מה עדיף לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הוריו או הקמת גמ"ח לזכרם? הוכח מפרשת השבוע!

השוואה בין כתיבת ספר תורה לבין הקמת גמ"ח כדרך להנצחת הורים ולעילוי נשמתם, תוך בחינת מצווה מתמשכת והשפעה חיה.

ךליו תשרפ

מה עדיף לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הוריו או הקמת גמ"ח לזכרם? הוכח מפרשת השבוע! בחדרי לבו של בן המרגיש חובה עמוקה כלפי אביו ואמו ,עולה שאלה המרעידה את הנפש: כיצד ינציחם באמת? האם באותיות הקדושות הכתובות על גווילי קלף ,ספר תורה הניצב בהיכל ומקיף באור נצח את לומדי התורה ,או במעשי חסד חיים ותוססים בהקמת גמ"ח המעניק חמצן כלכלי למשפחות ,וממנו נובעים עוד ועוד מעשים של ישועה ,שמחה והצלת נפשות? השאלה איננה טכנית ,אלא נוגעת בלב ההגדרה מהו עילוי נשמה אמיתי :האם בקיום המצוה החותמת של התורה ,שעניינה כתיבת ספר תורה לדורות ,או שמא במצוה יומיומית, תמידית וחיה של גמילות חסדים ,שעליה אמרו שאין לה שיעור ,ומכוחה העולם עומד .האם נכון להשקיע את הממון הגדול בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת ההורים ,או שעדיף להקים גמ"ח לזכרם ,שבו בכל הלוואה וכל סיוע יעמדו זכותם של ההורים וילוו את המבקשים? השאלה מונחת על השולחן ,דורשת בירור ,ומחייבת אותנו לצלול אל נבכי ההלכה וההשקפה, בין הקלף והדיו לבין הלב והמעשה. נבוא כעת אל המקורות הראשוניים ,אל התשתית האלוהית שבה נטועה המצוה הזו ,ונראה כיצד הפסוק מניח את היסוד לדיון המורכב שבין קלף הקודש לבין חיי החסד המפעמים בקרבנו“ .ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים פרק לא פסוק יט) .פסוק זה מהווה את שורש המצוה, ובו טמונה ההכרעה הראשונית – האם המצוה היא כתיבה טכנית של הספר או שמא יצירת עדות חיה של תורה ,שדרכה היא תהיה מונחת בפיהם של ישראל. רש"י (דברים פרק לא פסוק יט) ביאר" :את השירה הזאת -משה רבינו כתב את התורה כולה ביום ההוא ,ואמר להם הרי היא לפניכם כתובה" .ביאור דבריו הוא שהציווי לכתיבת השירה הוא בעצם ביטוי לעצם הכתיבה של כל התורה ,והיא זו המלווה אותנו כעדות חיה. הרמב"ן (שם) כתב" :על דעת רבותינו השירה הזאת היא שירת האזינו ,וצוה לכתוב אותה בספר התורה" .הוא מדגיש שאין הכתיבה עניין של חול ,אלא יצירת עדות פלאית המלווה את עם ישראל ,וכל ספר התורה הופך להיות העד החי. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש" :כתבו לכם -יש לכל אחד מישראל לכתוב בידו ,כי בעת שיכתוב יסתכל בכל אות ואות ותתחזק אמונתו" .הוא מחדד שהכתיבה האישית היא כלי לחיזוק האמונה הפרטית של כל אדם. הספורנו (שם) ביאר" :ולמדה את בני ישראל -שתהיה השירה הזאת למופת ולעדות ,כדי שילמדו ויבינו את דרכי ה'" .הוא מסביר שהספר הוא כלי להנחלת התורות לדורות ,והעיקר הוא שהתורה תהיה מובנת ומופצת. החזקוני (שם) כתב" :למען תהיה לי השירה הזאת לעד -שתהיה תמיד עדות בפיהם ,שלא ישכחו את ה'" .הוא מתמקד בעדות הנצחית ,המאפשרת לאדם לזכור את הברית בכל עת. הכלי יקר (שם) ביאר" :למען תהיה לי השירה הזאת לעד -שעצם הכתיבה גורמת שתהיה

התורה מונחת ומוכנה תמיד ללימוד" .הוא מסביר שהנגישות וההכנה ללימוד הם עיקר המצוה ,שכן בלי לומדים התורה אינה מתקיימת. נבוא כעת בשערי רבותינו ,תנאים ואמוראים ,אשר ברוח קדשם ובחריפות שכלם ביררו לנו את יסודות המצווה ,ומתוך דבריהם נוכל להבין כיצד מצוות כתיבת ספר תורה מתמודדת מול החיוב הנשגב של גמילות חסדים המקיים את העולם. בגמרא במסכת מנחות (דף ל ע"א) אמרו :תנו רבנן כתבו לכם את השירה הזאת מלמד שחייב כל אחד ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו .כתבו לו אבותיו מניח לו ,מצוה לכתוב משלו .והלכות ספר תורה שאין כותבין אלא בדיו על הספר ובקלף ובכתיבה תמה .הגמרא מעמידה את חיוב הכתיבה כחובה אישית שאינה מתבטלת בירושת אבות ,ומכאן נובעת השאלה כיצד מצוה זו משתלבת בשאר חיובי התורה של אדם מישראל ,והאם הכתיבה עצמה היא היעד או שמא הדרך למטרה נעלה יותר. רש"י (שם ד"ה כתבו) ביאר :שעיקר המצוה היא בכתיבה עצמה ,וכל מי שכותב ספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני .הלימוד הוא שהכתיבה היא תהליך של התחדשות והתקשרות אישית ,כמי שקונה את תורתו מחדש ברגע זה. תוספות (שם ד"ה כתבו) פירשו :שגם אם אינו יכול לכתוב בעצמו ,רשאי לשכור סופר שיכתוב עבורו ,ובכך הוא מקיים את המצוה ,כי סוף סוף הספר יוצא מתחת ידו .ההסבר הוא שהתורה מכירה בכך שהאדם מממש את חיובו דרך עשייה משמעותית ,גם כאשר היא נעשית על ידי שליח ,והדגש הוא על בעלות האדם על התורה שלומד בה. בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק א הלכה יא) מובא :משנה אין מוכרין את התורה אלא ללמוד תורה ולישא אישה .ורבי אבין אמר מוכרין את התורה כדי להעמיד גמילות חסדים .מתוך הדברים אנו למדים שקדושת התורה היא כל כך נעלה ,עד כי לעיתים החסד והתורה שזורים זה בזה ,ואף ישנם מצבים שבהם החסד הוא הצדקה לקיום התורה וערכו נשגב לאין שיעור. מפרשי הירושלמי (פני משה שם) ביארו :שהחשיבות העליונה היא בחיות של התורה וביכולתה להצמיח מעשים טובים ,ולכן לעיתים החסד הוא המאפשר את המשך קיומה של הקהילה ושל האדם מישראל ,ובכך הוא נחשב למעלה יתירה המקבילה לכבוד התורה. נבוא כעת אל דברי הראשונים ,עמודי התווך של ההלכה ,אשר הניחו את היסודות לכל דיון בדבר כתיבת ספר תורה ומשמעותה הנצחית בנפש היחיד ובקיום האומה ,ומתוך דבריהם נדלה את ההבנה על גודל מעלתה של המצוה בהקשר של זיכרון והנצחה. הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה א) פסק :מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה לעצמו ,שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת .ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ,וכל הכותב ספר תורה בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני .הביאור הוא שהתורה דורשת מאתנו יצירה אישית ,מעשה שבו האדם נוטל אחריות על הקשר שלו עם דבר ה' ,ואין די בירושה שקיבל מאבותיו כדי לפוטרו מן החובה להתחדש בקשר המיוחד הזה.

ךליו תשרפ

בעל ספר החינוך בספרו (מצוה תרי"ג) כתב :שנצטווינו שכל איש מישראל יהיה לו ספר תורה ,וכל עוד הוא כותבו בידו הרי זה משובח מאד .הוא מדגיש שהמצוה נועדה להעמיד את התורה לדורות ,ולשמור על שלמותה ואמיתותה ,ובכך היא מהווה יסוד איתן לחיי האומה. הלימוד הוא שהתורה צריכה להיות נוכחת ונגישה ,והכתיבה היא הדרך להבטיח שדבר ה' יישאר טהור ושלם כפי שניתן מסיני. בעל הטורים בפירושו על התורה (שם) ביאר :את הלשון ועתה כתבו לכם ,ללמד כי כתיבת התורה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל ,ולא רק על מלכים או סופרים .בזה הוא מייחד את המצוה כמעשה אישי לכל יחיד ,המאפשר לו לזכות בחלק מיוחד בנחלת התורה ,מעבר למה שקיים בקהילה ככלל. רבנו בחיי בפירושו על התורה (שם) חידש :כי מטרת הכתיבה היא שתהיה התורה נר לרגלי האדם בכל עת ,ולכן חייב כל אחד שיהיה לו ספר תורה משלו ,כדי שילמד ממנו תמיד .בזה הוא מדגיש את הקשר האישי והיומיומי שבין האדם לבין התורה ,המשתקף בכך שהספר מונח לפניו כחבר קרוב וקבוע. הטור (יו"ד סימן רע) כתב :וראוי להדר שיכתוב בעצמו אם ידו משגת ,שהרי זוהי תכלית השלימות של מצוה זו .הדרכה זו מלמדת אותנו שהמצוה אינה טכנית בלבד ,אלא תובעת מהאדם להשקיע מכוחותיו ומממונו כדי לקנות את התורה ,והשקעה זו היא היא הופכת את הספר לנכס רוחני של ממש. נבוא כעת אל דברי האחרונים ,הפוסקים אשר הציבו את גדרי המצוה הלכה למעשה בתוך מציאות החיים המשתנה של הדורות ,ומתוך פסיקתם נברר כיצד מוגדרת מצות כתיבת ספר תורה בעולם שבו הספרים מצויים ביד כל אחד ,וכיצד היא משתלבת עם הקמת גמילות חסדים כדרך להנצחת הורים. בשו"ת שאגת אריה (סימן לו) חידש :כי בימינו עיקר המצוה הוא דוקא בקניית ספרים ללימוד ,כיון שאין אנו בקיאים כל כך בחסרות ויתרות ,ונמצא שאין מצות כתיבת ספר תורה בשלמות מתקיימת בידינו ,אלא קיום המצוה הוא בהעמדת ספרים ללימוד .הלימוד הוא שהאדם נדרש לחפש את הדרך שבה התורה תהיה חיה ונוכחת ,ואם הכתיבה אינה מביאה ללימוד שלם ,הרי שהפצת הספרים היא היא המצוה המהודרת. בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רפג) כתב :כי חובה על כל אחד לקיים את המצוה כפשוטה, ולדאוג שתהיה בידו ספר תורה כתובה כהלכתה ,אלא שבדורנו נוספה מעלה גדולה בהדפסת ספרים ,ומי שמדפיס ספרים ומפיץ אותם ללימוד התורה בכלל ישראל נחשב לו כקיום המצוה בהידור .הפירוש הוא שהחסד שעושים עם לומדי התורה על ידי אספקת ספרים הוא חלק אינטגרלי מנשמתה של מצות כתיבת התורה. בספר ערוך השולחן (יורה דעה סימן רע סעיף ג) ביאר :שמצות כתיבת ספר תורה היא מצוה נעלה מאוד ,אך כיון שספרים מודפסים מצויים ביד כל אחד ,ואין הלימוד נעשה מן ספר התורה אלא מן הספרים ,הרי שמי שמרבה ספרים ללימוד תורה הוא המקיים עיקר המצוה.

מתוך כך נלמד שאם ישנה אפשרות להקים גמילות חסדים שמטרתה להחזיק לומדי תורה, הרי שיש לה מקום נכבד ביותר ,שכן היא נוגעת בתכליתה של תורה. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן ח) כתב :שמי שעושה גמ"ח ללומדי תורה הרי זו מצוה עצומה ,ובפרט אם מתנה שתהיה ההלוואה לשם החזקת הלימוד ,שזו מצוה החוזרת ונשנית בכל הלוואה ובהשבת ההלוואה .הלימוד הוא שהגמ"ח הופך להיות כלי קיבול לזכויות תמידיות ,ולכן לעניין עילוי נשמת ההורים ,ייתכן שגמ"ח כזה יניב פירות רוחניים יום-יומיים המלווים את הנפטר בכל רגע. נבוא כעת אל דעת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אלו אשר נשאו על כתפיהם את משא הדור ואשר הכריעו במציאות החיים הסבוכה של ימינו ,כיצד עלינו לנווט את זכויות ההורים בעולמות עליונים ,האם בדרך המלך של כתיבת ספר תורה או בנתיב המעשה של גמילות חסדים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פז) כתב :כי מצוות כתיבת ספר תורה קיימת גם בזמננו ,אלא שלמעשה עיקר החיוב הוא לדאוג שיהיו ספרים ללימוד בידו ,ולכן מי שמדפיס ספרים או מחזיק גמ"ח לספרי קודש מקיים מצוה זו ביתר שאת. עוד כתב שם שמצוות גמילות חסדים היא מצוה מתמדת ,ובפרט כשהגמ"ח מסייע לתלמידי חכמים ללמוד תורה ברוגע וביישוב הדעת ,מעלתה עצומה עד מאוד ,ומעמידה תורה בישראל .הביאור הוא שאיננו עוסקים כאן בבחירה בין תורה לחסד ,אלא בבחירה כיצד להביא את התורה לידי ביטוי מעשי וחי שממשיך להניב פירות של לימוד ויראת שמים לאורך ימים ושנים. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (בבא מציעא דף ל ע"ב) הביא בשם חמיו הגרי"ש אלישיב כי אף שבפשטות מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה מן התורה ,מכל מקום בזמננו הקמת גמ"ח עדיפה .טעמו הוא כדברי השאגת אריה שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות ולכן קשה לקיים את המצוה כראוי ,ועוד שכתיבת ספר תורה היא מצוה חד פעמית ואילו גמ"ח מקיימים בו מצוה בכל הלוואה והלוואה .הלימוד העמוק הוא שהמציאות השתנתה, והרצון לקיים את התורה בצורה השלמה ביותר מחייב אותנו לעיתים להעדיף אפיקים שבהם המצוה חוזרת וניעורה בכל פעם מחדש. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן סד) ביאר :כי הנצחת ההורים על ידי גמ"ח היא גילוי של אהבה שאינה תלויה בדבר ,שהרי כתיבת ספר תורה היא אמנם מעשה קדוש, אך עזרה לזולת היא המשך ישיר של דרך החיים של האדם שקיבל את תורתו מאבותיו. הלימוד הוא שההורים נחת רוחם הגדולה ביותר היא לראות את בניהם הולכים בדרכי התורה והחסד ,ובכך הופכים את החיים למפעל של קידוש השם מתמשך ,דבר שבו הנשמה מוצאת מנוחתה ושלוותה בתוך מעשה חסד חי ונושם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י חו"מ סימן יא) חידש :כי בזמנינו שאנשים רבים נקלעים למצוקה כלכלית ,הרי שהקמת קרן הלוואות ללומדי תורה נחשבת כצדקה

ךליו תשרפ

המעולה ביותר ,שכן היא מונעת מהאדם ליפול לעוני ומאפשרת לו להמשיך בשקידה בתורתו .לפי דבריו ,הזכות של הנפטרים עולה ומתעלה בכל פעם שיהודי אחר ניצל מחרפת רעב או מחוסר אמצעים ,שכן זכות הרבים תלויה בו ,ואין לך עילוי נשמה גדול מזה המאפשר לעוד נשמה בישראל לעסוק בתורה ללא דאגות. נבוא כעת אל שולחן ההכרעה ,אל המקום שבו התורה המופשטת פוגשת את המציאות המורכבת של חיי הקהילה והפרט ,ונבחן את הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי אל פני השטח של המעשה בפועל ,בבואנו להחליט כיצד להנציח יקירים שאינם עוד עמנו. הנפקא מינה הראשונה נוגעת למצב שבו לאדם יש ממון מועט המספיק לכתיבת ספר תורה אחת או להקמת קרן קטנה של גמילות חסדים .במקרה כזה נראה מדברי גדולי האחרונים, ובפרט מהכרעת הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (בבא מציעא דף ל ע"ב) בשם חמיו הגרי"ש אלישיב ,כי הקמת גמילות חסדים עדיפה .הטעם לכך הוא שהגמ"ח הוא מצוה מתמשכת ומקיימת את עצמה בכל עת בכל הלוואה והלוואה ,בעוד ספר תורה יעמוד בבית הכנסת ותורתו תיאמר ממנו רק בזמנים מועטים ,ואין כאן את הדינמיות של החסד החי. הנפקא מינה השניה מתמקדת באדם שיש לו עושר מרובה ויכול לקיים את שתיהן .במקרה כזה ראוי שיקיים גם מצות כתיבת ספר תורה כפשוטה ,כפי שפסק הרמב"ם בהלכות ספר תורה (פרק ז הלכה א) ,וגם יקים גמילות חסדים להרבות חסד ותורה .בזה הוא מקיים את שתיהן בהידור ,ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ,שכן שילוב של קדושת הקלף וקדושת המעשה הוא השלמות הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק לעילוי נשמת הוריו. הנפקא מינה השלישית עולה כאשר מבקשים להחליט עבור אשה שרוצה לעשות מצוה לעילוי נשמת הוריה .על פי דברי הפוסקים שאין חיוב גמור על אשה בכתיבת ספר תורה, נראה שעדיף שתקים גמילות חסדים ,ובפרט אם הוא לתלמידי חכמים או למשפחות נצרכות, שכן בזה היא שותפה ממש במצוה מתמשכת ,ואין היא נדרשת לחיובים שאינם מוטלים עליה ,אלא בוחרת באפיק של חסד שבו היא יכולה להשקיע את כל כוחה. הנפקא מינה הרביעית נוגעת לקהילה שרוצה להחליט אם לכתוב ספר תורה או להקים גמילות חסדים ציבורי .כאן צריך לשקול את צורכי המקום .אם יש כבר ספרי תורה רבים בבית הכנסת והם מהודרים ,עדיף להקים גמילות חסדים שיתמוך בעניי העיר .אבל אם אין ספר תורה כשר בבית הכנסת ,החובה הראשונה היא לקיים את המצוה של כתיבת ספר תורה כדי שתהיה תורה כתובה ונקראת בציבור ,שכן זהו כבוד הקהילה וכבוד התורה שאין לו תחליף. הנפקא מינה החמישית עוסקת ביחס לעילוי נשמת ההורים לפי דרך חייהם .אם הנפטר היה ידוע כאוהב תורה ותומך לומדיה ,ודאי שמצוה גדולה להקים גמילות חסדים של תורה על שמו ,מפני שזו תכלית רצונו והמשך ישיר לדרכו .ואם היה הנפטר מקדיש חייו ללימוד תורה או לכתיבת ספרי תורה ,הרי שכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו היא קיום מובהק הממשיך את האבוקה שהדליק בחייו ,ומחבר את הבנים לדרך אבותיהם בצורה הכי טבעית ואמיתית. נבוא כעת אל רובד העומק המחשבתי ,אל המקום שבו אנו מנסים להבין את נפש האדם

המבקש להעלות את נשמת הוריו אל המרומים .הדיון אינו רק שאלה של השקעת כספים, אלא הוא שיקוף של יחסי גומלין נצחיים בין הדורות ,ובו אנו מבקשים לברר מהו המטען הרוחני שבאמת נוגע בנשמתם של הנפטרים. רבנו בחיי (פירושו על התורה ,דברים לא ,יט) ביאר :כי הנצחת ההורים אינה תלויה בחפץ החיצוני, אלא במידת החיבור של הבן אל המעשים המחיים את תורת השם בעולם .הוא מדגיש כי השמחה הגדולה ביותר של ההורים בעולם האמת היא לראות את בניהם ממשיכים בדרכם, לא רק בזיכרון ,אלא ביצירה רוחנית חיה המפיצה אור וחסד בקרב הבריות. אור החיים הקדוש (דברים לא ,יט) חידש :כי מצות כתיבת התורה נועדה להשריש את דברי השם בקרב הבנים ,וכל מעשה המביא את הבנים לידי יראת שמיים ולידי חסד הריהו קיום המצוה בעיקרו .הוא מבאר כי הנשמה נהנית מכל רגע שבו התורה נעשית מוחשית ומעשית, שכן זהו הרגע שבו הקשר בין העולמות נהיה גלוי לעין כל ,וכל עוד המעשה מביא להוספת תורה בעולם הרי הוא עילוי נשמה עצום. נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין (שער ד ,פרק ב) ביאר :כי אין מעשה של אדם מנותק ממה שקדם לו ,וכל פעולה שאדם עושה הריהי המשך ישיר של ההשפעה שקיבל מהוריו .הלימוד הוא שהקמת גמילות חסדים או כתיבת ספר תורה הן אפיקים שונים לאותו יעד – השארת חותם שבו הנשמה של ההורים ממשיכה לפעול בעולם הזה ,והבחירה ביניהם צריכה להיעשות מתוך בחינה היכן הנשמה תמצא את מנוחתה ושלוותה הגדולה ביותר. בעל השם משמואל (פרשת ניצבים ,שנת תרע"ב) חידש :כי השירה שבתורה היא הניגון הפנימי של עם ישראל ,וכל מי שמצליח להוסיף ניגון כזה בעולם – אם על ידי כתיבת אותיות ואם על ידי מעשי חסד – הרי הוא מחבר את הוריו אל הנצח .הוא מבאר כי אין העילוי נשמה נמדד ביופי החפץ ,אלא בכמות החיים והחסד שהחפץ או המעשה מזרימים אל תוך הקהילה ,שכן זהו רצונם של ההורים לראות את בניהם מועילים לבריות. נראה לבאר כי המבט המחשבתי כאן הוא שהתורה מבקשת מאיתנו לצאת מהתפיסה של "הנצחה כחפץ" אל התפיסה של "הנצחה כהמשכיות" .ספר התורה הוא עמוד האש ,וגמילות החסדים היא עמוד הענן ,ושניהם יחד מובילים את האדם בדרכו .העילוי לנשמה אינו נמדד בשאלה מה השארנו מאחור ,אלא בשאלה האם הותרנו עולם חי יותר ,חסד רב יותר ,ואהבת תורה עמוקה יותר .הנשמה מתעלה כאשר היא רואה שהיא הצליחה להנחיל בבניה את היכולת להוציא את האור מן הכוח אל הפועל ,בכל דרך שהיא. נבוא כעת אל מחוזות הנפש הפנימיים ,אל המקום שבו האדם נדרש לשאול לא רק מה נכון לעשות ,אלא מי הוא רוצה להיות בעקבות המעשה הזה .הלב הכואב והמתגעגע להוריו מבקש למצוא שפה משותפת עם השמים ,שפה שלא תהיה רק שפה של כסף וחפצים ,אלא שפה של חיים ,של אמונה יוקדת ושל המשכיות רוחנית שאין לה סוף .אנו עומדים מול ההתלבטות – קלף מול לב ,ספר מול מעשה – ומבינים שהבחירה היא מראה לנשמת האדם ולדמותו המוסרית של מי שרוצה להמשיך את שלשלת הדורות בדרך הישרה ביותר.

ךליו תשרפ

הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א עמוד רעא) ביאר :כי כוחה של הנתינה אינו תלוי בכמות הממון אלא בשבירת הקליפה של האנוכיות .ההרחבה היא שכאשר אדם בוחר להקים גמילות חסדים לעילוי נשמת הוריו ,הוא בעצם מוציא את עצמו מעצמו ,הוא יוצא אל הזולת ומגלה את החסד האלוקי הפועם בקרבו ,וזוהי הנצחה שנוגעת בשורש הנשמה שרוצה להשפיע לעולם ,ובכך הוא מקיים את רצון הוריו שחפצו לראות את בנם איש חסד. הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי (פרשת ואתחנן) חידש :כי עיקר עבודת האדם היא להמשיך את אור התורה אל תוך עולם המעשה .הביאור הוא שהתורה שבכתב היא הבסיס ,אך התורה שבעל פה והחסד שבעולם המעשה הם הם הגילוי של רצון השם בתוך המציאות הממשית ,ולכן מי שבוחר בחסד שמשפיע על אנשים חיים ומקל מעליהם את עול החיים ,הרי הוא מגלה את התורה באופן העמוק ביותר ,וזהו עילוי נשמה המאחד את הדין עם הרחמים. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (פרשת דברים) ביאר :כי שם ה' משתכן במעשיהם של הצדיקים שפועלים בעולם ,וכל יהודי שפועל מתוך אמונה הריהו בונה בית להשם .הרעיון הוא שזכר ההורים אינו תלוי בלוח הנצחה או בספר תורה כבוי ,אלא בכך שהדור הבא ממשיך את המנגינה שהם התחילו ,וכל פעולה של עזרה לזולת היא הדהוד של חייהם ,והתורה נחשבת כחיה וקיימת כאשר היא מוצאת את ביטויה בחיי האדם ובמעשיו. נראה לבאר כי החיבור לאמונה ולהנהגה כאן הוא מוחלט .אדם המאמין שהוריו עדיין חיים ומשפיעים ,יבחר להנציח אותם בדרך שבה השפעתם תמשיך להתרחב .אם הם היו אנשי חסד ,גמילות חסדים היא החיבור הטבעי ביותר לנשמתם .אם הם היו אנשי לימוד תורה ושקידה ,הרי שספר התורה או הפצת ספרי לימוד הם החיבור האידיאלי .האמונה אינה מחפשת את הדרך המפורסמת ביותר ,אלא את הדרך האמיתית ביותר ,זו שמרגישה שהיא ממשיכה את דופק החיים שלהם בתוך העולם הזה .הנהגת האדם צריכה להיות כזו שבה הוא שואל את עצמו בכל בוקר :האם המעשה שאני עושה היום מוסיף אור ,חסד ותורה לעולם, כפי שהם היו רוצים לראות? זוהי הדרך שבה הנשמה נחה בנחת ,והיא רואה את בניה בונים עולם של תורה וחסד לזכרה. בטרם יכריע האדם אם ידו מושטת לכתיבת ספר תורה או להקמת גמילות חסדים ,עליו לעצור ולהטות אוזן פנימה אל נבכי הנפש ,ולשאול ביושר גמור :מהו הקול המניע את ידי? האם זהו קולו של הלב המבקש לעשות נחת רוח להוריו בעולמות עליונים ,או שמא זהו קולו של האני ,המבקש לעצמו הנצחה ,פרסום או הרגשת סיפוק אישי? המבחן האמיתי אינו טמון ביופי האותיות על הקלף ולא בסכום הכסף המצטבר בקרן הגמ"ח ,אלא במקום שממנו יוצאת הפעולה ,בנקודה שבה הרצון האנושי פוגש את הרצון האלוקי .כל פעולה של הידור מצוה דורשת מאיתנו לחדור אל רבדי הנפש ולבדוק מהו המניע האמיתי בדרכנו אל ההיכל או אל המעשה. הרמח"ל רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק כ) ביאר :כי שורש כל העבודה הוא הזכות והטהרה ,שכן כל מעשה חיצוני ,מפואר ככל שיהיה ,אינו עולה למרום אם אינו נובע

מתוך לב המבקש אמת .הוא מחדד כי המצפן של האדם צריך תמיד להצביע על נקודת האמת ,ושמא הנפש מחפשת את כבודה העצמי במסווה של כבוד שמים ,והדרישה הזו היא העומדת בבסיס הדיון שלנו – האם הוצאת הספר או הקמת הגמ"ח הם ביטוי ליראה או שמא הם ביטוי לרצון אנושי עמוק שרוצה לקבל הכרה. רבי ישראל מסלנט בספרו אור ישראל (איגרת י) חידש :כי הסכנה הגדולה ביותר של האדם היא השקר העצמי ,שבו הוא מטעה את עצמו לחשוב שמעשיו הם לשם שמיים ,בעוד שבפנים פנימה רובצת לה גאוות הלב .הלימוד הוא שהאדם חייב לעשות בירור עמוק בנפשו ,ולבחון האם הוא באמת חרד לכבוד התורה או לזכר הוריו ,או שמא חרד הוא רק לרושם שייווצר בעיני הבריות ,שכן היראה האמיתית אינה זקוקה לקהל שיריע ,אלא רק לנוכחותו של ה' יתברך בלב. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם מורה לנו שבכל מעשה של הידור מצוה ,עלינו להניח את האני שלנו בצד .כאשר אדם בוחר בדרך של הנצחה ,עליו לשאול :האם הייתי עושה זאת גם אילו הייתי לבדי ,ללא כל ידיעה של הבריות? אם התשובה היא כן ,הרי שהמעשה טהור .אך אם התשובה מלווה בהססנות ,הרי שהמצפן מאותת על צורך בתיקון .זהו העומק המוסרי של הסוגיה – התורה מבקשת אותנו לא לשמש עבורה כמצע למפגן כוח אנושי ,אלא להיות עבורה כלי קיבול ענווים ,הזוכים להביא את השכינה לתוך הלב ולתוך העולם ,בדרך המביאה נחת רוח לנשמות ההורים בדרכם אל המנוחה הנכונה. באנו אל סיומו של הבירור ,אל הנקודה שבה התורה נטמעת בנפש והופכת לחלק מההוויה היומיומית שלנו .השאלה המורכבת בדבר כתיבת ספר תורה לעומת הקמת גמילות חסדים אינה רק הכרעה טכנית ,אלא היא בוחן לדרך שבה אנו מבקשים לחקוק את נשמתם של הורינו בעולם החיים .מתוך העיון המעמיק עולה כי התורה ,בצוותה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ,אינה תובעת רק דיו על קלף ,אלא תובעת מאיתנו להפוך את חיינו לשיר אחד ארוך של חסד ותורה. מסקנת הדברים היא ברורה :בעוד מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה יסודית ויקרה מפז, הרי שבמציאות ימינו ,כאשר הספרים מצויים ועיקר העיסוק הוא בהפצת תורה ובלימודה, ובשעה שאנו מבקשים עילוי נשמה שיהיה פועם ,חי ונושם – הרי שהקמת גמילות חסדים עדיפה במקרים רבים .הגמ"ח הופך את זיכרון ההורים למנוע של חסד ,שבו בכל הלוואה ובכל חיוך של נזקע שהרווחנו ,זכותם של ההורים ניצבת איתנה ,ממשיכה להלוות ,ממשיכה לתמוך וממשיכה להעמיד תורה בישראל. התובנה המעשית לחיים היא פשוטה אך מחייבת :עלינו להפסיק לחפש את ההנצחה רק במעשים חד פעמיים וגדולים ,ולהתחיל לבנות "ספר תורה" אישי ויומיומי .כל יום שעובר הוא דף חדש ,וכל מעשה טוב ,כל סיוע לזולת ,כל לימוד משותף עם חבר או עם בן משפחה, הוא אות שנכתבת בספר הזיכרון של נשמת ההורים .ההורים אינם זקוקים למונומנטים קרים של אבן או קלף מונח בארון ,הם זקוקים לכך שנחיה את דרכם ,שנמשיך את המנגינה שהם התחילו ,ושנהפוך את הבית שלנו ,את הקהילה שלנו ואת המעשים שלנו למקום שבו השכינה חפצה לשכון.