האם מותר לרופא להקדים חולה שהוא רופא על פני חולה רגיל? הוכח מפרשת השבוע!

הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו מול דילמה אנושית ורפואית המרטיטה את מיתרי הלב וההלכה כאחד :רופא העומד בחדר המיון ,ולפניו שני חולים הזקוקים לעזרתו בדחיפות שווה ,אלא שאחד מהם

האם מותר לרופא להקדים חולה שהוא רופא על פני חולה רגיל? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו מול דילמה אנושית ורפואית המרטיטה את מיתרי הלב וההלכה כאחד :רופא העומד בחדר המיון ,ולפניו שני חולים הזקוקים לעזרתו בדחיפות שווה ,אלא שאחד מהם הוא עמית למקצוע – רופא המכיר את רזי הרפואה בעצמו. השאלה מהדהדת בחלל התורה :האם יש להעדיף את החולה "הפשוט" שאינו מבין בדבר, או שמא דווקא הרופא החולה הוא הנמצא בסכנה גדולה יותר בשל הנטייה האנושית לסמוך על עצמו גם כשדעתו אינה צלולה? אנו יוצאים לברר האם המצווה הכללית של "ורפא ירפא" משתנה כאשר החולה עצמו מחזיק במפתח הרפואה ,וכיצד "דרך ארץ" שבתורה מכריעה בשאלה של קדימה בטיפול והצלת חיים .הדרמה הרפואית הזו מקבלת נופך עמוק כאשר אנו בוחנים את מגבלות דעת האדם על עצמו ,ואת המתח שבין חובת הריפוי לבין חובת השביתה ממלאכה בתוך עולם של ייסורים וחולי. מתוך בירור סדר הקדימויות בהצלת נפשות ורפואת הגוף ,אנו פונים אל המקור המרכזי בפרשתנו ממנו שואבת הרפואה את סמכותה וגבולותיה. "אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא,

96 םיטפשמ תשרפ

יט) .הפסוק עוסק בחובותיו של אדם שחבל בחברו ,ומתוך כפל הלשון של "ורפא ירפא" למדו חכמים את ההיתר והחיוב לעסוק ברפואה .הקשר לשאלתנו נעוץ במילים "שבתו יתן", המלמדות על חובת החולה להשבית עצמו ממלאכה ולפנות לטיפול ,ועל הזיקה שבין היות האדם רופא לבין היותו חולה הזקוק לאחרים. רש"י (שמות כא ,יט) ביאר :שבתו יתן – דמי בטלה ממלאכה ,ורפא ירפא – יתן שכר הרופא, ומכאן שהתורה מחייבת הפרדה בין המזיק לחולה ובין החולה לרופאו. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות כא ,יט) פירש :שנתנה רשות לרופאים לרפאות מכות שבחוץ, אך הדגיש כי החולה צריך לבטוח בבורא ,ומכאן עולה השאלה האם רופא החולה בעצמו יכול לסמוך על בטחונו או חכמתו. הרמב"ן (שמות כא ,יט) כתב :רק שבתו יתן – הוא תשלום על ימי חליו ,וחידש כי הרשות שניתנה לרופא היא רשות של מצווה ,ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים. הספורנו (שמות כא ,יט) ביאר :שבתו יתן – עד שיחזור למלאכתו ,והדגיש את הצורך בשיקום מלא של הגוף לפני החזרה לעבודה. הכלי יקר (שמות כא ,יט) פירש :שכפל הלשון "ורפא ירפא" מלמד שהרפואה צריכה להיות כפולה – רפואת הגוף ורפואת הנפש ,וזו תובנה חשובה כאשר החולה הוא בעצמו איש רפואה שדעתו עלולה להיות משובשת עליו. המכילתא (שמות כא ,יט) פירש :בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה ,שמי שהוא חולה ישבות ממלאכתו ויעסוק ברפואות. פירוש "זה ינחמנו" על המכילתא (שם) ביאר :שדרך הארץ שהתורה מלמדת היא שאפילו אם החולה הוא עצמו רופא ,עליו לשבות ממלאכתו ,כלומר לא לטפל בעצמו אלא לפנות לרופא אחר ,שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אור החיים הקדוש (שמות כא ,יט) חידש :כי "ורפא ירפא" בא להתיר לרופא לרפא גם חולי הבא בידי שמים ,ומכאן שכל אדם ,ללא קשר למקצועו ,נכלל בגזירת הרפואה האנושית. מתוך יסודות המקרא המלמדים על חובת הפנייה לעזרה חיצונית ,אנו פונים אל דברי חז"ל בתלמוד ,המבררים את גבולות יכולתו של האדם להושיע את עצמו ואת החיוב המוטל על הרופא כלפי כל חולה וחולה. בגמרא במסכת ברכות (דף ס ע"א) פירש :תנא דבי רבי ישמעאל "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. רש"י (שם) ביאר :שלא יאמר אדם המכה הוא זה שמרפא ,אלא ידע שניתנה רשות והיתר לעסוק ברפואה כחלק מסדרי העולם ,ומכאן שהחיוב ללכת לרופא הוא מוחלט לכל אדם. בגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"ב) פירש :מעשה ברבי יוחנן שחלה ,ונכנס אצלו רבי חנינא ואמר לו "הב לי ידך" ,ויהב ליה ידיה ואוקמיה .ושאלו שם ,ומפני מה לא הקים רבי יוחנן את עצמו? ואמרו :אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

97

גם לנשמה מגיע אוכל

רש"י (שם) ביאר :שאפילו אדם גדול ובעל יכולת רפואית או רוחנית ,כשהוא נתון בתוך צרת החולי ,אין דעתו וגופו מסוגלים להוציא את עצמו מהמצר ,והוא זקוק ליד מושטת של אדם אחר מבחוץ. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) פירש" :ורפא ירפא" ,שאם אמר המזיק לחולה אני ארפא אותך ,יכול החולה לומר לו "דמית עלי כאריא ארבא" – דומה אתה עלי כארי המונח במארב ,ואיני מאמין ברפואתך. תוספות (שם ד"ה דמית) חידש :שאדם מעדיף רופא מומחה ומיומן על פני מי שאינו אומן ,ומכאן עולה השאלה של קדימה בטיפול כאשר אחד מהחולים הוא בעצמו בעל אומנות הרפואה. בגמרא במסכת גיטין (דף יב ע"ב) פירש :לעניין עבד שחלה ,שאין לומר שיכול לרפא את עצמו אלא מוטלת חובה על רבו לטפל בו ,ורואים אנו שהטיפול בחולה הוא חובה המוטלת על הציבור ועל הרופא הממונה. בתלמוד ירושלמי (מסכת נדרים פרק ד הלכה ב) פירש :מי שנשבע שלא ליהנות מחברו ,מותר לו לרפאותו רפואת נפש (פיקוח נפש) ,משום שהרפואה היא מצווה המוטלת על הרופא ולא רק הנאה לחולה. מפרשי הירושלמי במקום (קרבן העדה) ביאר :שהמצווה לרפא היא מצווה של השבת אבידה – השבת גופו של החולה ,וחיוב זה שווה כלפי כל חולה באשר הוא. מתוך בירורי הסוגיות בתלמוד הבבלי והירושלמי ,אשר העמידו את היסוד שאין האדם יכול להושיע את עצמו בעת חוליו ,אנו באים אל דברי הראשונים והאחרונים המגדירים את גדרי המצווה וסמכותו של הרופא במצבי דוחק. הרמב"ם בספר המדע (הלכות דעות פרק ד הלכה א) כתב :היות גוף שלם ובריא מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה ,ולפיכך צריך האדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ,ומכאן שהחובה להתרפא היא קודם כל חובה עצמית המוטלת על האדם כלפי בוראו. הרמב"ן בספר תורת האדם (שער המיחוש) פירש :שעניין "ורפא ירפא" הוא רשות שהיא מצווה ,ואם נמנע הרופא מלרפא הרי הוא כשופך דמים ,ודקדק שאין לחולה לסמוך על הנס אלא עליו לנהוג בדרך הארץ של העולם ולפנות לרופא. הרשב"א בשו"ת (חלק א סימן תיג) ביאר :שאף על פי שהשם הוא הרופא האמיתי ,התורה לא רצתה שיסמוך האדם על הנס ,אלא גזרה שישתדל ברפואות כדרך שמשתדל במזונות ,ולכן גם רופא שחלה חייב לפעול בדרכי הרפואה המקובלים ולא לסמוך על ידיעותיו בלבד. המאירי (מסכת בבא קמא פה ע"א) כתב :שהמזיק חייב לשלם שכר רופא מומחה ,ואין הוא יכול לומר לחולה "אני ארפא אותך" או "מצאתי רופא בחינם" ,משום שעל ענייני רפואה אין להתפשר ,וכל שכן כשהחולה עצמו רופא שיש לו דרישות גבוהות יותר לגבי הטיפול בו. בספר החינוך (מצווה תקיג) חידש :שהחיוב לרפא את הנחבל הוא חלק ממצוות התורה להסיר

98

םיטפשמ תשרפ

הנזק ולהעמיד הגוף על בוריו ,ורואים אנו שהתורה נתנה דגש על השבת האבידה של הגוף, שהיא אבידה גדולה יותר מאבידת ממון. השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא פה ע"א) פירש :בשם הרא"ש ,שחולה יכול לעכב ולומר שאינו רוצה ברופא פלוני אלא ברופא אלמוני המומחה יותר ,ומכאן אנו למדים על החשיבות של דעת החולה בבחירת הרופא ,דבר המסתבך כאשר החולה הוא בעצמו בר סמכא בתחום. הארחות חיים (הלכות רפואה) ביאר :שאדם שהוא רופא וחלה ,עליו להיות זהיר שבעתיים שלא להורות לעצמו תרופות מסוכנות ,כי נגיעת האדם בעצמו ושיבוש דעתו מחמת המחלה עלולים להביאו לידי טעות. המשנה ברורה (סימן תריח ס"ק טו) כתב :והיכא שהרופא הוא מסופק ואומר איני יודע ,אף שרופא אחר אומר אינו צריך – מאכילים אותו (ביום הכיפורים) ,משום שספק נפשות להקל, וסמכו על הרגשתו של הרופא החולה המכיר את גופו. הט"ז (אורח חיים סימן תריח) חידש :שאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר "איני יודע" אם אני צריך לאכול ,אף על פי שרופא אחר אומר שאינו צריך – שומעים לחולה ,שכן חכמתו מצטרפת להרגשת גופו ליצור ספק ממשי של פיקוח נפש. האליה רבה (סימן תריח ס"ק ח) פירש :חולק על הט"ז ומפקפק בדין זה ,שכן לדעתו אפשר שהרופא אינו מבין על עצמו כלל בעת מחלתו ,אף שהוא בקי גדול ברפואה ,מחמת שהחולי משבש את הדעת ומערפל את שיקול הדעת המקצועי. ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלו) פירש :שחובת הרופא לרפא היא בכלל השבת אבידה, וכאשר יש לפניו שניים ,עליו לשקול מי מהם נמצא בסכנה קרובה יותר ,ואם שניהם שווים, יתכן שמעמדו של הרופא כ"חבוש שאינו מתיר עצמו" הופך אותו ליותר חסר אונים. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך במנחת שלמה (חלק ב) ביאר :שכל דיני קדימה ברפואה תלויים במידת הסכנה ובסיכויי ההצלה ,ואם הרופא החולה עלול להזיק לעצמו מחמת ידיעותיו ,הרי שסכנתו גדולה יותר והוא קודם. מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן פב) ביאר :שאף על פי שיש סדרי קדימה במשנה במסכת הוריות ,הרי שבפיקוח נפש הכלל הוא שכל הקודם להציל זכה ,ואם שניהם לפניו בשווה ,ישקול הרופא מי מהם זקוק לעזרה דחופה יותר לפי המצב הרפואי האובייקטיבי ,ללא קשר למעמדו האישי או המקצועי של החולה. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רצא) חידש :שיש מעלה גדולה בריפוי תלמיד חכם או אדם שהציבור צריך לו ,ומכיוון שרופא הוא בגדר "צורך הציבור" שיוכל להציל אחרים לכשיבריא ,יתכן שיש בכך עילה להקדמתו במקום שהסכנה שווה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן מ) כתב :שהכלל "ורפא ירפא" מחייב את הרופא לפעול לפי שיקול דעת מקצועי נקי ,ואם הוא רואה שחברו הרופא נמצא במצב שבו "אין חבוש מתיר עצמו" ,הרי שעליו להושיט לו יד ראשונה כדי למנוע ממנו לבצע טעויות רפואיות בעצמו.

99

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן עג) ביאר :שקדימה בטיפול תלויה במידת הסכנה הקרובה ,ואם החולה השני הוא במצב יציב יותר ,ודאי שהרופא החולה הסובל מחום ובלבול קודם לו ,משום שבמצבו הוא מועד לנזק עצמי גדול יותר. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים (חלק ג) פירש :בשם חמיו מרן פוסק הדור הגאון רבי שלום יוסף אלישיב זצוק"ל ,שבמקום שבו יש חשש שהרופא החולה יטפל בעצמו בצורה שגויה מחמת ערפול דעתו ,הרי שסכנתו גדולה יותר משל אדם רגיל, ולכן מבחינה הלכתית הוא נחשב כחולה הקודם במעלה בשל רמת הסיכון המוגברת. הגאון רבי חיים פנחס שיינברג בספר מורשת משה חידש :שהמושג של "דרך ארץ" במכילתא אינו רק המלצה ,אלא הוא הגדרה של המציאות – שהרופא החולה מאבד את כושר השיפוט שלו על עצמו ,ולכן חובה על הסובבים אותו להפקיע ממנו את סמכות הטיפול בעצמו ולהקדים את רפואתו. מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ב) פירש :שבכל ספק של הצלת נפשות אין הולכים אחר הכבוד או המעמד ,אלא אחר היכולת המעשית להציל, ואם טיפול ברופא יביא להצלה מהירה יותר שתאפשר לו לעזור לאחרים ,יש לשקול זאת במכלול השיקולים. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (גיטין דף יב ע"ב) ביאר :שהמכילתא מלמדת "דרך ארץ" ,שאפילו רופא צריך לשאול ברופא אחר ,ולפי זה יש צד להעדיף לטפל בחולה השני תחילה ,שכן הטיפול ברופא הוא בדרגת "דרך ארץ" בעוד הטיפול בחולה רגיל הוא מצוות עשה דאורייתא של "ורפא ירפא". ובהמשך דבריו חידש :סברא הפוכה ,שאם מדובר במחלה של חום שבה דעת החולה אינה צלולה ,יש להקדים דווקא את הרופא ,שכן יש חשש כבד שהרופא ינסה לטפל בעצמו וייקח תרופות שאינן מתאימות מתוך חוסר מודעות למצבו המשובש ,מה שאין כן בחולה רגיל שאינו מעז לעשות דבר ללא הוראת רופא. מתוך בירורי ההלכה ושיקולי הדעת של גדולי הדורות ,אנו יורדים אל שדה המעשה, אל מסדרונות בתי החולים ואל רגעי ההכרעה הקריטיים ,כדי לדלות נפקא מינות מעשיות המתרגמות את הסוגיה למציאות החיים. נפקא מינה ראשונה עוסקת במצב של ספק צורך בטיפול דחוף .למדנו כי כאשר הרופא החולה מסופק אם הוא זקוק לטיפול (כגון אכילה ביום הכיפורים או תרופה מסוימת) ,אנו מעדיפים את תחושתו העצמית המגובה בידע מקצועי ,אפילו נגד דעת רופא אחר .למעשה ,במצב של "שני חולים" כשהאחד רופא והשני לא ,אם הרופא החולה מתריע על סכנה ספציפית שהוא חש ,יש לתת לכך משקל יתר בסדר הקדימויות ,שכן "לב יודע מרת נפשו" בצירוף חכמתו יוצר רמת ודאות גבוהה יותר של סכנה. נפקא מינה שנייה עולה במקרה של חולי המערפל את הדעת ,כגון חום גבוה או זיהום חריף .כאן משתנה המצפן ההלכתי :דווקא משום שהחולה הוא רופא ,הסכנה שלו גדולה

100

םיטפשמ תשרפ

יותר ,שכן הוא עלול להורות לעצמו טיפול שגוי או להמעיט בערך הסימפטומים מתוך הרגל מקצועי .במציאות של חדר מיון ,יש להקדים את הטיפול ברופא החולה כדי "להפקיע" ממנו את האחריות על עצמו ולהעבירה לידיים אובייקטיביות ,בטרם יגרום לעצמו נזק בלתי הפיך. נפקא מינה שלישית נוגעת למצבי "טריאז'" (מיון ראשוני) במקרים של עומס .אם שני החולים במצב זהה לחלוטין ,והטיפול ברופא הוא בבחינת "דרך ארץ" בעוד בנחבל רגיל הוא "ורפא ירפא" כפי שביאר החשוקי חמד בתחילת דבריו ,הרי שיש להעדיף את החולה הרגיל .אך אם הרופא החולה הוא דמות שחיונית להצלת אחרים באותו רגע או בעתיד הקרוב ,נכנס שיקול של "חיי שעה" של רבים מול "חיי שעה" של יחיד ,ושיקול זה עשוי להקדים את הרופא. נפקא מינה רביעית מתייחסת לדין "אין חבוש מתיר עצמו" .למעשה ,רופא המטפל בעמיתו צריך לנהוג בו ברגישות יתרה אך בנחישות מקצועית ,ולא לאפשר לחולה "לנהל" את האירוע הרפואי .עליו להבין שבאותו רגע חברו איבד את מעמדו כרופא והפך לחולה הנזקק לחסדי שמיים ולשליחותו של המרפא ,וזוהי הדרך הארץ האמיתית שהתורה מלמדת. מתוך בירור המסקנות המעשיות ,אנו עולים לקומה גבוהה יותר של הבנה ,כדי לעמוד על סוד חולשתו של האדם אל מול עצמו ,ועל עומק המושג "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" המהווה אבן יסוד בעולמה של תורה. הרעיון העמוק הטמון בכך שהתורה מחייבת את הרופא לשבות ממלאכתו ולפנות לאחר, אינו רק מחמת החשש לטעות טכנית ,אלא הוא מגלה לנו יסוד בנפש האדם :הנגיעה העצמית. האדם ,ככל שיהיה חכם ,מלומד ובעל שיעור קומה ,נשאר תמיד משוחד כלפי עצמו .כאשר הכאב והחולי דופקים על פתחו ,הראייה האובייקטיבית שלו מתערפלת .ה"אני" של האדם הוא "בית האסורים" הגדול ביותר; כשאדם נמצא בתוך הצרה ,הוא חלק מהבעיה ,ולכן הוא אינו יכול להיות המקור הבלעדי לפתרון. עומק העניין הוא שהתורה מבקשת ללמדנו ענווה .דווקא הרופא ,זה המורגל להושיע אחרים ולשלוט בחוקי הטבע ,צריך ברגע של חולשה להכיר במגבלות כוחו .עליו להניח את חכמתו בצד ולהתמסר לידיו של אדם אחר .פעולה זו של "שבתו יתן" – השביתה מהידיעה העצמית וההתבטלות בפני רופא אחר – היא רפואה לנפש לא פחות מאשר לגוף .היא מזכירה לאדם כי בסופו של יום ,כולנו "חבושים" בעולם הזה ,וכולנו זקוקים לחסד שיושיט לנו יד מבחוץ. זהו המעבר מהסתמכות על כוחו של בשר ודם אל ההכרה כי "אני השם רופאך" הפועל דרך שליחים ,וכי השליח המועיל ביותר הוא זה שעומד מחוץ למעגל הסבל של החולה. מתוך בירור עומק המושג של "חבוש" ,אנו פונים אל עולמו הפנימי של האדם ,אל מחשבותיו ואמונתו ,כדי להבין כיצד מפגש זה בין הרופא לחולי מעצב את אישיותו של המאמין ומלמד אותו על גבולות הדעת וההנהגה. במישור המחשבתי ,הסוגיה מלמדת אותנו על "סוד התלות" .האדם המודרני ,וביתר שאת המקצוען והמומחה ,מחונך לעצמאות מוחלטת ולשליטה בגורלו .באה התורה בפרשתנו

101

גם לנשמה מגיע אוכל

ומלמדת" :ורפא ירפא" – הרפואה היא שליחות ,אך היא אינה הופכת את השליח לכל-יכול. החיבור לנפש מתבטא ברגע שבו הרופא הופך לחולה; זהו רגע של שבירת ה"אני" המקצועי וחיבור לאנושיות הפשוטה .הידיעה שאפילו מי שמחזיק בידע הרפואי זקוק לאחר ,מחזקת בנפש את מידת הביטחון בהשם .האדם לומד שאין הוא נשען על חכמתו שלו ,אלא הוא חלק ממערכת שלמה של חסד שבה כל אחד הוא לעיתים משפיע ולעיתים מקבל. מאידך ,ההנהגה הנדרשת מן האדם בנפשו היא "היציאה מהנגיעה" .האמונה מלמדת אותנו שהשחד מעוור עיני חכמים ,והנגיעה האישית היא השחד הגדול ביותר .כאשר אדם חולה, "נפשו עליו תאבל" ,והוא אינו יכול לראות את המציאות כפי שהיא .לכן ,ההנהגה הנכונה היא היכולת לשחרר .אדם המאמין שפרנסתו ורפואתו הם מאת השם ,אינו חושש להפקיד את גופו ביד שליח אחר ,גם אם הוא עצמו בקיא יותר .זוהי הנהגה של ענווה אקטיבית – להכיר בכך שברגע זה ,דעתי אינה הכלי הראוי להנהגת חיי ,ועלי לסמוך על הנהגת הבורא המופיעה דרך זולתי. מתוך בירור המחשבה והאמונה ,אנו באים לעצב את המצפן המוסרי המנחה את האדם בעמדו מול חולשתו שלו ומול מצוקת חברו .המוסר העולה מהסוגיה הוא מוסר של "גבולות הכוח" וזיקוק מידת האמת. המצפן המוסרי הנבנה כאן מיוסד על ההכרה כי האמת המקצועית כפופה תמיד לאמת המציאותית .כאשר התורה מלמדת אותנו "דרך ארץ" במכילתא – שאפילו רופא ישאל ברופא אחר – היא מציבה תמרור אזהרה מוסרי כנגד הגאווה המקצועית .המוסר מלמדנו כי הסכנה הגדולה ביותר לאדם אינה המחלה עצמה ,אלא הדימוי העצמי המופרז המונע ממנו לראות את מגבלותיו .המצפן הפנימי של האדם המוסרי מורה לו כי ברגע של חולשה ,עליו להפוך את "הרופא" שבו ל"אדם" שבו ,ולהבין כי העזרה לזולת מתחילה ביכולת לקבל עזרה. יתרה מכך ,המוסר העולה מן הסוגיה הוא מוסר של "אחריות כפולה" .כלפי החולה השני – האדם הפשוט – המוסר דורש מאיתנו לא להזניחו מפני "הילת המקצוע" של הרופא החולה .וכלפי הרופא החולה – המוסר דורש להצילו מעצמו .בניית המצפן הפנימי כאן מחייבת אותנו להבין כי לעיתים ההגנה הטובה ביותר על האדם היא דווקא הפקעת סמכותו מעצמו .זהו מוסר של רחמים המהולים בתבונה ,המבין כי "ורפא ירפא" אינו רק פרוטוקול רפואי ,אלא ברית של חסד שבה אנו ערבים זה לזה ,דווקא במקומות שבהם דעתנו מסתתרת מאיתנו. מתוך מסע הבירור בין כותלי המדרש לחדר המיון ,אנו אוספים את פניני ההנהגה אל חיי המעשה ,ומבקשים למצוא את נקודת האיזון בין חכמת האדם לבין הכרתו במגבלותיו. התובנה הראשונה ליום-יום היא "חובת ההתייעצות" .למדנו כי אין אדם ,ויהיה המומחה הגדול ביותר ,שיכול לראות את נגעי עצמו או את חוליו בצורה נכונה; הצורך בעין חיצונית ובאוזן קשבת הוא תנאי לרפואה שלמה .תובנה שנייה היא "ענווה מקצועית"; היכולת

102

םיטפשמ תשרפ

להניח את התארים בצד ולהפוך למקבל עזרה היא המדרגה הגבוהה ביותר של "דרך ארץ". תובנה שלישית היא "ערנות לסכנה סמויה"; עלינו להיות רגישים במיוחד לאנשים חזקים או מלומדים הנמצאים בשעת חולשה ,שכן דווקא הם עלולים להסתיר את מצוקתם תחת מעטה של ידע ושליטה.

עיקר העניין: בסיומו של בירור ,עולה לפנינו דמותו של הרופא ,שדווקא מתוך ידיעת הרפואה הוא נדרש לשביתה .התורה בפרשתנו מזכירה לנו כי הרפואה אינה רק מדע ,אלא היא ברית אנושית של חסד ואמת ,המבוססת על ההכרה כי איש את רעהו יעזורו. מבין קפלי המקרא ודברי המכילתא ,נלמדת לה דרך ארץ ,עמוקה ומזוקקת .כי גם מי שמחזיק בשיקוי ובתרופה ,זקוק ליד תומכת ,לעין צופיה ורפה .אין הרופא יכול לראות את לבו שלו ,ובעת חום ודלקת – משתבשת חכמתו עליו .כוחו של האדם הוא בדעתו שניתנה ,אך גבורתו היא בהודאה על חולשתו הקטנה .שם ,במפגש בין שני חולים וכאב אחד ,נשארת השאלה – מי יוקדם ומי יופקד? וצריך עיון.