בן חו"ל הנמצא בא"י וכבר שמע קריאת 'וזאת הברכה' האם למחרת ישמע שנית? הוכח מפרשת השבוע!
בירור מעשי לבן חו"ל שנמצא בארץ ישראל ושמע וזאת הברכה עם בני הארץ, האם עליו לשמוע אותה שוב למחרת במסגרת יום טוב שני של בני חו"ל.
הכרבה תאזו תשרפ
הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (דברים ל"ג ,ד') ביאר מורשה קהילת יעקב – שהתורה היא הנחלה שאין בה חסרון ,שכן בכל פעם שאנו מסיימים ,אנו מגלים עומקים חדשים של ברכה ,ובכך הופכת התורה להיות המנוע הפנימי של הנשמה שאינה יודעת שובע ואינה יודעת סוף. סיומו של הספר הוא תחילתו של האור ,וכל אות שסיימנו היא הזמנה להתחיל מחדש, בברכה גדולה יותר ,בלב שלם יותר ,ובתקווה גדולה לראות את האור הזה שוטף את העולם כולו ,עד שיושלם ייעודנו להיות גוי קדוש ,הנושא את הברכה של משה אל כל קצוות תבל, מתוך הבנה שהכל חלק מתוכנית אלוקית אחת ,נצחית ומרגשת.
בן חו"ל הנמצא בא"י וכבר שמע קריאת 'וזאת הברכה' האם למחרת ישמע שנית? הוכח מפרשת השבוע! בשמחת תורה ,הלב היהודי מפרפר מתוך רעד של קדושה ודמעות של התעלות .זהו הרגע שבו אנו סוגרים את היריעה של מחזור השנה ,אוחזים בספר התורה בתנועה של חיבוק, וקוראים "וזאת הברכה" – כאילו מבקשים לומר כי כל הברכות ,כל הניסים וכל ההדר של ישראל נובעים מתוך המעיין האינסופי של התורה .המעמד הזה הוא צומת דרכים רוחני, סיום והתחלה שזורים אלו באלו ,שעה שקול הציבור בוקע בחזק חזק ונתחזק. דווקא בתוך השמחה הזו מתעוררת סוגיה מרתקת ומעשית :בן חוץ לארץ השוהה בארץ ישראל ,ושמע את קריאת "וזאת הברכה" ביום שמחת תורה של בני ארץ ישראל – האם עליו לשוב ולשמוע את הקריאה למחרת ,כאשר בני חוץ לארץ מקיימים את יום שמחת תורה שלהם? מחד ,הרי כבר מילא את חובתו ,כבר סיים את התורה ובירך עליה; מאידך ,ייתכן שקריאת פרשה זו ביום זה אינה רק סיום טכני של מחזור הקריאה ,אלא היא עצם קריאת היום ,מצוות יום טוב בפני עצמה שאינה פוקעת באקראי .אנו נדרשים לברר :האם הברכה ניתנה פעם אחת בלבד ,או שמא בכוחה להישמע פעמיים ,בכל מקום לפי מנהגו ,והאם בן חוץ לארץ בארץ ישראל נגרר אחרי חומרת המקום או שמא מחויב הוא ביום שלו? נבוא אל הפסוק הפותח את פרשתנו ,המטיל אור על מהותה של הקריאה ועל השאלה אם היא טכנית בלבד או מהותית: רש"י (דברים לג ,א) ביאר :וזאת הברכה מלמד שלא מנע עצמו מברך את ישראל .ואף על פי שהוכיחם בכמה תוכחות ,חתם דבריו בברכות .הרי שפתיחת הקריאה באה להראות שקריאת וזאת הברכה אינה רק פרשת סיום ,אלא עצם ברכה כללית לכלל ישראל. האבן עזרא (דברים לג ,א) כתב :וזאת הברכה זו הברכה הנמשכת מן התורה ,שכולה ברכה. מכאן אנו למדים יסוד :קריאת פרשה זו איננה טכנית בלבד ,אלא היא גילוי של תוכן רוחני נצחי. הרמב"ן (דברים לג ,א) הוסיף :התורה חתומה בברכת משה ,ללמדנו שכל תכליתה של התורה
היא לברך את ישראל .ולכך דווקא ביום שמחת תורה קוראים אותה כדי להדגיש שהשלמת התורה היא ברכה כוללת. בעל הטורים (דברים לג ,א) ציין שפרשה זו פותחת בוזאת ומסתיימת בלעיני כל ישראל, כנגד עשרת הדברות שנאמר בהן וזאת התורה ואנכי ,ללמד שהתורה סובבת כולה בין וזאת ללעיני ,סגורה ומוגמרת .נמצא שהקריאה כאן מבטאת חתימה ממש. רבנו חיים בן עטר האור החיים (דברים לג ,א) דרש :וזאת הברכה לא בא רק לומר שזו ברכה ,אלא זאת התורה כולה ,היא היא הברכה .כלומר ,הקריאה בפרשה זו היא סיום המחזור וחידושו ,וכשם שהתורה עצמה היא נצחית ואינה פוסקת ,כך גם הברכה. המלבי"ם (דברים לג ,א) כתב שהקריאה הזו מראה שהתורה לא הסתיימה במיתת משה אלא החלה את קיומה בישראל .ולפיכך בני ישראל מסיימים תמיד את התורה בקריאת וזאת הברכה ,להראות שתמיד יש המשך וחיות. נבוא אל דברי הגמרא ,המלמדים אותנו כי הקריאה איננה רק סיכום כרונולוגי אלא חלק בלתי נפרד ממהות היום הקדוש: הגמרא במסכת מגילה (דף לא ע"א) ביארה את סדר קריאת התורה במועדים ,ושם נאמר: במוספי המועדות קורין בענין היום .כלומר ,הקריאה אינה תלויה בסדר הפרשיות אלא במהות היום .וכן מפורש שם שקבעו חכמים לסיים בשמיני עצרת ובשמחת תורה בפרשת וזאת הברכה. במסכת סוכה (דף נה ע"ב) אמר רבי אלעזר :שבעים פרים כנגד שבעים אומות ...פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה ,ישראל .ומבואר שם שהחג מבטא את ייחודו של עם ישראל בתוך האומות .על פי זה קבעו את קריאת וזאת הברכה ,שבה נאמר ה' מסיני בא ...ללמד שכל האומות נדחו מלקבל את התורה ,ורק ישראל קיבלוה .נמצא שהקריאה עצמה היא חלק ממהות החג ולא רק חתימת המחזור. במסכת מגילה (דף כט ע"ב) נאמר שבמערבא היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים, ואף על פי כן היו קוראים בפרשת וזאת הברכה בחג .דבר זה מלמדנו שקריאה זו אינה מותנית בסיום המחזור השנתי ,אלא היא קריאת חג מיוחדת שנקבעה ליום זה. במסכת ברכות (דף ח ע"א) נאמר :מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד .ומקשרים המפרשים בין זה לבין שמחת תורה ,שגם אם אין לנו מקדש ,הרי ששמחת התורה וקריאתה הם עצמם בניין של קדושה. נבוא אל דברי הראשונים ,המחדדים את ההבחנה בין סיום המחזור כפעולה טכנית לבין קריאת התורה כחלק ממהות החג: הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק יג ,הלכות א-ח) פירט את סדר הקריאה במועדים וכתב :ובשמיני עצרת קורין כל הבכור ,ומפטירין ויהי ככלות שלמה ,ובמקומות שקורין התורה בסדר של שנה אחת – מסיימין התורה ביום טוב האחרון של חג וקורין וזאת הברכה .מדבריו מבואר שקריאת וזאת הברכה היא מנהג קדום של יום טוב האחרון ,המשתלב בסדר הקריאה הכללי.
הכרבה תאזו תשרפ
הרא"ש במסכת מגילה (פרק ג ,סימן ג) הביא את דברי הירושלמי שמנהג בני בבל לסיים את התורה כל שנה ,ובמערבא אחת לשלוש שנים ,ואף על פי כן קבעו שביום טוב האחרון קוראים וזאת הברכה .נמצא שלדעתו יש כאן קריאה הבאה מצד עצם קדושת החג ,ולא רק מצד סיום המחזור. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א) כתב שכל קריאת התורה במועדים היא מדרבנן, אלא שיש לה שורש מן התורה בדין מקרא קודש .לפי דבריו ,יש לחלק בין קריאת הפרשה השייכת לחג – שהיא עצם התקנה – לבין סיום התורה ,שהוא מנהג שנהפך לחלק מן הקריאה. רבנו בחיי (דברים לג ,א) כתב שבקריאת וזאת הברכה ביום שמחת תורה מתגלה מעלת ישראל על פני אומות העולם ,כי התורה נחתמה בברכה זו שבה נאמר אף חובב עמים כל קדושיו בידך .נמצא שגם הוא הבין שהקריאה עצמה היא חלק ממהות החג המבטאת את ייחוד העם. בעל הטורים (דברים לג ,א) הביא טעמים שונים לסיים דווקא כאן ,ואחד מהם הוא משום שקריאת פרשה זו עצמה נחשבת ברכת התורה לכל השנה .הרי שאין זה סיום בלבד אלא יסוד של ברכה הנמשכת בכל שנה ושנה. נבוא אל דברי האחרונים ,אשר עמדו על עומק המחלוקת בשאלה האם הקריאה היא חיוב מחודש או סיומו של תהליך ,וכיצד משפיעה הכרעה זו על הלכה למעשה: המשך חכמה (סוף פרשת וזאת הברכה) חידש שקריאת וזאת הברכה איננה רק מצד סיום המחזור ,אלא היא קריאת חג מובהקת ,בדוגמת קריאת הקרבנות בחג הסוכות .שכן דרשו שחג הסוכות מסמל את שבעים האומות ,ואילו שמיני עצרת מסמל את עם ישראל לבדו. ולפיכך קוראים בו את הברכות לישראל ,להורות שהקב"ה נתן את תורתו לישראל .מכאן שגם בן חוץ לארץ ,אם שמע פעם אחת בארץ ישראל ,חייב לשמוע בשמחת תורה שלו שוב, כי הקריאה היא מצוות היום ולא רק סיום. הברכי יוסף (או"ח סימן תרסח ,בשיורי ברכה אות ג) הביא קושיא :מדוע לא תקנו לבני ארץ ישראל לקרוא וזאת הברכה ביום ראשון של שמחת תורה ,ובני חוץ לארץ יקראו למחרתו כל הבכור? ותירץ שאין לוזאת הברכה קשר עצמי עם הרגל ,אלא עיקרה הוא סיום התורה .ומה שקבעוה לשמחת תורה אינו מצד עצם יום טוב אלא מצד מנהג הסיום .ולשיטתו ,אם בן חוץ לארץ כבר שמע קריאת וזאת הברכה – אינו מחוייב לשומעה שוב ,ואם יש טרחה אינו חייב לטרוח. החתם סופר (שו"ת או"ח סימן קצז) כתב שמצוות שמחת תורה אינה תלויה רק בסיום אלא גם בעצם הקריאה ,כי קריאת וזאת הברכה ביום זה נעשתה קבע לדורות ,וכיון שכן דינה כדין קריאת מועד ,המחייבת כל אדם בזמנו. המשנה ברורה (סימן תרסח ,ס"ק י) הזכיר בשם האחרונים את המנהג לסיים התורה ביום זה ולקרוא בוזאת הברכה ,ומבואר שמנהג זה נתקבל כחיוב גמור ,ולא כרשות בלבד. ערוך השולחן (או"ח סימן תרסח ,סעיף ד) כתב בלשונו :בכל מקום נוהגים לסיים ביום זה את
התורה ,כי כן תקנו חכמים להיות שמחת התורה ושמחת היום שוות .הרי שהקריאה הפכה להיות חלק מהותי מן החג ,המחייב את הציבור כולו. נבוא אל פסיקת גדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו בפרטי המציאות של בן חוץ לארץ השוהה בארץ ישראל ,וקבעו את דרך הפעולה הראויה והמדויקת למעשה: הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,או"ח סימן סח) האריך לדון בבני חוץ לארץ השוהים בארץ ישראל .מסקנתו היא שבן חוץ לארץ חייב בשני ימים ,ומכיוון שקריאת וזאת הברכה נתקנה כחלק מסדר הקריאות של יום טוב האחרון ,אם שמע פעם אחת עם בני ארץ ישראל אינו נפטר ,אלא עליו לשמוע שוב עם בני חוץ לארץ כדי שלא ייראה כמבטל קריאת יום טוב. הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (חלק א ,סימן יט) העיר שבכל מקום שקריאת התורה נקבעה כחלק מקריאת יום טוב ,אין אדם נפטר ממנה בכך שכבר שמע במקום אחר ,כשם שאדם השומע מגילה בלילה אינו נפטר משמיעת היום .לפי זה ,בן חוץ לארץ בארץ ישראל ,אף ששמע כבר עם בני המקום ,יש לו לשמוע שוב בשמחת תורה שלו. הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (חלק א ,סימן פג) כתב שחיובו של בן חוץ לארץ בארץ ישראל נמדד בשני עניינים :מצד אחד עליו לנהוג כשאר בני חוץ לארץ בשני ימים טובים ,מצד שני עליו לשמור על שלום הציבור .ולפי זה אם שמע כבר וזאת הברכה עם בני ארץ ישראל ,מכל מקום יחזור לשמוע בשמחת תורה שלו ,שהרי אין זה כפל סיום בלבד אלא קריאת חג ממש. הגרב"צ אבא שאול באור לציון (חלק ג ,פרק כד ,הלכה ד) כתב במפורש :אם שמע כבר וזאת הברכה עם בני ארץ ישראל ,יחזור וישמע גם עם בני חוץ לארץ ,מפני שזו קריאת היום עצמו, ואין אדם יוצא ידי חובת קריאת יום טוב בקריאת קהל אחר שאין הוא שייך אליו. הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז ,סימן עז) נטה להקל שאם שמע כבר אין צריך לשמוע שוב ,בפרט במקום טרחה ,כיוון שיסוד הקריאה הוא מנהג סיום התורה .אך הוסיף וכתב שטוב לחוש לדברי המחמירים ולשמוע שוב. הראשל"צ רבנו הגר"מ אליהו בשו"ת מאמר מרדכי (חלק ג ,או"ח סימן נה) כתב שמנהג ישראל תורה הוא ,וקריאת וזאת הברכה בשמחת תורה היא חלק מעצם יום טוב ,ולכן אין לפטור את בן חוץ לארץ מלהשתתף פעמיים. נבוא אל התרגום המעשי של סוגייתנו אל המציאות בבית הכנסת ,כדי להבהיר כיצד על בן חוץ לארץ לנהוג הלכה למעשה ביום שמחת תורה בארץ ישראל: בן חוץ לארץ בארץ ישראל ללא מניין :במידה ואין לו מניין של בני חוץ לארץ ,עליו להצטרף לציבור בני ארץ ישראל ולשמוע עמהם את קריאת וזאת הברכה ,שכן מחויב הוא בחומרת המקום שבו הוא נמצא ,ואין לו להיוותר מחוץ למעגל הקריאה הציבורית. כבר שמע וזאת הברכה עם בני ארץ ישראל :על פי דעת רוב גדולי הפוסקים ,אף שכבר שמע ,חובה עליו לשוב ולשמוע בשמחת תורה שלו ,שהרי קריאה זו היא קריאת יום טוב המיוחדת לקהילה במועדה ,ואין זו פעולה טכנית גרידא של סיום.
הכרבה תאזו תשרפ
בן חוץ לארץ השוהה בארץ ישראל ויחזור מיד לחוץ לארץ :עליו לשמוע פעמיים – פעם אחת עם בני ארץ ישראל ,ופעם נוספת עם בני חוץ לארץ כאשר יגיע לביתו ,שהרי כל קהילה חוגגת את שמחת התורה שלה בזמנה. בן ארץ ישראל הנמצא בחוץ לארץ :עליו להצטרף לבני המקום ולחגוג עמם את שני ימי החג ,ובכלל זה לשמוע וזאת הברכה ביום השני ,גם אם כבר שמע בארץ ישראל ,משום שמצטרף הוא להנהגת הקהילה שבה הוא שוהה. במקום שאין ספר תורה נוסף לבני חוץ לארץ :אם בני חוץ לארץ אינם מצליחים לארגן ספר תורה לקריאתם העצמאית ,רשאים הם לשמוע את הקריאה עם בני ארץ ישראל ולסמוך על שיטת המקילים ,שהרי יצאו ידי חובת קריאה לכל הפחות. בן חוץ לארץ בבית מלון בארץ ישראל :אין לו להקים מניין פרטי לעצמו אלא עליו להצטרף לציבור הקיים – עם בני ארץ ישראל ביום הראשון ועם בני חוץ לארץ ביום השני ,כדי להימנע מאיסור לא תתגודדו ולהימנע ממראית עין של פילוג בקהילה. העולה לתורה :בן חוץ לארץ שכבר שמע קריאה אחת ,רשאי לעלות לתורה גם בקריאה השנייה ,ואין בזה משום ברכה לבטלה ,כיוון שהקריאה השנייה היא דין חדש של יום טוב ואינה חזרה טכנית על הסיום. חובת שמיעת ההפטרה :כשם שבקריאת התורה עליו לשמוע פעמיים ,כך גם בהפטרה ויהי אחרי מות משה ,עליו לשמוע פעמיים – פעם עם בני המקום ופעם עם בני חוץ לארץ. השתתפות בריקודים :גם אם כבר שמע את הקריאה ,עליו להשתתף בשמחת התורה ובריקודים עם בני מקומו ,כיוון שהשמחה עצמה היא חלק בלתי נפרד ממצוות היום. נבוא אל עומק המחשבה ,אל הקשר שבין המילה הנאמרת בבית הכנסת לבין המרחב הרוחני שהיא מייצרת ,כדי להבין מדוע דקדוק במנהג הוא תנאי ליצירת קדושה. נראה לבאר כי השאלה האם הקריאה היא סיום מחזור או קריאת חג ,נוגעת ביסוד עמוק של האמונה היהודית :היחס לתורה כנצחית .קריאת וזאת הברכה ביום שמחת תורה היא הגדרה של יחסנו לתורה – התורה אינה מסתיימת לעולם .כאשר הציבור שר חזק חזק ונתחזק ,הוא מכריז כי הסיום הוא אך פתח להתחלה רעננה .המאבק ההלכתי של בן חוץ לארץ ,האם עליו לשמוע שוב ,אינו מאבק על טכניקה ,אלא על הזכות להיות חלק מהתחדשות התורה בכל קהילה וקהילה .התיקון שביקשו חכמים בקריאת היום הוא שהברכה תהיה שייכת לכל אחד ואחד ,בכל מקום ובכל עת ,ללא הגבלה של סדר טכני. נראה להוסיף כי ההתעקשות על השמיעה פעמיים אינה חומרה בעלמא ,אלא היא ביטוי לעוצמה של שומר חומות .המציאות הרוחנית רגישה להפליא ,וכפי שהחשמל זורם רק בנתיב הנכון ,כך הקדושה זורמת רק בדרכי המסורה .ברגע שזיהו חכמים שקריאת התורה היא יסוד החג ,הם הדגישו כי אין לוותר על חוויה זו בשום אופן .זוהי רמת מודעות שאין בה פשרות, שכן היא מבינה שהתפילה והקריאה הן הצינור שדרכו שואב העולם את חיותו ,ואם הצינור פגום ,החיות נפגעת.
נראה ליישב כי ההשתתפות בקריאה הכפולה היא ביטוי לאהבה יתרה .אדם שאוהב את התורה אינו מחפש פטורים ואינו מתעניין בקיצורי דרך .אדם שמוקיר את התורה אינו משמיט את הקריאה השנייה רק בגלל שכבר שמע אותה פעם אחת .חכמי ישראל מלמדים אותנו שמנהג ישראל הוא מנהג של עומק ,של השהיה שמאפשרת ללב לעכל את גודל המעמד. הקריאה אינה רק עיצור לשוני ,היא צומת של מחשבה שבה הלומד עוצר ,מהרהר ,ומחבר את המילים לבורא שוב ושוב. נראה להסביר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא החוסן של המסורה .הנהגה של קהילה ,שנולדה כגדר לצורך החג ,הפכה לנורמה כללית ומחייבת .זהו כוחו של בית המדרש: לדעת מתי להשתמש בכלים של זהירות ,ומתי לחזור ולהשתמש בכלי המקורי ,הטהור והנקי .הלקח הוא שהיהדות אינה נבהלת מהתמודדויות ,אלא מתחשלת מהן ,ומתוך המאבק בהגדרות – היא יוצאת מדויקת ,צלולה ושלמה יותר. נבוא אל נבכי הנפש ,אל המקום שבו האדם פוגש את התורה ואת המנהגים המלווים אותה, ונבין כיצד הנכונות לשמוע את קריאת התורה שנית בונה את עולמו הפנימי של הלומד. נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה זו הוא החיבור אל האחריות שהלב נושא על כתפיו. כאשר אדם מתפלל או קורא בתורה ,הוא יוצא מהעולם החיצוני ונכנס אל מרחב שבו אין מקום לחישובים קרים של יצאתי ידי חובה .המאבק ההלכתי של בן חוץ לארץ מלמד אותנו שכל הברה שאנו מוציאים מהפה ,כל הקפה שאנו מקיפים עם ספר התורה ,היא בחירה מודעת .האדם המודרני ,החי בתוך עולם של מילים רבות ושטחיות ,נדרש ללמוד מחדש את כוח הדיבור והשמיעה המדויקים .החיבור לאדם הוא בידיעה שהנכונות לשמוע שוב היא אימון ביכולת שלנו להיות נוכחים ,להיות ערניים ,ולא לתת לעצמנו להיסחף אחרי רצון לפטור את עצמנו מהמטלה הכבדה. נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להתבונן בצללים מבלי להישאב אליהם. גדולי ישראל שלימדו אותנו לשוב ולשמוע את הקריאה גם אם כבר יצאנו ,אינם מבקשים מאיתנו טרחה לשם טרחה ,אלא מבקשים מאיתנו התמסרות .זהו שיעור לכל אחד מאיתנו :גם כשיש בחוץ רעשים ,גם כשיש הטיות או כוונות זרות ,אנחנו לא צריכים להימלט מהמציאות, אלא להתחזק בדרכנו .החיבור הזה לאדם הוא חיבור של עמידה איתנה :לדעת את המקור, להכיר את המסורה ,ולדבוק בה בדיוק ,בזהירות ובאהבה. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הלב הקשוב .אדם הופך את תפילתו למשמעותית כאשר הוא מבין שכל פרט בה הוא מגן .הזהירות מפני תחושת המיצוי, שמא "כבר עשיתי" ,היא ביטוי לרגישות של נשמה המבקשת לדבוק בבוראה .החיבור לאדם הוא בהבנה שהאמונה שלנו אינה תלויה בזרמים חולפים ,אלא היא מושרשת בדברי הראשונים והפוסקים .מי שחי כך ,בתוך עולם של דיוק וזהירות ,אינו מוצא את עצמו אבוד או מבולבל ,אלא הוא מנווט את חייו על פי מצפן ברור וטהור. המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לקחת אחריות על הקשר שלו עם בוראו .הוא אינו
הכרבה תאזו תשרפ
מניח שהכל מובן מאליו ,אלא הוא בודק ,הוא שואל ,והוא מדייק .הוא מבין שגם אם סביבו אנשים נוהגים בדרך מסוימת ,הוא מחויב לאמת שלו ולמסורה של גדולי הדורות .המעבר מהרגשת מבוכה מול המנהגים למציאות של הבנה עמוקה הוא המעבר לבגרות רוחנית, שבה האדם מבין שהדיוק בתפילה הוא הדיוק בחייו כולם ,ושהתורה אינה נגמרת אלא רק מתחדשת בכל פעם שפותחים את היריעה. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כיצד הנכונות לשמוע את קריאת התורה שנית מגנה על טוהר האמונה ,ונבחן כיצד הבנה זו מחייבת אותנו לאחריות אישית ומוסרית בכל שלב של העבודה הרוחנית. נראה להסביר כי המוסר של התפילה והקריאה אינו מסתכם רק בטקסט שאנו שומעים, אלא ביושרה הפנימית שבה אנו ניגשים לקדושה .כאשר אנו למדים כי קריאת וזאת הברכה נועדה לרומם את ישראל ולהבדילם לטובה ,אנו מבינים שהמוסר מחייב אותנו להיות שומרים על מה שמופקד בידינו .אדם מוסרי אינו יכול להיות אדיש לדרך שבה הוא חווה את אמונתו; הוא מבין שההיענות להוראת הפוסקים ,גם כאשר היא דורשת מאמץ נוסף, משקפת לא רק את תוכנו הפנימי ,אלא גם את מחויבותו לקהילה ולדורות הקודמים .המוסר הזה תובע מאיתנו לשמור על הטהרה של מנהגי החג מכל זלזול ,מתוך הכרה שדבר ה' אינו הפקר ואינו נועד לשירותם של נוחיות אישית או קיצורי דרך. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בנוגע לענווה והתבטלות .ההנחיה של גדולי ישראל לשוב ולשמוע את הקריאה מלמדת אותנו שהמוסר האמיתי הוא היכולת להניח בצד את השיקול האישי לטובת הציבור ומנהג ישראל .אנו מפתחים רגישות לכך שאין לנו בעלות על הקודש; אנו מקבלים אותו כפי שעבר במסורת ,מתוך ענווה המכירה בכך שהדרך הנכונה היא הדרך שנסללה על ידי רבותינו .זהו מוסר התובע מאיתנו להימנע מחיפוש פטורים שרירותיים ,ולדבוק באמת הפשוטה והנאמנה של הפוסקים ,שראו בקריאה הכפולה הזדמנות לשמחה ולא כנטל. נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לפרטים הקטנים ביותר של הליכות התפילה .המוסר של התורה מלמד אותנו שלא לזלזל בכלום – לא בקריאה ,לא בהפטרה ,ולא בהשתתפות בריקודים .מי שמפתח רגישות לפרטים הללו ,מפתח רגישות גם ליושר מוסרי בחיים הכלליים .הוא מבין שמי שאינו מדייק בדברים שנראים כהנהגה רוחנית בעבודת ה' ,עלול למצוא את עצמו מזלזל גם ביושר שבין אדם לחברו .הדיוק הוא הביטוי החיצוני למשמעת פנימית ,ומשמעת זו היא יסוד המוסר האנושי. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של נאמנות למסורה אל מול הקלות שבה אנו נוטים לבטל מצוות .כאשר אדם בוחר לחיות מתוך ידיעה שהתורה אינה נגמרת אלא רק מתחילה מחדש ,הוא הופך לאדם יציב שאינו נסחף אחרי אופנות או עצלות .המוסר הזה אינו מחפש את הנוחות של הפטור ,אלא את העומק של ההמשכיות .אדם כזה ,שחי בתודעה שתפילתו וקריאתו הן שיחה נקייה וטהורה עם הבורא בכל עת ובכל מקום ,משדר לסביבתו שמוסר
חיים אמיתי מתחיל מהנכונות להוסיף עוד קדושה ועוד שמחה ,דווקא במקום שבו יכולנו להסתפק במה שכבר עשינו. נבוא אל סיום עיוננו בסוגיית בן חוץ לארץ השוהה בארץ ישראל ביום שמחת תורה ,ונלקט את התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך להתנהלות נכונה וטהורה: ראשית ,נלמד כי קריאת וזאת הברכה ביום שמחת תורה אינה רק סיום טכני של מחזור הקריאה ,אלא היא קריאת יום טוב המבטאת את מהות החג כהתחדשות בלתי פוסקת של הקשר שבין ישראל לתורתם .שנית ,נדע כי מנהג ישראל תורה הוא ,וגדולי הפוסקים הכריעו כי בן חוץ לארץ השוהה בארץ ישראל מחויב להצטרף לקהילת המקום ,וביום שמחת תורה שלו עליו לשוב ולשמוע את הקריאה שנית .שלישית ,נזכור כי הנכונות לשמוע את הקריאה פעם נוספת אינה טרחה ,אלא זכות המבטאת את השקפת עולמנו שבתורה אין מושג של יצאתי ידי חובה ,אלא תמיד יש מקום להתחלה חדשה ולברכה רעננה.
עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיה זו ,העולה מתוך דברי הראשונים ופוסקי הדורות ,הוא שהתורה אינה נכס פרטי המוגבל לזמן או למקום ,אלא ירושה נצחית השייכת לכלל ישראל בכל דור ודור .הויכוח ההלכתי בשאלה האם הקריאה היא סיום מחזור בלבד או קריאת חג ,מגלה את עומק מהותה :התורה אינה נחתמת לעולם ,אלא בכל פעם שאנו מסיימים אותה ,אנו פותחים פתח לחידוש .השתתפותו של בן חוץ לארץ בשתי הקריאות – עם בני ארץ ישראל ועם בני חוץ לארץ – אינה כפל מיותר ,אלא ביטוי לשייכותו המלאה לכלל ישראל ,שכולם עומדים תחת ברכת משה :וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים. התובנה המעשית לכל יהודי היא שהחיים מתוך תורה דורשים מאיתנו להשתחרר מהתפיסה של מטלות טכניות .כשם שבן חוץ לארץ אינו אומר כבר שמעתי ,אלא מחפש להוסיף קדושה ,כך גם אנו בחיים הכלליים :אל לנו להסתפק במה שכבר עשינו בעבר ,בעשיית חסד או בלימוד תורה ,אלא עלינו לשאוף תמיד לחדש את הקשר שלנו .גם אם אדם חווה סיום של תקופה או משבר ,עליו לדעת שזהו רק פתח להתחלה מחודשת. החיים בבית הכנסת ובחיי המעשה מזמנים לנו הזדמנויות יום-יומיות לתרגל נאמנות. כשיהודי ניצב בשמחת תורה ,הוא אינו רק מאזין לקריאה ,אלא הוא מגן על עולם שלם של אמונה שנמסר לו .הוא מבין שהנכונות שלו לשמוע שוב ,להצטרף לציבור, ולעשות מעבר למה שנדרש ממנו ברמה הטכנית ,היא זו ששומרת על התורה כחיה ונושמת .הוא פועל מתוך הכרה שהקדושה אינה תלויה בלוח שנה ,אלא בלב שמוכן תמיד להתחיל מחדש ,בלב שרואה בכל סיום רק את ראשית הדרך .התורה היא חיים ,וההתחדשות בה היא המדד למחויבותנו לה' יתברך.