מה אם ביום הכיפורים הקב"ה יסלח לנו, אבל אנחנו נמשיך להעניש את עצמנו?
יש אנשים שמבקשים סליחה מהקב"ה על חטא שעשו לפני עשר שנים, עשרים שנה, אולי יותר. הם עשו תשובה, התחרטו, השתנו, ובכל זאת ממשיכים לפתוח מחדש את אותו תיק בכל פעם שהם מסתכלים במראה.
כאילו יש בתוכם בית דין שאינו מוכן לעולם לנעול את הדיון.
הרמב"ם כותב דבר כמעט בלתי נתפס על בעל תשובה: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ד).
ובהמשך הוא מוסיף: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" (שם, ז, ו).
אנחנו רגילים לחשוב שתשובה מחזירה אותנו במקרה הטוב לנקודת האפס.
הרמב"ם אומר הרבה יותר: החטא שהיה מרחק יכול להפוך, באמצעות התשובה, למסע של קרבה.
אבל יש אדם שמוכן להאמין שהקב"ה רחום וחנון, ורק אדם אחד בעולם אינו מוכן לסלוח לו: הוא עצמו.
ברור שאין כאן היתר למחוק אחריות. אם פגענו, צריך לתקן. אם יש השלכות, צריך לשאת בהן.
אבל אחריות אינה גזר דין של שנאה עצמית לכל החיים.
יום הכיפורים אינו רק היום שבו אנחנו מבקשים מן הקב"ה לפתוח לנו דף חדש. לפעמים הוא היום שבו אנחנו צריכים להפסיק לקרוע בכל בוקר את הדף החדש מפני שאנחנו עדיין משוכנעים שהטעות הישנה היא הזהות האמיתית שלנו.