החותם שעל הלב

מאמר עומק על סיום התורה כתחילת חיבור חדש, ברכת משה ככוח שנשאר לאחר הסתלקותו והתורה כחותם חי בלב העם.

הכרבה תאזו תשרפ

בעומק הפרשה -פרשת וזאת הברכה החותם שעל הלב הגענו אל סוף המסע ,אל הרגע שבו הזמן נתלה על בלימה .משה רבינו ,האיש אשר מול פניו האירה השכינה כפי שלא האירה לאיש לפניו ולאחריו ,עומד על פסגת הר נבו .הוא אינו מביט אל הארץ רק כדי לראותה ,הוא מביט אל הנשמות שלנו .הוא יודע שהרגע הזה אינו פרידה ,אלא הטבעה של נצח .כשהוא פותח את פיו ומברך את בני ישראל ,אין אלו מילים של פרידה ,אלא העברה של כוח .הברכה הזו היא כמו ירושה שאינה נגמרת ,כוח שנטמן בנפש העם כדי שיוכלו לעמוד מול כל החשכות שעוד יבואו .זוהי הברכה שהופכת את התורה ממגילה שניתנה בסיני לחלק בלתי נפרד מהנשימה שלנו. בנקודה הזו ,כשמשה מברך את השבטים ,הוא מגלה לנו את הסוד הגדול ביותר :אין קדושה אחידה .כל שבט הוא ניגון אחר ,כל נשמה היא צבע אחר בשמיים של הברית .משה רבינו בראייתו הנבואית רואה את העומק של כל אחד מאיתנו ,את הייחודיות שרק אנחנו יכולים להביא לעולם .הוא מלמד אותנו שסוד הברכה הוא דווקא בחיבור של השונה ,בהבנה שכולנו חוליות בשרשרת אחת ,שכל אחד מאיתנו הוא חלק מהשלם ,וכי התורה הזו – מורשה קהילת יעקב – היא הדופק המשותף שלנו. והנה אנו מגיעים אל הפסוק המרטיט ,הפסוק שבו אנו חותמים את התורה :תורה ציווה לנו משה ,מורשה קהילת יעקב .מורשה! מילה שטומנת בחובה אהבה שאינה תלויה בדבר .תורה שאינה נלמדת מתוך רחוק ,אלא נחווית כחלק מהמהות הכי פנימית של האדם .הקהילה של יעקב ,כל נשמה ונשמה מאיתנו ,היא השומרת על המורשת הזו .כשאנו סוגרים את הספר, אנו לא מניחים את התורה על המדף ,אנו נושאים אותה בתוכנו .משה רבינו עולה אל הפסגה, אך התורה יורדת איתנו אל תוך היומיום ,אל תוך הקשיים ,אל תוך החיים עצמם ,ומאירה אותם באור שלא ניתן לכיבוי. מותו של משה ,המתואר בסיום הפרשה ,אינו סיפור על סוף ,אלא סיפור על הפיכת הנוכחות הגלויה לנוכחות פנימית .אין יותר נביא כמשה ,אך התורה היא שפת הקודש שמחברת אותנו לנצח .בסיום התורה ,אנו מרגישים את החלל שנפער ,אך מיד מתמלאים בברכה .זוהי הלידה שלנו בכל שנה מחדש .אנו מסיימים את הספר לא כדי להפסיק ,אלא כדי להתחיל את החיים מתוך המבט של משה .אנו לוקחים את הברכה ,את אהבת התורה ,את האמונה שיוקדת, ויוצאים אל העולם כנושאי הלפיד .המורשת הזו היא המצפן שלנו ,היא הבית שלנו ,היא הדרך

שמובילה אותנו ,צעד אחר צעד ,אל הגאולה השלמה ,שבה נבין לבסוף שכל המסע הזה ,כל המילים ,כל הדמעות וכל הברכות ,היו התחלה של שירה אחת גדולה ,שירה שאין לה סוף, שירה שמושרת בליבם של בני ישראל לנצח נצחים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן תרס"ט) ביאר שיום שמחת תורה הוא היום שבו משלימים את התורה ,ומנהג ישראל לקרוא בו בפרשת וזאת הברכה ,שכן הברכה היא הכוח המניע את האדם להתחיל את התורה מחדש ,וזהו סוד החיות הממשיך את הנצח גם בתוך המציאות המשתנה. רש"י (דברים ל"ג ,א') פירש וזאת הברכה – סמוך לסוף ,ללמדך שכל זמן שחביב עליך הברכה ,תחזור ותברך ,שכן הברכה של משה אינה פעולה חד-פעמית ,אלא היא זרם של שפע הממתין לאדם בכל פעם שהוא ניגש אל הקודש ,ומעניק לו את הכוח להתחיל את המסע בראשית מחדש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קריאת התורה) ביאר שסיום התורה הוא הרגע שבו הופך העם כולו למאוחד סביב התורה ,שהרי אין התורה נשלמת אלא בקהילה, וזוהי המורשה שאינה תלויה במנהיג בשר ודם ,אלא בכוח הכלל של עם ישראל המחזיק את האור בלבבו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,פרשת וזאת הברכה) חידש שברכת משה לכל שבט היא ביטוי לכך שהקדושה הישראלית אינה חד-גונית ,אלא היא פסיפס שבו כל נשמה וכל שבט מביאים את אורם המיוחד ,וסיום התורה הוא החיבור של כל אותם גוונים אל הברכה השלמה של עם ישראל כאיש אחד בלב אחד. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה ביאר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב – שהתורה היא הירושה האמיתית שאינה נשחקת לעולם, וכי מי שמחזיק בה זוכה להפוך לחלק מהנצח ,שכן הברכה של משה טבועה בתוך המילים הקדושות והיא פועמת בלב כל הלומד אותה באמת. האור החיים הקדוש (דברים ל"ד ,י') ביאר ולא קם עוד נביא בישראל כמשה – שגדולתו של משה הייתה ביכולתו להפוך את האדם לחלק מהתורה עצמה ,עד שהסוף הוא בעצם ההתחלה של החיבור העמוק יותר ,שבו התורה והנשמה הופכות לישות אחת שאינה נפרדת לעולם ,וזוהי הבשורה הגדולה של סיום הספר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט' ,סימן רל"ד) ביאר את עניין לעיני כל ישראל – שהשלמות של התורה מתגלה רק כאשר כל ישראל מעידים על כוחה ועל השפעתה ,שכן אין התורה יכולה לעמוד ללא אלו שחיים אותה ,נושמים אותה ומביאים את ברכת משה אל תוך המציאות היומיומית שלהם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י' ,או"ח סימן ל"ה) ביאר שסיום התורה הוא הניצחון על הגלות ,שכן בעוד שהמנהיג הפיזי הולך ,הברכה נשארת כנצח בפי כל יהודי ,והיא זו שנותנת לנו את הכוח לצפות לגאולה השלמה ,בידיעה שהתורה מלווה אותנו בכל נתיב וכל תפילה.