חמישים אלף דולר לנשמה: ספר אחד או חמישים אלף דפים של תורה? מהו הכתר האמיתי?
היחידה מציבה תקציב גדול להנצחה מול חלופות של ספר תורה, דפי תורה ותמיכה בלימוד, ובוחנת כיצד למקסם זכות והשפעה רוחנית.
ךליו תשרפ
נסיים את הדיון במבט לעתיד :הכוח לבחור בדרך של חסד אינו גורע מכבוד התורה ,אלא הוא הוא הביטוי העילאי ביותר שלה .התורה שייכת למי שחי אותה ,לא למי שרק מחזיק אותה .כאשר אנו משקיעים בחיים של אחרים ,אנו כותבים את השירה האמיתית של הנצח, אותה שירה שמלווה את עם ישראל מדור לדור ,שירה שאינה תלויה בזמן ,אלא תלויה בלב פתוח ,ביד מושטת ובנשמה שבוערת ברצון להוסיף טוב בעולם.
עיקר העניין: ספר התורה והגמ"ח הם שני גוונים של אותו אור אלוקי המאיר את נשמות הורינו בעולם העליון .אין כאן מלחמה בין קדושת הדיו לקדושת המעשה ,אלא חיבור מושלם בין העבר לעתיד המתרחש בלב ההווה .בעוד הספר מקדש את השתיקה של ההיכל ,הגמ"ח משחרר את הצעקה של החסד אל רחובות העיר ,והופך את הנתינה לשפת אם של הנשמה .נבחר להנציח בדרך שממשיכה להזרים חיים ,כי שם ,בתוך כל הלוואה שחוזרת ובתוך כל לומד שמתחזק ,נשמות ההורים רוקדות את השיר המשותף שלנו .בואו נכתוב את התורה לא רק על גווילים ,אלא בתוך החיים עצמם ,כי הזיכרון החי הוא הכתר האמיתי שנוכל להניח על ראשם בעולם שכולו נצח.
חמישים אלף דולר לנשמה :ספר אחד או חמישים אלף דפים של תורה? מהו הכתר האמיתי? בחדרי לבו של בן המרגיש חובה עמוקה כלפי אביו ואמו ,עולה שאלה המרעידה את הנפש: כיצד ינציחם באמת? יהודי יקר עומד על פרשת דרכים בחייו .לא זכה להעמיד ילדים ,וליבו בוער למצוא דרך כיצד להשאיר חותם נצחי לעילוי נשמתו .סכום נכבד של חמישים אלף דולר מונח בידו ,והוא מבקש להפוך אותו למגדלור של תורה שיאיר לעד. אך לבו נבוך :האם יבחר בכתיבת ספר תורה מהודר ,שיונח בארון הקודש ויוקרא ברבים לעד ,אותיות קודש המחזיקות את עם ישראל מאז מעמד הר סיני? או שמא עדיף לו להעניק חיים של תורה ללומדי בית המדרש ,לפרנסם ולהעמיד מהם גדולי תורה ,שכל רגע ורגע של לימודם יתנוצץ לעילוי נשמתו? השאלה הזאת אינה שאלה פרטית בלבד; היא נוגעת בעצם מהותה של קדושה – האם עיקר מעלת התורה במציאות הפיזית שלה ,או בחיות הפנימית המתפרצת מתוכה בלומדיה? האם נכון להשקיע את הממון הגדול בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת ,או שעדיף להקים קרן שתחיה לומדים ,שכל מילה שלהם תהיה נר לזכר הנפטר? השאלה מונחת על השולחן ,דורשת בירור ,ומחייבת אותנו לצלול אל נבכי ההלכה וההשקפה, בין הקלף והדיו לבין הלב והמעשה ,לראות מהו הכתר האמיתי. אנו פותחים כעת את ספרי הקודש ,אל הפסוקים המגדירים את מהות חיינו ,ומבקשים לברר מהו אותו כוח נצחי שאדם יכול להעמיד לעילוי נשמתו.
כי היא חייכם ואורך ימיכם (דברים פרק ל פסוק כ). פסוק זה החותם את פרשת הבחירה בחיים ,מציב את התורה כמקור החיים הבלעדי. השאלה הגדולה העומדת לפנינו היא מהו הכלי שבאמת מזרים את החיים הללו – האם הספר המונח בארון הקודש או האדם הלומד והחי את התורה בכל רגע. רש"י (דברים פרק ל פסוק כ) ביאר :כי היא חייכם – על ידי החזקת התורה תחיו ימים רבים בארץ .דבריו מלמדים שהתורה אינה רק אוסף ציוויים ,אלא יסוד הקיום הפיזי והרוחני של עם ישראל ,וכל פעולה המקרבת את האדם להחזקת התורה נכנסת תחת גדר זה. רמב"ן (שם) חידש :כי התורה היא חיי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא .הוא מכוון אותנו לכך שהדבקות בהקב"ה היא התכלית ,והספר או הלומד הם הצינורות לדבקות זו ,כאשר השאלה היא איזה מהם פותח את הצינור הרחב ביותר. ספורנו (שם) כתב :כי היא חייכם – לא תחיו חיי אדם אלא בהיותכם דבקים בה' על ידי התורה .בדבריו מודגש כי אין ערך לחיים גשמיים בלבד ,והחיות נובעת מהתורה ,מה שמרמז כי כל מקום בו התורה מוחיית ,שם נמצאים החיים. מלבי"ם (שם) ביאר :התורה נותנת חיים לנפש ,והיא מקור האורך בעולם הזה ובעולם הבא. הוא מוסיף עומק ומחדש שמי שתומך בתורה הוא המשיג את הנצח האמיתי ,שכן הנצח אינו בחפץ דומם אלא בהשפעה של חיות נצחית. אור החיים הקדוש (שם) פירש :כי היא חייכם – התורה היא זו המחברת את כל ישראל לשורש החיים .הוא מבחין בין התורה שנכתבת ונשארת ,לבין התורה שנלמדת ונהיית לחיים ממש ,ומצביע על כך שהחיות האמיתית נמצאת במקום שבו התורה מתעוררת לחיים. כלי יקר (שם) ביאר :אין חיים לאדם בלי שיהיה קשור בתורה ,ויותר ממה שהתורה צריכה אותנו – אנחנו זקוקים לה לחיות .בדבריו הוא מחדד שכאשר אדם מחזיק לומדי תורה ,הוא כותב את התורה בלבבותיהם ,וזהו חיבור עמוק יותר מסתם החזקה פיזית. נצלול כעת לעומק ים התלמוד ,אל המקום שבו האותיות הופכות לחיים ואל עומק הסוגיה המבקשת לדעת היכן שורה הקדושה ,האם בדומם המקודש או בנפש העמלה בתורה .אנו עומדים לפני הכרעה גדולה ,והגמרא מציבה בפנינו את המדדים הטהורים ביותר לערך הממון והקדושה ,כשאנו בוחנים את גבולות היכולת שלנו להקריב למען לימוד התורה. בגמרא (מסכת מגילה דף כז ע"א) אמרו :תנו רבנן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה .הגמרא מעמידה את חומרת האיסור למכור חפץ מקודש ,אך דווקא מתוך היתר המכירה הנדיר למען הלימוד ,אנו למדים שהתורה שבעל פה והלימוד החי הם העומדים בראש סולם העדיפויות ,שכן לולא הלימוד ,הספר נשאר חפץ חסר חיים ,ואין כוחו של הכתוב גדול מכוחו של הלומד. רש"י (שם ד"ה אלא ללמוד תורה) ביאר :להתפרנס בשעה שהוא לומד .הוא מדגיש כי ההיתר למכור את הקודש נובע מהצורך הקיומי של הלומד ,ובכך הוא מראה לנו שקדושת הלומד
ךליו תשרפ
וקדושת הספר מתמזגות ,והספר הוא כלי להעמיד תורה חיה ,וברגע שהצורך בלימוד עולה, הוא מאפיל על קדושת החפץ עצמו. בתלמוד (מסכת שקלים סוף פרק ה) מובא :רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיה הוון מטיילין באילין כנישתא דלוד ,אמר ליה רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיה כמה ממון שקעו אבותי כאן ,אמר ליה וכמה נפשות שקעו אבותיך כאן .הירושלמי זועק את הזעקה הנצחית – השקעה במבנים ובחפצים ,חשובה ככל שתהיה ,אינה משתווה להשקעה בנפשות העמלות בתורה ,שכן אלו הן הספרים האמיתיים של עם ישראל ,והן אלו שמחזיקות את העולם בעמלן. הפני משה (שם) ביאר :שכוונת רבי הושעיה הייתה לומר שאין ערך לממון המושקע בבניינים ובכתיבת ספרי תורה מפוארים אם אין לימוד תורה אמיתי ,שכן הנפשות העמלות הן החיות את המקום .הביאור הוא שהתורה מבקשת אנשים ,לא רק מבנים ,והנפשות הן המנציחות את זכר ההורים באופן שאין לו סוף ,שכן תורה שנלמדת היא זו המאירה באור יקרות גם לאחר שהאדם כבר אינו איתנו. נבוא כעת בשערי הראשונים ,עמודי התווך של מסורתנו ,אשר בחוכמתם הנשגבה ידעו לזקק את התמצית הפנימית של כל מצוה ולהורות לנו מהי הדרך הישרה והנעלה ביותר להביא את התורה אל חלל העולם ,מתוך הבנה שכל פרוטה שבידינו היא זכות שניתנה לנו כדי להוסיף אור וחיים. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י) כתב :כל עיר שאין בה תלמידי חכמים יושבים בה תכף ,סופה ליחרב .ביאור הדברים הוא שקיומה של התורה באמת אינו תלוי בקירות או בכתב המונח בארון ,אלא במי שנפשו קשורה בלימוד ,ואם אין כאלה שמחזיקים את התורה בפי ה' ,הרי שאין משמעות למבנים ולחפצים המפוארים ככל שיהיו .הנחייתו היא ברורה – העיר זקוקה לחיים ,לא לדומם ,ועל כן העדיפות להחזקת הלומדים היא קריטית לעצם קיום העיר. בעל ספר החינוך (מצוה תרי"ג) ביאר :שמצות כתיבת ספר תורה היא כדי שיהיה לכל אחד ממנו ספר מוכן בידו ללמוד ממנו תמיד ולא ישאילנו .הלימוד העולה מכאן הוא שהתורה, בבסיסה ,אינה מיועדת להערצה מרחוק ,אלא ללימוד מתמיד .אם התורה הופכת לחפץ קדוש שאינו נלמד ,היא מאבדת את תכליתה המקורית .הדגש הוא על כך שהספר הוא כלי עזר ללימוד ,ואם אנו יכולים להשיג את תכלית הלימוד על ידי תמיכה במי שחי את התורה, הרי שזהו קיום המצוה בשלמותה. הרמב"ן (דברים פרק ל פסוק כ) חידש :כי התורה היא חיי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא. בהעמקה פשוטה הוא מלמדנו כי התורה אינה נמדדת ביופי האותיות ,אלא ביכולתה להחיות את הנפש .ככל שהתורה מגיעה לידי ביטוי מעשי וחי יותר בקרב לומדיה ,כך היא משפיעה יותר חיים על הלומד ועל המקיים אותה .השקעה בממון למען החיית הנפשות העוסקות בתורה היא למעשה הזנה של נשמת האומה כולה ,וזו דרך ההנצחה הגבוהה ביותר האפשרית. רבנו בחיי (פרשת ניצבים) ביאר :כי אהבת השם ותורתו מתבטאת בראש ובראשונה בהשתוקקות של האדם להנחיל את התורה הלאה .הוא מסביר כי כל יהודי נדרש להיות
שותף בהעמדת התורה ,וכאשר אדם נותן מכספו כדי לאפשר לאחרים לשקוד על תלמודם, הוא הופך את התורה לדבר חי ופועם ,ובכך הוא משיג את רצון ה' באופן הנעלה ביותר. נבוא כעת אל דברי האחרונים ,הפוסקים אשר הציבו את גדרי המצוה הלכה למעשה בתוך מציאות החיים המשתנה של הדורות האחרונים ,ואשר הכריעו בשאלת ההשקעה הנכונה של הממון – האם להקדישו לקלף או לחיי התורה החיים בלב הלומדים. הרמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רע סעיף א) כתב :כי אף שיש מצוה לכתוב ספר תורה, הרי שאין רשאי למכרו אלא כדי ללמוד תורה או לישא אשה .ביאור הדברים הוא שהתורה העמידה את הלימוד עצמו כערך נעלה שקודם גם לחפץ הקדוש ביותר ,ומכאן אנו למדים שקדושת הלימוד והעיסוק בתורה חיה היא התכלית האמיתית שבשלה הכל קיים. החתם סופר בתשובותיו (יורה דעה סימן רפד) כתב :שבדורות אלו מצות כתיבת ספר תורה מתקיימת בעיקר בקניית ספרים ללימוד ,שכן אז היה ספר התורה כלי הלימוד היחיד ,ואילו כיום הלימוד מתבצע בספרי הפוסקים .הלימוד הוא שהתכלית אינה הכתיבה עצמה אלא האפשרות ללמוד ,ומי שמאפשר לאחרים ללמוד תורה מקיים את המצוה בהידור רב. הפרי חדש בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רע סעיף א) הדגיש :כי עיקר מצות כתיבת ספר תורה היא כדי שילמדו ממנו בפועל ,ואם הספר אינו משמש ללימוד ,הרי שהמצוה נותרת טקסית וחסרה .מתוך כך הוא מבאר שמי שתומך בלומדי תורה המקיימים את התורה ביום ובלילה, הרי הוא המקיים את לב ליבה של מצוה זו. הפרי מגדים במשבצות זהב (יורה דעה סימן רע סעיף א) עמד על כך :שהמעלה הגדולה בכתיבת ספר תורה היא לימוד התורה הנובע ממנה ,ובלא זה נשארה המצוה חיצונית בלבד .הלימוד הוא שפרנסת תלמידי חכמים היא הקדימה הראויה ,שכן היא עצם חיות התורה הממשיכה את קיומה לדורות. הנודע ביהודה במהדורה תניינא (יורה דעה סימן רמה) ביאר :כי המצוה של כתיבת ספר תורה היא תכליתית רק כאשר היא מביאה לידי לימוד בפועל ,וכל השקעה שמביאה לידי הגברת לימוד התורה עדיפה על פני כתיבת ספר תורה שאינו מנוצל ללימוד. המהר"ם שיף בחידושיו (סוף מסכת חולין) ציין :כי כלי קודש נמדדים בתכליתם ,וספר תורה מעלתו הוא כאשר ממנו לומדים .הוא מחדש שפרנסת לומדי תורה היא מעלה גדולה פי כמה, כי היא מביאה את התורה לידי מעשה בפועל בלבבות. החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן עא) פסק :כי מי שתומך בלומדי תורה יש לו זכות עצומה יותר ממי שכותב ספר תורה בלבד .הוא מבאר כי הספר הוא אמצעי ללימוד ,אך הלומדים הם עצם החיים ,והמחזיקם נעשה שותף מלא בכל מצוה ומצוה שהם מקיימים. הערוך השולחן ביורה דעה (סימן רע סעיפים ב-ד) כתב :כי זמננו שונה מזמן חז"ל ,וספר התורה אינו משמש עוד כלי הלימוד העיקרי .לכן מי שתורם להחזקת לומדי תורה או להדפסת ספרי לימוד ,מקיים את התכלית האמיתית והשלמה של מצות כתיבת ספר תורה.
ךליו תשרפ
הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן פג) הורה :כי בזמננו ראוי יותר להעדיף החזקת תלמידי חכמים על פני כתיבת ספר תורה ,מפני שהחיוב של כתיבת ספר תורה מתפרש כהעמדת כלי לימוד ,וכלי זה מתקיים כיום בעיקר בספרי התלמוד והפוסקים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן כד) ביאר :שמצוה גדולה לכתוב ספר תורה ,אולם בזמננו עיקר המצוה מתגשמת בהדפסת ספרים ובהחזקת לומדי תורה .הוא הכריע שעדיף בהרבה להשקיע בפרנסת תלמידי חכמים ,כי כל לימוד ולימוד שלהם עולה לזכותו של המחזיקם. מו"ר הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קסג) פסק :שבדורנו מצות כתיבת ספר תורה מתבטאת ברכישת ספרי לימוד ותמיכה בלומדי תורה ,ולא בעצם כתיבת ספר תורה המונח בארון ,וזוהי הדרך האמיתית להעמיד תורה חיה. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (חלק ד סימן רנח) כתב :שכל מצות כתיבת ספר תורה בזמננו משתנה ,ותכליתה העיקרית היא החזקת התורה החיה והנלמדת .לכן עדיפות ברורה יש למי שמשקיע בפרנסת לומדי תורה ,שהרי הם הם נושאי התורה בגופם ובנפשם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן סו) הכריע :שגם בזמן הזה יש מעלה גדולה בכתיבת ספר תורה ,אך כאשר יש כבר ספרי תורה בבית הכנסת ,המעלה הגדולה יותר היא בהחזקת תלמידי חכמים ,מפני שזו קדושת חיים שמתקיימת יום יום ושעה שעה. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י חו"מ סימן יא) ביאר :כי בזמנינו ,כאשר רבים מאחינו בני ישראל נקלעים למצוקה כלכלית המאיימת על שלמות לימודם ,הרי שהקמת קרן תמיכה או סיוע ללומדי תורה נחשבת כצדקה המעולה ביותר ,שכן היא מונעת מהאדם ליפול לעוני ומאפשרת לו להמשיך בשקידה בתורתו .לפי דבריו ,הזכות של הנפטרים עולה ומתעלה בכל פעם שיהודי אחר ניצל מחרפת מחסור וממשיך לעסוק בתורה ,שכן זכות הרבים תלויה בו ,ואין לך עילוי נשמה גדול מזה המאפשר לעוד נשמה בישראל לעסוק בתורה ללא דאגות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן סד) ביאר :כי הנצחת ההורים על ידי החזקת לומדי תורה היא גילוי של אהבה שאינה תלויה בדבר ,שהרי כתיבת ספר תורה היא אמנם מעשה קדוש ,אך עזרה לזולת היא המשך ישיר של דרך החיים של האדם שקיבל את תורתו מאבותיו .הלימוד הוא שההורים נחת רוחם הגדולה ביותר היא לראות את בניהם הולכים בדרכי התורה והחסד ,ובכך הופכים את החיים למפעל של קידוש השם מתמשך ,דבר שבו הנשמה מוצאת מנוחתה ושלוותה בתוך מעשה חסד חי ונושם. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (בבא מציעא דף ל ע"ב) הביא בשם חמיו הגרי"ש אלישיב כי אף שבפשטות מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה מן התורה ,מכל מקום בזמננו הקמת גמ"ח או תמיכה בתלמידי חכמים עדיפה .טעמו הוא כדברי השאגת אריה שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות ולכן קשה לקיים את המצוה כראוי ,ועוד שכתיבת ספר תורה היא מצוה חד פעמית ואילו החזקת תלמידי חכמים מקיימים בו מצוה בכל רגע ורגע של
לימוד .הלימוד העמוק הוא שהמציאות השתנתה ,והרצון לקיים את התורה בצורה השלמה ביותר מחייב אותנו לעיתים להעדיף אפיקים שבהם המצוה חוזרת וניעורה בכל פעם מחדש. מתוך דבריהם של גדולי הדור עולה הכרעה בהירה :התורה מבקשת חיים .כאשר אנו ניצבים מול סכום כסף משמעותי ,עלינו לזכור כי המטרה אינה להוסיף עוד חפץ לארון הקודש ,מפואר ככל שיהיה ,אלא להוסיף עוד נשימה של תורה בעולם .הלב המבקש להנציח אינו מחפש את הכתר החיצוני ,אלא את הכתר הפנימי – את תורתם של לומדים שחיים, נושמים ופועלים בעולם בזכות הנדיבות הזו .הפתרון המעשי ,כפי שעולה מכל הפוסקים, הוא ברור :אם בבית הכנסת ישנם כבר ספרי תורה מהודרים ,הרי שהשקעת הממון בהחזקת לומדים היא לא רק בחירה נכונה ,היא הבחירה המהודרת ביותר ,זו שהופכת כל דולר לחיים נצחיים שאינם פוסקים לעולם. נבוא כעת אל שולחן ההכרעה ,אל המקום שבו התורה המופשטת פוגשת את המציאות המורכבת של חיי הקהילה והפרט ,ונבחן את הנפקא מינות העולות מן הדיון ההלכתי אל פני השטח של המעשה בפועל ,בבואנו להחליט כיצד להנציח יקירים שאינם עוד עמנו וכיצד לנתב את הממון לשם שמים בדרך המועילה ביותר. הנפקא מינה הראשונה והיסודית ביותר נוגעת למצב בבית הכנסת שבו מבקש האדם להנציח את הוריו .אם מדובר בבית כנסת שאין בו ספר תורה כשר או שספר התורה שבו פסול ואינו ניתן לתיקון ,הרי שהחובה הראשונה והקודמת לכל היא כתיבת ספר תורה .במקרה זה, אין כל התלבטות ,שכן ללא ספר תורה אין קיום למצות קריאת התורה בציבור ,וכל השקעה אחרת ,חשובה ככל שתהיה ,אינה יכולה לבוא במקום המצווה הבסיסית הזו שהיא עמוד השדרה של כל קהילה יהודית .הקמת תורה בציבור היא הצעד הראשון והמחייב ביותר. הנפקא מינה השנייה עולה כאשר אנו בוחנים את טיב הזיכרון שאנו מבקשים להותיר. אם המטרה היא להשאיר שם וזכר שיהיו ניכרים לעין כל ,כעין עמוד מצבה רוחנית במקום התפילה ,הרי שכתיבת ספר תורה מעניקה ביטוי גשמי וקבוע לזכר ההורים .אולם ,אם המטרה היא עילוי נשמה פנימי ,כזה הפועל בנבכי הנפש ובחיי התורה של העם ,הרי שהשקעה בלומדי תורה היא בעלת עוצמה שאין שנייה לה .כאן עלינו להכריע בין זיכרון שהוא דומם ומקודש לבין זיכרון שהוא חי ופועם ,כאשר האחרון מניב פירות רוחניים יום-יומיים המלווים את הנפטר בכל רגע של לימוד. הנפקא מינה השלישית מתמקדת בזהות הלומדים ואיכותם .השקעה בהחזקת תלמידי חכמים אינה מונוליטית .יש הבדל עצום בין תמיכה במי ששוקד על תלמודו ושואף לגדול בתורה לבין תמיכה במי שאינו מנצל את זמנו כראוי .ההכרעה להעדיף החזקת לומדי תורה על פני כתיבת ספר תורה מותנית בכך שהממון אכן מגיע לידיים הנכונות ,לידיים המגדלות את תורת ישראל ,שהרי רק תורה אמיתית היא זו המהווה תחליף לקדושת הקלף. הנפקא מינה הרביעית נוגעת למציאות שבה האדם ניצב מול סכום כסף מוגדר ,כפי המקרה שלנו .בסכום של חמישים אלף דולר ניתן לרכוש ספר תורה מהודר ומפואר ,אך מנגד ניתן
ךליו תשרפ
להעמיד קרן שתפרנס תלמידי חכמים במשך שנים רבות .השאלה אינה רק מה המצווה ,אלא מהו היקף ההשפעה .כאשר אדם בוחר בקרן של תורה ,הוא בעצם פורס את זכות הוריו על פני זמן רב ,ויוצר שרשרת ארוכה של תורה שאינה פוסקת ,בעוד ספר תורה ,מרגע שנכתב, עומד בחשיבותו וקדושתו אך אינו מתרחב ואינו מצמיח עוד לומדים באופן ישיר. הנפקא מינה החמישית עוסקת ביחסו של האדם עצמו למצווה .ישנם בני אדם שנפשם דבקה בחפצים מקודשים ומרגישים קירבה יתרה לה' דרך אחיזה פיזית בתורה הכתובה, ומאידך ישנם כאלה שמרגישים את הדיבור והלימוד כקרבת אלוהים האמיתית .הכרעה זו אינה רק הלכתית ,אלא היא גם נפשית; האדם צריך לבחון היכן הלב שלו מוצא את מנוחתו והיכן הוא מרגיש שהוא באמת מקיים את רצון הוריו ,שכן הנצחה אמיתית צריכה לבוא מתוך חיבור ורצון שלם של הבן אל דרך הוריו. נבוא כעת אל רובד העומק המחשבתי ,אל המקום שבו אנו מנסים להבין את נפש האדם המבקש להעלות את נשמת הוריו אל המרומים .הדיון אינו רק שאלה של השקעת כספים, אלא הוא שיקוף של יחסי גומלין נצחיים בין הדורות ,ובו אנו מבקשים לברר מהו המטען הרוחני שבאמת נוגע בנשמתם של הנפטרים .אנו יוצאים מן העולם הטכני של ספרי חשבונות אל העולם המטאפיזי ,שם הנשמה אינה מבקשת כבוד חיצוני אלא השתקפות של הערכים אותם הנחילה בחייה. הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ב פרק ג) ביאר :כי הנשמה בעולם האמת אינה זקוקה לחפצים, אלא לחיבור אל האור האלוקי שמתגלה במעשי בני האדם כאן בעולם הזה .הוא מחדש שהפעולה שמקשרת את הבן אל האב אינה תלויה בחפץ עצמו ,אלא במידת החיבור של המעשה אל השורש הרוחני של הנשמה .הביאור הוא שהעילוי הגדול ביותר לנפטר הוא כאשר הבן ממשיך את המפעל שהאב היה חפץ בו ,שכן אז השפע המגיע למטה חוזר ומעלה את הנשמה למדרגות נשגבות. השפת אמת (פרשת ניצבים שנת תר"ל) חידש :כי התורה היא אור חיים שמתחדש בכל רגע ורגע ,ומי שזוכה להיות שותף בהפצת התורה הוא שותף בחיים עצמם .הוא מבאר כי הנשמה נהנית מכל רגע שבו התורה נעשית מוחשית ומעשית ,שכן זהו הרגע שבו הקשר בין העולמות נהיה גלוי לעין כל ,וכל עוד המעשה מביא להוספת תורה בעולם הרי הוא עילוי נשמה עצום המזרים חיות לתוך עולם הנשמות. הנתיבות שלום (מאמרי תורה ,פרק הלימוד) ביאר :כי אין מעשה של אדם מנותק ממה שקדם לו ,וכל פעולה שאדם עושה הריהי המשך ישיר של ההשפעה שקיבל מהוריו .הלימוד הוא שהקמת קרן לתמיכה בלומדי תורה או כתיבת ספר תורה הן אפיקים שונים לאותו יעד – השארת חותם שבו הנשמה של ההורים ממשיכה לפעול בעולם הזה ,והבחירה ביניהם צריכה להיעשות מתוך בחינה היכן הנשמה תמצא את מנוחתה ושלוותה הגדולה ביותר .לפי דבריו, המנוחה הזו נמצאת שם ,במקום שבו התורה נלמדת באמת ,מתוך עמל ויגיעה של אמת. הראי"ה קוק בספרו אורות התורה (פרק ד) ביאר :כי התורה היא אינה רק אוסף של הלכות,
אלא היא הנשמה הלאומית של כנסת ישראל ,וכל אחד מאיתנו הוא אות בספר החיים הזה. הוא מחדש שכל פעולה של החזקת לומדי תורה היא כתיבת אות חדשה בתוך הנשמה הכללית ,ומי שעושה כן הרי הוא מנציח את זכר הוריו בתוך הנצח של עם ישראל כולו, מקום שבו אין שום דבר הולך לאיבוד ושום פעולה אינה נשכחת. נראה לבאר כי המבט המחשבתי כאן הוא שהתורה מבקשת מאיתנו לצאת מהתפיסה של הנצחה כחפץ אל התפיסה של הנצחה כהמשכיות .ספר התורה הוא עמוד האש ,וגמילות החסדים היא עמוד הענן ,ושניהם יחד מובילים את האדם בדרכו .העילוי לנשמה אינו נמדד בשאלה מה השארנו מאחור כחפץ קפוא ,אלא בשאלה האם הותרנו עולם חי יותר ,חסד רב יותר ,ואהבת תורה עמוקה יותר .הנשמה מתעלה כאשר היא רואה שהיא הצליחה להנחיל בבניה את היכולת להוציא את האור מן הכוח אל הפועל ,בכל דרך שהיא ,וכל דולר המושקע בחיים של תורה הופך לזכות קיימת שמרקידה את נשמות ההורים בהיכל השמים. נבוא כעת אל מחוזות הנפש הפנימיים ,אל המקום שבו האדם נדרש לשאול לא רק מה נכון לעשות ,אלא מי הוא רוצה להיות בעקבות המעשה הזה .הלב הכואב והמתגעגע להוריו מבקש למצוא שפה משותפת עם השמים ,שפה שלא תהיה רק שפה של כסף וחפצים ,אלא שפה של חיים ,של אמונה יוקדת ושל המשכיות רוחנית שאין לה סוף .אנו עומדים מול ההתלבטות – קלף מול לב ,ספר מול מעשה – ומבינים שהבחירה היא מראה לנשמת האדם ולדמותו המוסרית של מי שרוצה להמשיך את שלשלת הדורות בדרך הישרה ביותר. רבי ירוחם ליבוביץ (דעת חכמה ומוסר חלק א) ביאר :כי כוחה של הנתינה אינו תלוי בכמות הממון אלא בשבירת הקליפה של האנוכיות .הוא מדגיש כי כאשר אדם בוחר להקים קרן תמיכה או להחזיק לומדי תורה לעילוי נשמת הוריו ,הוא בעצם מוציא את עצמו מעצמו, הוא יוצא אל הזולת ומגלה את החסד האלוקי הפועם בקרבו ,וזוהי הנצחה שנוגעת בשורש הנשמה שרוצה להשפיע לעולם ,ובכך הוא מקיים את רצון הוריו שחפצו לראות את בנם איש חסד ואיש אמונה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (אהבת חסד חלק ב פרק כב) חידש :כי מי שתומך בלומדי תורה ,הופך להיות שותף מלא בכל תיבה שהם הוגים ,וזהו עילוי נשמה שאינו פוסק לעולם .הלימוד הוא שהתורה של הלומד אינה תלויה במקום או בזמן ,אלא היא אש תמיד המאירה את נשמת הנפטרים ,והמחזיק בתורה זו זוכה להיות כמי שלמד בעצמו ,שהרי ללא תמיכתו ,אור התורה לא היה בוער בעוצמה שכזו. רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות קמז) ביאר :כי הנשמה נמשכת אל מקום העיסוק שלה ,וכל אדם שמשקיע את ממונו וליבו במקום של קדושה ,הרי הוא קושר את נשמתו ואת נשמות הוריו אל המקום הזה לעד .הרעיון הוא שזכר ההורים אינו תלוי בלוח הנצחה או בספר תורה כבוי ,אלא בכך שהדור הבא ממשיך את המנגינה שהם התחילו ,וכל פעולה של עזרה ללומדי תורה היא הדהוד של חייהם ,והתורה נחשבת כחיה וקיימת כאשר היא מוצאת את ביטויה בחיי האדם ובמעשיו. רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר מאמר יב) הדגיש :כי דבקות האדם בתורה נעשית על ידי
ךליו תשרפ
השותפות ,ומי שזכה להחזיק תלמידי חכמים הרי הוא כמי שלמד בעצמו תורה יומם ולילה. הלימוד העמוק הוא שהאמונה אינה מחפשת את הדרך המפורסמת ביותר ,אלא את הדרך האמיתית ביותר ,זו שמרגישה שהיא ממשיכה את דופק החיים של הנפטרים בתוך העולם הזה .הנהגת האדם צריכה להיות כזו שבה הוא שואל את עצמו בכל בוקר :האם המעשה שאני עושה היום מוסיף אור ,חסד ותורה לעולם ,כפי שהם היו רוצים לראות? זוהי הדרך שבה הנשמה נחה בנחת ,והיא רואה את בניה בונים עולם של תורה וחסד לזכרה. נראה לבאר כי החיבור לאמונה ולהנהגה כאן הוא מוחלט .אדם המאמין שהוריו עדיין חיים ומשפיעים ,יבחר להנציח אותם בדרך שבה השפעתם תמשיך להתרחב .אם הם היו אנשי חסד ,הרי שהחזקת הלומדים היא החיבור הטבעי ביותר לנשמתם .האמונה אינה מחפשת את החפץ החיצוני אלא את הלב הפנימי ,וכל פעולה המקרבת אותנו לרצון ה' היא הצעד הנכון ביותר למען הנשמה .ההנצחה האמיתית היא כאשר האדם לוקח את הממון שזכה לו, ומקדש אותו להיות דלק לאור התורה ,ובכך הוא מראה שכל מה שקיבל בחיים הללו ,הוא רק אמצעי כדי להוסיף עוד ועוד תורה לעולם ,ובכך נשמת הוריו מוצאת מנוחתה ושלוותה בתוך המציאות הזו ,בבחינת צרורה בצרור החיים. בטרם יכריע האדם אם ידו מושטת לכתיבת ספר תורה או להקמת קרן של גמילות חסדים והחזקת לומדי תורה ,עליו לעצור ולהטות אוזן פנימה אל נבכי הנפש ,ולשאול ביושר גמור: מהו הקול המניע את ידי? האם זהו קולו של הלב המבקש לעשות נחת רוח להוריו בעולמות עליונים ,או שמא זהו קולו של האני ,המבקש לעצמו הנצחה ,פרסום או הרגשת סיפוק אישי? המבחן האמיתי אינו טמון ביופי האותיות על הקלף ולא בסכום הכסף המצטבר בקרן ,אלא במקום שממנו יוצאת הפעולה ,בנקודה שבה הרצון האנושי פוגש את הרצון האלוקי .כל פעולה של הידור מצוה דורשת מאיתנו לחדור אל רבדי הנפש ולבדוק מהו המניע האמיתי בדרכנו אל ההיכל או אל המעשה. רבנו יונה בחיבורו שערי תשובה (שער ג) ביאר :כי שורש כל העבודה הוא הזכות והטהרה, שכן כל מעשה חיצוני ,מפואר ככל שיהיה ,אינו עולה למרום אם אינו נובע מתוך לב המבקש אמת .הוא מחדד כי המצפן של האדם צריך תמיד להצביע על נקודת האמת ,ושמא הנפש מחפשת את כבודה העצמי במסווה של כבוד שמים ,והדרישה הזו היא העומדת בבסיס הדיון שלנו – האם הוצאת הספר או הקמת הקרן הם ביטוי ליראה או שמא הם ביטוי לרצון אנושי עמוק שרוצה לקבל הכרה. הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק כ) חידש :כי הסכנה הגדולה ביותר של האדם היא השקר העצמי ,שבו הוא מטעה את עצמו לחשוב שמעשיו הם לשם שמיים ,בעוד שבפנים פנימה רובצת לה גאוות הלב .הלימוד הוא שהאדם חייב לעשות בירור עמוק בנפשו ,ולבחון האם הוא באמת חרד לכבוד התורה או לזכר הוריו ,או שמא חרד הוא רק לרושם שייווצר בעיני הבריות ,שכן היראה האמיתית אינה זקוקה לקהל שיריע ,אלא רק לנוכחותו של ה' יתברך בלב. הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א עמוד רעא) ביאר :כי כוחה של הנתינה
האמיתית נמדד רק כאשר האדם מוותר על האני שלו למען מטרה נעלה יותר .ההרחבה היא שכל פעולה של הנצחה המבקשת לצאת מגדר ה"אני" אל עבר עולם החסד והתורה היא זו המזככת את הנפש ,והיא זו שמעניקה את המנוחה הנכונה לנשמות ההורים ,שכן הם רואים את בנם הופך למקור של השפעה בעולם ,ולא רק למי שעוסק בהנצחה אישית. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם מורה לנו שבכל מעשה של הידור מצוה ,עלינו להניח את האני שלנו בצד .כאשר אדם בוחר בדרך של הנצחה ,עליו לשאול :האם הייתי עושה זאת גם אילו הייתי לבדי ,ללא כל ידיעה של הבריות? אם התשובה היא כן ,הרי שהמעשה טהור .אך אם התשובה מלווה בהססנות ,הרי שהמצפן מאותת על צורך בתיקון .זהו העומק המוסרי של הסוגיה – התורה מבקשת אותנו לא לשמש עבורה כמצע למפגן כוח אנושי ,אלא להיות עבורה כלי קיבול ענווים ,הזוכים להביא את השכינה לתוך הלב ולתוך העולם ,בדרך המביאה נחת רוח לנשמות ההורים בדרכם אל המנוחה הנכונה. באנו אל סיומו של הבירור ,אל הנקודה שבה התורה נטמעת בנפש והופכת לחלק מההוויה היומיומית שלנו .השאלה המורכבת בדבר כתיבת ספר תורה לעומת הקמת קרן תמיכה בלומדי תורה אינה רק הכרעה טכנית ,אלא היא בוחן לדרך שבה אנו מבקשים לחקוק את נשמתם של הורינו בעולם החיים .מתוך העיון המעמיק בים הגמרא והפוסקים עולה כי התורה ,בצוותה את האדם בחיים ,אינה תובעת רק דיו על קלף ,אלא תובעת מאיתנו להפוך את חיינו לשיר אחד ארוך של חסד ותורה. מסקנת הדברים היא ברורה :בעוד מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה יסודית ויקרה מפז, הרי שבמציאות ימינו ,כאשר בבתי הכנסת מצויים ספרי תורה ועיקר העיסוק הוא בהפצת תורה ובלימודה ,ובשעה שאנו מבקשים עילוי נשמה שיהיה פועם ,חי ונושם – הרי שהחזקת לומדי תורה עדיפה .הלימוד והסיוע הופכים את זיכרון ההורים למנוע של חסד ,שבו בכל רגע של לימוד שהרווחנו ,זכותם של ההורים ניצבת איתנה ,ממשיכה לתמוך ,ממשיכה להעמיד תורה בישראל ,וממשיכה לחיות את דרכם. התובנה המעשית לחיים היא פשוטה אך מחייבת :עלינו להפסיק לחפש את ההנצחה רק במעשים חד פעמיים ודוממים ,ולהתחיל לבנות ספר תורה אישי ויומיומי .כל יום שעובר הוא דף חדש ,וכל מעשה טוב ,כל סיוע לזולת ,כל לימוד משותף עם חבר או עם בן משפחה, הוא אות שנכתבת בספר הזיכרון של נשמת ההורים .ההורים אינם זקוקים למונומנטים קרים של אבן או קלף מונח בארון ,הם זקוקים לכך שנחיה את דרכם ,שנמשיך את המנגינה שהם התחילו ,ושנהפוך את הבית שלנו ,את הקהילה שלנו ואת המעשים שלנו למקום שבו השכינה חפצה לשכון. נסיים את הדיון במבט לעתיד :הכוח לבחור בדרך של חסד והחזקת לומדים אינו גורע מכבוד התורה ,אלא הוא הוא הביטוי העילאי ביותר שלה .התורה שייכת למי שחי אותה, לא למי שרק מחזיק אותה .כאשר אנו משקיעים בחיים של אחרים ,אנו כותבים את השירה האמיתית של הנצח ,אותה שירה שמלווה את עם ישראל מדור לדור ,שירה שאינה תלויה בזמן ,אלא תלויה בלב פתוח ,ביד מושטת ובנשמה שבוערת ברצון להוסיף טוב בעולם.