סוד מותם של תינוקות רכים וצעירים קושיית רבי יהושע ופתרונה?
יחידה אמונית-פסטורלית על השאלה הכואבת של פטירת תינוקות וצעירים ועל מסגרות מסורתיות להבנת חיים קצרים ומשמעותם.
ךליו תשרפ
סוד מותם של תינוקות רכים וצעירים קושיית רבי יהושע ופתרונה? ישנם רגעים שבהם השתיקה בבית זועקת חזק יותר מכל קול אנושי .האור שנכנס מבעד לחרכי התריסים מצייר דמויות על הקיר ,אך הן אינן מרקדות על מצעו של תינוק ,אלא משתקפות על עריסה ריקה ,דוממת וקרה .האוויר בחדר סמיך ,עמוס בזיכרון של ניחוח עדין ושל נשימה קצובה שפסקה בטרם עת .כאן ,בלב החדר הזה ,ניצב האדם מול תהום הפעורה תחת רגליו ,שעה שהוא תר אחר הגיון בתוך הערפל .מהו פשר העולמות הנסתרים הללו ,שבהם נשמה מאירה ככוכב שביט בשמיים ,מותירה שובל של אור וגעגוע ,ואז נעלמת חזרה אל המרחבים האינסופיים שמהם באה? השאלה אינה מופנית אל החוץ ,אלא היא פעימה פנימית המטלטלת את אמות הסיפים של האמונה .כיצד ניתן להכיל את הסתירה הזו, שבין הבטחת החיים לבין השבריריות המוחלטת שלהם? העולם סביבנו ממשיך להתנהל, השמש שוקעת ומפנה מקום ללבנה ,הטבע ממשיך במחזוריותו הבלתי פוסקת ,אך בתוך הלב פנימה השאלה מנקרת כקוץ – האם כל זה לריק? האם יש תכלית לניצוץ שכבה בטרם התלקח לאש גדולה? המחשבה נודדת אל מעבר לאופק המוחשי ,אל הידיעה שמאחורי כל פרגוד ישנה הנהגה שאינה תלויה בדעת אנוש ,והלב צמא למצוא את המפתחות שפותחים את השער אל סוד השתיקה הזו ,אל התעלומה שאין לה מענה מוחשי אך יש לה נוכחות חיה ונושמת בכל תא ותא בגוף. כדי להבין את שורש הדברים ,עלינו לשוב אל הפסוקים המכוננים בפרשת וילך ,המציבים אתגר גדול בפני המתבונן: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא ,יב). הפסוק הזה מעורר בלבנו את השאלה המנקרת ,שכן אם כל מהות המעמד הוא לימוד ושמיעה ,מה מקומם של אותם קטנים שטרם הגיעו לכלל דעת? האם הם נוכחים שם רק כנספחים ,או שמא יש בהם עוצמה רוחנית החבויה מעינינו? תרגום אונקלוס (דברים לא ,יב) ביאר :כניש ית עמא גובריא ונשיא וטופליא וגיורך דבקרתיך בדיל דישמעון ובדיל דילפון וידחלון מן קדם ה' אלהכון ויטרון למעבד ית כל פתגמי אורייתא הדא .התרגום מתמקד בעצם האסיפה והציות ,ומדגיש כי גם הטף חלק בלתי נפרד ממעמד היראה והציווי. רש"י (דברים לא ,יב) פירש :טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם .הפירוש המוכר הזה שובר את המוסכמות האנושיות ,ומלמד אותנו כי במאזני שמיים ,הפעולה הטכנית של ההורה המביא את בנו ,יש בה משקל עצום וערך נצחי ,גם אם הילד עצמו אינו מבין את המתרחש. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לא ,יב) ביאר :והטף הם הקטנים שאין בהם דעת ,והם נכללו כדי שיהיו כל ישראל כאיש אחד .כאן נחשפת נקודה יסודית – היותנו עם אחד תלוי דווקא בהכללת כל הגוונים ,גם את אלו שאין בהם עדיין דעת שלימה .החסרון שלהם הוא היתרון של הכלל.
הרמב"ן (דברים לא ,יב) חידש :וטעם הקהל אותם ,להיות להם כדת וכדין להשמיעם דברי הברית ,כי הכלל חייב להיות במעמד הקדוש .הלימוד הוא רק חלק מהעניין ,העיקר הוא עצם השייכות לברית שנעשית בינינו לבין בוראנו ,ברית שאינה פוסחת על אף נפש מישראל. הספורנו (דברים לא ,יב) ביאר :למען ישמעו ולמען ילמדו ,ואף על פי שהקטנים אינם מבינים, נחקק בלבם יראת ה' בהיותם נוכחים במעמד הנורא הזה .הופעתם אינה לריק ,היא מטביעה חותם רוחני בנשמתם ,גם אם לא ניכר זאת לעין בשר. החזקוני (דברים לא ,יב) ביאר :הקהל ,לרבות כל סוגי העם ,שכן התורה ניתנה לכולם וכל אחד מישראל יש לו חלק בנחלת השם .גם אלו שטרם בשלו ,זכותם שמורה להם בתוך האסיפה הזו ,שכן הם העתיד והם חלק מההווה. הכלי יקר (דברים לא ,יב) חידש :כי הטף גורמים להורים להיות בבחינת לומדים ,שהרי הם עוסקים בחינוכם ,ובזה נזקף להם שכר כפול .הילד אינו רק פסיבי ,הוא הגורם המפעיל את הוריו למסירות גדולה יותר ולחיבור עמוק יותר למצוות. כשאנו ניגשים לפתחה של הסוגיה ,אל המקום שבו האור האלוהי פוגש את הנשמות הרכות בטרם יספיקו לטבוע חותם ממושך בעולם הזה ,אנו מרגישים כיצד הלב מבקש מענה, כיצד הנפש מחפשת את העיגון בים של שאלות שאין להן פתרון גשמי .התורה ,כים הגדול, פורשת בפנינו את המרחב שבו הקטנים ,אלו שעוד לא ידעו שפת דעת ,נשזרים בתוך הברית הנצחית .הבה נצא למסע בין דפי הגמרא ,נצלול אל השורשים שבהם הכל מתחיל ,ונראה כיצד כל רגע של חיים נחקק בנצח ,בבחינת מרגלית טובה שאינה אובדת לעולם. הגמרא במסכת חגיגה (דף ג ע"א) פירשה את מהות התאספות הטף במעמד הקהל במילים הללו :הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד ,נשים לשמוע ,טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן .רבי יהושע אמר להם :מרגלית טובה הייתה בידכם וביקשתם לאבדה .בדברים אלו חושפת הגמרא יסוד עמוק :תכליתם של הקטנים שאין בהם דעת אינה נמדדת בתוצר המוחשי שלהם בעולם הזה ,אלא בעצם הופעתם המזכה את הוריהם. רבי יהושע מגדיר זאת כמרגלית טובה ,לרמז שזוהי נשמה יקרה וטהורה ,ונוכחותה במעמד הקדוש פועלת פעולה רוחנית שאינה תלויה בהבנה שכלית. הגמרא במסכת שבת (דף קי"ט ע"ב) לימדה יסוד נוסף בנוגע לערכם של התינוקות :אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן .רש"י (שם) ביאר שדווקא העובדה שהם נקיים מחטא ,והבל פיהם טהור וזך ,הוא המגן על העולם ומחזיק את קיומו. נמצאנו למדים שגם נשמת תינוק שלא זכתה להתפתח ,נשארה בדרגת הטהרה המוחלטת, והיא מן הכוחות שמקיימים את הבריאה כולה ,שכן אין ערכו של האדם נקבע לפי מספר שנותיו אלא לפי טוהר נשמתו. הגמרא במסכת שבת (דף קכ"א ע"ב) דנה במעמדם ההלכתי של החיים הללו :תינוק חי. משמעות הדברים שגם יצור קטן ,שזה עתה יצא לאוויר העולם ,נושא עליו תווית של חיים שלמים לעניין דיני טומאה וטהרה ושאר ענייני ההלכה .ביאור הדברים הוא שאין המציאות
ךליו תשרפ
הזו נחשבת כחיים ארעיים או כחסרת ערך ,אלא כנשמה השוכנת בגוף ,והופעתה בעולם מחוללת מציאות הלכתית גמורה ,מה שמוכיח שגם חיים קצרים נחשבים לחיים מלאים ובעלי תוקף. בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה (פרק א הלכה ז) חידש שהברית שנכרתה בין הקב"ה לבין ישראל היא ברית שחובקת את כלל הנשמות ,ללא תלות בדעת ובמעשה .ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ,ולא ויתר על עוון ביטול תורה .מכאן למדו המפרשים שם ,שגם מי שנשמתו ירדה לעולם לזמן קצר ביותר ,כבר זכתה להיכלל באותה ברית נצחית ,שכן תכלית הנשמה היא החיבור לתורה ,וברגע שנוצרה ,היא הפכה לחלק בלתי נפרד משרשרת הברית של עם ישראל. כשנכנסים אל היכלם של הראשונים ,הלב פועם בחוזקה .אלו הם עמודי התווך של אומתנו ,שעיניהם הצופיות חדרו מבעד למסך העשן של הכאב האנושי ,וזיהו את גודל הנשמה המסתתרת תחת מעטה של גוף קטן ושברירי .הם אינם מביטים על התינוק כעל נתון סטטיסטי של אורך חיים ,אלא כעל נשמה קדושה שנשלחה למשימה ייחודית ,שלמה ומדויקת ,וברגע שהושלמה – שבה אל מקור מחצבתה .בואו נתבונן בדבריהם המאירים, המרפאים את הלב ומעניקים תוקף של נצח לכל רגע ורגע של הופעה בעולם הזה. הרמב"ן (דברים לא ,יב) ביאר כי מצוות הקהל אינה רק איסוף לשמיעה ,אלא יצירת ברית נצחית הכוללת כל נשמה מישראל .כשהתורה קוראת להקהיל את האנשים הנשים והטף, היא מלמדת אותנו שהחיבור לה' אינו תלוי בהבנה שכלית אלא בעצם הנשמה .תינוק ,אפילו אם ימיו קצרים ,הוא חלק מהברית הזו ,ומשמעות חייו היא עצם השתייכותו לכלל. הרשב"א (תשובות חלק א סימן תסד) כתב כי ייתכן שנשמה יורדת לעולם לתיקון פרטי וקצר. כשהיא מסיימת את שליחותה ,היא שבה למקורה .זהו הסבר עמוק לכאב הגדול – לעיתים הנשמה באה להשלים חסרון שאינו דורש שהות ממושכת ,והופעתה כאן היא תכליתית ומלאה בתוכן ,גם אם העין האנושית אינה רואה זאת. הריטב"א (חגיגה דף ג ע"א) פירש על דברי הגמרא כי הטף באים ליתן שכר למביאיהם ,שאין זה אומר שהטף הם נספחים בלבד ,אלא שעצם נוכחותם במקום הקדוש פועלת פעולה רוחנית של תיקון ושכר .הנשמה הקטנה ,בעצם היותה נוכחת ,פועלת בעולמות העליונים ומחוללת שכר להוריה ולסביבתה. רבנו בחיי (דברים לא ,יב) ביאר שמצוות הקהל מגלה שכל נשמה מחוברת לשלשלת הדורות. לפי זה ,גם התינוק שנפטר אינו אבוד מן הכלל ,אלא נשאר חוליה בשרשרת הברית של עם ישראל .זהו נחמה גדולה ,לדעת שהחיים אינם נמדדים בזמן אלא בחיבור הנצחי. ספר החינוך (מצווה תריג) כתב שערך הזרע הוא היותו נושא התורה .התינוק ,מתוקף היותו זרע ישראל ,נושא עמו את תורת אבותיו .גם אם לא זכה ללמוד בעצמו ,הוא הזרע שממשיך את התורה ,ובכך הוא ממלא את תפקידו בעולם בנאמנות. כאן אנו רואים כיצד הראשונים מנחמים את הלב השבור ,ומלמדים אותנו שאין אף נשמה
היורדת לעולם לריק .כל ירידה היא שליחות ,כל הופעה היא גילוי של אמת אלוקית ,וכל רגע של חיים הוא נצח שנחקק בספר הזיכרון של הבורא. האחרונים וגדולי הפוסקים מביטים על מציאות החיים המורכבת בעיניים של אמונה יוקדת ,ובתורתם הם מבקשים להניח מזור ללב הכואב מתוך תפיסה שכל מציאות בעולם היא חלק מתוכנית אלוקית מושלמת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר חפץ חיים על התורה (פרשת וילך) ביאר: כי הנהגת ה' עם ברואיו היא מופלאה ונשגבה ,ואין בידנו להבין את חשבונותיו של מקום במיתת תינוקות .הוא הוסיף כי דווקא ברגעים של כאב ,מצווה גדולה היא להתחזק באמונה שהכול לטובה ,ושנשמת התינוק ,אף שחייה היו קצרים ,השלימה את תיקונה המלא והמדויק בעולם הזה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות אבלות (פרק כו) ביאר :כי נשמות התינוקות הן נשמות טהורות שאין בהן חטא ,ועל כן ירידתן לעולם מוגבלת לזמן קצר ומדויק לתיקון רוחני מסוים .הוא הדגיש כי לאחר שהשלימו את התיקון ,הן חוזרות אל שורשן בגן עדן ,ואין זו אבדה אלא חזרה למקורן. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רסג) ביאר :כי אין מיתת תינוקות עונש או חסרון אלא חלק ממערכת הנהגה עליונה ונסתרת .הוא חידש כי לעיתים מיתה זו נועדה לעורר את ההורים לתשובה ולקרבת ה' ,ובכך הילד פועל את פעולתו הרוחנית גם במותו, מתוך אמונה שהכול נעשה בצדק ומשפט. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת וילך) ביאר :כי ערך החיים אינו נמדד במספר השנים ,אלא בתוכן שיוצקים בהם .כל רגע של חיים בעולם הזה הוא גילוי של כבוד ה', ותינוק שנולד והאיר את העולם ברגעיו המועטים ,מילא את תפקידו הנשמתי במלואו ,ובכך זכה לדרגה גבוהה בנצח. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות אבלות (פרק כו) ביאר :כי על ההורים מוטלת החובה לראות בילדם פיקדון יקר שניתן להם לזמן קצוב ,וגם כאשר הפיקדון נלקח, הזכות שקנו בקיום מצוות פריה ורביה וברית המילה עומדת להם לנצח .הוא הוסיף כי זוהי נחמה גדולה לדעת שחיי התינוק לא היו לריק אלא זכות קיום לעולם וחיבור נצחי לקדושה. הגדולה שבגדולי הדורות האחרונים ,אלו שראו את החיים בראי הנצח ,לא נרתעו מן השאלות הנוקבות .הם ניגשו אליהן לא כאל בעיה הדורשת פתרון ,אלא כאל הזמנה להתבוננות עמוקה בהנהגה האלוקית ,המבקשת לגלות כיצד גם החיים הקצרים ביותר הם חלק ממארג אין סופי של קדושה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספר מנחות שלמה (חלק א סימן סג) ביאר :כי הנשמה היורדת לעולם באה עם משימה מדויקת ,כפי חותמת שנועדה למקום ספציפי .אם הנשמה סיימה את תיקונה ברגעים ספורים ,אין זה חיסרון בחייה ,אלא שלמות הגעתה ליעדה .התינוק שנפטר אינו אדם שנמנע ממנו לחיות ,אלא נשמה שעשתה את עבודתה והשלימה את שליחותה, ועל כן שבה למקורה במנוחה.
ךליו תשרפ
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב בקובץ תשובות (חלק א סימן רכז) ביאר :כי התינוק ,בטהרתו המושלמת ,פועל בעולם קידוש השם שאינו תלוי בזמן .הקידוש השם הזה הוא מציאות קיימת שאינה נמחקת ,וגם אם התינוק איננו ,הקידוש השם נשאר ומרחף מעל העולם. לשיטתו ,אנו רואים בנפטר לא כמי שחסר ,אלא כמי שנטע זרע של קדושה בלב העולם הזה ונסתלק. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (חלק ב פרק יג) ביאר :כי יסורי פרידה מתינוק הם כשלעצמם ממרקים את נשמות ההורים ומזככים את חייהם .אין כאן רק צער ,אלא מהלך אלוקי שנועד להעלות את האדם לדרגות של אמונה ודבקות שלא היו מושגות בדרך אחרת. הילד שבא לעולם בנה בתוך הוריו כלי קיבול לאור גדול ,וזהו תפקיד נשמתי נעלה. הגאון רבי יעקב קנייבסקי בספר קהילות יעקב (מסכת חגיגה סימן א) ביאר :כי אצל ישראל אין המושג של מזל כפי שהוא מוגדר אצל אומות העולם ,אלא הנהגה ישירה של ה' .לכן ,גם בתינוק שלא האריך ימים ,אין לומר שנגזר עליו גורל ,אלא שהוא שייך לדרגה של הנהגה אלוקית שבה הנשמה קשורה במישרין אל הקדוש ברוך הוא ,מעל ומעבר לחישובי הזמן והטבע. הגאון רבי אהרן קוטלר בספר משנת רבי אהרן (מאמרי השקפה חלק ג) ביאר :כי כל נשמה מישראל היא חלק מגוף האומה ,וגם נשמה שנפטרה בקטנותה השלימה את חלקו של הכלל בבניין התורה .כאשר התינוק נסתלק ,הוא משאיר אחריו חלל שמתמלא בהתחזקות של הקהילה כולה ,ובכך הוא מאחד את עם ישראל סביב הבנת ערך החיים וקדושתם. הנפקא מינות וההשלכות למעשה מתוך הסוגיה העמוקה הזו ,מעבירות את כובד המשקל מן התיאוריה אל שולחן החיים ,שם הכללים וההנהגות פוגשים את המציאות היומיומית בדרכם להורות לנו דרך. הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כו) כתב כי מצוות פריה ורביה מתקיימת בעצם הולדת התינוק ,גם אם לא האריך ימים .הביאור הוא שהתורה מכוונת ליצירת המשכיות ,וברגע שבא לעולם נשמה חדשה ,הרי שקויים רצון הבורא בבחינת יצירת חיים ,וההורה זוכה בנצח המצווה ללא קשר לתוחלת החיים של הצאצא ,מה שמעניק להורים תחושת שובע וסיפוק רוחני גם בתוך הצער. השולחן ערוך (יורה דעה סימן רסב) פסק כי מצוות ברית מילה חלה גם על תינוק שנולד סמוך למותו או שאינו בר קיימא ,אם נולד חי .הביאור הוא שזכות הברית היא נשמתית וקבועה, ואין היא תלויה בשאלת גדילתו בעולם הזה ,אלא היא הפעולה המקשרת את הנשמה אל הנצח ,ומכאן שההורים מצווים להכניסו בברית כעדות לחשיבותו ולערכו העצמי של התינוק. הרמב"ם (הלכות אבל פרק א) פירש כי תינוק שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום ,אין נוהגים בו דיני אבלות גמורים .ההסבר אינו נובע מחוסר חשיבות של הנשמה ,אלא מתוך הבנה הלכתית המקלה על ההורים בתוך סערת רגשותיהם ,ומלמדת אותנו שההלכה מבקשת לתמוך באדם ולא להעמיס עליו מעבר ליכולת הכוח הנפשי בשעה קשה זו. החפץ חיים (ליקוטי אמרים) חידש כי היחס לילד שנפטר צריך להיות של כבוד והערכה ,כמי
שסיים את תפקידו בעולם בנקיות כפיים .הנפקא מינה היא שאין להורים להתייחס אל הזמן הקצר כאל "בזבוז" ,אלא כאל התקשרות נשמתית שהגיעה אל סיומה ,ושינוי נקודת המבט הזו הוא הכלי החשוב ביותר להתמודדות נפשית איתנה. מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביאר כי על הציבור מוטלת האחריות המוסרית לחזק הורים שחוו אובדן כזה ,ואין להתייחס לאירוע כעניין פרטי .הנפקא מינה היא שהקהילה צריכה להיות שותפה בזיכרון ,בלימוד לעילוי נשמתו ובמתן יחס של כבוד להורים ,מתוך הכרה בכך שהם עברו חוויה שעיצבה את נשמתם ואת דרכם בעבודת ה’. רבנו יעקב ישראל קנייבסקי הסטייפלר ביאר שחובת האמונה בשעת הניסיון היא חלק מעבודת ה' ,והיא נחשבת למצווה בפני עצמה .ההסבר הוא שהקב"ה מצפה מאתנו לראות את הטוב גם בתוך המסתורין ,ולכן קבלת הדין אינה ויתור על הרגש אלא הכרה בכך שהכול מונהג בהשגחה מדויקת ,וכל רגע של חיים היה מושלם בתכליתו. השאלה המלווה את ההורים הכואבים ,שאיבדו את פרי בטנם בטרם ידעו את טעם החיים ,איננה רק שאלה של 'מדוע' ,אלא היא זעקה של נשמה המבקשת למצוא משמעות בתוך החלל הריק .אם נביט על הדברים ממעוף הציפור ,מתוך ההסתכלות של תורת הסוד והמחשבה היהודית ,נגלה שחייו של תינוק אינם נמדדים בלוח שנה ,אלא בזיקה נשמתית שאין לה גבולות של זמן .אנו נדרשים לשנות את משקפי הראייה שלנו :לא מחיים שנקטעו, אלא מנשמה שהשלימה את משימתה. הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ב פרק ג) ביאר :כי הנשמות היורדות לעולם באות ללקט את ניצוצות הקדושה המפוזרים במרחב הארצי ,וכל נשמה יורדת עם מטען ייחודי ומשימה שרק היא יכולה להשלים .כאשר הנשמה משיגה את יעד התיקון שלה – בין אם בשמונים שנה ובין אם בימים ספורים – היא אינה חסרה אלא שלמה ,ושבה אל שורשה עטופה בטללי אור .לפי זה ,המוות בילדות אינו 'כישלון' של הלידה ,אלא סגירת מעגל הרמטית של שליחות רוחנית שהושלמה במדויק. המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב היסורים פרק א) ביאר :כי תכלית האדם בעולם הזה היא לגלות את כבוד ה' במציאות .יש נשמות שזקוקות למסלול ארוך כדי לחשוף את האור שלהן, ויש נשמות שזכותן וטהרתן כה גדולה ,עד שהן מסוגלות לגלות את האור הזה בבזק של רגע, בלי להזדקק לזמן הגשמי המתיש .התינוק שנפטר הוא כניצוץ של אש טהורה שמאיר בבת אחת ,ובכך הוא משאיר חותם של נצח שאינו דוהה עם הזמן. הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש (חלק ג עמוד רטז) ביאר :כי החיים בעולם הזה הם השתקפות של חיים עליונים ,וקשר הנשמה אל המקור אינו נפסק לעולם .גם כאשר הנשמה מסתלקת מן העולם הזה ,הקשר שנוצר בין ההורים לבין הנשמה – שהיא חלק מעצמותם – נשאר חי וקיים .האהבה הזו ,הכאב הזה ,הם הגשר המחבר את ההורים אל העולם שמעבר לזמן ,שם הנשמה ממתינה ,צרורה בצרור החיים ,כחלק בלתי נפרד מנשמתם של הוריה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק י) ביאר :כי הקדוש
ךליו תשרפ
ברוך הוא ,בהנהגתו את עולמו ,מוליך את האדם בנתיבים שנראים כחושך ,אך הם מובילים אל האור הגנוז .מיתת תינוקות היא אחד המקומות שבהם האדם נדרש לאמונה העמוקה ביותר ,אמונה שאינה מבוססת על הבנת השכל אלא על דבקות בטובו של השם .הוא מוסיף כי האמונה הזו היא עצמה הכוח שנותן מנוח לנפש הסוערת. ומכאן ,אל אותן נשמות רכות שנפרדו מאיתנו ואל הלבבות שנותרו פועמים בגעגוע ,נבקש לשלוח קרן של נחמה :דעו ,הורים יקרים ,כי ילדכם אינו אובדן .הוא נוכחות .הוא אור שירד לעולם הזה כדי להאיר פינה שלא הייתה מוארת בלעדיו .הוא לא היה 'ניסיון' בלבד ,אלא הוא היה שליח של מעלה .הוא ירד לזמן קצר כדי להחדיר בכם תובנות של נצח ,כדי להזכיר לכם שהעולם הזה הוא רק פרוזדור ,וכדי להוסיף את נקודת הקדושה האישית שלו לתוך כלל נשמתכם. הכאב שאתם חשים הוא העדות לכך שפגשתם נשמה גדולה ,נשמה של אמת שאינה כפופה לחוקי הטבע של הזמן .בכל פעם שאתם מעלים את זכרו ,בכל פעם שאתם נותנים צדקה או מקיימים מצווה לעילוי נשמתו ,אתם מחזקים את הקשר איתו ,והוא ,מן המקום שבו הוא נמצא ,צופה עליכם בחיבה ,מלא טוהר וזך .אתם לא איבדתם אותו – אתם הפקדתם אותו בידי האוהב הגדול מכל ,עד יום תחיית המתים שבו נשוב ונפגוש את כל מה שנזרע בדמעות, ויקצור ברינה .הוא חלק מכם ,הוא שורש בנשמתכם ,והוא הבטחה לכך שהחיים שלכם הם חלק מסיפור גדול יותר ,עמוק יותר ,ונצחי יותר. המסע הנפשי של האדם אל מול שבר המיתה דורש מאיתנו כוחות נפש שאינם נגלים ביום יום .אלו רגעים שבהם האדם נדרש לאחוז בקרנות המזבח של האמונה ,לא כסיסמה ,אלא כמציאות חיה .החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כי הכאב אינו אויב לאמונה ,אלא שער שדרכו האדם יכול לפגוש רבדים עמוקים יותר בנשמתו ,רבדים שעדיין לא נחשפו .האמונה אינה מוחקת את הכאב ,אלא מעניקה לו משמעות שאינה נותנת לאדם לטבוע בים הייאוש, אלא בונה בו מצפן פנימי של עמידה איתנה מול המציאות. רבי צדוק הכהן מלובלין בספר צדקת הצדיק (אות מ) ביאר :כי כל נשמה יהודית באה לעולם כדי להוסיף נקודת אור אחת ,אפילו קטנה ,שאין אדם אחר בעולם שיכול להשלימה. כאשר אדם מתבונן בנפשו ,עליו להבין שגם אם נדמה לו שהזמן היה קצר מדי ,הנשמה הספיקה להאיר את אותה נקודה ייחודית בעולם ,וברגע שהושלמה – נסגר המעגל .ההבנה הזו מעניקה מנוח לנפש ,שכן היא מבהירה שהשלמות אינה תלויה במשך הזמן אלא בביצוע המשימה הרוחנית. רבי אליהו אליעזר דסלר בספר מכתב מאליהו (חלק א עמוד קצ) ביאר :כי הנהגת ה' בעולם היא כה עמוקה ,עד שמה שנראה לנו כהפסד הוא לעיתים זכייה גדולה במובנים רוחניים שאנו עדיין לא מסוגלים לתפוס .הוא מדריך את האדם להשתמש בכוח הבחירה שבו כדי לבחור באמונה ,גם כשהשכל אינו רואה את התמונה המלאה ,ובכך הוא הופך את הניסיון למנוף של התעלות והתחברות לקדוש ברוך הוא. רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי מוהר"ן (חלק א תורה רפב) ביאר :כי גם בתוך הקושי הגדול
ביותר ,האדם צריך לחפש את הטוב ואת האמונה .הוא מלמד שהנשמה יודעת את האמת בדרך שאינה תלויה בשכל האנושי ,ועל האדם להקשיב לאותה לחישה פנימית של אמונה, המזכירה לו שהכול הוא בהשגחה פרטית מדויקת .הניסיון הוא כלי שנועד להוציא אל הפועל כוחות שלא היו מתגלים בשום דרך אחרת ,והחיבור לבורא מתעצם דווקא מתוך השבר. רבי יוסף יוזל הורוביץ ,הסבא מנובהרדוק ,בספר מדרגת האדם (חלק ב עמוד רטז) ביאר: כי תכלית האדם היא להכיר שהחיים הם מתנה המושאלת מאת הבורא .כשהאדם מגיע להכרה שאין לו בעלות על החיים ,הוא מוצא נחמה בכך שהפיקדון חזר אל בעליו בטהרה. זו אינה התנכרות לרגש ,אלא בניית אמונה המאפשרת לאדם להמשיך לחיות מתוך ידיעה שהמציאות היא בידיו של מי שמידותיו רחמים. כשאדם מחובר לאמונה זו ,ההנהגה שלו משתנה .הוא לא מחפש תשובות קלות ,אלא לומד לחיות עם הנסתר ,מתוך ביטחון שגם במקום שבו השכל נעצר ,הלב יכול להמשיך להאמין. זהו חיבור לנפש שמביא את האדם למקום של שלמות פנימית ,שבו הוא מקבל את החיים כפי שהם ,מבלי לאבד את הרצון לפעול ,לבנות ולהוסיף טוב בעולם ,מתוך ידיעה שכל מעשה טוב שלו מהדהד בעולמות העליונים וקשור לנשמות היקרות שפגש בדרכו. כאשר הסערה שוככת והדמעות נקווות אל הלב ,מותירות הן אחריהן משקע של תובנות שאינן נמחקות .המוסר הנבנה מתוך כאב כזה אינו תורה של חוץ ,אלא מצפן פנימי המורה לאדם את הדרך בתוך הערפל .אין כאן הטפה להנהגה מסוימת ,אלא התבוננות פנימית שבוחנת את ערכו של כל רגע ,את כובד משקלה של כל נשימה ,ואת היכולת האנושית לצמוח מתוך הריק אל עבר מלאות פנימית ,בלי לנסות לשלוט במה שאינו בשליטתנו. רבי ישראל מאיר הכהן בספר שמירת הלשון (חלק ב פרק א) ביאר :כי אדם נמדד לא לפי הישגיו החיצוניים ,אלא לפי הנכונות שלו לקבל את המציאות כפי שהיא ברגעים הקשים ביותר .המוסר הגדול הוא היכולת לומר שהעולם מתנהל בצדק גם כשאין אנו מבינים את פשר הדברים ,ודווקא מתוך הקטנת העצמי ,האדם מתרחב וזוכה לראות את גדלות הבורא בכל פרט. רבי יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי שבועות מאמר י) ביאר :כי הזמן אינו אלא לבוש שבו מתלבשת הנצחיות ,ועל כן אסור לאדם למדוד את חייו במושגים של אורך .המוסר העולה מכך הוא שכל רגע של אמת ,של טוהר ,של נקיות הדעת ,הוא עצמו היעד ולא האמצעי. האדם צריך לחיות בתחושה שכל נשימה היא השלמה של תכנית גדולה ,ולא להרגיש שחייו או חיי יקיריו נקטעו ,אלא שהם הגיעו אל יעדם המדויק. רבי שלמה וולבה בספר עלי שור (חלק א פרק ט) ביאר :כי השבר הוא הזדמנות לבניית קומה נפשית חדשה ,שבה האדם לומד להישען על יסודות של אמונה ולא על יסודות של הבנה. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הידיעה שהאדם אינו אדון לעצמו ,אלא עבד נאמן שמקבל
ךליו תשרפ
את רצון בוראו באהבה ,וזהו יסוד החוסן המוסרי שמאפשר לאדם להמשיך לפעול בעולם גם מתוך כאב. רבי אליהו אליעזר דסלר בספר מכתב מאליהו (חלק ב עמוד רסג) ביאר :כי תכלית האדם היא להכיר שהחיים הם מתנה שניתנה לנו לא כדי להחזיק בה ,אלא כדי להשתמש בה כדי לגלות את אור ה' במציאות .המוסר העמוק הוא להעריך את החיים בערכם המוחלט ,בלי קשר לאורך הזמן שבו זכינו להם ,ובכך ליצור פנימיות שאינה נשברת משינויים חיצוניים. ההכרה הזו הופכת למצפן שמוביל את האדם לחיים של ענווה ,שבהם הוא מבין כי כל נשמה שפגש בדרכו -אפילו אם הפגישה הייתה קצרה -היא עולם מלא שהפקיד ה' בידיו. המוסר הפשוט הוא לא לחפש את החסר אלא להכיר בשלם ,לא לשאול מדוע נלקח אלא להודות על כך שזכינו לקבל ,ולבנות את החיים מתוך הכרה עמוקה שכל רגע הוא הזדמנות לקדש שם שמים. כאשר מניחים את הספרים ,סוגרים את הגיליונות ויוצאים מבית המדרש אל הרחוב הסואן, אל החיים הפשוטים והמתרוצצים ,אנו נושאים עמנו מטען שאינו מאפשר לנו לחזור ולהיות כפי שהיינו .השאלה הכואבת על מותם של תינוקות ,שנגעה בנשמתנו פנימה ,אינה נשארת בתוך דפי הגמרא או חידושי הראשונים ,אלא הופכת למצפן המכוון אותנו כיצד לחיות ,כיצד להסתכל על כל אדם ,וכיצד להעריך כל נשימה של חיים. התנא הקדוש במסכת אבות (פרק ד משנה א) אמר :איזהו עשיר השמח בחלקו .מפרש רבינו עובדיה מברטנורא (שם) ששמחה זו אינה מגיעה ממילוי רצונות ,אלא מההכרה שכל מה שה' נתן הוא מדויק ושלם .תובנה זו מלמדת אותנו שגם כאשר המציאות אינה כפי שייחלנו ,עלינו למצוא את האור והשמחה בתוך החלק שניתן לנו ,מתוך אמונה שזהו החלק המדויק שנכתב עבורנו מאת הבורא ,וזהו הבסיס לחיים מאוזנים גם בעת צרה. המסילת ישרים לרמח"ל (פרק א) כתב :כי עיקר עבודת האדם היא לדעת את תכליתו בעולם. כשאדם חי בתודעה שכל רגע ורגע אינו זמן של "המתנה" אלא זמן של "משימה" ,הוא אינו מבזבז את ימיו .ההבנה שחיי תינוק קצרים יכולים להשלים שליחות נצחית ,מעוררת אותנו להפסיק למדוד את חיינו לפי הספקים ,אלא לפי איכות החיבור לבורא בכל רגע ורגע. ספר התניא לאדמו"ר הזקן (פרק כה) ביאר :כי הנשמה האלוקית השוכנת בקרבנו היא חלק אלוקה ממעל ממש ,ואינה מוגבלת בערכי העולם הזה .מכאן אנו למדים שגם אדם הנדמה כקטן או חסר השפעה ,נושא בקרבו עוצמה אינסופית .האמונה הזו צריכה להשפיע על היחס שלנו לכל יהודי ,ולשנות את תפיסתנו לגבי הערך של כל אחד מאיתנו ,ללא קשר לסטטוס או להישגים חיצוניים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות אבלות (פרק כו) ביאר :כי מצוות הניחומים והחיזוק אינן רק חובה חברתית ,אלא עבודת ה' שבה אנו מכירים בערך החיים והנשמה .החיזוק שאנו נותנים לאחרים בעת צרתם הוא הביטוי המוחשי ביותר להבנה