ומה אם האדם שאנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה כבר לא נמצא כאן?
בערב יום הכיפורים הטלפונים מתמלאים בבקשות סליחה. אבל יש מספרים שכבר אי אפשר לחייג אליהם.
אבא שכבר איננו. אמא שלא הספקנו לומר לה תודה. חבר שהקשר איתו נותק ולא תוקן. לפעמים האדם חי, אבל שנים של ריחוק הפכו את השיחה לכמעט בלתי אפשרית.
ואז מגיע יום הכיפורים, והאדם מגלה אמת קשה: יש דברים שאפשר לדחות, אבל אי אפשר להבטיח שהאפשרות לתקן אותם תחכה לנו.
חז"ל קבעו שמי שפגע בחברו צריך לפייס אותו, והרמב"ם פוסק: "עבירות שבין אדם לחבירו... אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ט).
ובהמשך הוא דן אפילו במי שהאדם שחטא כלפיו כבר מת, וקובע שעליו ללכת לקברו עם עשרה בני אדם ולומר שחטא לה' ולאותו אדם (שם, ב, יא).
איזו הלכה מטלטלת.
גם כאשר כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, התורה אינה מאפשרת לנו לומר: מאוחר מדי, אין מה לעשות.
אבל אולי ההלכה הזאת צועקת אל החיים אפילו יותר מאשר אל המתים: אם הוא עדיין כאן, למה לחכות?
כמה מערכות יחסים נשארות קפואות רק מפני שכל צד מחכה שהשני יעשה את הצעד הראשון?
אנחנו מתנהגים כאילו תמיד יהיה עוד יום להתקשר, עוד חג להתפייס, עוד הזדמנות לומר "טעיתי".
אבל אין לנו חוזה כזה עם הזמן.
ערב יום הכיפורים מזכיר לנו שלא כל דלת נשארת פתוחה לנצח. ואם יש אדם שאנחנו עדיין יכולים לומר לו "סליחה", "תודה", "אני אוהב אותך" או "בוא נתחיל מחדש", אולי לא כדאי לחכות ליום שבו נעמוד מול דלת שכבר אי אפשר לפתוח.