אל תסגור את הספר באמצע הסיפור
אנשים רבים סוגרים את הספר של עצמם באמצע הסיפור. הם מביטים בפרק קשה, בכישלון שחזר, בשנה שלא הייתה כפי שרצו - ומחליטים שכבר ברור איך הסיפור נגמר.
אבל כל מה שאנחנו באמת יודעים הוא מה קרה עד העמוד הזה.
שירת האזינו עוברת דרך תוכחה, הסתר, נפילה וכאב, ובכל זאת מגיעה אל "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג). התורה עצמה מסרבת לתת לפרק הקשה להיות המילה האחרונה.
אדם יכול לומר: נכשלתי. זו אמת. הוא יכול לומר: נפלתי שוב. גם זו אמת. אבל ברגע שהוא אומר: "זה מי שאני" או "ככה זה תמיד יהיה", הוא כבר איננו מתאר את העבר. הוא כותב בשם העבר את העתיד.
שבת תשובה איננה מבטיחה שמכאן הכול יהיה מושלם. היא מזכירה שהעט עדיין בידך. אינך מוכרח למחוק את כל הפרקים הקודמים. אתה צריך להפסיק לתת להם לכתוב במקומך את העמוד הבא.
אל תכריז על סוף רק מפני שכואב לך באמצע.
איזה פרק קשה בחיים שלך אתה כבר מכנה בטעות 'הסוף'?
להעמקה
מספרים על סופר מפורסם שקיבל פעם מכתב מקורא צעיר. הקורא כתב לו שהוא התחיל לקרוא את אחד מספריו, הגיע בערך לאמצע והחליט להפסיק. ”אני כבר מבין לאן הסיפור הולך”, הוא כתב. ”הגיבור איבד כמעט הכול, עשה טעויות קשות, האנשים הקרובים אליו התרחקו ממנו, ואני לא אוהב סיפורים שנגמרים רע”.
הסופר השיב לו במכתב קצר: ”אני מכבד את החלטתך להפסיק לקרוא, אבל דבר אחד אינך יכול לומר: שהסיפור נגמר רע. אתה יכול לומר שהמקום שבו הפסקת היה רע. את הסוף אינך יודע, מפני שסגרת את הספר באמצע”.
יש אנשים שעושים בדיוק את הדבר הזה לא עם ספר, אלא עם עצמם.
אדם מגיע לשבת תשובה, מסתכל על השנה שעברה ורואה דברים שהוא אינו גאה בהם. הוא קיבל החלטות ולא עמד בהן. הוא הבטיח לעצמו דברים בראש השנה שעבר, והנה חלפה שנה והוא שוב עומד כמעט באותו מקום. יש מי שמתמודד עם אותה מידה כבר עשרים שנה. יש מי שנפל שוב בדבר שכבר היה בטוח שהשאיר מאחור. ואז, בלי לשים לב, הוא עושה מעבר מסוכן מאוד: הוא מפסיק לדבר על מה שקרה ומתחיל לדבר על מי שהוא.
”אני כזה”.
”אני לא משתנה”.
”ניסיתי כבר”.
”אצלי זה לא יעבוד”.
אבל מי אמר לך שהפרק שבו אתה נמצא עכשיו הוא הפרק האחרון?
שירת האזינו היא אחת הפרשיות המטלטלות בתורה. משה רבנו מתאר בה עתיד קשה. הוא מתאר שכחה, כפיות טובה, התרחקות ועונש. יש בה פסוקים שאילו היינו עוצרים בהם, היינו יכולים לחשוב שהסיפור הסתיים.
אבל משה אינו עוצר שם.
לקראת סיום השירה נאמר: ”הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו” (דברים לב, מג).
אחרי כל מה שנאמר בשירה, המילה האחרונה איננה נטישה.
יש כפרה.
וזה דבר שצריך לשמוע במיוחד בשבת תשובה. התורה אינה מסתירה את החטא. היא אינה מייפה את הכישלון ואינה אומרת שלא קרה דבר. שירת האזינו אומרת דברים קשים מאוד. אבל היא מסרבת לתת לחטא את הזכות לכתוב לבדו את סוף הסיפור.
וזה הבדל עצום.
תשובה אינה אומרת שהעבר לא היה. תשובה אומרת שהעבר אינו מוכרח להיות העתיד.
רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, כותב בהלכות תשובה: ”ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם” (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ד).
צריך לקרוא את המילים האלה לאט. הרמב”ם מכיר אדם עם עבר. הוא אינו מכחיש את העוונות שלו. ובכל זאת הוא אומר לו: אל תעשה טעות. אל תיקח את מה שעשית ותסיק ממנו מהו המרחק שלך מן הקדוש ברוך הוא אחרי ששבת.
ובהמשך כותב הרמב”ם דברים חזקים עוד יותר: ”אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד” (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ו).
שימו לב למילה אחת: ”היום”.
אמש והיום יכולים להיות שני עולמות.
אותו אדם. אותו עבר. אותם זיכרונות. אבל לא אותו כיוון.
וזה אחד החידושים הגדולים של התשובה: הקדוש ברוך הוא נתן לאדם כוח שלא רק המעשים הבאים שלו יכולים להשתנות, אלא גם המשמעות של הסיפור כולו יכולה להשתנות.
הגמרא במסכת יומא אומרת בשם ריש לקיש: ”גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות”, ובמקום אחר באותה סוגיה נאמר שבתשובה מאהבה ”זדונות נעשות לו כזכויות” (יומא פו ע”ב).
זה דבר שקשה לתפוס. כיצד עבר שכבר התרחש יכול לקבל משמעות אחרת?
אולי מפני שאם הנפילה עצמה גרמה לאדם להתעורר, להשתנות, להתקרב ולהפוך לאדם עמוק יותר, אז כאשר מסתכלים על כל הסיפור מן הסוף, הנפילה אינה עומדת עוד לבדה. היא נעשתה חלק ממסלול של תשובה.
לא מפני שהחטא נעשה טוב. החטא נשאר חטא. אלא מפני שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם אפשרות לקחת גם מקום נמוך ולהחליט שהוא לא יהיה התחנה הסופית.
וזה דבר שאנחנו מכירים אפילו מן החיים. שני אנשים יכולים לעבור כישלון דומה. אחד אומר: ”נכשלתי, סימן שאינני מסוגל”, ומפסיק לנסות. השני אומר: ”נכשלתי, עכשיו אני צריך להבין מדוע”, והוא לומד, מתקן וממשיך. אחרי עשר שנים אותו אירוע נראה אחרת לחלוטין בשני הסיפורים. אצל הראשון הוא היה קיר. אצל השני הוא נעשה פנייה בדרך.
האירוע היה אותו אירוע. ההמשך שינה את מקומו בתוך הסיפור.
ולכן אחת המילים המסוכנות ביותר בעבודת התשובה היא המילה ”תמיד”. אני תמיד כזה. אני תמיד נופל. תמיד אני חוזר לאותה נקודה.
האם זה באמת נכון?
גם אם נכשלת מאה פעמים, הכישלון המאה ואחד עדיין לא התרחש. גם אם כבר עשרים שנה יש לך אותה מידה, היום עדיין ניתנה לך בחירה. העובדה שהעבר חוזר על עצמו אינה מעניקה לו בעלות על העתיד.
שלמה המלך אומר: ”כי שבע יפול צדיק וקם” (משלי כד, טז). הפסוק אינו אומר שהצדיק אינו נופל. להפך. הוא נופל, ואפילו שוב ושוב. אבל יש מילה אחת שמונעת מן הנפילה להפוך להגדרה שלו: ”וקם”.
מה הופך אותו לצדיק בתוך הפסוק? לא העובדה שאין לו רצפה. העובדה שהרצפה אינה הופכת לבית שלו.
וזה חשוב מאוד לפני יום הכיפורים, מפני שיש ייאוש שנראה לפעמים כמו יראת שמים. אדם אומר: ”אני מכיר את עצמי. כמה פעמים כבר קיבלתי על עצמי? כמה פעמים ביקשתי סליחה על אותו דבר? אני לא רוצה לשקר לקדוש ברוך הוא שוב”.
זה נשמע מאוד ישר.
אבל לפעמים מסתתרת שם טעות.
הקדוש ברוך הוא אינו מבקש ממך להבטיח שלעולם לא תיפול. הוא מבקש ממך להיות אמיתי עכשיו. החרטה של היום אינה שקר מפני שאולי תהיה התמודדות גם מחר. אם ברגע הזה אתה באמת רוצה לשוב, הרצון הזה אמיתי.
הרמב”ם מגדיר את התשובה: ”ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד” (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). הוא מדבר על ההחלטה האמיתית של האדם עכשיו. האדם אינו נביא של עצמו. הוא אינו נדרש לדעת בוודאות כיצד יעמוד בכל ניסיון שיגיע בעתיד. הוא נדרש לא לשקר ברגע שבו הוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא.
וכאן אני רוצה לשאול שאלה אחרת מכל השאלות ששאלנו בדרשות הקודמות: איזה משפט על עצמך אתה אומר כבר כל כך הרבה שנים, עד שהפסקת לבדוק אם הוא בכלל נכון?
”אני לא יודע ללמוד”.
”אני לא מסוגל להשתנות”.
”אני אדם עצבני”.
”אין לי סבלנות”.
”אצלי תפילה לעולם לא תהיה רצינית”.
”הקשר הזה כבר אבוד”.
לפעמים האדם כבר עשה תשובה על המעשים שלו, אבל עדיין לא עשה תשובה על הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו.
והסיפור הזה יכול להיות הכלא החזק ביותר.
מפני שאם אני משוכנע שאני ”כזה”, מדוע שאנסה? ואם אני בטוח שהסוף כבר נכתב, בשביל מה לפתוח פרק חדש?
ואז באה שירת האזינו ואומרת: אל תסגור את הספר באמצע.
השירה עצמה עוברת דרך מקומות קשים מאוד, ובכל זאת מגיעה אל כפרה. עם ישראל יעבור במהלך ההיסטוריה ירידות קשות, אבל הברית לא תיעלם. הקדוש ברוך הוא אינו קורא פרק אחד בהיסטוריה שלנו ומחליט שזה כל הספר.
ואם כך הקדוש ברוך הוא קורא את הסיפור שלנו, אולי גם אנחנו צריכים ללמוד לא לקרוא את עצמנו לפי העמוד הגרוע ביותר שלנו.
אין פירוש הדבר לברוח מאחריות. להפך. כל עוד אני אומר ”זה אני”, אינני חייב לעשות הרבה. אבל ברגע שאני אומר ”זה מה שעשיתי, וזה מה שאני צריך לתקן”, האחריות חוזרת אליי.
”אני כזה” סוגר דלת.
”עשיתי כך” משאיר אפשרות לבחור אחרת.
וזה אולי אחד הדברים שיום הכיפורים מבקש מאיתנו. אנחנו אומרים שוב ושוב וידוי. אנחנו מזכירים חטאים. לכאורה היינו יכולים לחשוב שכל היום הזה בא להחזיק אותנו בתוך העבר. אבל למעשה כל הווידוי בנוי על ההנחה ההפוכה: אם אין אפשרות להמשיך אחרת, אין טעם להתוודות.
עצם העובדה שהתורה מצווה אותי לומר ”חטאתי” אומרת שהיא אינה רוצה שאסיים את המשפט שם.
חטאתי, ולכן אני שב.
נפלתי, ולכן אני קם.
התרחקתי, ולכן אני חוזר.
הרמב”ם כותב: ”אמש היה זה... מרוחק, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד”. איזו מתנה יש במילה ”היום”. אדם יכול לשאת מאחוריו עשרות שנים, אבל הקדוש ברוך הוא עדיין נותן לו יום חדש שאיננו העתק מוכרח של אתמול.
ואולי זה מה שאנחנו צריכים לקחת לשבת תשובה. לא הבטחה דרמטית שנשנה הכול. דבר אחד הרבה יותר יסודי: להפסיק לתת לעבר סמכות להחליט מראש מי נהיה מחר.
יש לך עבר, אבל אתה אינך רק העבר שלך.
יש לך נפילות, אבל אתה אינך רק הנפילה האחרונה.
יש פרקים שהיית שמח למחוק, אבל הספר עדיין פתוח.
ואם הספר פתוח, אפשר עדיין לכתוב.
אפשר לבקש סליחה מאדם שכבר שנים לא דיברת איתו. אפשר להתחיל שוב ללמוד גם אחרי עשר התחלות שנפסקו. אפשר לעבוד על מידה גם אם היא מלווה אותך עשרות שנים. אפשר לחזור לתפילה גם אחרי תקופה ארוכה של יובש. אפשר לבנות מחדש אמון בצעדים קטנים.
לא מפני שאנחנו יודעים כיצד הסיפור ייגמר.
אלא מפני שאנחנו יודעים שהוא עדיין לא נגמר.
וזה מחזיר אותנו אל אותו קורא מתחילת הדרשה. הוא סגר את הספר באמצע ואמר: ”אני יודע איך הסיפור מסתיים”.
והסופר ענה לו: אתה יודע רק איפה עצרת.
אולי יש אדם שיושב כאן בשבת תשובה ומרגיש שהוא יודע בדיוק מי הוא. הוא כבר ראה את עצמו נופל. הוא כבר ראה קבלות שלא החזיקו. הוא כבר מכיר את החולשות שלו היטב.
התורה מבקשת ממנו לא לשקר לעצמו ולא למחוק שום דבר.
אבל היא מבקשת ממנו גם לא לשקר בכיוון ההפוך.
אל תקרא לעבר ”עתיד”.
אל תקרא לפרק ”ספר”.
ואל תקרא לנפילה ”סוף”.
שירת האזינו עוברת דרך תוכחה קשה ומגיעה בסופו של דבר אל ”וכפר אדמתו עמו”. משום שבסיפור שהקדוש ברוך הוא כותב עם עם ישראל, גם אחרי פרקים קשים מאוד נשאר מקום לכפרה ולחזרה.
וזו אולי הקריאה הגדולה של שבת תשובה רגע לפני יום הכיפורים: כל עוד הקדוש ברוך הוא נותן לך לעמוד לפניו, להתוודות, לבקש, להתחרט ולבחור, הוא אומר לך שהעט עדיין בידך.
אל תבטיח שתכתוב מעכשיו ספר מושלם.
תכתוב נכון את העמוד הבא.
מפני שלפעמים כל מה שנדרש כדי לשנות סיפור שלם הוא לא למחוק את הפרקים הקודמים, אלא להפסיק לתת להם לכתוב במקומך את הפרק הבא.