ספר תורה על הירח – קידוש ה' או ביזוי הקודש?

מקרה מודרני מובהק של רצון להציב ספר תורה על הירח, והבחנה בין נשיאת ספר תורה כחלק מחיים יהודיים לבין הצבתו כחפץ סמלי במקום שאין מי שיקרא בו.

אינה סוף פסוק ,אלא תחילתו של תהליך שבו התורה הופכת להיות החלק החי של האדם, כזה שמזין ומקיים את הדורות הבאים בכוח האמונה והמסירות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן ל) חידש :כי האדם המוסר נפשו למען קיום התורה ,זוכה להרגיש את הקדושה בכל רגע ,וזהו הסוד של זרע של קיימא – שמי שמחובר למקור הנצחי ,זכותו קיימת לנצח .פסיקה זו מלמדת אותנו את היסוד העמוק ביותר – הקשר עם התורה הוא הצינור שדרכו הקדושה יורדת לעולם ,ומי שזוכה להיות צינור כזה ,הרי הוא מבטיח את המשכיותו בדרך הטבעית והנסית כאחד.

עיקר העניין: המצווה לכתוב או להחזיק ספר תורה אינה אלא השתקפות של רצון הנשמה להתמזג עם מקור חייה .כאשר אנו כותבים ,קונים או משקיעים בתורה ,אנו מפנים מקום בלב ובבית לשכינה שתשרה בתוכנו .זוהי הזמנה פתוחה לברכה ,שכן מי שטורח להעמיד את דברי האלוקים בעולמו ,זוכר שהקב"ה מבטיח לו בנים ובני בנים שימשיכו את השלשלת המפוארת הזו .הברכה בזרע אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תולדה ישירה של הפיכת הבית למרכז של קדושה .מתוך כך ,כל פעולה של אמת ,כל מילה של תורה ,וכל רגע של התעלות ,בונים את עתידנו בצורה האיתנה והמבורכת ביותר .יהי רצון שנזכה לראות בתוך בתינו דורות של תורה ויראת שמים ,בזרע של קיימא הממשיך את האור המופלא הזה לעולמים.

ספר תורה על הירח – קידוש ה' או ביזוי הקודש? דמיינו לעצמכם את השקט האינסופי של החלל ,מקום שבו אין אוויר לנשימה ,אין צליל ואין הברה .בתוך השממה הקרה הזו של הירח ,מונח ארון מהודר ,ומתוכו נשקף ספר תורה. גביר גדול ,חדור רצון לעשות קידוש ה' בקנה מידה קוסמי ,פונה אל סופר סת"ם ומבקשו לכתוב ספר תורה מיוחד במינו ,כדי להעלותו ברכב חלל ולהציבו כנציג האנושות על אדמת הירח .החזון הזה נוצץ בעיניו ,והוא מתרגש לחשוב מה יאמרו אומות העולם כשיתבוננו בתמונות ויבינו שספר התורה שלנו מלווה את האנושות עד למחוזות הרחוקים והקפואים ביותר .אך בעוד החזון הזה נרקם ,הלב נחמץ .נשאלת שאלה נוקבת ,שאלה של אש ותמרות עשן ,השאלה האם מעשה שכזה הוא אכן קידוש ה' ,או שמא ,חלילה ,אנו מבזים את הקודש. האם ספר התורה ,הפועם בחיינו ,יכול להפוך לקישוט דומם בחלל הריק? אך כדי להבין את עומק השאלה הזו ,עלינו להביט לאחור ,אל שנת תשס"ג ( 16בינואר .)2003 באותם ימים גורליים ,אסטרונאוט ישראלי ,אילן רמון ,מומחה המטען של מעבורת החלל קולומביה ,נשא עמו אל מרומי השמיים ספר תורה זעיר .לא היה זה ספר שנועד לראווה ,לא היה זה חפץ שנועד להרשים את העולם ,אלא שריד חי מהשואה ,עדות מצמררת ומרוממת

ךליו תשרפ

לנצח נצחים .כשהמעבורת נסקה אל על ,כל לב יהודי פעם יחד איתה ,מרגיש שספר התורה הזה הוא לא רק חפץ בחלל ,אלא הלב של העם היהודי שבוקע את הרקיעים .ואז ,הטרגדיה הנוראה – התפרקות המעבורת עם חזרתה לאטמוספירה .הסיפור הזה צרוב בנשמתנו ,והוא המפתח לשאלתנו .האם הצעד של אילן רמון ,הטעון בזיכרון ,בנשמה ובחיים ,דומה בכלל ליוזמתו של אותו גביר המבקש להציב ספר תורה בירח? הלא כבר נאמר בתורה הקדושה ,בפרשת וילך ,לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד .התורה נמסרה לעם חי ,הנושא אותה על ליבו ,קורא בה ושומר לעשות את כל דבריה .עתה אנו עומדים מול המבוכה הזו :האם מותר לסופר סת"ם לכתוב ספר תורה שכל ייעודו להניחו על הירח ,מקום שאין בו אדם ,אין בו אוזן שומעת ואין בו חיים ,רק בשביל רעש תקשורתי ועשיית רושם? האם זה דומה למעשהו של אילן רמון שביקש להעלות את נשמת ישראל למרומים ,או שמא זהו עיוות וקלות ראש בקדושת התורה? זוהי השאלה הבוערת המונחת לפתחנו ,והיא דורשת מאיתנו לברר היטב: מהו באמת מקומו של ספר התורה בעולמו של יהודי? האם הוא נועד להיות סמל מרוחק, או כוח חי ונושם בלב הקהילה? התורה היא שירת החיים :המקום שבו האותיות פוגשות את השמיים נפתח את השער אל דברי התורה הקדושים המהווים את בסיס הסוגיה ,ונבקש להבין את רצון ה' כפי שהוא נפרס לפנינו בפרשת וילך .הפסוק המרכזי הוא" :לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד” (דברים לא ,כו). רש"י (דברים לא ,כו) פירש :לקח את ספר התורה הזה זה שכתב משה ונתנו לבני לוי ,ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' שיהיה לעד לישראל שלא ישכחו את התורה ולא יוסיפו ולא יגרעו ממנה .בדבריו מונח היסוד שהנחת ספר התורה אינה רק פעולה טכנית ,אלא יצירת עדות חיה ונושמת ,עוגן שננעץ בלב הדורות כדי להבטיח את המשכיות האמת גם בתוך הסערות. כאשר אנו מתבוננים במעשהו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל שלקח עמו ספר תורה זעיר אל מרומי השמיים ,אנו רואים בכך מעשה של עדות – העלאת נצח ישראל למקום שבו לא הייתה תורה מעולם ,כביטוי של חיבור עמוק שאינו מסתפק בקישוט ,אלא מבקש להביא את האור היהודי לכל מקום שאליו מגיעה נפש מישראל. הדעת זקנים (דברים לא ,כו) כתב :מדרש באותו יום של שבעה באדר כתב משה י"ג ספרי תורה לשנים עשר שבטים ,וספר תורה אחד לקח והניחו לצד ארון הברית ,ויש אומרים שירד גבריאל ונטלו והעלוהו לבית דין של מעלה .נמצא שייעודו של ספר התורה הוא להיות נוכח בתוך חיי השבטים ,או להיות מונח במקום קדוש עליון ,או אף בבית דין של מעלה ,אך הכל מכוון לעולם של קדושה ,עולם שבו התורה היא שפה ,היא חיים ,ולא חלל ריק שאין בו אחיזה. הרמב"ן (דברים לא ,כו) ביאר :כי ספר התורה הזה יהיה עד עליהם כי יודע אני את יצרם, וימצאוהו ויקראו בו וידעו האמת .דהיינו ,ספר התורה נועד להיות מצוי ונגיש לעם ישראל, כדי שישובו ויקראו בו תמיד .החיבור לכאן הוא ברור – כאשר התורה מלווה את האדם ,אפילו

במעבורת חלל ,היא צריכה לשאת עמה את כוח העדות ,את היכולת של האדם לקרוא בה, להתחבר אליה ולהזכיר לעצמו את שורשו ,ולא להפוך אותה לחפץ דומם במקום שאין בו יחס לתורה. המלבי"ם (דברים לא ,כו) מפרש :ושמתם אותו מצד ארון ,כי שם מקור הקדושה ,ושם תהיה התורה לעד כי לא ניתנה התורה אלא במקום אשר שם ה' אלוהי ישראל .בזה חיזק כי מקום התורה קשור בקדושה ובקהילה ,ולא במדבר שמם .המחשבה על לקיחת התורה למקומות מרוחקים צריכה להימדד לפי אמת מידה זו – האם היא נושאת עמה את אור הקדושה של עם ישראל ,או שהיא מתנתקת ממנו. האור החיים הקדוש (דברים לא ,כו) חידש :ושמתם אותו מצד ארון ,להורות כי התורה חיה וקיימת תמיד בצד הקדושה ,ובמקום אשר נסתלקה הקדושה אין התורה שורה .מדבריו משתמע ברור שאין התורה נמסרת למקום של ריק וחסר קדושה ,אלא למקום חי ,מלא קדושה וקהילה .כאשר ספר תורה עולה למרום כפי שעשה האסטרונאוט היהודי ,הוא מעלה עמו את קדושת עם ישראל ,אך שליחתו למקום שממה ללא כוונה של קדושה ,היא שאלתנו הגדולה. נראה כי המפרשים הללו מאירים לנו שהכתיבה וההנחה של ספר התורה הן יצירה מופלאה. היא אינה מסתכמת באותיות על גוויל ,אלא היא ביטוי של הקשר החי והדינמי בין עם ישראל לתורתו ,קשר שפורץ את גבולות המקום ומוליד משמעות בתוך המציאות. לאחר שראינו את דברי רבותינו המפרשים על הפסוקים ,אנו ניגשים עתה אל לב בית המדרש ,אל דברי חז"ל בתלמוד ובגמרא ,המשרטטים את גבולות הקדושה של ספר התורה. אין אנו עוסקים כאן בשאלה צדדית ,אלא בהגדרת מהותו של חפץ הקודש הזה – האם הוא כלי קיבול לרוח ,או נוכחות חיה שזקוקה לקהילה כדי להתקיים. הגמרא במסכת מנחות (מנחות דף ל ע"א) תנו רבנן :מצוה מן המובחר לכתוב ספר תורה לשמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כתבו לכם לשם מצוה .ומכאן אנו למדים שעיקר הכתיבה אינו רק ביופי האותיות על הקלף ,אלא כדי לקבל תורה מחדש ,בדומה למעמד הר סיני .מעמד זה מחייב יחס של קדושה ושימוש חי ,כי התורה נועדה להיאמר ,להישמע ולהיקרא בקרב העם ,ולא להיות מונחת במקום שומם שאין בו מי שיקבל אותה .הכתיבה צריכה להיות לשם שמיים ,אך גם לשם המטרה שלשמה נכתבה – לימוד וקיום. הגמרא במסכת גיטין (גיטין דף ס ע"א) אמרו :אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה או לישא אשה .וכאן טמון יסוד הברזל – ספר תורה אינו חפץ מותרות ואינו קישוט לארון ,אלא הוא מהות שנועדה לחיים .התלמוד מלמד אותנו שכל קיומו של הספר כרוך בצרכי החיים היהודיים ,בלימוד ובהקמת בית .אם התורה הופכת להיות חפץ שנועד לקישוט בלבד בירח, הרי זה היפוך המטרה ,כי אין כאן לימוד ואין כאן בניית חיים יהודיים ,אלא ניתוק ,וזהו בדיוק ההבדל הגדול שבין אילן רמון ז"ל שנשא את התורה כחיים פועמים בתוך תודעתו לבין הנחת ספר כקישוט בחלל.

ךליו תשרפ

הגמרא במסכת מגילה (מגילה דף כז ע"ב) דנו :ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם. והעומק כאן הוא שגם כשהספר אינו כשר עוד לקריאה ,אין מניחים אותו בביזיון ,אלא דווקא במקום של חכמה וקדושה .וכל שכן שספר תורה כשר ומהודר אינו יכול להיות מוצב במקום שאין בו קדושה ,שזהו היפוך גמור של כבוד התורה ,שכן המקום הטבעי של הספר הוא היכן שיש תלמידי חכמים ואנשים הלומדים בו .הספר אינו יכול להיות נטוש במדבר ציה ושממה. נראה כי מקורות אלו מחדדים את ההבנה שספר התורה אינו נמדד לפי יופיו או המקום בו הוא נמצא ,אלא לפי היותו מחובר לחיים .כשהוא מונח במקום שאין בו אדם ,הוא מאבד את תפקידו המהותי להיות מקור של השראה וחיים ,ואין זו הדרך שבה העלה אילן רמון את הקדושה למרומים – הוא העלה אותה מתוך לב מלא אמונה שחי את התורה גם כשהוא רחוק מביתו. אנו צוללים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קדשם הניחו את היסודות לכל בניין התורה שבידינו .כשאנו מבקשים להבין את הגדרת המצווה של כתיבת ספר תורה ,אין אנו עוסקים רק בפעולה טכנית של דיו וקלף ,אלא בהגדרת הייעוד של ספר התורה בעולמו של יהודי .היסודות הללו יאירו לנו באור יקרות האם ספר התורה הוא חפץ שנועד להצבה כסמל, או כלי שנועד להיות חלק בלתי נפרד מלימודנו ומחיינו. הרמב"ם (הלכות ספר תורה פרק י הלכה א) כתב :מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו .מדבריו עולה כי המצווה מוטלת על האדם כחלק מעבודת ה' הפרטית שלו ,כדי שתהיה לו תורה ששייכת לו ,שיכול הוא להגות בה וללמוד ממנה. הכתיבה אינה נעשית כדי לשמר מוצג מוזיאוני ,אלא כדי שהתורה תהיה קרובה אל האדם, חלק מחייו ,ולא משהו מרוחק הנמצא במקום אליו אין ידו משגת. בעל ספר החינוך (מצוה תריג) ביאר :שנצטווינו לכתוב ספר תורה כדי שתהיה בידינו ספר שלם לתורה לא נשכח ממנה דבר ולא נגרע מצוותיה כי בהיותה בידינו תמיד נוכל ללמוד ממנה .בדבריו הוא מדגיש את המטרה המוצהרת של המצווה – הלימוד והזיכרון .אין מדובר רק בהחזקת החפץ הקדוש ,אלא ביצירת מציאות שבה התורה נגישה ללומד .כאשר אנו משווים זאת ליוזמה של הצבת ספר תורה בירח ,עולה התהייה המהותית :אם המטרה היא ש"נוכל ללמוד ממנה" ,הרי שהצבתה במקום שאין בו איש שיכול לקרוא וללמוד ,סותרת את עצם הגדרת המצווה .זהו ניגוד גמור לרוחו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל ,ששמר את ספר התורה קרוב לליבו ,כחלק מחוויה אישית ויהודית עמוקה ,שנועדה לחבר אותו לשורשיו גם בלב החלל. הרמב"ן (השגות לספר המצוות מצוה יח) חידש :כי ספר התורה הזה יהיה עד עליהם וימצאוהו ויקראו בו וידעו האמת .הרמב"ן מבליט את העובדה שהתורה היא עדות .עדות צריכה שיהיה מי שיקרא אותה ,שתהיה משמעות לנכוחות שלה במציאות האנושית .התורה נכתבה כדי ש"ימצאוהו ויקראו בו" ,דהיינו שיש לה תכלית אקטיבית ,תכלית שאינה מתמלאת במקום ריק שאין בו אדם.

הרא"ש (הלכות ספר תורה סימן א) כתב :ספר תורה נכתבה כדי לקרות בה בציבור ברבים. מדבריו למדנו כי לא רק הלימוד הפרטי הוא התכלית ,אלא גם השימוש הציבורי ,השמעת קול התורה בקהל .הספר נועד להיות הלב הפועם של הקהילה ,ולא חפץ של נוי שעומד במקום שאין בו לא ציבור ,לא קהילה ולא קריאה. נמצאנו למדים כי לשיטת הראשונים ,כתיבת ספר תורה אינה מעשה של יצירת חפץ של קדושה במובן המופשט ,אלא יצירת כלי חיים .הקדושה של ספר התורה אינה "צפה" בחלל, אלא היא קשורה בטבורה לעם ישראל שקורא בה ,לומד בה ,ושומר את מצוותיה .כאשר ספר התורה מנותק מכל אלו ,הוא מאבד את הקשר למהות המצווה כפי שהוגדרה על ידי רבותינו. אנו ניגשים כעת אל דברי האחרונים ,גדולי הדורות אשר העמידו את ההלכה על תילה בתוך מציאות משתנה ומורכבת .כאשר אנו דנים בשאלת הצבת ספר תורה בירח ,אנו נדרשים לבחון היכן עובר הגבול הדק שבין כיבוד התורה לבין ביזויה ,והאם כוונות טובות ,ויהיו נעלות ככל שיהיו ,יכולות להכשיר שימוש בחפץ קדוש למטרה שאינה לימוד או קריאה בציבור. החתם סופר (או"ח סימן נב) כתב :שמי שכותב ספר תורה כדי להניחו בבית נכרי לצורך קישוט הרי זה ביזוי התורה ,שהרי ספר תורה לא נכתב לנוי אלא לשימוש של קריאה בציבור. מדבריו עולה יסוד נוקב – עצם הכתיבה של ספר תורה למטרה שאין בה חיי תורה ,אין בה מצוה אלא פגיעה בכבודו של החפץ הקדוש .כאשר אנו משווים זאת ליוזמת הגביר ,נראה כי הניסיון להפוך את ספר התורה לסמל מוצב בירח הוא הרחקה של התורה ממהותה ,שהרי היא הופכת לחפץ תצוגה שאין בו קדושת קריאה ,בניגוד גמור לאותו ספר תורה זעיר שנשא עמו אילן רמון ז"ל ,אשר עבורו לא היה זה קישוט או סמל חיצוני ,אלא נשמתו שנשאה עמה את עדות העם היהודי למרומים. החוות יאיר (סימן קפד) ביאר :שספר תורה שנכתב אך ורק לנוי ולא לשימוש של קריאה בציבור ,אינו נחשב ספר תורה כהלכתו .ניכר מדבריו שכל כתיבה למטרה שאין בה לימוד או קריאה בפועל אינה נחשבת לקיום המצוה כפי שראוי .היסוד כאן הוא שתורתנו היא תורת חיים ,ואם הספר הופך להיות כלי שאין בו שימוש של קדושת הציבור ,הוא מאבד את תוקפו כספר תורה חי .זוהי נקודת תורפה משמעותית בשליחת הספר לירח ,שם הוא עתיד להפוך לחפץ דומם ללא שימוש. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות ספר תורה עמוד רסז) חידש :שאין לכתוב ספר תורה אלא אם כן הוא מיועד לקריאה בציבור .אמנם הוא הביא בשם הנצי"ב שאם כתבו על דעת להוציא לחוץ לארץ אין איסור ,אך הוא הבחין בין מקרה כזה לבין הנחת ספר תורה במקום שאין בו קדושה כלל .מדבריו עולה כי השאלה המרכזית היא האם מיועד הספר למטרה תורנית .שליחת ספר תורה למקום שאין בו קהילה ,ואין בו לימוד ,הרי זה קרוב לביזוי התורה ,שכן אנו מתייחסים אליה כאל מוצג חיצוני ולא כאל לב האומה. האסטרונאוט אילן רמון ז"ל בסיפורו המטלטל מאיר לנו את ההבדל העצום .כאשר הוא נשא את ספר התורה ,הוא עשה זאת מתוך קשר נפשי עמוק ,כמי שנושא איתו את השורשים,

ךליו תשרפ

את הזיכרון ואת העדות .זה לא היה ניסיון לעשות "רושם" או להציב סמל בחלל הריק ,אלא ניסיון לחבר את כל מה שהוא וכל מה שהעם היהודי מייצג אל מול מרומי השמים .ההבדל הוא בתכלית – האחד נושא את הקודש כחלק מחייו ,והשני מבקש להשתמש בקודש כסמל חיצוני שאין בו נשמה. נמצאנו למדים כי האחרונים מציבים רף ברור – כבוד התורה נמדד בשימוש בה ,בלימוד בה ,ובקריאה בה בציבור .כל ניסיון להפוך את ספר התורה לחפץ של נוי ,גם אם הוא נראה מרשים ומכובד ,עלול להתפרש כביזוי אם אין בו את הנשמה החיה של הקהילה. כאשר אנו בוחנים את הרצון להציב ספר תורה על הירח ,אנו פוגשים מתח רוחני עמוק. מצד אחד ,הרצון להרחיב את גבולות הקדושה ,להראות לעולם כולו את נצחיות התורה. מצד שני ,עומדת התביעה הפנימית של התורה ,התובעת שלא נהפוך אותה לחפץ דומם, למוצג נוצץ ,אלא שנשמור עליה כעל גוף חי ונושם .המתח הזה הוא צומת דרכים בין התפיסה שרואה בתורה סמל ,לבין התפיסה הרואה בה כלי שנועד להעניק חיים. בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקיד) ביאר :את האיסור למכור ספר תורה לנכרי כדי שיראה את יופיו ,באומרו שספר תורה נועד להיקרא ולהישמר בקדושה ולא להיות חפץ לנוי בלבד .דבריו אלו נוקבים כחרב .אם אסור למכור ספר תורה לנכרי רק כדי שיתפעל מיופיו ,על אחת כמה וכמה שאסור לכתוב ספר תורה מראש כדי להציבו בחלל ,במקום שאין בו קריאה ואין בו לימוד ,שכן בזה אנו הופכים את החפץ הקדוש לחפץ ראווה .הניגוד כאן זועק – כאשר אילן רמון ז"ל לקח עמו את ספר התורה ,הוא לא לקח אותו כדי להציגו לראווה בחלל ,אלא כדי לחבר את נשמתו ,ואת נשמת העם היהודי ,אל המרומים .אצלו, התורה הייתה המצפן ,החיים ,הלב ,בעוד שבהנחת ספר תורה על הירח ,קיים חשש כבד שהספר הופך להיות אובייקט ,חפץ חיצוני שמאבד את ייעודו המקורי. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן תכח) חידש :את השאלה אם מותר לכתוב ספר תורה רק כדי לתלותו בבית כבוד בלי קריאה ,וקבע שאף אם אין איסור גמור, מכל מקום אין זה רצוי ,כי התורה חיה וקיימת ,ולא נועדה להיות ככלי נוי אלא מקור חיים ומאור עיניים .דבריו מחדדים לנו כי התורה אינה נמדדת לפי המקום שבו היא נמצאת – בין אם זה בארון מהודר ובין אם זה על הירח – אלא לפי המקום שיש לה בלב האדם .ככל שהספר הופך להיות כלי חיצוני ,כך הוא מתרחק ממהותו כעץ חיים .אצל אילן רמון ז"ל ,ספר התורה היה קרוב ללב ,הוא היה נצור בתוך נשמתו ,ולכן הוא היה חי ונוכח ,בעוד ספר תורה המושאר לבדו בירח נותר כגזע יבש ,ללא מים ,ללא שורשים וללא פירות. ההבדל בין סמל לבין מהות הוא התהום הפעורה כאן .הכתיבה של ספר תורה חייבת להיעשות מתוך כוונה של קדושה ,כוונה המכוונת להוות בסיס לחיים ,ללימוד ולחברה. כל כתיבה שאין בבסיסה את הציפייה לקריאה ,ללימוד ,להפצת אור בתוך קהילה ,הרי היא פוגעת במהות המצווה .התורה נועדה להיות נחלת הכלל ,כפי שאמרו חז"ל בתלמוד במסכת מגילה (דף כז ע"א) ,שגם כשספר תורה בלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם – כלומר ,מקומו תמיד הוא סביב הלומדים ,סביב המבינים ,סביב מי שחי את התורה .שליחת הספר למקום

שאין בו כל אלו ,היא ניסיון להוציא את התורה מהמרחב האנושי שלה ,מהמרחב שבו היא פוגשת את הלבבות. נראה אפוא כי המבחן האמיתי הוא מבחן החיות .אם אנו שואלים את עצמנו האם מעשה הוא קידוש ה' ,עלינו לשאול :האם הדבר מקרב את האדם לבורא? האם הוא מחבר אותנו לתורה? אם מדובר ביוזמה שכל תכליתה היא פרסום או יצירת רושם חיצוני ,הרי שהיא רחוקה מלהיות קידוש ה' .לעומת זאת ,מעשהו של אילן רמון ז"ל היה קידוש ה' טהור ,כי הוא לא ביקש להאדיר את עצמו ,אלא ביקש לחבר את נשמת ישראל ,בכל מקום שהיא נמצאת ,אל התורה. כאשר אנו ניגשים לדון בשאלה אם מותר להציב ספר תורה על הירח ,אנו פוגשים את תביעת הלב המוחלטת של כבוד התורה .התורה אינה רק חוק או רעיון ,היא מלכה ,והיא מבקשת ממי שמחזיק בה שיידע את גדרי כבודה .השאלה אינה רק מה מותר ,אלא מה ראוי ,מה מקדש את שם ה' ומה ,חלילה ,עלול להוביל לביזוי הקודש ,אפילו תחת מסווה של כוונה טובה. הגמרא במסכת שבת (שבת דף לב ע"א) לימדה :כל המבזה את התורה אין לו חלק לעולם הבא .משמעות הדברים היא חמורה עד למאוד – לא מדובר רק בהשחתת הספר ,אלא בכל יחס שאינו הולם את מעמדו כדבר ה' חי .אם אדם לוקח את הדבר היקר ביותר ,את הלב של האומה ,ומציב אותו במקום שאין בו יחס של קדושה ,במקום שאין בו קריאה או יראת שמיים, הוא מסתכן בביזוי של עצם המושג "תורה" .זהו המבחן הגדול – האם המעשה מעלה את כבוד התורה בעיני הבריות ,או שהוא הופך אותה לחפץ נוי שניתן להשאיר במקומות נטושים? הרמב"ם (הלכות ספר תורה פרק י הלכה א) פסק :מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו .ובהמשך (הלכה ב) כתב :ספר תורה שכתבו גוי או מין ישרף .בדבריו הוא מבהיר כי הקדושה אינה רק בכתב ,אלא בזהות הכותב ובכוונת הכתיבה .מכאן עלינו ללמוד כי גם אם הכתב כשר והדיו דיו ,אם המקום או הכוונה לוקים בחסר ,הקדושה אינה שורה. אילן רמון ז"ל ,בנשיאתו את ספר התורה לחלל ,פעל מתוך כוונה של קדושה טהורה ,שכן לא ביקש להשאיר את התורה שם כסמל ,אלא נשא אותה עמו כעדות חיה לרוח היהודית, ובכך הפך את מעשהו לקידוש השם ,שכן התורה לא הייתה מנותקת ממנו ,אלא הוא היה נושא הכלים שלה אל המרומים. הרב שלום משאש ז"ל (שו"ת שמש ומגן חלק ד יו"ד סימן יט) ביאר :ספר תורה אינו סמל לאומי בלבד אלא לב האומה ,וכל שימוש בו שלא לצורך קדושה נחשב חטא חמור .הדברים הללו צריכים להדהד בנו .כאשר אנו מציבים ספר תורה במקום שאין בו קהילה ,אנו עלולים להפוך אותו לסמל ריק מתוכן ,מעין אנדרטה שאין בה חיים .והרי אנדרטה אינה תורה .התורה מחיה את האדם, והאדם מחיה את התורה .ניתוק של אחד מהשני הוא הדרך הבטוחה לשחיקת כבוד התורה. הערוך השולחן (יורה דעה סימן רע סעיף ד) כתב :ספר תורה שנכתב ונגנז מייד ,בלי קריאה, לא קיים בו את המצוה בשלמותה ,כי תכליתו לשמש לקריאה .מכאן שההנחה בירח ,אפילו אם היא נעשית בטקס מרשים ,היא החמצה של מהות התורה .הרי אם המטרה היא להראות

ךליו תשרפ

לעולם את גדלות התורה ,עדיף להראות תורה שקוראים בה ,תורה שלומדים בה ,תורה שמחייה אנשים ,ולא ספר תורה בודד על אדמה קפואה שאיש לא יקרא בו לעולם. נראה אפוא כי גדרי כבוד התורה מחייבים אותנו לנהוג בה כפי שנוהגים בדבר חי .אנו משימים אותה בבתי כנסת ,בארונות קודש ,בידיים של לומדים .אנו מחבקים אותה בשמחת תורה .אנו נזהרים בכבודה שלא להניחה במקום בזוי .ומהו המקום הבזוי ביותר? מקום שאין בו חיים ,מקום שאין בו נשמה יהודית ,מקום שבו התורה הופכת להיות "חפץ" ותו לא .כבוד התורה הוא להחזיק אותה קרוב ,להרגיש אותה פועמת ,ולא להרחיק אותה אל מקומות שבהם היא הופכת להיות סמל חיצוני גרידא. עתה אנו נדרשים לגעת בנקודה הכואבת והעדינה ביותר .פעמים רבות אנו פוגשים אנשים טובים ,בעלי רצון פנימי עז לקדש שם שמיים ,אך הדרך שהם בוחרים עלולה להיות עקלקלה ואף מנוגדת למהות הקדושה .האם רצון אמיתי לעשות קידוש ה' יכול להפוך מעשה בעייתי הלכתית למעשה של קדושה? השאלה הזו אינה רק פילוסופית ,היא נוגעת בלב ליבה של היצירה היהודית – האם המטרה מקדשת את האמצעים ,או שמא האמצעים הם הם המגדירים את המטרה? הגמרא במסכת ברכות (ברכות דף יג ע"א) ביארה :מצוות צריכות כוונה .המשמעות היא שאין המצווה פועלת בריק ,אלא נזקקת ללב שיחייה אותה .אולם ,מכאן לא נובע שכל כוונה טובה יוצרת מצווה .אם הכוונה היא לקדש את השם ,אך המעשה בפועל גורם לביזיון – הרי שהכוונה נותרת ככוונה בלבד ,בעוד המעשה נשאר כפעולה חסרה ,ולעיתים אף כפעולה שלילית .כאשר אילן רמון ז"ל נשא עמו את ספר התורה ,הכוונה שלו הייתה חלק בלתי נפרד ממעשהו; הוא לא ביקש להפוך את הספר לחפץ בעל משמעות חיצונית ,אלא השתמש בו כעוגן פנימי .כאן הייתה הרמוניה מושלמת בין הכוונה למציאות .לעומת זאת ,אצל הגביר המבקש לשלוח ספר לירח ,ישנו פער – הכוונה היא חיצונית ,והמעשה הוא חיצוני ,ואין חיבור שורשי בין השניים. הרשב"א (ראש השנה דף כח ע"א) חידש :מצוות לאו ליהנות ניתנו .מדבריו עולה כי המצווה נועדה לפעול את פעולתה בעולם ,ולא לשמש כאמצעי להנאה ,להתרשמות או לפרסום. כאשר מדובר על שליחת ספר תורה לירח ,עלינו לשאול – האם זהו מעשה שנועד לקיים את המצווה כפי שניתנה בסיני ,או שמא זהו מעשה של רצון אנושי ,יפה ככל שיהיה ,המלביש את רצונו האישי באצטלה של מצווה? רבותינו לימדונו כי קידוש ה' אינו נקבע לפי עוצמת הרעש שיוצרים ,אלא לפי עומק הקדושה שנוצקת בתוך המעשה .אם התורה הופכת להיות "אובייקט" של הראווה ,היא חדלה להיות התורה שנתן לנו הקב"ה. המהר"ל (גבורות ה' פרק ס) ביאר :את עומק הקשר בין המצווה לבין המציאות שבה היא מתקיימת .הוא מדגיש כי לא כל מקום ראוי לכל מצווה ,וכשם שאין מניחים תפילין ברגליים, כך אין מניחים את התורה במקום שאינו מתאים למהותה .כוונת הלב היא קריטית ,אך היא חייבת להיות מחוברת למסגרת ההלכתית שקבעה היכן וכיצד התורה צריכה להימצא. שליחת ספר תורה למדבר שומם ,גם אם היא נעשית בכוונות הכי זכות ,אינה משנה את העובדה שהתורה אמורה להיות בידיים של עם חי ,קורא ולומד ,ולא בארון בודד על הירח.

נראה כי הלקח הגדול כאן הוא שקידוש ה' אינו יכול לבוא על חשבון כבוד התורה .אדרבה, כבוד התורה הוא הוא קידוש ה' .כאשר אנו בוחרים להוציא את התורה מההקשר האנושי שלה, מההקשר של הקהילה ,של הבית ,של המעשה היומיומי ,אנו מסתכנים בכך שאנו פועלים נגד כוונת התורה עצמה .כוונתו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל הייתה לקדש את השם מתוך חיים ,מתוך העלאת האדם למרומים יחד עם התורה ,ולא מתוך הנחת התורה לבדה במקום זר. כאשר אנו מעמיקים בנפש התורה ובמחשבת ישראל ,אנו נדרשים להבחין דק מן הדק בין מה שנחשב ל"סמל" – חפץ המייצג רעיון מסוים – לבין מה שנחשב ל"חפץ קדוש" – חפץ שבו טמונה סגולה ומהות אלוהית .האם ספר התורה שעל הירח הוא סמל ,או שמא הוא מאבד את קדושתו בהיעדר המגע האנושי החי? השאלה הזו חושפת את ההבדל העמוק שבין החיצוניות לבין הפנימיות היהודית. הכוזרי (מאמר ב ,כו) לימד :כי הקדושה אינה דבר מקרי ,אלא מהות פנימית שיש לה התגלות בעולם .לפי שיטתו ,חפץ קדוש אינו הופך לכזה רק בגלל שהוא מיועד לייצג משהו ,אלא משום שיש בו סגולה של קירוב לבבות לאלוהים .כאן אנו מבחינים בהבדל הגדול – כאשר אילן רמון ז"ל נשא עמו את ספר התורה ,הוא לא הפך אותו ל"סמל" לחלל ,אלא חיבר את עצמו ,כיהודי חי ,אל התורה .התורה הייתה עבורו מציאות חיה ,חלק בלתי נפרד מנשמתו. לעומת זאת ,הנחת ספר תורה על הירח היא במידה רבה הפיכתו ל"סמל" חיצוני ,מעין אנדרטה שנועדה לייצג את היהדות ,אך חסרה את החיות הפנימית של הקדושה המתגלה באדם. המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב התורה פרק יב) ביאר :כי התורה היא צורת האדם ,והיא נותנת לאדם את צורתו הרוחנית .לפי דבריו ,התורה אינה נפרדת מן האדם ,אלא היא מהות המעצבת את המציאות האנושית .לכן ,ספר תורה שאין בו אדם שיגשים את צורתו דרך הלימוד ,הוא ספר שחסר בו העיקר .אין הוא "חפץ" קדוש במנותק מן החיים ,אלא הוא חלק מהווייתם .השאיפה להציב אותו על הירח כסמל חיצוני היא טעות בהבנת המהות – התורה אינה צריכה סמלים חיצוניים במרחבי החלל כדי להוכיח את נצחיותה ,כי נצחיותה טבועה בלבבות הלומדים אותה ובקיום מצוותיה עלי אדמות. הרב שמשון רפאל הירש (שמות כה ,י) העמיק :כי כלי הקודש במשכן לא היו סמלים בלבד, אלא כלים שבאמצעותם הושגה ההשפעה האלוהית על החיים .הוא הבדיל בין אלילות – המקדשת את החפץ כעצמו ,לבין היהדות – המקדשת את החיים באמצעות החפץ .השאלה כאן היא האם אנו נוהגים בספר התורה ככלי לחיים ,או ככלי לאלילות מודרנית של "סמלים". כאשר ספר תורה מוצב בירח ,הוא נתון בסכנה של הפיכתו למוצג אלילי ,כזה שמייחסים לו כוח מצד עצמו ,במנותק מהחיים האנושיים שהם הם היעד של התורה. נמצאנו למדים כי ההבחנה היא יסודית .התורה היא לא סמל ,היא התגלות חיה .כאשר האסטרונאוט אילן רמון ז"ל נשא עמו את ספר התורה ,הוא נשא עמו את החיים היהודיים, את השואה ואת הגאולה ,את זיכרון אמו ואת תקוות עמו .הוא לא הפך את הספר לסמל ,אלא הוא בעצמו היה החיבור בין הארץ לשמיים .זהו ההבדל שבין "סמל" שמונח על הירח לבין

ךליו תשרפ

"תורה" שפועמת בלב .הקדושה של ספר התורה אינה תלויה במיקום הגאוגרפי שלו ,אלא בחיבור שבין האדם לבוראו. אחריות העצומה של יצירת מסורת חדשה בלב המרחב האינסופי :אנו ניצבים בפני שאלות שטרם נשמעו ,שאלות שנולדו מתוך המפגש המרתק ,ולעיתים המאיים ,בין עולם התורה לבין הטכנולוגיה הפורצת גבולות .כאשר אנו דנים בשאלה הלכתית חדשה ,אנו לא רק מחפשים תשובה עבור המקרה הבודד ,אלא אנו יוצרים תקדים .כל פסיקה ,כל הכרעה ,כל יוזמה – מהדהדות בנצח ,ומשפיעות על האופן שבו הדורות הבאים יתפסו את קדושת התורה. האם התורה היא אובייקט הניתן לשינוע בחלל כאוות נפשנו ,או שמא היא מערכת סגורה וקדושה שחוקיה הם חוקי עולם שאינם משתנים? החתם סופר בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכט) חידש :כל דבר חדש שאין לו מקור בקדמונים, יש בו חשש גדול של שינוי ממהות התורה ,וצריך ליזהר בזה ביותר .מדבריו עולה הגישה השמרנית ,המבקשת להגן על חומות הדת מכל ניסיון להכניס שינויים או חידושים שעלולים לפגוע בנשמה הפנימית של התורה .אם נתיר בקלות ראש להציב ספר תורה בירח כסמל חיצוני ,אנו פותחים פתח לשימושים זרים בתורה ,כאלו שעלולים לטשטש את הגבול שבין קדושה לבין ראווה .בהשוואה למעשהו של אילן רמון ז"ל ,אנו רואים בבירור כי הוא פעל בתוך גדרי המקובל – נשיאת תורה בלב ,כאמצעי לחיבור אלוהי – ולא כחידוש הלכתי המבקש לכונן נוהג חדש בחלל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,יורה דעה סימן יב) ביאר :את הצורך להיזהר בהכרעות חדשות בשאלות מודרניות ,ולהיצמד לעקרונות ההלכה המסורים לנו מרבותינו .הוא מזהיר כי לא כל מה שניתן לעשות טכנולוגית ,מותר לעשות הלכתית .כאשר אנו בוחנים את יוזמת הירח ,אנו רואים כי היא מהווה חידוש שאין לו כל עיגון במקורות ,ואין לו שום תועלת דתית ממשית .היצמדות לעיקרון של "מה שקבלנו מאבותינו הוא המדד", מונעת מאיתנו להפוך את התורה למשחק בידיים טכנולוגיות ,ושומרת על כבודה מפני זילות. החזון איש בקובץ אגרות (איגרת קלג) כתב :כל פסיקה הלכתית חייבת להתחשב ברוח התורה ולא רק בלשון הכתוב ,כדי שלא תהיה התורה כקרדום לחפור בו .מדבריו עולה כי השאלה האמיתית אינה אם ניתן להעלות ספר תורה לירח מבחינה פיזיקלית ,אלא האם זה מקדם את רוח התורה .כאשר אנו בוחנים את המעשה ,אנו מוצאים כי הוא עלול להוביל לביזוי התורה, להפיכתה למוצג תיירותי ,וזהו היפוך גמור של כוונת התורה להיות אור לחיים. נראה אפוא כי המסקנה העולה מכל דברי רבותינו היא שיש לעצור ,להתבונן ולשקול בכובד ראש את ההשלכות הרוחניות של כל יוזמה חדשה .התורה אינה מוצר טכנולוגי שאפשר להציבו בכל מקום ,אלא היא דבר ה' החי ,השוכן בתוך לבבות העם .התקדים שאנו יוצרים בסירובנו להפוך את התורה ל"סמל" בלבד ,הוא התקדים החשוב ביותר שאנו יכולים להוריש לדורות הבאים – תקדים של יראת שמיים ,של כבוד לתורה ,ושל הבנה שהקדושה אינה זקוקה לחלל ריק כדי להוכיח את נצחיותה ,אלא זקוקה לאדם חי ,לומד ופועל. לאחר שהלכנו דרך ארוכה ,מסע מרתק בין מרומי השמיים לבין עומק הלב ,אנו מגיעים

אל נקודת המפגש .המבט שלנו השתנה .איננו מסתכלים עוד על ספר התורה כעל חפץ שניתן להניח ,לשנע או להציב בראווה ,אלא כעל נשמה חיה הזקוקה לבית ,לקהילה ,ללימוד ולחיים. תובנות לחיי היום יום: השיעור הגדול שאנו לוקחים עמנו אינו שייך רק לחלל החיצון ,אלא לכל רגע ביומיום שלנו .לעיתים אנו מחפשים את הקידוש במקומות רחוקים ,ביוזמות נוצצות ,בחיפוש אחר רושם חיצוני ,ושוכחים שהקדושה האמיתית נמצאת בפרטים הקטנים של החיים .כאשר אנו משקיעים יותר בחיצוניות מאשר בפנימיות ,אנו מסתכנים בכך שהדברים החשובים ביותר בחיינו יהפכו למוצגים יפים אך ריקים. רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים ,שער א פרק ד) ביאר :כי כוחו של האדם הוא בכך שהוא מעורר את העולמות העליונים על ידי מעשיו כאן למטה .כל דף גמרא שאתה פותח בביתך ,כל הלכה שאתה מקיים בחדרי חדרים ,כל רגע של התעלות נפש – הם הם החלל האמיתי שבו התורה צריכה להמריא .אל תבקש להציב את התורה על הירח ,אלא תציב אותה בלב הבית שלך, בשיח עם בני משפחתך ,בשמחה של מצווה אמיתית .הירח הוא מקום של שקט ,אך הבית היהודי הוא מקום של יצירה.

עיקר העניין: התורה היא יצור חי .היא איננה אבן יקרה בכתר של עם ,אלא היא הדם הזורם בעורקיו .אילן רמון ז"ל לא לקח ספר תורה כדי שישמש כפסל סביבתי בחלל ,אלא כדי להצהיר שגם במקום שבו נגמרת האנושיות הרגילה ,הקשר עם הקדוש ברוך הוא ממשיך .זהו ההבדל התהומי בין הצבה לבין נשיאה .אנו לא מציבים את התורה ,אנו נושאים אותה .כשאדם חי את התורה ,הוא הופך את כל העולם למרחב של קדושה. אין צורך לשלוח ספרים למרחקים אם אין בהם מי שחי אותם .הקדושה אינה מונחת, היא נחווית .היא אינה מופיעה כקישוט ,אלא כחיים .כאשר אנו מבקשים את האור ,אל לנו לחפש אותו במקומות שבהם האדם נעדר ,אלא היכן שהאדם נמצא ,נלחם ,לומד ומתקרב לבוראו .שם ,בתוך המאמץ האנושי ,בתוך הדמעה והתפילה ,התורה מוצאת את מקומה הטבעי ,שם היא הופכת להיות החמצן של העולם ,והיא מלווה אותנו לא במעבורות ,אלא בנתיבות החיים ,צמודה ללב ,קרובה מכל רחוק. לסיכום המסע הזה ,הנה שתי תובנות שיכולות לשנות את הדרך שבה אנו פוגשים את הקודש בכל יום :הקדושה אינה תלויה במיקום שלך ,אלא בנוכחות שלך ,שכן גם בלב החלל הקר ,אם התורה חיה בלבך – היא הופכת את השממה להיכל של קדושה .ספר תורה הוא לא אנדרטה למה שהיה פעם ,אלא המצפן למי שאנחנו היום ,ולכן אל תחפש היכן להציב את התורה למען יראו אחרים ,אלא היכן לחיות אותה למען תאיר את חייך.

לע"נ מו"ר הגאון הרב ברוך שמעון זצ"ל בן ציפורה סלומון נלב"ע י"ז בתשרי תשס"ט לע"נ

ר' מרדכי בן צלחה ז"ל ביטש נלב"ע ז' בתשרי תשל"ז