האם ישנה מצוות קריאה במשנה תורה, בזמן שאין מלך על ישראל? הוכח מפרשת השבוע!

בירור האם קריאת משנה תורה ומעמד הקהל תלויים בקיומו של מלך או שניתן לשמר את יסוד המצווה גם בהיעדר מלכות.

ךליו תשרפ

עיקר העניין: ספר התורה והקרן לתמיכת לומדי תורה הם שני גוונים של אותו אור אלוקי המאיר את נשמות הורינו בעולם העליון .אין כאן מלחמה בין קדושת הדיו לקדושת המעשה, אלא חיבור מושלם בין העבר לעתיד המתרחש בלב ההווה .בעוד הספר מקדש את השתיקה של ההיכל ,התמיכה בתורה משחררת את הצעקה של החסד אל רחובות העיר ,והופכת את הנתינה לשפת אם של הנשמה .נבחר להנציח בדרך שממשיכה להזרים חיים ,כי שם ,בתוך כל מילה של לימוד ובתוך כל לומד שמתחזק ,נשמות ההורים רוקדות את השיר המשותף שלנו .בואו נכתוב את התורה לא רק על גווילים ,אלא בתוך החיים עצמם ,כי הזיכרון החי הוא הכתר האמיתי שנוכל להניח על ראשם בעולם שכולו נצח. כאשר האדם ניצב מול הדילמה בין הנצחה באבן לבין הנצחה בנפש ,עליו לזכור כי הנצח אינו טמון במונומנטים דוממים המונחים בארון ,אלא באש התורה הבוערת בלבבות הלומדים .השקעה בלומדי תורה היא כתיבת ספר חיים שאינו נגנז לעולם, הממשיך להיכתב בכל רגע של עמל ועיון .בכך הופך האדם את כספו למקור חיות רוחני ,המעניק לנשמות ההורים מנוחה בצרור החיים ,ומוכיח כי הבחירה בחיים היא הדרך הנשגבה ביותר לחקוק זיכרון נצחי בשמיים ובארץ.

האם ישנה מצוות קריאה במשנה תורה ,בזמן שאין מלך על ישראל? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ירושלים של מעלה יורדת מטה ,בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה .האוויר הררי וצלול ,נקי מכל רעשי החולין ,וריח מיוחד של התעלות עומד בחלל האוויר ,מעין ריח של קדושת הקהל הממלאת את המרחב כולו .רבבות רבבות מישראל ,גברים נשים וטף, מתכנסים כולם יחד בעזרה ,כולם דוממים ,נרגשים ,עיניהם נשואות אל מרכז העזרה ,שם ניצבת במה גדולה של עץ ,עץ מלא הוד ,דומם ומצפה .המלך ,מי שנושא על כתפיו את דאגת האומה ,עולה עליה .דממה דקה משתררת .לא רעש של מחנות ,לא שאון המונים ,אלא שתיקה רועמת שבה אפשר לשמוע את פעימות הלב של העם כולו .המלך פורש את ספר משנה תורה, וקולו ,קול שבוקע מעומק הלב ומרטיט את הנשמות ,קורא באזני העם :מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם .זהו מעמד ההקהל ,רגע שבו הזמן נעצר מלכת ,שבו ברית קדומה מתחדשת ,שבו המלך והעם הופכים לאחד סביב דבר ה’. אך בתוך השקט הזה ,בתוך המחזה המרהיב הזה ,צפה ועולה שאלה נוקבת ,חדה כתער, המטלטלת את היסודות .אנו מסתכלים על דורותינו ,על דורות ללא כתר ,ללא כיסא מלכות. האם המצוה העצומה הזו ,המעמד המכונן הזה של עם ישראל ,נגזר גורלו להיעלם יחד עם

המלוכה? האם בהיעדר מלך ,המצווה בטלה מן העולם ,והעם נותר ללא הקהל? או שמא החכמים ,זקני הדור ,ראש הסנהדרין ,או כל מי שנושא את דגל הרוח ,נכנסים תחת האלונקה וממלאים את מקום המלך? השאלה הזו אינה שאלה הלכתית יבשה בספרים ,היא שאלה של חיים ,של כיסופים ,של רצון אמיתי של עם ישראל להתחבר לתורתו ,גם כשאין יד המלך מוליכה אותם .אנו עומדים כאן ,אל מול דברי הגמרא והפוסקים ,מבקשים לדעת :האם הקהל הוא חובה המוטלת על המלוכה ,או שמא הוא רכושם של כלל ישראל ,שגם ללא מלך ,נשמתם צמאה להתקהל ולהישמע לדבר ה’. בהמשך לבירורנו ,נביא את הפסוקים המהווים את שורש המצוה בתורה ,כדי לעמוד על משמעותם המדויקת והעמוקה. התורה מצווה אותנו :ויצו משה אותם לאמור מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות .בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם (דברים לא ,י-יא). פסוקים אלו מגדירים לנו את מסגרת הזמן והמקום ,אך יותר מכל את המעמד עצמו .נראה לבאר כי המצוה אינה טכנית בלבד ,אלא היא בונה את הקשר שבין המלך או המנהיג לבין העם ,ואת הקשר של העם כולו למקור האמונה. תרגום אונקלוס (דברים לא ,י) תרגם :ויפקיד משה יתהון למימר מקץ שבע שנין בזמן שנת שמיטתא בחגא דמטלא .התרגום מדגיש את הזמן ,המועד המיוחד שבו העולם מתחדש ,שנת השמיטה שבה האדם משבית את אחיזתו בקרקע ומתפנה לקריאת דבר ה’. רש"י (דברים לא ,יא) כתב :תקרא את התורה הזאת – המלך היה קורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ישראל ועד והיה אם שמוע ,ודילג לועבדתם מהרה ,וחזר וקרא עשר תעשר עד סוף ברכות וקללות ,ודילג חוץ מפרשת המלך עד אשר בנה .רש"י מבאר לנו כי הקריאה אינה סתם הקראה ,אלא מעשה המלוכה .המלך הוא הדמות המרכזית ,והסדר המדויק שהוא קורא הוא המהות של המעמד. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לא ,יא) פירש :תקרא את התורה הזאת – הטעם תקראו ,כי המלך יקרא בשם כל העם .האבן עזרא מעלה כאן יסוד חשוב – ייתכן שהקריאה נעשית על ידי המלך ,אך המהות היא פעולה של העם כולו ,המשתתף יחד בקריאה .בכך הוא פותח פתח לכך שהעיקר הוא הציבור ,והמלך הוא השליח. הרמב"ן (דברים לא ,יא) ביאר :תקרא את התורה הזאת – המלך היה קורא ,כדי שידעו הכל כי תורת ה' היא החוקה האמיתית ,והמלך כפוף לה .הרמב"ן רואה בקריאת המלך כלי חינוכי אדיר ,שבו השררה נכנעת לרוח ,ומלמדת את העם כי אנו משועבדים למלך מלכי המלכים. הספורנו (דברים לא ,יא) חידש :תקרא את התורה הזאת – המלך הוא הקורא ,כדי להודיע שגם הוא עבד התורה ככל העם ,ובזה יתחזקו בלבב העם קבלת התורה ומורא שמים .הספורנו מבאר כי אין כאן רק טקס ,אלא פעולה המבקשת להטמיע יראת שמים בלבבות ,כאשר העם רואה את המנהיג משתחווה לדבר ה’.

ךליו תשרפ

החזקוני (דברים לא ,י) ביאר :מקץ שבע שנים – רצה הקב"ה שיהיו ישראל בקיאים בתורה ושומעים אותה בכל שבע שנים מפי המלך .החזקוני מדגיש את הצורך של העם לשמוע, וכי התורה היא הלחם של הנשמה ,שצריך להתרענן בו במחזוריות של שבע שנים ,כבחינת עולם השמיטה. הכלי יקר (דברים לא ,יא) ביאר :נגד כל ישראל באזניהם – דהיינו שכל אחד ישמע כאילו הוא יחיד במעמד ,כי התורה שייכת לכל אחד ואחד ,וביחד כולם מתאחדים סביב הנקודה האחת. הכלי יקר מדגיש את כוח הקהילה ,שבו כל יחיד חש את הכלל ,וכל הכלל חש את היחיד. נראה לבאר כי כל המפרשים הללו צועדים יד ביד בביאור מטרת המצוה ,אך שונים בנקודת המבט :האם המלך הוא גורם הכרחי המגדיר את המעמד ,או שהוא כלי בלבד? השאלה הזו תלווה אותנו בהמשך הסוגיה. נצלול כעת אל ים התלמוד ,אל דברי התנאים והאמוראים המניחים את היסודות לדיון שלנו ,ונראה כיצד הסוגיה נפרסת לפנינו בבית המדרש. בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"א) מובא :תנו רבנן מצות עשה להקהיל את כל ישראל אנשים נשים וטף בכל מוצאי שביעית בעלותם לרגל ולקרות באזניהם פרשיות שבתורה שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם .מי קורא? המלך קורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ישראל ועד והיה אם שמוע ודילג לועבדתם מהרה וחזר וקרא עשר תעשר עד סוף ברכות וקללות ודילג חוץ מפרשת המלך עד אשר בנה .רש"י (שם, ד"ה המלך קורא) מבאר :דכתיב תקרא את התורה הזאת ודרשינן בספרי דהמלך מצווה לקרות. הרי לנו יסוד מוסד ,המלך אינו רק נוכח במעמד אלא הוא בעל הקריאה ,והוא הניצב על הבמה ומשמיע את דבר ה’. תוספות במסכת סוטה (שם ,ד"ה שנאמר מקץ שבע שנים) מעוררים קושיה גדולה :דקדקתי ולא מצאתי זה בספרי אלא זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד .ונראה דבר הלמד מעניינו דכתיב תקרא ומשה אמר ליהושע תקרא ויהושע מלך היה .התוספות בעצם מבקשים להבין מניין לנו שהמלך הוא הקורא ,ומעלים את האפשרות שזהו לימוד הבא ממעשה יהושע ,מה שפותח פתח למחשבה האם המלך הוא תנאי הכרחי או שמא גדול הדור העומד כמשה הוא המקיים את המצוה. בתלמוד ירושלמי במסכת סוטה (פרק ז הלכה ח) איתא :וכיון שמגיעים לפרשת המלך עומד המלך וקורא שנאמר תקרא את התורה הזאת .ובמדרש שם מובא כי אגריפס המלך היה קורא בעמידה .נראה לבאר כי הירושלמי מעמיד אותנו על עובדה היסטורית מרתקת, שאגריפס ,שמעמדו כמלך שנוי במחלוקת מבחינת הייחוס ,בכל זאת ניגש וקרא .דבר זה מלמדנו שייתכן והקריאה אינה תלויה במלכות גמורה מבית דוד ,אלא במי שנחשב כגדול הדור המנהיג את העם בפועל ,וזהו כיוון שיש בו כדי להרחיב את הדיון שלנו מעבר למושג הטכני של המלוכה.

דברי הגמרא והירושלמי מציבים בפנינו מתח מובנה :מחד ,המלך הוא הדמות המרכזית הקוראת ,ומאידך ,התבוננות במעשי העבר ,כיהושע ואגריפס ,מרמזת על כך שהתפקיד עשוי להיות תלוי בהנהגת העם ולאו דווקא בתואר המלכותי הפורמלי. נבוא כעת בשערי הראשונים ,עמודי התווך של מסורתנו ,אשר בחוכמתם הנשגבה זיקקו את התמצית הפנימית של מצות ההקהל ,ודרכם ננסה לעמוד על שאלתנו – האם המצוה מותנית דווקא במלך ,או שמא יש לה שורש רחב יותר בקהילת ישראל. הרמב"ם ,משנה תורה ,הלכות חגיגה (פרק ג הלכה ד) כתב :והמלך קורא באזניהם פרשיות אלו שהוא מצוה לקרות .מתוך לשונו הקצרה והמדויקת למדנו כי הטלת המצוה היא על המלך, והוא הדמות היחידה המופקדת על הקריאה הציבורית הזו .הביאור הוא שקדושת המעמד נובעת מהיותו של המלך ,המייצג את מלכות ישראל ,כפוף לתורה וקורא בה לפני עמו ,ובכך הוא משרה יראת שמים על הקהל כולו. ספר החינוך (מצוה תקסב) ביאר :ומצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים נשים וטף ולקרות באזניהם פרשיות ממשנה תורה והמלך הוא הקורא ,ואם לא רצה לקרות – בטל עשה זה ועונשו גדול מאד ,כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת .הלימוד העולה מכאן הוא חומרה יתרה, שכן הוא רואה במלך לא רק מי שקורא ,אלא הכתובת היחידה למצוה ,ובהיעדרו – המצוה נותרת ללא מקיים ,מה שמעורר את הקושי הגדול עבור הדורות שאין בהם מלך. היראים (סימן רסב) כתב :ומנין שבמלך דיבר הכתוב? דבר זה מדברי נביאים למדנו ,דכתיב ביאשיהו וישלח המלך ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלים ויעל מלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית .הוא מוכיח מהתנ"ך שמעמד הקריאה הוא מופע מלכותי מובהק ,ועל כן זיהה את יאשיהו כמודל למלך המקיים את המצוה ,מה שמחזק את ההנחה שהמצוה נמסרה דווקא למלכות. המאירי ,בית הבחירה למסכת סוטה (דף מא ע"א) חידש :מצות קריאת המלך בהקהל נהגה לאחר שהחלו למנות שמיטין ,לאחר י"ד שנות כיבוש וחילוק .ומכל מקום אף קודם מלוך שאול ודאי יהושע היה דינו כמלך והיה קורא ,ושאר השופטים אם לא היו מלכים מכל מקום נראה שלא תיעקר מצוה זו והיה קורא גדול שבציבור .המאירי מספק לנו כאן פתח להבנה שונה ,שכן הוא אינו מוכן לקבל שהמצוה תיעקר ,ומציע כי בעת שאין מלך ,התפקיד עובר לגדול הדור ,ובכך הוא מציל את המצוה מלהיות תלויה בכיסא המלוכה בלבד. נבוא כעת אל שולחנם של האחרונים ,הפוסקים הגדולים אשר לא הסתפקו רק בפלפול המקורות ,אלא ביקשו להשיב לשאלה הנוקבת :כיצד ניתן לקיים את המצוה המרכזית הזו בזמנים שבהם כיסא המלוכה ריק ,ובכך לא לאבד את הקשר החי והפועם לתורה ולברית שנכרתה במעמד ההקהל. רבי יוסף באב"ד במנחת חינוך (מצוה תקסב) כתב :מה עשו קודם מלוך שאול על ישראל... ונראה דבזמן שאין מלך מצוה זו בגדול שבדור ,כגון ראש הסנהדרין או כהן גדול .הוא נוגע בלב השאלה ומסביר כי התורה לא ציוותה מצוה שדינה להתבטל מחוסר יכולת טכנית למלאה,

ךליו תשרפ

ועל כן ההיגיון ההלכתי מחייב שגדול הדור ממלא את מקום המלך ומקריא את התורה לפני העם ,שכן המטרה היא הקהלת העם ושמיעת דבר ה' ,ולא כבוד המלכות כשלעצמו. בעל התפארת ישראל ביכין (מסכת סוטה פרק ז אות נ) ביאר :אע"פ שבתורה לא נזכר שיקרא המלך דווקא ,מיהו כן נהגו .ונראה לי ,דמה שהמלך קורא זהו מדרבנן ,כדי ליתן כבוד לתורה ...אבל בזמן שאין מלך לא היו מבטלים את העשה ,אלא קורא אותה גדול שבציבור .הוא מחדש כאן תובנה מרחיקת לכת ,לפיה הקריאה על ידי המלך היא מנהג של כבוד ,אך עצם המצוה אינה תלויה בו ,ובשעה שאין מלך ,הגדול שבציבור נושא בנטל והמצוה מתקיימת בשלמותה ללא חיסרון. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בערוך השולחן העתיד (הלכות חגיגה פרק קצב סעיף ד) כתב: מצות הקהל להקהיל כל ישראל ולקרות להם פרשיות ממשנה תורה ...והמלך היה הקורא. ואם אין מלך ,אין אומרים שתיעקר המצוה ,אלא ודאי גדול הדור יקרא .הוא מבסס את ההבנה שאין המצוה בטלה מן העולם ,וכי תפקידו של גדול הדור הוא להבטיח שהציבור לא יישאר ללא עוגן התורה ,וכי הקריאה הציבורית היא נשמת אפה של המצוה. רבנו יוסף חיים הבן איש חי (דרשות שנה ראשונה ,דרוש לסוכות) חידש :כי עיקר מצות ההקהל היא חיזוק קבלת עול מלכות שמים ,ועל כן גם אם אין מלך – אין המצוה בטלה אלא גדול הדור יקרא .הוא מדגיש כי מהות המעמד היא בניית הברית מחדש ,וכל עוד יש בידינו להשמיע את דברי התורה ברבים ,הרי שקיימנו את רצון ה' בדרך הראויה. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק יב יו"ד סימן כ) כתב באריכות :כי אי אפשר שתיעקר מצוה זו ,שהרי היא נמסרה לכל ישראל ,והמלך אינו אלא שליח ציבור .ומסקנתו היא שבזמן שאין מלך קורא גדול הדור ,כדי שלא תיעקר המצוה .הוא מבאר כי מהות המצוה היא ההקהלה של כלל ישראל ,והמלך הוא אמצעי למטרה נעלה זו ,ולכן אם אין מלך ,הציבור אינו נשאר יתום ומקבל את המצוה על ידי מנהיגיו הרוחניים. הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק א סימן מו) ביאר :כי מצות הקהל היא מצוה כללית ציבורית ,ולפיכך אין תלותה במלך גמור דווקא ,אלא כל מנהיג הדור יכול לשמש שליח לקריאה ,שכן התורה היא נחלת כל העם כולו ולא רק נכס של השלטון. נבוא כעת אל דברי גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אלו אשר נשאו את משא הדור על שכמם ,והביטו אל תוך המציאות המשתנה של ימינו ,בהם חסר המלך אך התורה חיה וקיימת בלב העם ,והכריעו כיצד עלינו להמשיך את שלהבת מצות ההקהל ולשמרה בתוך ליבנו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן סד) ביאר :כי מצות ההקהל אינה מצוה פרטית של המלך ,אלא היא ביטוי של הנהגה המכוונת את העם אל דבר ה' .הוא מחדש שגם בזמן הזה ,כאשר אנו עורכים מעמדים של התקהלות לתורה ,הרי שזהו קיום של המצוה בבחינת זכר למקדש ,וגם אם אין לנו מלך בשר ודם ,הרי שגדולי התורה המנהיגים את הדור הם הם הכתובת לחיבור העם אל התורה ,ובכך המצוה אינה נעקרת אלא לובשת צורה מותאמת למציאות הדורות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות הקהל) כתב :כי בזמנינו ,אף שאין לנו

מלך ואין לנו מקדש ,הרי שחובה עלינו לזכור את המעמד הנשגב הזה ולעורר את הלבבות. הוא מחדש שמעמדי התקהלות שבהם רבים מתכנסים לשמוע דברי תורה בציבור ,יש בהם לא רק זכר למקדש אלא גם קיום מסוים של עקרון ההקהל ,שנועד להמליך את הקב"ה על כל אחד ואחד מישראל ,ולכן מצוה גדולה היא לארגן כינוסים כאלו בכל מקום. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רלג) ביאר :כי המלוכה בישראל אינה שררה אלא תפקיד של עבודת ה' ,וכאשר התפקיד הזה אינו מתקיים במלך ,הוא חוזר אל כלל הציבור ואל מנהיגיו הרוחניים .הוא מחדש שכל התקהלות של ישראל סביב תורה היא בבחינת הקהל קטן ,ומצוה זו היא מצות עשה שאינה פוסקת ,אלא דורשת מאיתנו למצוא את הדרך להוציאה אל הפועל בכלים העומדים לרשותנו כיום. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב בקובץ תשובות (חלק א סימן קיב) חידש :כי המצוה היא הקהלת כל ישראל ,וכל המעכב הקהלה זו הרי הוא מבטל מצות עשה .הוא מבאר שגם בדורות של חורבן ,תפקיד גדולי הדור הוא לאחד את העם סביב התורה ,ופעולה זו היא היא מהות ההקהל, ועל כן אין לומר שבאופן רשמי המצוה בטלה ,אלא היא מוטלת על מי שבידו את כוח ההנהגה הרוחנית להשמיע את דבר ה’. הרב צבי יהודה הכהן קוק בשיחותיו (לפרשת וילך) פירש :כי ההקהל הוא גילוי של נשמת האומה כולה ,וכל זמן שעם ישראל קיים וקיים בו תורה ,הרי שהברית הזו קיימת .הוא מבאר שגם בהיעדר מלך ,נשמת האומה אינה שותקת ,וגדולי הדור שהם נציגי הרוח ,הם הקוראים בשם כל העם ,ובכך אנו מקיימים את רצון ה' לשוב ולהיקשר לתורה במעמד של הקהל, בבחינת גוף אחד ונפש אחת. נבוא כעת אל שולחן ההכרעה המעשי ,אל המקום שבו גופי ההלכות והדיונים התאורטיים פוגשים את מציאות חיינו ,ונבחן את הנפקא מינות העולות מן הסוגיה אל פני השטח ,בבואנו לתרגם את רעיון ההקהל אל חיי הקהילה והפרט בימינו ,כשבית המקדש חרב וכיסא המלוכה ריק. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לעצם קיום מעמדי הקהל בימינו .אם ננקוט כדעת ספר החינוך שהמצוה מוטלת על המלך בלבד ,הרי שבזמננו אין כל דרך לקיים את המצוה ,וכל מעמד שנקיים אינו אלא זכר לזכר ,ללא כל משמעות הלכתית של קיום מצות עשה .לעומת זאת ,אם נלך בעקבות המנחת חינוך והתפארת ישראל הסוברים שבאין מלך המצוה נמסרת לגדול הדור ,הרי שכינוס הקהל בימינו ,כאשר גדולי התורה מופיעים ומקריאים מפרשיות התורה ,אינו רק זכר ,אלא קיום של ממש במצוה ,וכל יהודי המשתתף בזה זוכה לקיים את מצות התורה כהלכתה. הנפקא מינה השנייה עולה בשאלה מי רשאי ומוסמך לעמוד על הבמה ולהוציא את הציבור ידי חובה .אם המצוה תלויה במלך ,הרי שכל אדם אחר שעומד וקורא אינו אלא כקורא בפרשיות התורה ככל אדם ,ללא מעמד מיוחד של הקהל .אך אם המצוה נמסרת לגדול הדור ,הרי שיש חשיבות רבה בזהותו של הקורא .לשיטה זו ,כאשר עומד מנהיג הציבור,

ךליו תשרפ

ראש ישיבה או מורה הוראה המוסכם על העם ,הוא אינו רק קורא את התורה ,אלא הוא הופך לשליח הציבור במעמד המקביל למעמד המלך ,והשפעתו על העם היא השפעה של הנהגה המכוונת אל דבר ה’. הנפקא מינה השלישית מתמקדת בחיוב הבאת הנשים והטף .במצות הקהל המקורית בתורה ,החיוב להביא את הילדים והטף הוא מרכזי ,כפי שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף .אם נראה את קיומו של ההקהל בימינו כמצוה גמורה ,הרי שמוטלת עלינו חובה הלכתית אקטיבית לדאוג לכך שכל אחד ואחד – גברים ,נשים וטף – יגיעו למעמדים אלו .אין זה מספיק לארגן שיעור תורה כללי ,אלא יש צורך בכינוס המכוון אל כל חלקי העם, כדי לקיים את יסוד ההקהל כפי שנצטווינו. הנפקא מינה הרביעית נוגעת לאופי המעמד .אם המצוה היא קיום של מצות עשה ,הרי שצריך להקפיד על פרטי הסדר של הקריאה ,על הפרשיות הספציפיות המובאות בגמרא, ועל האווירה המיוחדת של יראת שמים שצריכה לשרור במעמד זה .לעומת זאת ,אם אנו מסתכלים על המעמד כזכר בעלמא ,הרי שניתן להקל ולערוך כנסים שונים בנושאים כלליים יותר של חיזוק ,אך לשיטות הסוברות שזו מצוה ,הרי שההקפדה על אופי המעמד ועל תוכן הקריאה היא חלק בלתי נפרד מן החובה המוטלת עלינו. נראה לבאר כי המציאות הלכה למעשה מחייבת אותנו לנהוג בזהירות ובכבוד ,גם אם אין אנו מכריעים הלכה למעשה שזו מצוה דאורייתא ,הרי שעצם הידיעה שגדולי הדורות ראו בהקהל יסוד שאינו נעקר ,מחייבת אותנו להתייחס לכל התקהלות של תורה בכובד ראש, ולנסות להעניק לה את אופי המעמד המרומם והמיוחד של ההקהל ,מתוך כוונה לזכות ולהתחבר אל הברית הגדולה. נצלול כעת אל המרחבים העמוקים של הרעיון ,אל המקום שבו הזמן אינו נמדד בשעות וימים ,אלא בתהליכים נפשיים ורוחניים של אומה השבה אל מקורה .אנו מבקשים לברר מהו המטען הרוחני שמעמד הקהל נושא בחובו ,וכיצד הוא אינו רק טקס של קריאה ,אלא ברית מחודשת שאינה תלויה במציאות חיצונית של כס מלכות ,אלא בנצחיותה של תורה בלב כל יהודי. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (דברים לא ,י) כתב :כי המצוה הזאת של הקהל ,עניינה הוא להחזיר את ישראל אל התורה כאילו ניתנה להם בסיני ,בבחינת וכל העם רואים את הקולות .הביאור הוא שהתורה אינה דבר שהיה ונגמר ,אלא היא זרם חי שמתחדש בכל תקופת שמיטה, ובמעמד זה כל העם עובר חוויה של קבלה מחדש .המטרה אינה רק לדעת מה כתוב ,אלא להרגיש את היראה והאהבה כפי שהיו ביום מתן תורה ,ובמובן הזה ,כל זמן שישנו עם ישראל וישנה תורה ,המעמד הזה קיים ברוחו וביסודו. השפת אמת (פרשת וילך ,שנת תרל"ח) חידש :כי שבע השנים הללו הם בבחינת שמיטה לנשמה. כשם שהארץ משתחררת מהעבודה והיא חוזרת להיות של ה' ,כך בכל שבע שנים אנו חוזרים להיות שייכים לתורה כבריאה חדשה .הוא מבאר כי אין זה משנה מי הקורא הטכני ,שכן

הקול הוא קולו של הקב"ה המבקש לשוב ולהתחבר עם עמו ,והעובדה שישראל מתקהלים היא היא נקודת החיבור .גם בלא מלך ,עצם הכיסופים של הציבור לשוב אל התורה הם הדרך שבה הקב"ה נגלה בתוכנו ,והם הופכים את הכינוס למעמד של הקהל אמיתי. הראי"ה קוק באורות ישראל (פרק ז) ביאר :כי נשמת האומה היא יחידה אחת גדולה, המשתוקקת אל האור האלוקי בלי הפסק .הוא מבאר כי המלך הוא אמנם הביטוי הנעלה של נשמה זו במציאות המדינית ,אך כאשר הביטוי הזה חסר ,הנשמה הכללית של ישראל – המורכבת מכלל יחידיה – היא המופקדת על חיפוש האור .כל התקהלות של ישראל סביב תורה היא גילוי של המלכות הפנימית של ישראל ,שאינה זקוקה לשררה חיצונית כדי להפגין את נאמנותה לתורה ,אלא היא נובעת מעצם היותה עם ה’. נראה לבאר כי הרעיון שעומד בבסיס הדברים הוא שההקהל אינו תלוי בסימנים חיצוניים של שלטון ,אלא בסימן הפנימי של התלכדות הלבבות .אם נתפוס את המלוכה כחלק בלתי נפרד מהשלמות של האומה ,הרי שגם ללא מלך ,האומה עצמה שואפת למלא את החסר. כאשר הציבור מתכנס ,הוא אינו רק עושה זכר למעשה שהיה ,אלא הוא מקיים את הפעולה הרוחנית של "התקהלות" – הוצאת היחיד מבידודו וחיבורו אל כלל ישראל ,ומתוך הכלל אל התורה .זוהי התנועה של הקהל ,ובמובן זה ,התורה שייכת לכולם ,והיא נמסרה לכולם, ובידי כולם הכוח להמשיך את הברית הזו ,גם כשהכתר מונח בצד ,שכן כתר התורה מונח לפני כל אחד ואחד מאיתנו. נראה להוסיף כי התובנה הזו משנה את כל המבט על המעמד .הקהל הוא אינו רק צו אדמיניסטרטיבי ,אלא הוא הצורך הבסיסי של הנשמה הישראלית לשמוע יחד ,להתרגש יחד, ולדעת שיש לנו שורש אחד משותף .גם ללא מלך ,הנשמה אינה מוותרת על הצורך הזה ,וכל התכנסות סביב דבר ה' היא ניסיון להשיב את החוויה הזו אל חיינו ,גם אם במדרגות קטנות יותר ,היא מכוונת אל אותה מטרה נעלה של דבקות באלוקים חיים. נבוא כעת אל מחוזות הנפש הפנימיים ,אל המקום שבו האדם נדרש לשאול לא רק מה נכון לעשות מבחינה הלכתית ,אלא מי הוא רוצה להיות בעקבות המעשה הזה .הלב הכואב והמתגעגע מבקש למצוא שפה משותפת עם השמים ,שפה שלא תהיה רק שפה של תקנות ומלכים ,אלא שפה של חיים ,של אמונה יוקדת ושל המשכיות רוחנית שאין לה סוף .אנו עומדים מול ההתלבטות – האם המלך הוא תנאי בלעדי למעמד הקהל ,או שמא המלוכה היא רק מעטפת חיצונית למציאות פנימית עמוקה יותר של כלל ישראל המתאחדים סביב דבר ה’. רבי ירוחם ליבוביץ בדעת חכמה ומוסר (חלק א) ביאר :כי כוחה של הנהגה אינו תלוי רק בכתר ובשרביט ,אלא במידת ההכנעה של האדם אל האמת המוחלטת .הוא מדגיש כי הצורך במלך במצות הקהל מבטא את הצורך של הנפש להכיר בכך שישנו כוח עליון מוחלט שהכל נשמעים אליו ,והמלך הוא המתווך המביא את ההכרה הזו אל המציאות .כאשר אין מלך,

ךליו תשרפ

האדם נדרש למצוא את המלך שבקרבו ,את נקודת ההכנעה האמיתית שבלב ,ובכך להפוך כל כינוס של תורה למעמד של קבלת עול מלכות שמים המתרחש בתוך נבכי הנפש. רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק א עמוד רעא) חידש :כי כוחה של הנתינה וההתקהלות האמיתית נמדד רק כאשר האדם מוותר על האני שלו למען מטרה נעלה יותר של כלל ישראל. ההרחבה היא שכל פעולה של התקהלות המבקשת לצאת מגדר הפירוד אל עבר עולם החסד והתורה היא זו המזככת את הנפש ,והיא זו שמעניקה את המנוחה הנכונה לנשמה ,שכן היא רואה את האדם הופך לחלק ממנגינה אחת גדולה ,ולא רק למי שעומד לבדו. הראי"ה קוק באורות (עמוד סו) פירש :כי התורה היא אינה רק אוסף של הלכות ,אלא היא הנשמה הלאומית של כנסת ישראל .הוא מחדש שכל התקהלות של ישראל סביב התורה היא גילוי של המלכות הפנימית של ישראל ,שאינה זקוקה לשררה חיצונית כדי להפגין את נאמנותה לתורה ,אלא היא נובעת מעצם היותה עם ה' ,והחיבור הזה הוא שמעניק לאדם כוח אמונה אינסופי ,המאפשר לו לחיות את חייו מתוך תחושת שליחות וקדושה. נראה לבאר כי החיבור לאמונה ולהנהגה כאן הוא מוחלט .אדם המאמין שהתורה היא חיותנו ,יבחר להנציח את מעמד ההקהל בדרך שבה השפעתה תמשיך להתרחב בתוך הלב. האמונה אינה מחפשת את הכתר החיצוני אלא את הענווה הפנימית ,וכל פעולה המקרבת אותנו לרצון ה' היא הצעד הנכון ביותר למען הנשמה .ההתקהלות האמיתית היא כאשר האדם לוקח את הרצון הפנימי שלו ומקדש אותו להיות דלק לאור התורה ,ובכך הוא מראה שכל מה שקיבל בחיים הללו הוא רק אמצעי כדי להוסיף עוד ועוד תורה לעולם ,ובכך האדם מוצא את מנוחתו ושלוותו בתוך המציאות הזו ,בבחינת צרורה בצרור החיים. כאשר אנו ניצבים מול המציאות שבה אין מלך על ישראל שיעלה על הבימה ויקרא באזנינו את דברי התורה ,עלינו להטות אוזן פנימה אל נבכי הנפש ולשאול ביושר גמור :מהו הקול המניע את ידינו בבואנו להתחבר אל התורה? אם המלך ,שהיה המצפן החיצוני והמוחשי לקדושה ,חסר ,הרי שהאחריות עוברת אל המלוכה הפנימית .המבחן האמיתי אינו טמון ביופי האותיות על הקלף ולא בטקס הציבורי הגדול ,אלא במקום שממנו יוצאת הפעולה בלב האדם ,בנקודה שבה הרצון האנושי פוגש את הרצון האלוקי ללא מתווך .כל פעולה של התקרבות לתורה דורשת מאיתנו לחדור אל רבדי הנפש ולבדוק מהו המניע האמיתי בדרכנו. רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג) ביאר :כי שורש כל העבודה הוא הזכות והטהרה ,שכן כל מעשה חיצוני ,מפואר ככל שיהיה ,אינו עולה למרום אם אינו נובע מתוך לב המבקש אמת. הוא מחדד כי המצפן של האדם צריך תמיד להצביע על נקודת האמת ,ושמא הנפש מחפשת את כבודה העצמי במסווה של כבוד שמים ,והדרישה הזו היא העומדת בבסיס הדיון שלנו – האם הכינוס שלנו סביב התורה הוא ביטוי ליראה או שמא הוא ביטוי לרצון אנושי עמוק שרוצה לקבל הכרה. מרן הרמח"ל במסילת ישרים (פרק כ) חידש :כי הסכנה הגדולה ביותר של האדם היא השקר

העצמי ,שבו הוא מטעה את עצמו לחשוב שמעשיו הם לשם שמיים ,בעוד שבפנים פנימה רובצת לה גאוות הלב .הלימוד הוא שהאדם חייב לעשות בירור עמוק בנפשו ,ולבחון האם הוא באמת חרד לכבוד התורה ולחיבור אל הכלל ,או שמא חרד הוא רק לרושם שייווצר בעיני הבריות ,שכן היראה האמיתית אינה זקוקה לקהל שיריע ,אלא רק לנוכחותו של ה' יתברך בלב. הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק א עמוד רעא) ביאר :כי כוחה של הנתינה האמיתית נמדד רק כאשר האדם מוותר על האני שלו למען מטרה נעלה יותר .ההרחבה היא שכל פעולה של התקהלות המבקשת לצאת מגדר ה"אני" אל עבר עולם החסד והתורה היא זו המזככת את הנפש ,והיא זו שמעניקה את המנוחה הנכונה לנשמה ,שכן היא רואה את האדם הופך למקור של השפעה בעולם ,ולא רק למי שעוסק בהנצחה אישית או בטקס ריק. נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם מורה לנו שבכל מעשה של התקרבות לתורה, עלינו להניח את האני שלנו בצד .כאשר אין מלך שיכפה עלינו את הקריאה ,עלינו לשאול: האם הייתי עושה זאת גם אילו הייתי לבדי ,ללא כל ידיעה של הבריות? אם התשובה היא כן ,הרי שהמעשה טהור .אך אם התשובה מלווה בהססנות ,הרי שהמצפן מאותת על צורך בתיקון .זהו העומק המוסרי של הסוגיה – התורה מבקשת אותנו לא לשמש עבורה כמצע למפגן כוח אנושי ,אלא להיות עבורה כלי קיבול ענווים ,הזוכים להביא את השכינה לתוך הלב ולתוך העולם ,בדרך המביאה נחת רוח ושלווה פנימית ,ובונה ברית אמת שאינה זקוקה לשררה חיצונית כדי להתקיים. מן הסוגיה שלפנינו ,שבה הילכנו בין כתלי בית המדרש ובין משעולי ההיסטוריה ,אנו למדים שגם כאשר נדם קול המלוכה בישראל ,אין הקול של התורה רשאי להישמע כקול דממה דקה בלבד .אדרבה ,העובדה שאין מלך הניצב על הבמה ,תובעת מכל אחד מאיתנו לקחת את השרביט ליד .ההקהל אינו רחוק מאיתנו ,הוא אינו תלוי בלוח שנה עתיק בלבד, אלא הוא ציווי חי הנוגע לכל רגע שבו יהודי פותח את פיו ללמוד תורה או מתחבר לחברו מתוך אהבת התורה. התובנה המעשית הראשונה היא שאנו זקוקים להקהלים קטנים בחיינו .אם איננו יכולים להתאסף כעם במקדש ,הבה נתאסף בבית .קביעת סדר לימוד משפחתי ,שבו כל אחד מבני הבית ,קטן כגדול ,שותף לשמיעת דברי תורה ,היא בבחינת הקהל פרטי .זוהי דרך להטמיע בלב הילדים את התחושה שהתורה היא הנכס המשותף שלנו ,המקשר בינינו ושומר עלינו. התובנה השנייה נוגעת לאחריות הציבורית .המצוה מלמדת שאין אדם רשאי לומר "תורתי אומנותי" בבדידות .עלינו לשאת עיניים אל הציבור ,אל הקהילה ,אל בתי המדרש הפתוחים, ולהבין כי כוחנו הוא באחדותנו סביב האמת האלוקית .כאשר אנו יוזמים או משתתפים בכינוסי תורה ,אנו לא רק מוסיפים ידע ,אנו בונים את קומת האומה כולה ,ואנו מגלים שגם ללא מלך ,המלכות של התורה מושלת בלבבות.