מתי בדיוק התרחקת?
לא כל קשר נשבר ברעש. יש קשרים שפשוט נעלמים בשקט.
פעם הייתה שיחה, אחר כך פחות. פעם הייתה תפילה עם לב, אחר כך מתוך הרגל. פעם היה זמן בבית, אחר כך נהיה עומס. לא הייתה מריבה, לא הייתה החלטה להתרחק - ובדיוק משום כך גם לא היה רגע שבו הבנו שצריך לתקן.
בשירת האזינו נאמר: "ותשכח אל מחוללך" (דברים לב, יח). שכחה רוחנית איננה בהכרח חוסר ידיעה. אדם יודע שהקדוש ברוך הוא קיים, יודע מה חשוב לו, יודע את ערכי הבית שלו - אבל הידיעה כבר אינה נוכחת בחיים.
זה מה שהופך ריחוק שקט למסוכן. אין בו אזעקה.
תשובה לא תמיד דורשת להפוך את כל החיים. לפעמים היא מתחילה בלהחזיר דבר אחד למקום שממנו זז: תפילה אל הלב, תורה אל היום, נוכחות אל הבית, הכרת הטוב אל השגרה.
אם התרחקנו מילימטר אחרי מילימטר, אפשר גם לחזור צעד אחרי צעד.
השאלה הראשונה איננה מתי בדיוק התרחקתי. השאלה היא מה אני מחזיר היום.
איזה קשר בחיים שלך לא נשבר - אלא פשוט הלך ונחלש בשקט?
להעמקה
אדם אחד פגש אחרי שנים חבר שהיה קרוב אליו מאוד בצעירותו. פעם הם היו כמעט בלתי נפרדים. למדו יחד, התייעצו זה עם זה, הכירו את המשפחות, ולא היה עובר שבוע בלי שיחה ארוכה ביניהם. עכשיו הם נפגשו במקרה באירוע, התחבקו, שמחו באמת לראות זה את זה, ואחרי כמה דקות אחד מהם שאל: ”תגיד לי, מה בעצם קרה לנו? למה הפסקנו להיות בקשר"?
שניהם ניסו להיזכר. אולי היה ריב? לא. אולי מישהו נפגע? לא זכרו שום פגיעה. אולי הייתה מחלוקת? גם לא. הם חיפשו אירוע שיסביר את המרחק ולא מצאו. בסוף אמר אחד מהם: ”כנראה שלא קרה בינינו שום דבר גדול. פשוט פעם אחת לא התקשרתי, אחר כך גם אתה לא התקשרת, עבר חודש, עברו כמה חודשים, החיים נעשו עמוסים, ובאיזשהו שלב כבר התרגלנו לכך שאנחנו לא מדברים”.
ואז הוא אמר משפט כואב: ”מוזר. אם היינו רבים, אולי כבר מזמן היינו משלימים. דווקא מפני שלא קרה שום דבר, לא היה רגע שבו הבנו שאנחנו צריכים לתקן”.
יש מרחקים שנוצרים בגלל פיצוץ, ויש מרחקים שנוצרים בגלל שקט.
המרחקים השקטים מסוכנים לפעמים יותר, מפני שאין רגע שמפעיל אזעקה.
בשירת האזינו אומר משה רבנו לישראל: ”צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך” (דברים לב, יח).
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מפרש את המילה ”תשי” מלשון שכחה, ומביא גם פירוש שלפיו התשתם והחלשתם את כוחו כביכול כאשר בא להיטיב לכם (דברים לב, יח). אבל עצם התמונה שמשה מצייר מדהימה: עם ישראל אינו מתואר כאן כמי שעומד יום אחד ומכריז ”אינני רוצה עוד את הקדוש ברוך הוא”. התורה משתמשת במילה הרבה יותר שקטה: ”ותשכח”.
שכחה.
אין בהכרח מרד.
אין הצהרה.
אין טקס פרידה.
פשוט דבר שהיה פעם במרכז מפסיק לאט לאט לתפוס מקום.
וזה אולי אחד הדברים שמשה רבנו מבקש מאיתנו לפחד מהם יותר מנפילה חד-פעמית. כשאדם נופל נפילה גדולה, לפחות הוא יודע שנפל. משהו כואב לו. המצפון צועק. הוא יודע שיש בעיה.
אבל מה קורה כאשר שום דבר אינו צועק?
אדם לא הפסיק להתפלל. הוא רק התחיל להגיע מעט מאוחר יותר. אחר כך הוא התרגל לדלג על חלקים. אחר כך התפילה נעשתה מהירה יותר. הוא עדיין מתפלל בכל יום, ולכן מבחוץ קשה אפילו להצביע על הרגע שבו משהו השתנה.
אדם לא הפסיק ללמוד תורה. פעם היה לו סדר קבוע, אחר כך הייתה תקופה לחוצה והוא החסיר כמה פעמים. אחר כך קבע לעצמו שישלים, אחר כך כבר לא השלים, ואחרי שנה הוא עדיין יאמר בכנות שהתורה חשובה לו מאוד. היא באמת חשובה לו. רק שבפועל היא כבר מקבלת פחות ופחות מקום.
אדם לא החליט להתרחק מאשתו. הוא רק נעשה עסוק. לא החליט להפסיק לדבר עם הילדים. הוא פשוט היה עייף בערב. לא החליט להפסיק להתעניין בהורים. הוא רק אמר לעצמו שיתקשר מחר.
וכך החיים מסוגלים להזיז דברים חשובים מן המרכז אל השוליים בלי שאף אחד יקבל החלטה לעשות זאת.
זו שאלה חזקה מאוד לשבת תשובה: מה נעלם מן החיים שלי בלי שאי פעם החלטתי לוותר עליו?
אולי זו שאלה קשה יותר מאשר ”מה עשיתי השנה"?
מפני שיש דברים שלא עשינו, אבל הם בכל זאת קרו.
לא החלטתי שהתפילה תהיה פחות חשובה, אבל היא נעשתה פחות חשובה.
לא החלטתי שהלימוד יידחק, אבל הוא נדחק.
לא החלטתי שהבית יקבל את השאריות שלי, אבל זה מה שקרה.
לא החלטתי להפסיק להודות, להתרגש, להקשיב או להתגעגע.
פשוט הפסקתי לשים לב.
והתורה קוראת לזה ”ותשכח אל מחוללך”.
צריך להבין מהי שכחה במקרא. התורה מצווה פעמים רבות: ”זכור”, ומנגד מזהירה: ”השמר לך פן תשכח את ה'” (דברים ו, יב). האם אפשר לצוות על הזיכרון? הרי לפעמים אדם פשוט שוכח.
אלא שכאשר התורה מדברת על זכירת הקדוש ברוך הוא, היא אינה מדברת רק על פעולה של הזיכרון במוח. אדם יכול לענות נכון על כל שאלה באמונה ועדיין לחיות כאילו הקדוש ברוך הוא נמצא בשולי היום שלו.
שכחה רוחנית איננה בהכרח שאינני יודע.
היא שהידיעה כבר אינה נוכחת.
וזה מסביר פסוק נוסף בספר דברים. משה מזהיר: ”ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך” (דברים ח, יד). האדם לא עבר שיעור שבו שכנעו אותו שאין בורא לעולם. הוא פשוט הגיע למצב שבו החיים מלאים כל כך בעצמו, בכוחו, בהצלחתו ובענייניו, עד שהקדוש ברוך הוא נדחק מן התודעה.
הוא מאמין.
אבל הוא חי פחות מתוך האמונה.
וזה הבדל עצום.
אולי זו הסיבה שעשרת ימי תשובה נקראים דווקא תשובה. לא המצאה. לא בנייה של אדם שמעולם לא היינו. שיבה.
יש דבר שהיה קרוב והתרחק.
יש דבר שהיה במרכז וזז הצידה.
יש קול שפעם שמענו וכבר נחלש.
והקדוש ברוך הוא אומר: תחזור.
לא תמיד צריך לחפש עבירה חדשה להפסיק. לפעמים צריך לחפש דבר ישן וטוב שצריך להחזיר.
הנביא הושע אומר: ”שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעונך” (הושע יד, ב). שימו לב: אם אפשר לשוב, סימן שיש מקום שאליו שייכנו קודם. תשובה היא תנועה של חזרה אל קשר.
אבל כאן יש מלכודת. אנחנו מחכים להרגיש התעוררות גדולה כדי לחזור.
אדם אומר: כשארגיש יותר חשק, אתחיל שוב ללמוד. כשאהיה יותר מרוכז, אתפלל טוב. כשיהיה פחות לחץ, אשקיע בבית. כשאחזור להרגיש, אחזור לעשות.
אולי הסדר הפוך.
לפעמים איננו עושים מפני שאיננו מרגישים, אבל לפעמים איננו מרגישים מפני שכבר הרבה זמן איננו עושים.
קשר נבנה מנוכחות.
אם אדם רוצה להחזיר קשר עם חבר, הוא אינו יושב בבית ומחכה שתחזור תחושת הקרבה שהייתה לפני עשרים שנה. הוא מתקשר. נפגש. מדבר. הקרבה חוזרת דרך המעשים.
כך גם בעבודת ה'. לפעמים הדרך להחזיר את הלב היא להחזיר קודם את המעשה.
לקבוע שוב זמן לתורה.
להגיע לתפילה כמה דקות קודם.
לברך ברכה אחת בלי לרוץ.
לפתוח שוב ספר שהיה פעם חלק מן החיים.
לשבת עם הילד.
להתקשר להורה.
המעשה הקטן אומר לנפש: הדבר הזה חוזר להיות חשוב.
חז”ל אומרים במסכת מכות על הפסוק ”בכל דרכיך דעהו” שזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה (ברכות סג ע”א). לא רק בבית הכנסת. ”בכל דרכיך”. העבודה היא להחזיר את הקדוש ברוך הוא אל תוך הדרכים הרגילות של החיים.
מפני שלפעמים הבעיה איננה שאנחנו עושים דברים נגד הקדוש ברוך הוא.
הבעיה היא שאנחנו עושים יותר ויותר דברים בלעדיו.
עובדים בלעדיו.
מתכננים בלעדיו.
מצליחים בלעדיו.
מתמודדים בלעדיו.
ורק כשמגיע זמן התפילה אנחנו נזכרים שיש קשר.
”ותשכח אל מחוללך” אומר: אל תהפוך את מי שנתן לך את החיים לאורח שמקבל כמה דקות בתוך החיים.
וזה מביא אותנו לשאלה מעשית מאוד לקראת יום הכיפורים. במקום לקבל עשרים קבלות, אפשר לשאול: איזה דבר שהיה פעם חלק אמיתי מעבודת ה' שלי נעלם בדרך?
אולי פעם היית לומד אחרי התפילה עשר דקות.
אולי פעם היית אומר קריאת שמע לאט יותר.
אולי היה לך שיעור קבוע.
אולי פעם היית מתקשר בכל ערב שבת להורים.
אולי הייתה בבית סעודת שבת שבה באמת דיברתם.
אולי היית נזהר יותר בדרך שבה אתה מדבר.
אולי פעם היית מסוגל להתפעל.
לא צריך להחזיר הכול.
תבחר דבר אחד.
אבל אל תמציא קבלה רק מפני שיום הכיפורים הגיע. לפעמים הקבלה העמוקה ביותר היא לא להוסיף משהו שמעולם לא היה, אלא להחזיר משהו טוב שאיבדנו בלי לשים לב.
וכאן אנחנו חוזרים לשני החברים מתחילת הדרשה.
לא היה ביניהם ריב. ולכן לא הייתה גם סולחה.
איש לא טרק דלת, ולכן איש גם לא הרגיש צורך לפתוח אותה.
הקשר פשוט הלך ונחלש עד ששניהם התרגלו למרחק.
אולי יש אנשים שהקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא נראה כך. הם לא כועסים עליו. הם לא עזבו מצוות. הם לא החליטו להתרחק.
פשוט עבר הרבה זמן מאז שהם באמת דיברו איתו.
עבר הרבה זמן מאז שפסוק נגע בהם.
עבר הרבה זמן מאז שהם פתחו סידור והרגישו שהם עומדים לפני מישהו.
עבר הרבה זמן מאז שהם שאלו את עצמם מה הקדוש ברוך הוא רוצה מהם, ולא רק מה הם צריכים להספיק היום.
ואז מגיעה שבת תשובה.
והיא איננה באה לצעוק על האדם: איך עזבת?
היא שואלת אותו בשקט: מתי בדיוק התרחקת?
ואולי הוא לא יודע לענות.
וזה בסדר.
לא חייבים לדעת מתי התרחקנו כדי לדעת שהגיע הזמן להתקרב.
לא צריך למצוא את היום שבו הקשר נחלש.
צריך לבחור את היום שבו מתחילים לחזק אותו.
והיום הזה יכול להיות היום.
”צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך”. משה רבנו אינו מתאר רק חטא עתיק של דור אחר. הוא מזהיר מפני אחת התנועות האנושיות ביותר: דברים גדולים יכולים להיעלם מחיינו לא מפני שדחינו אותם, אלא מפני שהפסקנו להחזיק בהם.
ולכן התשובה איננה תמיד להפוך את החיים.
לפעמים היא פשוט להחזיר דבר אחד למקום שממנו הוא זז.
להחזיר תפילה אל הלב.
להחזיר תורה אל היום.
להחזיר נוכחות אל הבית.
להחזיר הכרת הטוב אל השגרה.
להחזיר את הקדוש ברוך הוא מן השוליים אל המרכז.
מפני שיש קשרים שנשברים ברעש, אבל יש קשרים שנעלמים בשקט.
ובשבת תשובה אנחנו מבקשים דבר אחד:
לא לתת לשקט להפוך למרחק.
אם התרחקנו מילימטר אחרי מילימטר, אפשר גם לחזור צעד אחרי צעד.
והצעד הראשון אינו לשאול מתי בדיוק התרחקתי.
הצעד הראשון הוא להחליט:
מהיום אני מפסיק להתרחק בלי לשים לב.