעיד את אמות הסיפים של הבנת המצווה. הוא כתב שאין חובת "וקדשתו" על כהן קטן ,והטעם לכך הוא משום שבגילו הוא פסול לעבודה .הוא מדייק זאת מלשון הכתוב "וקדשתו – כי את לחם אלקיך הוא מקריב" ,ומסיק מכך מסקנה נוקבת :רק מי שראוי לעמוד על המזבח ולהקריב בפועל ,זוכה לכתר הקדושה שמחייב את ישראל בכבודו.

הפרי מגדים (אורח חיים סימן קלה ,משבצות זהב ח) צעד בעקבותיו של המגן אברהם ופתח בחקירה המקשרת בין הקטן לבעל המום .הוא כתב :נסתפקתי כהן פצוע דכא או כרות שפכה אי בקדושתיה קאי וקורא ראשון או לאו ,גם כהן בעל מום או כהן קטן .הפרי מגדים מבקש לומר שאם הטעם של המגן אברהם הוא חוסר הכשירות לעבודה ,הרי שבעל מום ,שגם הוא פסול לעבודה מן התורה ,אמור לאבד את זכות הקדימה שלו בדיוק כמו הקטן.

אך הפרי מגדים עצמו אינו נח בקושיא זו .הוא מעלה סברה לחלק :בעוד שקטן אינו חולק בקדשים עם אחיו הכהנים ,הרי שכהן בעל מום חולק ואוכל בקדשים .ייתכן שאכילה זו נחשבת גם היא כחלק מ"לחם אלקיך הוא מקריב" ,וממילא קדושתו נשמרת .אלא שבסוף דבריו הוא חוזר ותמה ,שהרי גם קטן אוכל בקדשים (אף שאינו חולק) ,ואם כן מדוע המגן אברהם פטר את הקטן מחובת וקדשתו?

מכאן עולה תמונה מורכבת :האם ה"עבודה" היא חזות הכל? לפי המגן אברהם והפרי מגדים בראשית דבריו ,נראה שיש קשר הדוק בין המזבח לבין העלייה לתורה .אם הכהן מנוע מלהתקרב אל הקודש בגלל מום או גיל ,ייתכן שגם בבית הכנסת הוא מאבד את כבודו המיוחד.

כאשר נדמה היה שדברי המגן אברהם והפרי מגדים סוגרים את הגולל על כבודו של הכהן בעל המום ,מגיע הגאון רבי עקיבא איגר ומטיל פצצה למדנית המאירה את הסוגיה באור שונה לגמרי.

בגיליונו על השולחן ערוך (סימן קלה) ,תמה רבי עקיבא איגר על דברי המגן אברהם מכוחו של מדרש הלכה מפורש .הוא מביא את דברי התורת כהנים (ספרא ,אמור פרשה ג) על הפסוק "והיו קדש לאלהיהם" ,שם נכתב" :והיו קדש – לרבות בעלי מומין" .המדרש מלמדנו בפירוש שאין לעשות הפרדה בין הכהן השלם לכהן בעל המום בכל הנוגע לקדושתם בעיני העם.

ספר החינוך (מצווה רסט) הרחיב בביאור יסוד זה וכתב :ולא נאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיהם למה זה נקדימהו ונכבדהו ,על כן אמרו והיו קדש ,כלומר הזרע הוא מיוחס כולו ,תמים ובעל מום .החינוך מגלה לנו סוד עצום :קדושת הכהן אינה "קדושת פונקציה" התלויה בביצוע העבודה ,אלא היא "קדושת גוף" הנובעת מעצם היותו חלק מזרע המלוכה של אהרן.

רבי עקיבא איגר עורך כאן את אותה השוואה שערך הפרי מגדים :אם טעמו של המגן אברהם לגבי כהן קטן הוא מחמת שאינו בר עבודה ,הרי שהספרא שמרבה בעלי מומים

726

הווצת תשרפ

לקדושה ודאי חולק על יסוד זה .לשיטת הספרא והחינוך ,העובדה שכהן מנוע מלהקריב בגלל מום פיזי אינה מפחיתה כהוא זה מחובתנו לקדשו ב"לפתוח ראשון ולברך ראשון". מכאן עולה חלוקה מבריקה שעשו האחרונים בדעת המגן אברהם :אולי המגן אברהם מודה שיש לכבד בעל מום כי הוא לפחות "בר אכילה" וחלק בחלוקת הקדשים ,מה שאין כן קטן שמעמדו בחלוקה חלש יותר .אך העומק של רבי עקיבא איגר חודר עמוק יותר – הקדושה היא בזרע ,והמום הוא רק עיכוב טכני על המזבח שאינו פוגע ברום המעלה בבית הכנסת. כאן אנו נכנסים לעומק ההגדרה של "חלוּת" הכבוד .האם הכבוד הוא חובה המוטלת על הישראל ,או זכות הקנויה לכהן? ואולי יש הבדל פנימי בין מי שיגיע לעבודה לבין מי שנותק ממנה לעולם? בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמה) הסתפק האם כהן קטן עולה ראשון ,והצד שלא יעלה ראשון הוא :שאנו חולקים כבוד לכוהנים ,וקטן לאו בר חלוקת כבוד הוא .המהרי"ט מחדש הגדרה פסיכולוגית והלכתית כאחד :כבוד אינו רק "תווית" ששמים על אדם ,אלא הוא מחייב שהאובייקט המכובד יהיה בר דעת ובר חשיבות עצמית כדי לקבל את הכבוד הזה .קטן ,לפי צד זה ,מופקע מעצם המושג "כבוד". מנגד ,הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו כתב סופר (או"ח סימן טו) מציע חילוק הפוך ומפתיע :הוא נוקט שדווקא קטן ראוי לכבוד יותר מבעל מום .וביאר שאין כוונת מהרי"ט אלא משום שהקטן הזה גדול יהיה ויהיה ראוי לשרת במקדש ,ולכן יש חובה לכבדו ,אבל כהן בעל מום אינו כן ,וכיון שאינו ראוי לשרת לעולם ,אין בו דין לקדשו .לשיטת הכתב סופר, הכבוד הוא "מקדמה" על חשבון העבודה העתידית .אם העבודה לא תבוא לעולם (במקרה של בעל מום קבוע) ,פקע יסוד הכבוד. אמנם ,הכתב סופר עצמו מציין שהבנה זו בדעת המהרי"ט היא חידוש ,ויש המפרשים את המהרי"ט בדיוק הפוך :שהכבוד ניתן לכללות זרעו של אהרן ,וכל מי ששייך לשושלת ,בין אם הוא קטן ובין אם הוא בעל מום ,יונק מאותו מעין קדושה. כאן מתגבשת המחלוקת :האם הכבוד הוא פונקציונלי (צופה פני עבודה במקדש) – ואז בעל מום בבעיה .או שהכבוד הוא מהותי (מצד קדושת הגוף והזרע) – ואז אין שום הבדל בין כהן זקן, בעל מום או קטן. לאחר שהתעמקנו בסברותיהם של האחרונים ,הגיע הזמן להביט אל שולחן המלכים – פסיקת מרן המחבר ,שממנה עולה ראיה כמעט מפורשת לנדון דידן. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קלה סעיף יג) כתב :אם אין כהן אלא סומא או שאינו בקי ,בסימן קל"ט .כאשר אנו פותחים בסימן קלט ,אנו מוצאים שמרן דן שם במי שאינו יכול לקרוא בתורה בעצמו .הוא פוסק שסומא אינו עולה לתורה כיון שאינו יכול לקרוא מן הכתב (לפי שיטת מרן) ,אך הוא מוסיף שאם אין שם כהן אחר ,והוא יודע לומר מילה במילה אחרי השליח ציבור ,יש דרכים להעלותו.

727

גם לנשמה מגיע אוכל

הדיוק כאן הוא מרעיש :החיסרון היחיד שמרן מוצא בכהן סומא הוא חיסרון טכני של "קריאה מתוך הכתב" .מרן לא מעלה כלל את האפשרות שהסומא פסול לעלות כהן מצד היותו בעל מום! והרי סומא הוא בעל מום גמור הפסול לעבודה במקדש מן התורה .מכאן מוכח שבעיני השולחן ערוך ,הפסול לעבודה במקדש אינו משליך כלל על הזכות לעלות ראשון לתורה מדין "וקדשתו". הפרי מגדים (שם) עומד על ראיה זו וכותב שהיא ראיה מוכרחת .אם הסומא ,למרות מומו, נחשב כהן לעניין העלייה ראשון ,הרי שכל בעל מום אחר – בין אם הוא פצוע דכא ,כרות שפכה או מרותק לכיסא גלגלים – שומר על קדושתו המלאה בבית הכנסת. המשנה ברורה (סימן קלט סק"ב) מחזק את הדברים ומבאר שהעיכוב לסומא הוא רק מצד "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה" ,אך מצד דין הקדימה של הכהונה ,אין המום גורע מאומה .נראה כי ההלכה פסקה כדעת הספרא והחינוך :הזרע הוא המקודש ,והמום הוא רק מחסום בדרך אל המזבח ,אך לא בדרך אל כסא הכבוד של התורה. ההכרעה ההלכתית המקבלת את הכהן בעל המום כקדוש וראשון לכל דבר ,פותחת לפנינו צוהר להבנה עמוקה של מושג הקדושה בישראל .בעולם הגשמי ,אנו רגילים למדוד דברים לפי רמת התפקוד שלהם; כלי שבור יוצא מכלל שימוש ,ומכשיר שאינו ממלא את תפקידו מאבד את ערכו .אך בקדושת הכהונה ,התורה מגלה לנו מבט אחר לחלוטין. עבודת המקדש דורשת שלמות גופנית ,משום שהמקדש הוא "חלון ראווה" של כבוד שמים בעולם הזה ,ושם נדרשת הרמוניה מוחלטת בין פנים לחוץ .המום בכהן אינו מעיד על פגם בנשמתו או בקדושתו ,אלא הוא רק מניעה טכנית המונעת מהשלמות הזו להתגלות דרך עבודת הקרבנות. כאשר אנו מעלים כהן בעל מום ראשון לתורה ,אנו מכריזים שקדושתו היא "קדושת עצם". זוהי סגולה שאינה תלויה בדבר .המום אינו מחליש את הקשר של הכהן לאבותיו הקדושים ולאהבת השם אליו .אדרבה ,ייתכן שדווקא הכהן המוגבל בגופו ,הנושא עמו את קדושת הכהונה למרות שאינו יכול ליהנות מפירותיה במקדש ,מבטא את המסירות והדבקות בייעודו בצורה נעלה עוד יותר. ההלכה מלמדת אותנו להביט מעבר למעטפת החיצונית .בגדי הכהונה שראינו בפרשה נועדו "לכבוד ולתפארת" ,אך התפארת האמיתית אינה רק בבגד הזהב ,אלא במי שנושא את הקדושה בליבו ובגופו ,גם כשהוא פצוע או חסר. הדיון ההלכתי בכהן בעל מום מציב מראה אל מול תפיסת עולמנו המודרנית ,המקדשת את "מבחן התוצאה" .בחברה הישגית ,אדם נמדד לפי הספקיו ,יכולותיו ותרומתו המעשית. אולם ,קדושת הכהונה ביהדות מלמדת אותנו שיעור הפוך בתכלית :ישנה קדושה שהיא מעבר למעשה ,מעבר ליכולת ומעבר לתפקוד. כאשר התורה מרבה את בעלי המומים למצוות "וקדשתו" ,היא קובעת כי המהות קודמת

728

הווצת תשרפ

לפעולה .הכהן אינו "טכנאי קרבנות" שאם כלי עבודתו נשברו הוא מאבד את חשיבותו .הכהן הוא נציג של סגולה אלוקית העוברת בירושה מדור לדור .המחשבה היהודית מדגישה כי הקדושה שורה על הכהן בשל היותו חלק משרשרת הדורות של אהרן ,ולא בשל העובדה שהוא עומד כעת ומקריב.

זוהי נחמה עצומה והדרכה לכל אדם :ערכו של האדם אינו נגזר ממומיו או ממגבלותיו .גם כשאדם מרגיש "בעל מום" מבחינה רוחנית או נפשית ,ונדמה לו שהוא אינו ראוי "להקריב לחם אלוהיו" ,התורה מכריזה עליו" :והיו קדש" .הקדושה הפנימית שבך אינה פוקעת .המגבלה הפיזית או הקושי הטכני עשויים לעכב את הביטוי המעשי של הקדושה ,אך הם לעולם לא יוכלו לבטל את עצם מציאותה.

המבט המחשבתי הזה משנה את כל הגישה למושג המצוינות .המצוינות היהודית אינה נמדדת בשלמות הגוף ,אלא בנאמנות למהות .הכהן בעל המום המקפיד על קדושתו ומכובד על ידי הציבור ,מזכיר לכולנו שהעולם הזה הוא רק לבוש חיצוני ,והאמת הפנימית היא זו שקובעת את מעמדנו לפני השם.

מתוך פסיקת ההלכה המורה לנו לקדש את הכהן בעל המום כראשון לכל דבר ,עולה מסר מוסרי כביר המהדהד בין קירות בתי הכנסת אל תוך המרחב האנושי כולו .התורה מלמדת אותנו כאן שיעור ברגישות ובעומק :היכולת להפריד בין ה"חיסרון" הפיזי לבין "מעלת" האדם.

בעולם שבו המוחלש והנכה נדחקים לעיתים לשוליים ,באה מצוות "וקדשתו" והופכת את הקערה על פיה .דווקא הכהן שאולי מרגיש שבור בגלל חוסר יכולתו לשרת במקדש ,מקבל מהקהילה חיבוק של כבוד ורוממות .המוסר התורני תובע מאיתנו לא רק "רחמים" על בעל המום ,אלא הכרה בערכו הנעלה .אנו לא מעלים אותו לתורה מתוך חסד ,אלא מתוך חובה גמורה של קידוש השם.

המסר המוסרי לדורות הוא כפול :ראשית ,חובתנו לראות את ה"קודש" שבכל אדם ,גם כשהוא עטוף במגבלות .המום אינו מגדיר את האדם; הנשמה והייחוס הרוחני הם שמגדירים אותו .שנית ,זהו שיעור בענווה ל"שלמים" .כאשר הישראל רואה את הכהן בעל המום עולה ראשון ,הוא מפנים שהכבוד אינו ניתן על כוח פיזי או על הצלחה חיצונית ,אלא על בחירה אלוקית ועל מהות פנימית.

ההתנהלות המכבדת מול כהן בעל מום בונה חברה מוסרית יותר ,חברה שיודעת להעריך את הנצחי שבאדם ולא את החולף .היא מלמדת אותנו שגם מי שאינו יכול "להקריב" במובן הטכני ,מקריב את ליבו ומסירותו ,ובכך הוא הופך להיות "לחם אלוהיו" בעצמו – מנחה טהורה של רוח הנצחון על החומר.

המסע הלמדני שערכנו ,החל מפרשת בגדי הכהונה ועד לכיסא הגלגלים של הכהן בבית הכנסת ,מותיר בידינו תובנות מעשיות ומרגשות:

729

גם לנשמה מגיע אוכל

כל אדם הוא "כהן" במובן מסוים במעגלי חייו .עלינו ללמוד לכבד את הזולת לא לפי מה שהוא "עושה" עבורנו ,אלא לפי מי שהוא .הקדושה אינה פוקעת בגלל קושי או מוגבלות. ההלכה כערך חברתי .כאשר אנו מקפידים להעלות כהן בעל מום ראשון ,אנו מחנכים את הדור הצעיר ששלמות הגוף היא רק לבוש ,והעיקר הוא קדושת ישראל.

עיקר העניין: סוגיית העלייה לתורה של כהן בעל מום היא חלון ראווה למאבק שבין הגישה הפונקציונלית לגישה המהותית .ראינו כי למרות ספקותיהם של המגן אברהם והפרי מגדים ,שנטו לקשור את הכבוד ליכולת העבודה במקדש ("כי את לחם אלוקיך הוא מקריב") ,הרי שהכרעת ההלכה כפי שעולה מדברי התורת כהנים ,החינוך, רע"א ומרן בשולחן ערוך ,היא חד משמעית :הכהונה היא סגולה שבגוף שאינה בטלה לעולם .כהן סומא ,פצוע או בעל מום ,שומר על מעמדו כראשון לכל דבר שבקדושה .המדרש "והיו קודש – לרבות בעלי מומין" קובע את הטון :הקדושה שורה בזרע אהרן כולו ,ללא תלות במצב הפיזי.