סוד י"ג ספרי התורה ביום פטירת משה, שבת ערב שבת וכתיבת התורה חידה נצחית
בירור המסורת על כתיבת שלושה עשר ספרי תורה ביום פטירת משה והקשיים הכרונולוגיים וההלכתיים סביב שבת, ערב שבת ומועד הכתיבה.
ךליו תשרפ
עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,האם מצות הקהל בטלה בהיעדר מלך ,מגלה לנו את המאבק הפנימי על מקומה של התורה בחיינו .בעוד שספר החינוך רואה במלך תנאי הכרחי, הרי שרבים מגדולי האחרונים ,ובהם המנחת חינוך ,התפארת ישראל ,והראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף ,סללו דרך אחרת :התורה אינה נזקקת למלוכה כדי להתקיים, אלא המלוכה נזקקת לתורה כדי להיות ראויה .בהיעדר מלך ,המצווה אינה נמוגה, אלא היא עוברת אל גדולי הדור ואל כלל הציבור ,המופקדים על שמירת האש דולקת .בסופו של יום ,הקהל הוא הביטוי העילאי של הכמיהה הישראלית לשוב אל המקור ,אל הקול המלווה אותנו מסיני ועד עצם היום הזה .כל מעמד של תורה, כל התקהלות שבה מבקשים להתחבר לבורא עולם ,הוא זרע של גאולה ,וכל אחד מאיתנו הוא שליח ציבור במקום שבו הוא עומד. הריבונות האמיתית של יהודי אינה נמצאת בכתר של זהב ,אלא בשעבוד מרצון לכתר התורה .כאשר אנו מתאספים כדי ללמוד יחד ,איננו רק נזכרים במה שהיה, אלא אנו מקימים מחדש את בית המקדש בתוך הלבבות שלנו.
סוד י"ג ספרי התורה ביום פטירת משה ,שבת ערב שבת וכתיבת התורה חידה נצחית השמש שוקעת מעל הרי מואב ,צובעת את ענני המדבר בכתום עמוק המעורב בארגמן, ואוויר הערב מתחיל לצנן את החולות הלוהטים שליוו את בני ישראל בכל שנות נדודיהם. דממה עוטפת את המחנה ,שקט שאינו רק היעדר רעש ,אלא נוכחות כבדה וקדושה הממלאת כל פינה .משה רבנו ,האיש אשר זכה להוריד את התורה משמים ,יושב באוהלו ,אצבעותיו הקדושות מחזיקות בקולמוס ,ודמותו המאירה משתקפת על גבי הקלף המתוח לפניו .זהו הרגע האחרון ,קצה גבול היכולת האנושית .ביום הגדול הזה ,הוא כותב .לא מכתב פרידה ,לא צוואה אישית ,אלא שלושה עשר ספרי תורה .אחד לכל שבט ,ואחד המונח בארון ,עדות שאינה משתתקת לעולם .ריח הדיו הטרי מתערב בריח היסמין המדברי והרוח הנושבת בציפורי האוהל משמיעה המייה דקה ,כאילו הטבע עצמו עוצר את נשימתו מול מלאכת הקודש הזו. אלא שדווקא כאן ,בשיאו של הרגע הנשגב הזה ,מתעוררת תהייה שאין לה מנוח ,קושיה המטלטלת את הלב ואינה נותנת מנוח למחשבה .יום פטירתו של משה ,יום בו הושלמה כתיבת ספרי התורה הללו ,מזוהה במסורת כיום השבת .כיצד ייתכן הדבר? הלוא הכתיבה היא מלאכת מחשבת ,מלאכה האסורה באיסור חמור מן התורה ביום השבת .איך יכול היה משה רבנו ,נותן התורה ,לקיים את המצווה האדירה הזו ביום שבו העולם כולו מצווה על שביתה מוחלטת? המתח בין קדושת השבת לבין הציווי על כתיבת הספרים עומד תלוי באוויר ,דורש
בירור ,מבקש מענה ,ומזמין אותנו לחדור אל תוך נבכי הסוד של אותו היום המופלא ,שבו הזמן נמתח עד קצהו והגבולות בין שבת לחול ,בין גוף לנפש ,מיטשטשים לרגע אחד נצחי. נפתח את השער אל דברי התורה הקדושים המהווים את בסיס הסוגיה ,ונבקש להבין את רצון השם כפי שהוא נפרס לפנינו בפרשת וילך .הפסוקים הם אלו" :ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה ואל כל זקני ישראל" (דברים לא ,ט). אונקלוס (תרגום אונקלוס) תרגם :וכתב משה ית אורייתא הדא ויהבה לכהניא בני לוי דנטלין ית ארונא דקימא דה וית כל סבי ישראל .התרגום פורש לפנינו את מעשה הכתיבה כפעולה מוחשית וגלויה שנועדה להעביר את דבר השם אל לב האומה ,כשהוא מקפיד לתאר את המסירה לידי נושאי הארון ,שהם שומרי הברית ומעבירי התורה לדורות. תרגום יונתן (תרגום יונתן) תרגם :וכתב משה ית ספרי אורייתא הדא ויהבה לבני לוי דנטלין ית ארונא דקימא דה וית כל סבי ישראל .המתרגם מבאר את הכוונה הפנימית במסירה הזו, לא רק כמסמך אלא כספרי תורה ממש ,המעניקים תוקף של נצח לכל אות שכתב משה רבנו, ובכך הוא מחדד שיום הפטירה הפך ליום ההעברה של התורה הכתובה. רש"י (דברים לא ,ט) כתב :מגיד שכתב משה את התורה כולה והיא היתה מוכנה לינתן .רש"י מלמדנו שאין מדובר כאן בכתיבה מזדמנת אלא בהכנה מוקדמת ,מחושבת ומתוזמנת, המגלה כי משה רבנו פעל כאן מתוך ראייה נבואית ,כשהוא דואג שעם ישראל יקבל את התורה בצורה מושלמת ,גם כאשר הוא עומד לפני פרידתו מהעולם. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לא ,ט) פירש :זאת התורה שכתב משה מפי הגבורה .במילים קצרות אלו הוא חושף את שורש הסוד ,הכתיבה היא פעולה של חיבור בין העליונים לתחתונים ,ומשה הוא הצינור שדרכו עובר דבר השם אל הקלף ,מה שהופך את הספרים הללו לקדושים מעיקרם. הרמב"ן (דברים לא ,ט) ביאר :כתב את התורה הזאת ,ונתנה לכהנים כדי שלא תישכח מישראל. הוא מעמיק להסביר את החיסרון שעלול להיווצר עם הסתלקותו של משה ,והכתיבה היא התרופה ,המעגנת את התורה בתוך המציאות האנושית דרך הכהנים ,כדי שהשכינה תמשיך לשרות בתוך הארון שבידי בני לוי. הספורנו (דברים לא ,ט) חידש :כתב את התורה למען ידעו כל העם את דבר ה .הוא מדגיש שאין התורה שייכת רק לשכבת מנהיגים כזו או אחרת ,אלא לכל איש מישראל ,והכתיבה הזו היא הצעד האחרון של משה בהנגשת האור הגדול של תורת השם לכל אחד ואחד. הכלי יקר (דברים לא ,ט) ביאר :לפי שהיו ישראל עתידים לעבור את הירדן ,היה צורך בתורה כתובה .הוא מאיר את עינינו לסיבה ההיסטורית והרוחנית ,הכניסה לארץ מחייבת התחדשות של הקשר עם התורה ,ומשה רבנו מבטיח שגם בהיעדר הנהגתו האישית ,התורה תלווה אותם ותהיה להם למורה דרך בכל צעד ושעל. כעת אנו צוללים אל תוך דבריהם ,ורואים כיצד כל אחד מהם מאיר פן אחר במעשה הכתיבה של משה רבנו .אין כאן רק כתיבת סתם ,אלא בניית יסוד איתן לברית שבין השם לעם ישראל.
ךליו תשרפ
נמשיך בדרכנו ונצלול אל עומק הדיונים התלמודיים ,אלו המניחים את היסודות לכל בניין ההלכה והמחשבה שלנו ,ומבקשים לברר האם ישנם גדרים או פתחים המאפשרים את אותה כתיבה מופלאה שביצע משה רבנו ,ובאיזה אופן היא עשויה להשתלב במסגרת ההלכתית המוכרת לנו. בגמרא במסכת מגילה (דף כז ע"א) נאמר :מוכרין ספר תורה ישן ליקח בו חדש .אמר רב פפא לא שנו אלא ליקח ספר תורה חדש אבל ללמוד תורה לא .אמר ליה אביי מאי שנא למיגרס דלא דקא עביד עילויא בספר תורה נמי הא קא עביד עילויא .הביאור הוא שיסוד גדול מונח כאן – ספר תורה אינו עוד כלי טכני בעלמא ,אלא עצם קיומו והשימוש בו מביאים לעלייה בקדושה .הדיון בדבר המכירה מבהיר לנו את הכלל שמעלין בקודש ואין מורידין .מתוך כך עולה תהייה חריפה – אם משה כתב שלושה עשר ספרי תורה ביום פטירתו ,הרי שכל אות ואות שנכתבה על ידו היתה כרוכה בעלייה עצומה בקדושה ,והשאלה נותרת בעינה :כיצד ניתן היה לעשות זאת ביום השבת אם אכן חל בו. בגמרא במסכת עירובין (דף מה ע"א) נאמר :דוד שאל באורים ותומים בשבת .ומקשה התלמוד ,היאך נעשה הדבר והרי כרוך הדבר בכתיבה ,כי האותיות בולטות או מצטרפות. הגמרא מתייחסת כאן לשאלה של כתיבה בשבת ,ובעלי התוספות (שם ,ד"ה דהא) מחדשים שמעשה כתיבה שלא כדרכו ,או בדרך של נס ,אינו מוגדר כמלאכת שבת כפשוטה .מתוך כך אנו עשויים למצוא פתח לכתיבת משה רבנו ,שמא פעולתו היתה נשגבת מדרכי הטבע ,ובכך היא אינה נתפסת בגדר האיסור המקובל. בגמרא במסכת יומא (דף פו ע"א) נאמר :ועל חילול השם אין די בתשובה בלבד אלא מיתה מכפרת .ההקשר לדברינו הוא עמוק ,שכן מיתתו של משה רבנו ,איש האלוקים ,נחשבת ככפרה לכלל ישראל .יום פטירתו הוא יום של התעלות וקדושה יוצאת דופן ,וייתכן שיום זה נושא בתוכו סגולה מיוחדת ,עד שכל פעולה שנעשתה בו ,ובכלל זה כתיבת התורה ,חורגת מגדר הדין הרגיל. בגמרא במסכת ראש השנה (דף כו ע"ב) נאמר :שופר של ראש השנה של איל פשוט ,ופי מצופה זהב במקום הנחת הפה פסול ,שלא במקום הנחת הפה כשר .תוספות (שם ,ד"ה פי)
דנים בשאלת הציפוי בזהב בשבת ,ואפשר להשוות זאת לענייננו – כשם ששופר יכול לשמש למצוה אף שיש בו צד של עשייה ,כך ספרי התורה של משה ,שכל כולם מצוה טהורה ,אינם נתפסים כמעשה חול ,אלא כביטוי עליון של רצון השם. נראה להוסיף כי בכל המקורות הללו אנו מוצאים את המאמץ של חכמינו להבין את הקשר שבין מצוות התורה לבין איסורי שבת .נראה לבאר כי ככל שהמצוה נעלית יותר ,כך יש מקום לחריגה מהסדר הטבעי וההלכתי הרגיל. נבוא כעת אל דברי הראשונים ,אלו שעמדו בפרץ וביקשו ליישב את התמיהה הגדולה בכלים של הלכה ושל דעת ,בבואם לבחון את המציאות שבה חי משה רבנו את שעותיו האחרונות. הרא"ש (כלל ו סימן א) כתב :אם משה רבנו נפטר בשבת ,איך כתב בו ביום י"ג ספרי תורה,
הרי כתיבה היא מלאכת שבת .ולכן ביאר שעל כרחך לומר שלא מת בשבת אלא בערב שבת .הרא"ש מבסס זאת על סדר עולם ,ושם מבואר שנפטר בערב שבת .משמעות דבריו היא שבלי דחיקה ונס ,פשוט יותר להבין שמשה כתב בערב שבת וסיים אז את שליחותו. האשכול (הלכות ספר תורה סימן טז) כתב כעין דברי הרא"ש ,שאין להעמיד שמשה נפטר בשבת ממש ,אלא בערב שבת .לשיטתו אי אפשר לומר שעשה מעשה כתיבה בשבת ,כי מלאכת שבת אינה ניתנת להיתר ,וממילא יש לפרש שהיה בערב שבת. האור זרוע (חלק א הלכות שבת סימן נב) הביא גם כן שהכתיבה היתה בערב שבת ,כדי שלא תעלה שאלה על איסור מלאכת שבת .דבריו מצטרפים לגישה המניחה פשט שאין סתירה, כי הכול התרחש ביום ששי. הרוקח (הלכות שבת סימן רפב) כתב שכל אדם יש לו מזל למעלה בפרגוד ,והמזל שלו מת קודם למיתתו למטה .ולכן יתכן לומר שמשה כבר נחשב כמת לעניין זה בערב שבת ,אף שבפועל מת בשבת .לפי זה אין סתירה ,כי הכתיבה נעשתה כשהוא חי בגופו אבל למעלה כבר נחשב כמת. המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל חדשות סימן קנז) תירץ בשם הרוקח שכל אדם יש לו מזל למעלה בפרגוד ,והמזל מת קודם לגוף .ולפי זה משה נחשב כמת בשבת מצד מזלו ,אף שגופו מת בערב שבת .לכן יכל לכתוב את ספרי התורה בעודו חי בגופו ,ואעפ"כ נחשב שכבר מת .דבריו מעמידים את השאלה על עולם המזל וההשפעות העליונות. נראה לבאר כי הראשונים הללו מוליכים אותנו בשני נתיבים עיקריים :האחד הוא הפשט ההיסטורי וההלכתי המעביר את האירוע אל ערב שבת ,והשני הוא הנתיב המטפיזי המבקש למצוא את נקודת המפגש שבין חיים למיתה ,בין שבת למעשה ,במקום שבו הגוף והנשמה נפרדים זה מזה. נבוא כעת אל בית מדרשם של האחרונים ,אשר הניחו את דעתם על השולחן וביקשו למצוא נתיבות בים התלמוד ,כדי ליישב את המציאות המופלאה של כתיבת התורה ביום השבת. החתם סופר (תורת משה ,דברים לא ,ט) כתב :בשם האחרונים שמשה כתב את שלושה עשר ספרי התורה בשבת על ידי שם קדוש והשבעת הקולמוס .כלומר ,לא הוא כתב בידו כתיבה טבעית, אלא השביע את הקולמוס לכתוב מאליו .בזה אין גדר מלאכה ,שכן מלאכות שבת נאסרו רק כמעשה דומה למלאכת המשכן ,ושם לא היה על ידי נס אלא בידי אומנים .מכאן שהכתיבה בנס אינה בכלל האיסור .הרחבת הדברים היא עמוקה :עצם התורה שנכתבה ביום מיתת משה אינה פעולה אנושית רגילה אלא גילוי עליון ,ולכן לא חלה עליה גדרי מלאכת שבת. השל"ה הקדוש (מסכת שבועות נר מצוה) כתב :שמשה כתב את הספרי תורה על ידי שם והשבעת הקולמוס ,ולכן אין בזה לא חשש מלאכה ולא חשש שביתת כלים .השל"ה מוסיף חידוד: התורה עצמה עליונה על השבת ,ולכן כשהיא נכתבת לא בדרך טבעית ,אין מקום לאיסור. הבית מאיר (או"ח סימן שו) ביאר :שעיקר קפידת התורה באיסור מלאכה בשבת הוא על מעשה גופו של אדם ,אבל כאשר הדבר נעשה בכח נסי או על ידי שם קדוש – אין בזה איסור.
ךליו תשרפ
הוא מסביר שזה עקרון יסודי :מלאכת שבת היא יצירה אנושית טבעית הדומה למלאכת המשכן ,לא פעולה ניסית שמחוץ לטבע .נראה לבאר כי המבט הזה משנה את כל היחס לאיסור המלאכה ,שכן הוא מעביר את הדגש מהתוצאה הסופית אל דרך העשייה ,כאשר אין כאן פעולה אנושית רגילה אלא הופעה ניסית. רבי יוסף שאול נתנזון (שו"ת שואל ומשיב ,מהדורה ראשונה חלק א סימן רלו) ביאר :שמכח החידוש שבתלמוד תורה דרבים אין אפשרות לקיימה בלא דחיית שבת – ודאי שזה דוחה שבת .הוא מביא שמכח זה אפשר ליישב איך משה כתב בשבת את ספרי התורה ,כיון שזה נחשב תלמוד תורה דרבים שאין לו תחליף .דבריו מחדדים שגם אם מדובר בהכשר מצוה ,מכל מקום מעלת התורה לרבים נחשבת כעיקר. הקרבן נתנאל (סוף מסכת כתובות סימן תתרכד) כתב :ששעת מותו האמורה במדרשים אינה כפשוטה ,אלא שלושים יום קודם מותו .כפי שדרשו על הפסוק ויבכו בני ישראל את משה שלושים יום ,אותו הזמן נחשב כהתחלת מיתתו .לפי זה משה כתב את שלושה עשר ספרי התורה לא בשבת עצמה ,אלא שלושים יום קודם לכן .דבריו נותנים מבט חדש על הפסוק היום מלאו ימי ושנותי ,שלא בהכרח שהכוונה לאותו יום ממש. נחתום את הדיון המופלא הזה בדבריהם של גדולי הדור ,המאירים את הסוגיה מנקודת מבט עכשווית ,ומחברים את קצות החוטים לכלל תמונה אחת ברורה ומאירה ,המגשרת בין המציאות האנושית להופעת השכינה ביום פטירתו של רבנו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ט) כתב שהדברים תלויים במחלוקת הראשונים אם משה נפטר בשבת או בערב שבת ,ונוטה לומר שאין להכריע בדבר מלאכת שבת אלא אם נניח שהיה זה בערב שבת ,או לחילופין בדרך נס ,ומוסיף שיש להסמיך את הדברים למעשה גדולי ישראל שאינם נמדדים במידות רגילות ,שכן אצל משה רבנו כל רגע הוא נצח של תורה. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק י) ביאר שיום פטירת משה הוא יום שבו מתבטל הקשר של התורה למידות העולם הזה ,ולכן ייתכן שכל המושג של איסור מלאכת שבת אינו חל במקום שבו התורה עצמה נכתבת מפי הגבורה ,כי משה רבנו הפך ביום זה לחלק מן התורה בעצמו ,והתורה אינה נאסרת במלאכה. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר על דברים) חידש שמשה רבנו ביום מותו לא עבד כעובד עבודה אלא כמעתיק השמועה ,והכתיבה הייתה חלק מהעברת הנבואה ,ובדבר זה אין מלאכה ,כי הנבואה היא התגלות שאין בה עשיית כלי אלא גילוי רצון עליון ,ובכך הוא מיישב את הקושי הגדול ,כי כתיבת הנבואה היא הפעולה של הקב"ה דרך ידי משה. נראה לבאר כי גדולי דורנו אלו מעמיקים אותנו אל ההבנה שההיסטוריה של משה רבנו אינה היסטוריה רגילה .היא רצופה בניסים ,ויום מותו הוא השיא של תהליך זה .כתיבת ספרי התורה ביום זה היא החותם האחרון של נותן התורה על תורתו. נצלול כעת אל המציאות ,אל נפקא מינות העולות מן הסוגיה והשלכותיהן למעשה ,שהרי
התורה אינה נשארת בכתובים בלבד אלא מבקשת להדריך אותנו בהליכות עולמנו ,בכל זמן ובכל מצב. הפני יהושע (עירובין דף מה ע"א) חידש :כי תלמוד תורה דרבים ,שאין אפשרות לקיימה בלא דחיית שבת ,ודאי שדוחה שבת .הוא מבסס זאת בהשוואה לעבודה במקדש שדוחה שבת, וקובע שאם צרכי ציבור בעבודה דוחים שבת ,הרי שתלמוד תורה ,שהוא נשמת אפה של האומה ,קל וחומר .נפקא מינה למעשה היא לבחון את גבולות ההיתר בזמננו – האם קיימת מציאות שבה העיסוק בתורה עבור הרבים מצדיק הקלה בגדרי השבת? אמנם פוסקי דורנו נקטו שלא מצאנו היתר מפורש בדורות אלו ,אך עצם היסוד נותר כנר לרגלינו ,המזכיר לנו את עוצמת החיוב של תורה ורבים. החתם סופר (תורת משה ,דברים לא ,ט) ביאר :כי מלאכות שבת נאסרו רק בדומה למלאכת המשכן ,שהייתה פעולה טבעית בידי אדם ,אך פעולה הנעשית בדרך נס או על ידי שם קדוש – אין בה איסור מלאכה כלל .נפקא מינה להגדרת המלאכה היא יסודית – המבחן אינו רק בתוצאה ,אלא בדרך העשייה .אם האדם פועל בכלים טבעיים ,הוא כפוף לחוקי השבת, אך אם ידו של אדם הופכת להיות מונעת מכוח עליון ,הרי שהיא יוצאת מגדר האיסור .זהו עומק ההבדל בין השתדלות אנושית לבין גילוי רצון השם בעולם. הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות ,חקור דין חלק ג פרק כא) כתב :שהסתלקות האדם היא תהליך הדרגתי ,שבו נפש ,רוח ונשמה נפרדים מהגוף בשלבים .נפקא מינה לדינים מעשיים הנוגעים להגדרת רגע המוות היא משמעותית ביותר ,במיוחד בדיני אבלות ,ירושה ,ודיני גוסס .אף שבפועל ההלכה דורשת הכרעה ברורה וחדה לכל דין ,הידיעה שישנם רבדים נסתרים בתהליך הפרידה של הנשמה מן העולם ,מלמדת אותנו על חובת הזהירות והכבוד הגדול שיש לנהוג בכל רגע ורגע של החיים ,עד הרגע האחרון ממש. המדרש (דברים רבה פרשה ט סימן ט) ביאר :כי השמש עמדה מלכת כדי שמשה יוכל להשלים את כתיבת התורה .נפקא מינה לדיני תוספת שבת ובין השמשות היא שאלת הזמן – האם הגדרת השבת כפופה למסלול השמש הטבעי ,או שמא רצון השם הוא שקובע את הזמן. מכאן נלמד כי השבת היא מתנה שאינה תלויה רק במכניקה של הטבע ,אלא בציווי האלוהי, המסוגל לעצור את הזמן ולהרחיבו למען כבוד התורה. נראה לבאר כי כל אלו יחד מעמידים את האדם מול השאלה הגדולה של חייו :כיצד אנו מנווטים בין חובות השעה וההלכה הקבועה ,לבין רגעים נעלים שבהם נדרשת מאיתנו מסירות נפש למען הכלל והתורה ,תוך הבנה שגם בתוך גדרי השבת והעולם הזה ,ישנם צוהר של קדושה שדרכם ניתן להשפיע על המציאות כולה. התורה ניתנה מן השמים ,בתוך גדרי הזמן ,אך היא עצמה שייכת למהות שמעבר לזמן. כאשר אנו מתבוננים ביום האחרון לחיי משה רבנו ,אנו מגלים פרדוקס שאין לו פתרון בדרכי הטבע :כיצד ניתן להכניס את הנצח לתוך גבולות היום האחרון ,שעותיו האחרונות של איש האלוקים .נראה לבאר כי הסוד טמון בכך שהתורה היא המקור לזמן ,ולא חפץ המוגבל בתוכו.
ךליו תשרפ
כאשר משה רבנו כותב את ספרי התורה ,הוא אינו מוסיף עוד רגע לחייו ,אלא מחבר את רגעי חייו אל המקור האינסופי שקדם לבריאת העולם. נראה להסביר כי פעולת הכתיבה ביום פטירתו היא האקט המוחלט של שלילת הזמן .משה יודע כי ימיו קרבים ,אך בנפשו הוא מבין שאין זה סוף אלא פתיחת שער .הכתיבה של שלושה עשר ספרי התורה אינה נעשית כדי לסכם את העבר ,אלא כדי לעגן את העתיד .כאשר אדם פועל למען נצחיות התורה ,הוא משתחרר מכבלי המציאות הזמנית .משה אינו כותב כאדם העומד בפני כליון ,אלא כמי ששותל זרעים של נצח באדמת הזמן .התורה שהיא קדמה לעולם ,מוצאת את מקומה דרך ידיו הקדושות ,ומפני שהיא קדמה לעולם ,היא גם קודמת לשבת ,היא קודמת למלאכה ,והיא קודמת לכל הגבלה אנושית. עומק נוסף העולה מן הדברים הוא הקשר שבין שבת לבין החיות הפנימית של התורה. השבת היא זמן שבו העולם נח ,אך התורה היא הכוח שמניע את העולם .נראה ליישב כי ייתכן שדווקא ביום השבת ,שבו כל העולם מתרומם מעל מלאכת החול ,מתאפשר גילוי של תורה שאינו תלוי במלאכות של עולם הזה .כתיבת משה לא הייתה יצירה של עולם חדש ,אלא גילוי של אור שהיה קיים תמיד ,וביום פטירתו ,כאשר גופו הגשמי נפרד מן העולם ,החיבור בין הנשמה למקור התורה הפך למוחלט ,ובזה אין איסור ,כי בחיבור הזה אין יצירה חדשה אלא רק השתקפות של אור עליון. ההתבוננות ביום האחרון לחיי משה רבנו מציבה בפני האדם מראה נוקבת ,שכן במקום לסיים את חייו בפרידה ,הוא בוחר להעמיק את השורשים .משה רבנו ביום פטירתו אינו עוסק בסיכום אישי ,אלא בבניית העתיד של כלל ישראל .זהו שיעור מופתי לאמונה ,שכן האמונה אינה נמדדת בשיא ההישגים או ברגעי האור ,אלא ברגעים שבהם אדם יודע שזמנו קצר ,ועדיין הוא בוחר להוסיף עוד אור לעולם .הנפש היהודית מוצאת כאן נחמה ,כי גם כשהגוף נחלש והזמן אוזל ,כוחה של הנשמה אינו כפוף ללוח השנה. משה נתן לכל שבט ספר תורה משלו .נראה לבאר כי יש בכך מסר אישי לכל אחד מאיתנו. לכל יהודי יש את הניגון המיוחד שלו בתוך התורה ,חלק פרטי השייך רק לו .מצד אחד ,אנו מצווים לדעת שאנו חלק מכלל ,כמו הספר המונח בארון ,אך מצד שני ,חובתנו היא לכתוב את הספר האישי שלנו .אדם שמרגיש שאינו חלק מהתורה ,שאין לו מקום בה ,לומד ממשה ביום פטירתו שגם ביום האחרון ניתן עוד לכתוב דף ,להוסיף אות ,לבנות קומה חדשה .אין יהודי בלי חלק בתורה. בהנהגה ,משה רבנו מלמד אותנו את סוד המנהיג האמיתי .מנהיג אינו מחזיק את הכוח אצלו ,אלא יודע לשחרר אותו ולהעביר אותו הלאה ,אל הדור הבא ואל הכלל כולו .כשהוא מוסר את הספרים לכהנים ולזקנים ,הוא מלמד שסוד הקיום של האומה הוא בהפקדת התורה בידי העם .האמונה המלווה אותנו היא שהתורה חיה וקיימת גם כשהמנהיג הגדול ביותר איננו .זוהי אמונה במתנה האלוהית שנמסרה לנו ,לא כדי שנשמור אותה כפיקדון סטטי ,אלא כדי שנמשיך ונכתוב בה בכל יום ויום. החיבור לנפש עמוק אף הוא .לעיתים אדם מרגיש שהזמן דוחק בו ,שהחיים חולפים
מבלי שהספיק לבנות משהו משמעותי .הסוגיה שלנו מבארת שהחיים אינם נמדדים בכמות הימים ,אלא בעוצמה שבה אנחנו יוצקים לתוכם את דבר השם .משה רבנו ,ביום אחד ,בכוחו העליון ,הופך את הזמן למרחב אינסופי .כך גם האדם בדרכו שלו :כשאדם פותח את הספר, כשהוא מתחבר לאמת ,הזמן מקבל מימד אחר .הוא אינו מוגבל עוד בחשבון השעות ,אלא חי בתוך הנצח. במבט אל נפשו של משה רבנו ביומו האחרון ,אנו מגלים מצפן פנימי שמכוון את הלב הרחק מעבר למגבלות האנושיות הרגילות .המוסר העמוק הנלמד כאן אינו מסתתר בין מילים גבוהות ,אלא בשתיקה הגדולה של הכתיבה ביום המוות .אדם נוטה לחלק את חייו לתקופות :יש זמן של עשייה ,ויש זמן של מנוחה ,ויש זמן של פרידה .והנה ,משה רבנו מוחק את הגבולות הללו .המצפן הפנימי שלו מכוון אל היעד ,והיעד אינו תלוי בסימני הדרך של הזמן .המוסר הגדול הוא ההבנה שהאדם אינו רשאי לעצור את מלאכתו כל עוד נשימה באפו, כי כל עוד יש זמן ,הרי שיש בו פוטנציאל לתיקון ולנצח. פעמים רבות אדם חש שחיובו כלפי תורתו וכלפי עבודת השם מסתיים בנקודה מסוימת. הוא אומר לעצמו :עשיתי ככל יכולתי ,הגעתי אל הקצה ,כעת מגיע זמן ההרפיה .אך המראה של משה רבנו שכותב דווקא ברגע האחרון ,מחייב אותנו לבחון מחדש את תחושת המיצוי הזו .ייתכן שהתחושה שאדם הגיע אל הסוף היא רק אשליה ,שהרי החיים אינם רצף של משימות שיש להשלים ,אלא יצירה מתמשכת שאינה נגמרת .המצפן הפנימי אינו מאפשר לאדם להניח את הקולמוס ,כי הספר האישי שלו נכתב בכל רגע של אמת ,בכל רגע של חסד, ובכל מחשבה טהורה שנובטת בלב. זהו שיעור בצניעות ובאחריות .האחריות כלפי הכלל היא תובעת מאיתנו לראות את האחר, להעניק לו את חלקו בתורה ,ובכך ליצור רצף של מסירה שעוברת מדור לדור .משה רבנו לא חשב על עצמו ,הוא חשב על עתידם של השבטים ,על הארון המונח בבית המדרש, על הלבבות שיצטרכו להמשיך את האור .המצפן המוסרי כאן הוא ברור :האדם אינו מרכז העולם ,אלא הוא צינור .ככל שהאדם מבין שהוא שייך למשהו גדול ממנו ,לנצחיות של התורה ,כך הוא משתחרר מהפחד מהסוף ומתמלא בחיוניות חדשה .החיים מקבלים ערך מוסף לא בגלל משכם ,אלא בגלל העובדה שכל יום הוא דף נוסף בספר שערכו נצחי ,ספר שמעולם לא נסגר. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .האדם מגלה שהזמן אינו מחסום ,אלא הזדמנות. כשם שמשה רבנו לא הניח לקץ חייו למנוע ממנו את כתיבת התורה ,כך גם אנו ,בכל יום, עומדים בפני שקיעת שמש של הזדמנויות .התובנה המעשית היא שהעשייה אינה נמדדת רק בתוצאה המיידית ,אלא בעצם הנאמנות להמשכיות .כשאתה כותב ,כשאתה לומד ,כשאתה פועל – אתה בונה משהו שעומד לנצח ,גם כשאתה עצמך תעבור הלאה .עלינו לאמץ את מבט העין של משה :לראות את הארון ,לראות את השבטים ,לראות את הדורות הבאים ,ולדעת שהתורה היא המצפן שמאחד את כולנו ,מעל לכל הבדל ומעל לכל זמן.