ספר תורה חדש – האם ניתן להחזירו להיכל כדי לחגוג שוב?

בירור האם ספר תורה שכבר הוכנס להיכל בלי חגיגה מלאה יכול לצאת שוב לצורך מעמד הכנסת ספר תורה ושמחת המצווה.

עבודתו למקדש ,והוא מוכיח שהתורה אינה נחלת בית המדרש בלבד ,אלא היא אור המאיר בכל מקום שבו יבחר האדם להציב את רגליו.

עיקר העניין: התורה נמסרה לכהנים וללויים גם יחד כדי לגלות שאין היא רכוש של שבט מסוים, אלא ירושה לכלל ישראל ,המשלבת את עומק ההוראה עם מסירות השירות. הכפילות המופיעה בפסוקים מלמדת על שני שלבים היסטוריים ורוחניים :במדבר הלויים נשאו את הארון במסעות ,ומשנכנסו לבית עולמים הכהנים קיבלו את תפקיד הנשיאה ,ובכך מובהר כי לכל מצב בחיים יש את צורת נשיאת התורה הייחודית לו. הלכה למעשה ,כל יהודי בכל דור נדרש לקחת אחריות על התורה בחייו בלימוד, בהנהגה ובקדושה ,ולא להסתפק בהנחת האחריות על כתפי גדולי ישראל בלבד. מהפן הרעיוני למדנו כי התורה היא עול מרומם ,וכאשר נושאים אותה יחד – ככהן וכלווי בו זמנית – היא הופכת למקור חיים .האמת העמוקה היא שכל אחד מאיתנו הוא ארון ברית מהלך ,וכל מילה של לימוד או רגע של אמת הם חלק מנשיאתה הנצחית של התורה בעולם ,עד שנזכה לאור פני ה’. התורה אינה חפץ הנח על מדף ,אלא נשמה חיה התובעת מאיתנו לבחור בכל רגע מחדש להיות נושאיה בלב ובמעשה .כשם שהארון נשא את נושאיו ,כך כל מי שבוחר לשאת את עול התורה ,מגלה בסופו של דבר שהתורה היא זו שנושאת אותו ונותנת לו חיים.

ספר תורה חדש – האם ניתן להחזירו להיכל כדי לחגוג שוב? האווירה בבית הכנסת שרויה בדממה דקה ,כזו הממלאת את החלל בחשמל של קדושה וציפייה .על בימת העץ הכהה ,מונח ספר התורה החדש ,אותיותיו שחורות כפחם ,בוהקות באור יקרות ,עודן רוטטות מהדיו הטרי שספג את תפילותיו של הסופר .הכל מוכן ,הכל נכון ,אך משהו חסר .הקהילה חשה בלב צביטה ,מעין תחושת החמצה שאין לה מנוח .ספר התורה הוכנס לבית הכנסת בשקט ,בצעדים מדודים ,כמעט בחשאי ,ללא זעקת השופר, ללא מחולות השמחה וללא אותו רעד קדוש המלווה הכנסת ספר תורה כהלכתו .הלב ממאן להשלים עם המציאות הזו .השאלה המנקרת בלבבות איננה רק הלכתית ,היא רגשית ,היא בוערת .האם אפשר לתקן? האם ניתן להוציא את הספר מבין כנפי ההיכל ,להניח אותו שוב על הכתפיים ,ולפתוח בשירה אדירה שתטלטל את אמות הסיפים? האם מעשה כזה ,המבקש להוסיף כבוד לנדיב ולרומם את קרן התורה ,הוא גילוי של אהבת אמת ,או שמא הוא צעד שעלול להיתפס כליצנות ,כמשחק המבזה את הקדושה שכבר נחה במקומה? הרוח הנושבת בין היריעות כאילו לוחשת את הספק ,והאור המשתקף מהכסף המעטר את הספר שואל:

ךליו תשרפ

האם קדושה שזכתה למקום מנוחתה יכולה לחזור ולצאת ,כדי לזכות בטקס שנגזל ממנה, או שמא שער ההיכל שננעל – ננעל לנצח ,וכל הוספה עלולה להיות גריעה? נבוא כעת לבירור המקורות המקראיים המהווים את היסוד למצוות כתיבת ספר התורה, ומתוך כך ננסה להשליך על ענייננו ,האם הטקס החיצוני של הכנסת ספר התורה הוא חלק בלתי נפרד מהמצווה ,או שמא הוא נספח שניתן לשנותו ולחזור עליו. הפסוק המרכזי בענייננו מופיע בפרשת וילך :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (דברים לא ,יט). הפסוק מציב בפנינו ציווי נצחי לכתוב את התורה ,והדברים מעוררים תהיה :האם הכנסת ספר התורה להיכל היא רק סיום טכני של מעשה הכתיבה ,או שמא זהו רגע של עדות המלווה את הספר לאורך כל ימיו .אם זו עדות ,האם עדות זו נזקקת לטקס חוזר ,או שמא היא נקבעת ברגע שבו הספר מוכנס למקומו הקדוש. רש"י (דברים לא ,יט) ביאר :כתבו לכם את השירה הזאת – פרשת האזינו ,אבל מתוך שכתבו פרשת האזינו כותבים עמה כל התורה כולה ,מפני שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות .הוא מלמדנו כי מצוות הכתיבה אינה עניין פרטני אלא גוש אחד ,וכל פעולה סביב הספר צריכה להתייחס אליו כאל חטיבה שלמה ,ולא כאל אוסף פרשיות שניתן לשחק בהן. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :השירה הזאת – היא שירת האזינו ,והיא תהיה לעד על ישראל לדעת כי השם עשה את כל הרעות האלה עליהם .הוא מדגיש בדבריו שהספר אינו רק חפץ אלא כלי קיבול לעדות חיה ונושמת ,מה שמעורר את השאלה האם הוצאה והכנסה חוזרת פוגעות במעמד העדות או מעצימות אותו. הרמב"ן (שם) ביאר :כי אמת הוא שהכתוב מדבר בשירת האזינו ,אבל הכתובים נדרשים שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות ,והשירה הזאת הכתובה בתורה היא ,וממנה למדו רבותינו מצות כתיבת ספר תורה שלם .הוא מחדד כי התורה היא אינהרנטית לכל חלקיה, וכל השייך לכתיבה שייך למהות הספר כולו. החזקוני (שם) ביאר :למען תהיה לי השירה הזאת לעד – שתהא עדות לישראל לעתיד לבוא .הוא מצביע על כך שהספר נועד להיות נוכח ,והטקסים המלווים את הגעתו הם הביטוי לאותה נוכחות שהיא עדות לדורות. הספורנו (שם) ביאר :שתהיה השירה הזאת לעד – שתהיה עדות מוכנת שתזכירם בצר להם לשוב אל ה' .הוא רואה בספר התורה מוקד של תשובה ,והכנסתו היא תהליך של הקמת עדות בלב הקהילה. הכלי יקר (שם) ביאר :מה שאמר כתבו לכם את השירה הזאת ,רצה לומר שתכתבו את כל התורה ,שהיא שירה ,על דרך שנאמר שיר ידידי לכרמו .הוא מוסיף יופי למצווה ,ומתוך כך ניתן להבין מדוע הציבור מבקש להוסיף שמחה ושירה בהכנסה ,שהרי כל הספר הוא שירה אחת גדולה. תרגום אונקלוס (שם) תרגם :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא .הוא שומר על לשון הכתוב, ומחזק את הציווי כציווי על הכתיבה המעשית.

תרגום יונתן (שם) הוסיף :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא ותלפון יתהון לבני ישראל תאלפון יתהון בפומהון בדיל דתהוי לי שירתא הדא לסהדו בבני ישראל .הוא מדגיש את הפעולה המתמדת סביב התורה ,שהיא אינה מסתיימת בכתיבה אלא בשימה בפי הציבור. נראה לבאר כי המפרשים רואים בכתיבה ובנוכחות הספר עדות חיה .כשהספר נכנס להיכל, הוא נכנס כעדות .השאלה הגדולה שלנו היא האם הטקס החיצוני של הכנסה חוזרת הוא חלק מאותה שירה של עדות ,או שמא הוא חריגה שעלולה לפגוע בעדות המקודשת שנקבעה כבר בהכנסה הראשונה. נבוא כעת לפתחו של התלמוד ,היכן שההלכה מקבלת חיים ותנועה ,ושם נראה כיצד היחס לספר התורה הוא יחס של כבוד שאין דומה לו ,וכיצד חכמינו עיצבו את הדרך שבה אנו מתייחסים לחפץ הקדוש הזה ,אם בבית הכנסת ואם בדרכים. בגמרא במסכת מגילה (דף כו ע"ב) ביארו :אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה .הגמרא מציבה גדרים ברורים לשמירה על כבודו של ספר התורה ,ומלמדת אותנו כי הספר אינו חפץ עובר לסוחר שניתן לטלטלו או להחליף את מצבו ללא צורך של קדושה. הדיון הזה מעלה בבירור את החשש שכל פעולה סביב הספר חייבת להיות מחוברת לתכלית של כבוד התורה ולימודה ,וכל תנועה צריכה להישקל בכובד ראש ,שמא נגיע לידי זילותא. בגמרא במסכת סוטה (דף לט ע"א) מצאנו :נוטל ספר תורה בחיקו .הגמרא מתארת את דרך הכבוד שבה נוהג הכהן הגדול ,המבטא את יחסו האישי של האדם אל התורה .מכאן למדו הפוסקים שהדרך שבה אנו נושאים ומניידים את ספר התורה אינה מעשה טכני בלבד ,אלא הבעה של הקשר הרגשי והרוחני העמוק שיש לכל יהודי עם דבר ה' ,וכל הוצאה מן ההיכל חייבת לשקף את אותה התייקרות עמוקה. בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק ג הלכה א) למדו :מותר להוליך ספר תורה אצל תלמיד חכם ,ולא תלמיד חכם אצל ספר תורה .התלמוד מבאר שישנו היתר מיוחד לטלטל את הספר כאשר המטרה היא להרבות כבוד ,כגון הבאתו אל תלמיד חכם .מכאן אנו למדים שישנם מצבים שבהם דווקא הטלטול של הספר ממקומו הוא המביא לשיא הכבוד ,וזהו המפתח העיקרי לדיוננו בשאלת הכנסת ספר התורה החוזרת – האם היא נחשבת כתוספת כבוד או כטלטול מיותר. הדברים מאירים לנו באור יקרות את שאלתנו :חז"ל מלמדים אותנו שהכל תלוי במטרה ובתוצאה .אם המעשה מביא להגדלת כבוד התורה בלב הקהל ,הרי זהו מעשה של מצוה ,אך אם המעשה נראה כמנותק מתוכן של קדושה ,הרי הוא כטלטול ללא צורך. נבוא אל היכלם של הראשונים ,עמודי התווך של תורתנו ,אלו אשר בכוח תבונתם האדירה עיצבו את מסגרות ההלכה והעניקו לנו את הדרך בה נצעד ,מתוך התבוננות חודרת בכל תג ותג ובכל מילה שנכתבה על ידי גדולי הדורות ההם. מרן רבנו משה בן מימון כתב בספרו משנה תורה (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה א) :מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה לעצמו ,שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה

ךליו תשרפ

הזאת ,כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו .הוא מעמיד את הלכת הכתיבה כחיוב אישי מוחלט על כל יחיד ,ומדגיש כי הכתיבה חייבת להיות של כל התורה ,שהרי אין כותבים אותה פרשיות פרשיות ,והחיוב הזה הוא הוכחה לכך שהתורה איננה פיקדון ציבורי בלבד אלא נחלה אישית שכל אחד צריך לרכוש במו ידיו. רבי יעקב בעל הטורים ביאר בספרו טור (יורה דעה סימן רע) :מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה ,מצוה לכתוב משלו ,כדי שיהיה לכל אחד ספר תורה מוכן לפניו ללמוד בו ,שאין עיקר המצוה רק הנחת הספר אלא הקריאה בו .הוא מוסיף רובד מעשי לדין ,ומלמד ששלמות הספר תלויה בנגישותו ללומד ,שכן ספר שאין הוגים בו אינו ממלא את תכלית הכתיבה כראוי ,והצורך בכתיבה אישית נובע מהשאיפה להפנים את התורה כקניין פרטי של האדם. בעל ספר החינוך חידש במצוותו (מצוה תרי) :משרשי המצוה כדי שתהיה לכל איש מישראל ספר תורה מוכן בביתו ,כי ברוב הבית יהיו לו ספרים ויהיה רגיל לקרות בהם ,ועל ידי כך יבוא ללמוד תורה ויראת שמים .הוא מעמיק את הטעם לכתיבה ככלי חינוכי ,המבטיח שהתורה תהיה נוכחת בבית ,זמינה וקרובה ,ומתוך כך שהאדם ירבה לעסוק בה בטבעיות ,וזהו סוד החיבור העמוק בין הכתיבה המעשית לבין בניין האישיות של הלומד. רבי שלמה בן אדרת ביאר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שכ"ד) :כי אין האדם יוצא ידי חובת המצוה במה שמשתתף בכתיבת ספר תורה לבית הכנסת בלבד ,אלא צריך ספר לעצמו ,כדי שתהיה התורה מונחת בביתו כנר תמיד .הוא קובע כי ההתמסרות הציבורית אינה מחליפה את האחריות הפרטית ,אלא על האדם ליצור לעצמו מרחב של תורה בתוך דל"ת אמותיו, וזוהי הדרך שבה התורה הופכת להיות חלק מנשמתו של האדם באופן בלתי נפרד. נבוא כעת בשעריהם של גדולי האחרונים ,אלו אשר זכו להעמיד את ההלכה על תילה בתוך מציאות משתנה ,ומתוך דבריהם הקדושים ננסה לזקק את התשובה לשאלתנו הנוקבת ,האם רשאים אנו לשוב ולערוך טקסי שמחה בספר תורה שכבר מצא את מקומו ,או שמא יש כאן חשש של זילותא והעדר כבוד ראוי. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר בספרו משנה ברורה (או"ח סימן קמ"ט ס"ק

א) :כי עיקר השמחה בספר תורה אינה אלא בעת הכנסתו להיכל ,ומכיוון שכבר נכנס ,הרי שהמצוה נשלמה .הוא מעמידנו על ההבחנה העדינה שבין רצוננו להוסיף כבוד ושמחה לבין הגדרים ההלכתיים של המצוה עצמה ,ומלמדנו כי ההתלהבות האנושית אינה יכולה לשנות את מהות הרגע ההלכתי ,אלא עליה למצוא את דרכה בתוך המסגרת הקיימת של העבודה בבית ה' ולא מחוצה לה. הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין ביאר בספרו ערוך השולחן (יו"ד סימן רפ"ב) :כי גם לאחר הכנסת ספר תורה ,כל הוספת כבוד וכל לימוד מתוך שמחה אינם בגדר גריעה ,אלא הם עצמם המשך המצוה .הוא פותח פתח רחב ומעודד ,ומלמדנו כי אין שום מניעה לשמוח בתורה, ובלבד שהדבר ייעשה מתוך רצינות הראויה לקדושת הספר ,ולא מתוך תחושה של צורך בטקס חיצוני בלבד ,אלא מתוך רצון פנימי להוסיף כבוד לתורה וללומדיה.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן ק"ח) :כי אם המטרה היא להרבות כבוד שמים ולהלהיב את הלבבות לעבר התורה ,הרי שאין בזה כל חשש של ליצנות ,אלא זהו מעשה של קידוש השם .הוא מוסיף ומחדד כי המבחן הוא בכוונת הלב ובתוצאה הציבורית ,ואם הקהילה מרגישה את הרוממות שבהוצאת הספר ,הרי שזהו כבוד התורה במיטבו ,ואין כאן משום זילותא חלילה. נראה לבאר כי האחרונים שוקלים את המאזניים בין הקפדה על צורת המצוה המקורית לבין הצורך הציבורי בהתחדשות השמחה .הכוהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מדגיש את המסגרת ההלכתית ,בעוד שהראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף וערוך השולחן מדגישים את המטרה הרוחנית העומדת מאחורי כל פעולה ,ומלמדים אותנו כי כאשר הכוונה היא טהורה והמעשה מוסיף יראת שמים ,הרי שאין לראות בכך חריגה ,אלא הדרכה בדרך המלך של עבודת השם. נבוא כעת אל העידן החדש ,אל המקום שבו גדולי הפוסקים של דורנו ושל הדור שקדם לנו מתמודדים עם המציאות הציבורית הסוערת ,ומתוך בית המדרש העכשווי הם מכריעים בשאלה האם ניתן להשיב את הספר להיכל ולחגוג מחדש ,מבלי לפגוע בקדושתו הנצחית של דבר ה’. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח או"ח סימן טו) כתב :כי אין להוציא ספר תורה ממקומו שלא לצורך קריאה בציבור ,ואפילו אם הכוונה להרבות בכבוד התורה. הביאור הוא שאין אנו רשאים לעשות מעשים לפי הבנתנו אם הם נוגדים את גדרי הצניעות והיראה הנדרשים בספר תורה ,וכבוד התורה האמיתי נמדד דווקא בעמידה על המשמר שלא לעבור על איסור טלטול ללא צורך של ממש ,גם כאשר הלב חפץ להרבות בשמחה. הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק או"ח סימן סג) ביאר :כי אין להוציא ספר תורה לשם טקס או מראה עיניים בלבד ,שכן זהו שימוש שאינו לצורך מצוה. ההרחבה היא כי אם המעשה נעשה כדי להדר ולפאר את התורה לעיני רבים ,באופן שמרומם את הליבות ומחזק את האמונה ,הדבר מותר בתנאי שמקפידים הקפדה יתרה על כובד ראש, שהרי ההידור עצמו הוא חלק מהמצוה כל עוד הוא שומר על יראת השמים. הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת יסקיל עבדי (חלק ו או"ח סימן יז) חידש :כי אין היתר להוציא ספר תורה לאחר שהוכנס כבר לבית הכנסת ,שכן אין זו הכנסת ספר תורה אלא יצירה מלאכותית של טקס .הביאור הוא שיש להיזהר מלהפוך את התורה לדבר שניתן להזיזו לצורך אירועים חיצוניים ,שכן כל טלטול שאינו מחוייב המציאות עלול להצטייר כהתלוצצות ופגיעה בקדושת הספר שכבר קבע את מושבו בהיכל. הגאון רבי יעקב משה טולידאנו בספרו ישמח לב (חלק או"ח סימן מב) ביאר :כי כל מקום שיש חשש לביזוי התורה אפילו אם נעשה מתוך מחשבה להרבות בכבודה אסור ,כי כבוד התורה נמדד על פי הרושם המתקבל בעיני הבריות .הלימוד הוא שהאדם חייב להיות ערני להשפעה החיצונית של מעשיו ,שכן תפקידנו הוא לא רק להתכוון לטוב ,אלא גם לדאוג שהטוב הזה יתפרש בציבור ככבוד התורה ולא כזילותא שלה.

ךליו תשרפ

הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ד סימן סא) כתב :כי כבוד התורה מחייב זהירות מיוחדת ,ולכן גם אם הציבור חפץ להראות שמחה גדולה ,יש לחשוש שמא נראית ההוצאה כהתנהגות של קלות ראש .ההעמקה היא שגם בתוך עולם של שמחה וריקודים ,עלינו להציב גדרים שימנעו מאיתנו ליפול לתוך שגרת הטקס ,ולהבין כי היראה היא היסוד שעליו נבנית כל שמחה של מצוה. נבוא כעת אל שולחן ההכרעה ,אל המקום שבו התורה המופשטת פוגשת את המציאות המורכבת של חיי הקהילה ,ונבחן את הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי שלנו אל פני השטח של המעשה בפועל. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לעצם המהות של פעולת ההוצאה .אם נכריע כדעת המחמירים הסוברים כי כל הוצאת ספר תורה שכבר נקבע במקומו נחשבת כזילותא ,הרי שגם אם עומד לפנינו נדיב גדול שתרם את הספר וכל הקהילה חפצה להוקירו ,עדיין אין היתר להוציאו ,שכן כבוד התורה הוא ערך מוחלט שאינו מתכופף בפני כבוד הבריות .מנגד, אם נלך בדרך המקילה ,הסוברת כי הכנסה שנעשתה בחסרון ידיעה או שלא כדת אינה נחשבת כהכנסה גמורה ,הרי שניתן לראות בהחזרה מעמד של הכנסת ספר תורה לכתחילה, דבר המותר ואף רצוי. הנפקא מינה השניה מתמקדת בהבדל שבין הוצאה זמנית לבין הוצאה לצמיתות .כאשר ההוצאה נועדה לקיים טקס נוסף ללא צורך של מצוה מובהקת ,הרי שזה דומה להוצאת ספר תורה לקראת ספר תורה אחר ,דבר שיש בו טעם של פגם .לעומת זאת ,אם ההוצאה היא חלק ממסלול של הכנסה מחודשת הנחשבת בעיני הציבור כיום טוב ,אפשר לדון שהדבר מותר ואף מצוה היא לרקוד ולשיר לפניו ,שכן כל שמחה של הכנסת ספר תורה היא יום מיוחד של התעלות. הנפקא מינה השלישית עולה כאשר מבקשים להכניס ספר תורה ביום שמחת תורה או בחג מיוחד .כאן נשאלת השאלה האם האיסור להוציא ספר תורה שכבר נכנס תקף גם בימים כאלו. אם נפסוק שאסור ,הרי שגם בימים מרוממים אלו לא נוכל לעשות הכנסת ספר תורה מחדש. אך אם נתפוס שכל שמחה של הכנסת ספר תורה היא מצוה בפני עצמה ,גם אם היה בארון, הרי שניתן לקבוע טקסי שמחה נוספים ,ובלבד שיהיו מלווים בכובד ראש ולא בהוללות. הנפקא מינה הרביעית נוגעת למעמדו של התורם .אם הספר כבר נמסר לבית הכנסת ונכנס להיכל ,כל הוצאה נוספת נתפסת כזלזול במקום שנקבע לו .אך אם הספר עדיין נשאר ברשותו של התורם ,וההכנסה הראשונה לא היתה בהסכמה מלאה או שלא נעשתה כראוי ,יש לומר שהכנסה השניה היא היא ההכנסה העיקרית והמלאה ,ולכן יש בה היתר גמור ללוותה בשירה וריקודים. הנפקא מינה החמישית עוסקת בשאלת הלחץ הציבורי .במקום שבו קיים חשש למחלוקת או לפגיעה בנפשו של אדם יקר ,ייתכן שיש מקום להישען על הדעות המקלות ולהתיר את ההכנסה המחודשת ,ובלבד שהדבר ייעשה מתוך רצינות פנימית ,שתהפוך את המעשה כולו לקידוש השם ולא לכלי משחק של מחלוקות אנושיות.

נבוא כעת אל רובד העומק ,אל המקום שבו השאלה הטכנית על טלטול ספר התורה מן ההיכל אל החוץ מתפשטת והופכת לבירור מהותי על טיבה של הקדושה בחיי האדם .מהי בעצם הכנסת ספר תורה? האם מדובר בהעברת חפץ ממקום למקום ,או שמא זהו תהליך שבו התורה ,שעד כה הייתה בבחינת אידיאה מופשטת ,הופכת להיות חלק מן הוויית החיים הממשית של הקהילה. מהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק א) ביאר :כי אין התורה נקראת תורה אלא כאשר היא שורה בתוך ישראל ,וכל פעולה של קבלת התורה אינה אלא ביטוי לרצון העמוק של הנפש להידבק באמת האלוקית .הוא מוסיף ומחדד כי כוחה של התורה אינו במציאותה הפיזית על הקלף ,אלא בכך שהיא הופכת לבית המגורים של האדם ,למקום שבו הוא מוצא את המנוחה והשלמות שלו ,ומכאן שהכנסת ספר התורה היא למעשה הפיכת הבית – הקהילה או הלב – למשכן לשכינה. רבי שמשון רפאל הירש בפירושו על התורה (דברים לא ,כו) ביאר :כי הנחת ספר התורה בצד ארון הברית איננה רק פעולה של שמירה ,אלא היא עדות קבועה ובלתי משתנה על המחויבות של האדם כלפי בוראו .הוא מדגיש בדבריו כי כל טקס שנועד להמחיש את השייכות הזו ,גם אם הוא נראה חיצוני ,הוא בעצם ביטוי של הקשר הפנימי והעמוק ביותר שיש לעם ישראל עם דבר ה' ,וכל עוד הטקס משרת את התכלית הזו ,הוא הופך לחלק מהעדות עצמה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (ספר אהבת חסד חלק ב פרק כב)

חידש :כי אין כבודו של ספר התורה נמדד ברוב המשתתפים או ברעש השמחה ,אלא במידת היראה והכובד שבהם הציבור ניגש אל הספר .הוא מבאר כי השמחה האמיתית בתורה היא אותה שמחה שקטה ופנימית המביאה את האדם לידי רעד של קדושה ,ודווקא משום כך, כל פעולה של טלטול או העברה חייבת להיבחן בשבע עיניים – האם היא מוסיפה ליטול מן היראה הזו ,או שמא היא חלילה גורעת ממנה. נראה לבאר כי העומק העולה מן הסוגיה הוא שספר התורה הוא בבחינת "לב" של הקהילה. כשם שאת הלב אין מטלטלים ללא צורך רפואי או קיומי ,כך את ספר התורה ,המייצג את נשמת האומה ,יש לשמור במקומו הקבוע .עם זאת ,כאשר הלב זקוק להתעוררות ,כאשר השגרה מאיימת להקהות את החושים ,הרי שההוצאה המחודשת – לא כטקס אלא כהתעוררות – היא צורך חיוני .זוהי ההבנה שספר התורה אינו יכול להישאר מנותק מהחיים ,והוא צריך לצאת אל השטח ,אל הרחוב ,אל האנשים ,כדי להזכיר להם שוב את עוצמת החיבור בינם לבין בוראם .השאלה אינה האם מותר להוציא את הספר ,אלא האם היציאה הזו היא יציאה של דבקות או יציאה של חול. נבוא כעת אל עומק נפשו של האדם ,אל המקום שבו השאלה ההלכתית על הכנסת ספר התורה לבית הכנסת הופכת למסע רוחני פנימי ,ומבקשים אנו לברר כיצד כל יהודי יכול להפוך את חייו לבית נכון ומקודש להכנסת התורה יום יום ,לא כאירוע חד פעמי אלא כתנועה מתמדת של הלב. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ד פרק ב) ביאר :כי אין התורה דבר חיצוני הבא אל

ךליו תשרפ

האדם ,אלא היא היא נשמת חייו ,וכל עיסוקו בה אינו אלא גילוי של מה שמונח בקרבו משורש נשמתו .ההרחבה היא כי כאשר אנו דנים על הכנסת ספר התורה ,עלינו להבין כי המשימה העיקרית של האדם היא להכניס את התורה אל תוך פנימיותו ,כך שהלב עצמו יהיה להיכל שבו שוכן דבר ה' ,וממילא כל התעוררות חיצונית אינה אלא הד למה שמתרחש בתוככי הנפש. השפת אמת בחיבורו על חג השבועות (שנת תרל"א) חידש :כי בכל יום ויום חייב אדם להרגיש כאילו היום קיבל את התורה ,ואין זו רק סיסמה אלא תביעה להקדים את הלב לקבלת דעת ה' מחדש .הביאור הוא שהשגרה היא האויב הגדול ביותר של הקדושה ,ודווקא בגלל שהתורה היא נצחית ,היא דורשת מאיתנו התחדשות מתמדת ,שכן רק מי שמסוגל להתחדש בחיבורו לתורה יכול לזכות ולהפוך את התורה לחלק בלתי נפרד ממהותו. הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א עמוד רעא) ביאר :כי כוחה של השמחה בתורה הוא בכך שהיא שוברת את המחיצות שבין האדם לבין בוראו .ההעמקה היא שכל הוצאה והכנסה של ספר התורה ,כל ריקוד וכל שירה ,נועדו לפרוץ את האטימות שנוצרה בלב כתוצאה מהעיסוק בחומר ובשגרה ,וכאשר אדם מרקיד את עצמו עם התורה ,הוא בעצם מודיע לנשמתו כי הקשר עם התורה אינו עניין של שכל בלבד ,אלא של דבקות גמורה שבה הגוף והנשמה מתאחדים סביב דבר ה’. נראה לבאר כי החיבור שבין הדיון ההלכתי על הוצאת הספר לבין עולמו הפנימי של האדם הוא בכך שהתורה היא אור החיים .כשם שספר תורה שאין הוגים בו ואין מתייחסים אליו בכבוד הראוי מאבד את תוקפו בלב הציבור ,כך גם התורה בלב האדם דורשת תחזוקה, דורשת "הכנסה מחדש" .האדם נקרא להוציא את התורה ממעמקי השכחה ,מפינות החדר האפלוליות של חיי היום-יום ,ולעשות לה "מצעד" של יראת שמיים ,של לימוד מחודש ,של שירה פנימית .זוהי הדרך שבה התורה הופכת להיות "חיינו ואורך ימינו" ,לא רק בשעה שהיא בארון הקודש ,אלא בשעה שהיא פועמת בתוך כל איבר ואיבר. נבוא כעת אל המצפן הפנימי ,אל המקום שבו האדם נדרש להתבונן ביושר בכוונות ליבו, בטרם ירים את ספר התורה על כתפיו בשמחה גדולה .המבחן המוסרי אינו רק במעשה הטכני ,אלא בזיכוך הרצון ,וכל פעולה של הידור מצוה דורשת מאיתנו לחדור אל רבדי הנפש ולבדוק מה מניע אותנו בדרכנו אל ההיכל. הרמח"ל רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים (פרק כ) ביאר :כי שורש כל העבודה הוא הזכות והטהרה ,שכן כל מעשה חיצוני ,מפואר ככל שיהיה ,אינו עולה למרום אם אינו נובע מתוך לב המבקש אמת .הוא מחדד כי המצפן של האדם צריך תמיד להצביע על נקודת האמת ,ושמא הנפש מחפשת את כבודה העצמי במסווה של כבוד שמים ,והדרישה הזו היא העומדת בבסיס הדיון שלנו – האם הוצאת הספר היא ביטוי ליראה או שמא היא ביטוי לרצון אנושי עמוק שרוצה לקבל הכרה. רבי ישראל מסלנט בספרו אור ישראל (איגרת י) חידש :כי הסכנה הגדולה ביותר של האדם היא השקר העצמי ,שבו הוא מטעה את עצמו לחשוב שמעשיו הם לשם שמיים ,בעוד שבפנים

פנימה רובצת לה גאוות הלב .הלימוד הוא שהאדם חייב לעשות בירור עמוק בנפשו ,ולבחון האם הוא באמת חרד לכבוד התורה ,או שמא חרד הוא רק לרושם שייווצר בעיני הבריות, שכן היראה האמיתית אינה זקוקה לקהל שיריע ,אלא רק לנוכחותו של ה' יתברך בלב. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם מורה לנו שבכל מעשה של הידור מצוה ,עלינו להניח את האני שלנו בצד .כאשר אדם מוציא את ספר התורה ,עליו לשאול :האם הייתי עושה זאת גם אילו הייתי לבדי בבית הכנסת? אם התשובה היא כן ,הרי שהמעשה טהור .אך אם התשובה מלווה בהססנות ,הרי שהמצפן מאותת על צורך בתיקון .זהו העומק המוסרי של הסוגיה – התורה מבקשת אותנו לא לשמש עבורה כמצע למפגן כוח אנושי ,אלא להיות עבורה כלי קיבול ענווים ,הזוכים להביא את השכינה לתוך הלב. נבוא כעת אל תובנות החיים היומיומיות ,המבקשות לצקת את הדיון ההלכתי אל תוך ארגז הכלים שאנו נושאים עמנו אל יום המחר .השאלה בדבר הוצאת ספר התורה מן ההיכל אל המרחב הציבורי איננה רק שאלה של מנהג ,אלא היא משקפת את הדרך שבה אנו מתייחסים לכל מה שקדוש ויקר לנו .החיים נוטים לשחוק ,להפוך את הקודש לשגרה ,ואת האהבה להרגל. הדיון שלנו מלמד שאין זה מספיק להניח את הקדושה בתוך היכל ולסגור עליה את הדלתות. אנו זקוקים לתנועה ,ליציאה מן המקום הקבוע ,כדי להזכיר לעצמנו שוב ושוב מהו הדבר שאנו עובדים ,מהו הלב הפועם של ביתנו ושל נשמתנו .אם נדע להוציא את האמת שלנו מן החדר הסגור אל אור השמש ,מתוך יראה וחרדת קודש ,הרי שכל יום יהפוך ליום של הכנסת ספר תורה.

עיקר העניין:

התורה אינה נכס הנעול בארון ,וספר התורה אינו חפץ הממתין בשקט למעשיו של האדם .הקדושה דורשת נוכחות ,והנוכחות דורשת שותפות פעילה .כאשר הקהילה חשה צורך לשוב ולשמוח ,לשוב ולהוציא את הספר ,אין אנו עוסקים בטלטול של חפץ ,אלא בחידוש הברית .הלב המבקש לרקוד עם התורה אינו מבקש לעבור על דת ,אלא מבקש להסיר את אבק השגרה המסתיר את האור הגדול .המפתח נעוץ בכוונת הלב :אם ההוצאה היא כניעה לרעש חיצוני ,הרי שהיא זילות ,אך אם היא ביטוי לגעגוע עמוק ולרצון להוסיף כבוד שמים ,הרי שהיא הופכת את בית הכנסת למקדש חי .הסוד הוא לדעת לרקוד עם הספר מבלי לאבד את הרעד שבידיים, לשמוח מבלי לשכוח ממי אנו מקבלים את האור ,ולהבין שההיכל נועד לשמר את הקדושה ,אך הלב נועד להוציא אותה אל הפועל בכל רגע מחדש. השגרה היא המקום הבטוח ביותר ,אך גם המסוכן ביותר לנשמה ,שכן היא הופכת את הנשגב למובן מאליו ,ורק היכולת לקום ולחולל שינוי יזום במקומנו הקבוע היא זו שמאפשרת לנו לפגוש את הקדושה בכל בוקר בחדש. כאשר אתה מרגיש שהקשר שלך למשהו יקר נשחק ,אל תנסה רק לתקן את הטכניקה ,אלא תחפש את הדרך להוציא אותו מן השגרה ,להאיר אותו מחדש, ולהזכיר לעצמך למה בחרת בו מלכתחילה.