ומה אם הוא כבר הפסיק לבקש ממך?
לפעמים השתיקה בבית מרגיעה אותנו. אין תלונות, אין מריבות, אף אחד כבר לא שואל "מתי אתה חוזר?", "למה אתה לא מקשיב?", "למה שוב עשית את זה?". נדמה שהכול הסתדר.
אבל לפעמים השתיקה איננה שלום. היא ויתור.
ילד אחד הפסיק להתקשר לאביו בערב לא מפני שכבר לא היה זקוק לו, אלא מפני שהבין שגם אם ישאל מתי הוא חוזר - הוא לא יחזור מוקדם יותר. השתיקה הייתה הרגע שבו הציפייה נשברה.
כל עוד אדם מתלונן, יש בתוך התלונה משהו יקר: הוא עדיין מאמין שיש טעם לדבר. הוא עדיין מצפה שהקשר יכול להשתנות. מצב מסוכן יותר הוא כשהוא מפסיק לבקש.
לפני יום הכיפורים אנחנו מחפשים לעיתים את מי שכועס עלינו. אולי צריך לחפש גם את מי שכבר הפסיק לכעוס בקול.
יש אדם קרוב שאתה מפרש את השתיקה שלו כ"כנראה הכול בסדר"? אולי נכון לשאול אותו בעדינות: יש משהו שכבר הפסקת לבקש ממני מפני שהרגשת שאין טעם?
אל תחכה שמישהו יצעק כדי להבין שכואב לו.
האם יש אדם קרוב שפירשת את השתיקה שלו כשלום, בלי לבדוק אם זו בעצם התייאשות?
להעמקה
אבא אחד סיפר שפעם, כשהבן שלו היה קטן, בכל פעם שהיה יוצא לעבודה הילד היה שואל אותו: “אבא, מתי אתה חוזר?” בערב היה מתקשר: “אבא, אתה כבר בדרך?” וכשהאב היה מגיע הביתה, הילד היה רץ לדלת. השנים עברו, העבודה התרחבה, והאב חזר יותר ויותר מאוחר. בהתחלה הילד עדיין התקשר. אחר כך התקשר פחות. ובאיזשהו שלב הוא הפסיק להתקשר בכלל.
האבא סיפר שדווקא אז הוא נרגע. הוא אמר לעצמו: ברוך ה', הילד גדל. הוא כבר לא צריך אותי כל הזמן. הוא עצמאי יותר. כך עברו עוד כמה שנים, עד שפעם אחת התפתחה ביניהם שיחה עמוקה. האב שאל את בנו: “תגיד לי, למה כשהיית קטן היית מתקשר אליי כל ערב, ואחר כך הפסקת?” הבן ענה לו בפשטות: “כי הבנתי שגם אם אשאל מתי אתה חוזר, אתה לא תחזור מוקדם יותר.”
האבא אמר: באותו רגע הבנתי שהשתיקה שלו לא הייתה סימן שהבעיה נפתרה.
השתיקה שלו הייתה סימן שהוא הפסיק לצפות.
יש משפטים שאדם היה מעדיף שישכח.
מפני שיש מצב שבו אדם קרוב כועס עליך, וזה כואב. הוא מתלונן, הוא דורש, הוא אומר לך: למה עשית? למה לא באת? למה אינך מקשיב? למה אתה מדבר אליי כך?
אבל כל עוד הוא מתלונן, יש בתוך התלונה דבר יקר מאוד.
יש ציפייה.
הוא עדיין מאמין שיש טעם לדבר איתך.
הוא עדיין חושב שאולי תשמע.
הוא עדיין רוצה משהו מן הקשר.
יש מצב מסוכן הרבה יותר: הוא כבר לא מתלונן.
לא מפני שהכול הסתדר.
מפני שהוא ויתר.
וזו יכולה להיות אחת השאלות הכואבות ביותר של שבת תשובה: מי בחיים שלי הפסיק לבקש ממני משהו, והאם אני בטוח שזה מפני שהוא כבר לא צריך אותו?
בשירת האזינו אומר משה רבנו: “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ז). בפשוטו של מקרא משה קורא לישראל להתבונן בהיסטוריה, לזכור את הנהגת הקדוש ברוך הוא וללמוד מן הדורות הקודמים. רבי שלמה יצחקי, רש"י, מפרש: “זכור ימות עולם, מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו”, ובהמשך: “שאל אביך, אלו הנביאים... זקניך, אלו החכמים” (דברים לב, ז).
אבל יש כאן מילה שאני רוצה לקחת לעבודת התשובה: “בינו.”
לא מספיק לזכור מה קרה.
צריך להבין מה קרה.
יש הבדל עצום בין העובדות של מערכת יחסים לבין המשמעות שלהן.
העובדה היא שהילד הפסיק להתקשר.
הפרשנות הנוחה היא: הוא גדל.
אבל אולי המשמעות האמיתית היא: הוא התייאש.
העובדה היא שאשתך הפסיקה להתווכח איתך על דבר מסוים.
הפרשנות הנוחה היא: סוף סוף היא הבינה.
אבל אולי היא פשוט הגיעה למסקנה שאין טעם להסביר.
העובדה היא שחבר שהיה מתקשר אליך הרבה הפסיק להתקשר.
הפרשנות הנוחה היא: כולם עסוקים.
אבל אולי בפעמים האחרונות הוא הרגיש שהוא תמיד זה שמחפש אותך.
העובדה היא שאדם שהיה מבקש ממך עזרה כבר אינו מבקש.
אולי הוא הסתדר.
ואולי הוא למד שאתה לא הכתובת.
“בינו שנות דור ודור.” אל תסתפק במה שאתה רואה מבחוץ. תנסה להבין מה התרחש בתוך השנים.
וזה מתחבר באופן ישיר ליום הכיפורים. המשנה במסכת יומא אומרת: “עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו” (יומא ח, ט).
זה דין שמוכר לכולנו. לפני יום הכיפורים מבקשים מחילה.
אבל יש כאן שאלה: ממי?
בדרך כלל אנחנו חושבים מיד על האדם שכועס עלינו. היה ויכוח. הייתה פגיעה. הוא אמר לנו שנפגע. אנחנו יודעים שיש חשבון פתוח, ולכן אנחנו מתקשרים ומבקשים סליחה.
אבל מה עם האדם שכבר אינו כועס בקול?
מה עם מי שכבר הפסיק לדרוש?
מה עם מי שכבר התרגל?
רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק: “עבירות שבין אדם לחברו... אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו” (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ט). המילה “וירצהו” אומרת שלא די לסמן וי על המשפט “ביקשתי סליחה”. יש כאן אדם. יש כאן לב. יש כאן קשר שצריך לפייס ולתקן.
ולפעמים כדי להגיע לשם, לא מספיק לשאול: “אתה מוחל לי?”
צריך לשאול שאלה הרבה יותר אמיצה:
“יש משהו שכבר הפסקת לומר לי מפני שהגעת למסקנה שאין טעם?”
זו שאלה מפחידה.
מפני שאולי נקבל תשובה שלא נרצה לשמוע.
אולי ילד יאמר: “כן. הפסקתי לספר לך דברים כי תמיד הסתכלת בטלפון בזמן שדיברתי.”
אולי בן זוג יאמר: “כן. הפסקתי לבקש ממך לבוא איתי, כי נמאס לי להרגיש שאני מכריח אותך.”
אולי אבא מבוגר יאמר: “כן. הפסקתי לבקש שתבוא יותר, כי אני יודע שאתה עסוק.”
איזה משפט נורא זה: “אני יודע שאתה עסוק.”
לפעמים אלו ארבע מילים שמסתירות מאחוריהן שנים של געגוע.
וכאן צריך לומר דבר חשוב. לא כל שתיקה היא פגיעה, ולא כל אדם שהפסיק לבקש משהו נפגע מאיתנו. אסור להפוך כל קשר לחקירה ולחפש אשמה במקום שאין אשמה. אבל שבת תשובה מבקשת מאדם להיות מספיק ישר כדי לבדוק אם יש בחייו קשר שבו הוא פירש את השקט בצורה הנוחה לו, במקום לשאול מה באמת עומד מאחוריו.
כי יש הבדל בין שלום לבין הפסקת אש.
ויש הבדל בין אדם שסלח לך לבין אדם שפשוט הפסיק להילחם על הקשר.
לפעמים אנחנו מתגאים: “אצלנו בבית כבר לא רבים על זה.”
השאלה היא למה.
אולי פתרנו את הבעיה.
ואולי מישהו פשוט הרים ידיים.
וזו שאלת הבוקס הראשונה של הדרשה הזאת: האם יש אדם בחיים שלך שאתה חושב שהיחסים איתו השתפרו, רק מפני שהוא כבר הפסיק לומר לך כמה הוא נפגע?
יום הכיפורים מכריח אותנו לצאת מן המקום הנוח הזה.
אנחנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים וידוי. וידוי פירושו שאדם אינו מחכה שמישהו אחר יגיש נגדו כתב אישום. הוא עצמו אומר: חטאתי.
זו גדולה עצומה.
ואולי צריך לקחת מעט מן הרוח הזאת גם אל בין אדם לחברו. לא לחכות שאשתי תבוא ותאמר שוב. לא לחכות שהילד יתלונן שוב. לא לחכות שהאח ירים טלפון. לא לומר: “אם היה לו משהו נגדי, הוא היה אומר.”
אולי הוא כבר אמר.
אולי לא במילים.
אולי הוא אמר בכך שהפסיק לספר.
אולי בכך שהפסיק להזמין.
אולי בכך שהפסיק להתווכח.
אולי בכך שהוא נעשה מנומס מאוד.
לפעמים דווקא הנימוס הוא הדבר שצריך להפחיד בקשר שהיה פעם קרוב.
פעם היו מדברים על הכול. עכשיו אומרים “הכול בסדר”.
פעם היו רבים ומשלימים. עכשיו כבר לא רבים, כי כבר לא נכנסים למקומות עמוקים מספיק כדי לריב.
והאדם אומר: איזה יופי, יש שקט.
אבל לא כל שקט הוא שלום.
יש שקט של קרבה, ויש שקט של מרחק.
שלמה המלך אומר: “נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא” (משלי כז, ו). לפעמים דווקא מי שאוהב אותך מספיק מוכן להכאיב לך באמת שהוא אומר. כל עוד אדם קרוב מעיר, מבקש ומספר שנפגע, אולי הוא נותן לך מתנה: הוא מאפשר לך לדעת איפה הקשר כואב.
ומה אנחנו עושים לפעמים?
אנחנו מלמדים אותו לא לדבר.
בפעם הראשונה שהוא מתלונן אנחנו מסבירים לו למה הוא טועה.
בפעם השנייה אנחנו מתגוננים.
בפעם השלישית אנחנו כועסים שהוא שוב מעלה את אותו נושא.
ובפעם הרביעית הוא כבר לא מעלה אותו.
ואז אנחנו אומרים: סוף סוף הבעיה הסתדרה.
לא.
אולי פשוט הצלחת לשכנע את האדם שהדרך היחידה להיות לידך בשלום היא לא לספר לך את האמת.
וזו שאלת הבוקס השנייה: האם האנשים הקרובים אליי מרגישים בטוחים לומר לי שנפגעו ממני?
לא האם אני אדם טוב.
לא האם אני אוהב אותם.
אפשר לאהוב מאוד ולהיות אדם שקשה לדבר איתו.
האם הילד שלי יכול לומר לי: “אבא, זה כאב לי”, בלי לקבל מיד הרצאה מדוע הוא לא הבין אותי נכון?
האם אשתי יכולה לומר: “אני צריכה ממך יותר”, בלי שאני מיד אפתח את רשימת כל הדברים שאני כבר עושה?
האם חבר יכול להעיר לי בלי שאעניש אותו בריחוק?
אם התשובה היא לא, יכול להיות שאני חי בתוך שקט שאני בעצמי יצרתי.
ולכן הייתי מציע השנה לא להסתפק בהודעות הכלליות שאנחנו שולחים לפני יום הכיפורים: “אם פגעתי במישהו, אני מבקש סליחה.”
זו אמירה יפה, אבל לפעמים היא מאפשרת לנו להישאר רחוקים מאוד מן האדם שבו באמת פגענו.
בחר אדם אחד קרוב.
לא עשרים.
אחד.
ושאל אותו שאלה אמיתית: “יש משהו שעשיתי השנה שפגע בך ולא תיקנתי? יש משהו שאתה כבר לא אומר לי מפני שאתה חושב שאין טעם?”
ואז תעשה את הדבר הקשה ביותר.
אל תסביר.
אל תתווכח.
אל תאמר “אבל גם אתה”.
אל תספר מה הייתה הכוונה שלך.
תקשיב.
מפני שבבקשת מחילה השאלה איננה רק למה התכוונתי.
השאלה היא גם מה האדם שמולי עבר בגללי.
יכול להיות שהתכוונתי לטובה והוא בכל זאת נפגע. יכול להיות שלא הבנתי. יכול להיות שיש לו חלק בסיפור. את כל זה אפשר לברר אחר כך. אבל אם הרגע הראשון שבו אדם פותח את הלב הופך מיד לבית משפט, בפעם הבאה הוא פשוט לא יפתח אותו.
וכאן חוזר אליי אותו ילד מתחילת הדרשה.
פעם הוא היה מתקשר בכל ערב ושואל: “אבא, מתי אתה חוזר?”
ואז הגיע היום שבו הוא הפסיק.
האבא חשב שהילד גדל.
במובן מסוים הוא צדק.
הילד באמת גדל.
אבל הוא גדל בכך שלמד להסתדר בלי דבר שפעם היה יקר לו מאוד.
ואולי זה אחד הדברים הכואבים ביותר שאפשר לגלות: שמישהו שאנחנו אוהבים למד לא להזדקק לנו מפני שאנחנו לימדנו אותו שלא כדאי לחכות.
לפני יום הכיפורים אנחנו מבקשים מן הקדוש ברוך הוא שישמע את הקול שלנו. אנחנו דופקים על השער. אנחנו אומרים שוב ושוב: אבינו, מלכנו, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו.
אולי לפני שאנחנו מבקשים מן השמים שישמעו אותנו, כדאי לבדוק איזה קול לידנו אנחנו כבר הרבה זמן לא שומעים.
לא מפני שהוא אינו מדבר.
אולי מפני שהוא הפסיק.
ולכן השנה אל תחפש רק את האדם שכועס עליך.
חפש גם את האדם שכבר אינו כועס בקול.
אל תחפש רק את מי שדורש ממך סליחה.
חפש את מי שכבר הפסיק לדרוש ממך משהו.
ואל תניח שהשקט אומר שהכול בסדר.
לפעמים הדבר העמוק ביותר שאפשר לעשות לפני יום הכיפורים הוא לשבת מול אדם שאנחנו אוהבים ולומר לו:
“אני לא רוצה שתצטרך לוותר עליי כדי שיהיה בינינו שקט. אם יש משהו שכבר הפסקת לבקש ממני, אני רוצה לשמוע אותו עכשיו.”
מפני שיש סליחה שמגיעה אחרי צעקה.
ויש סליחה שמגיעה אחרי שנים של שתיקה.
והסליחה השנייה דורשת מאיתנו הרבה יותר אומץ, מפני שאיש כבר לא דורש אותה מאיתנו.
אל תחכה שמישהו יצעק כדי להבין שכואב לו. לפעמים הבוקס הגדול ביותר הוא לגלות שהוא כבר הפסיק לצעוק.