מי כתב את התסריט שאתה עדיין חי לפיו?
משפט שנאמר לילד בחמש שניות יכול להפוך לגזר דין שהוא נושא חמישים שנה: "אתה לא בנוי ללימודים", "אין לך משמעת", "ככה אתה".
בהתחלה הקול בא מבחוץ. אחר כך האדם אומר אותו לעצמו. לבסוף הוא כבר אינו רואה בו משפט - אלא זהות.
המסוכן מכל הוא "ככה אני". ברגע הזה האדם הופך הרגל לגורל וחולשה להגדרה. ואז גם כשהמציאות משתנה, התסריט הישן ממשיך לנהל אותו.
הרמב"ם פותח את יסוד הבחירה במילים: "רשות לכל אדם נתונה". הבחירה איננה מחיקה של העבר, והיא אינה הכחשה של אחריות. היא ההכרזה שהעבר איננו מוכרח לכתוב את העתיד.
שבת תשובה מזמינה אותנו לבדוק לא רק על מה אנחנו צריכים להתחרט, אלא גם איזה משפט ישן אנחנו צריכים להפסיק לציית לו.
מי כתב את התסריט שאתה עדיין חי לפיו? האם הוא עדיין אמת? האם אתה מוכן לקרוא להתנהגות "התנהגות" ולא "מי שאני"?
אל תיתן לאדם שהיית לכתוב את כל התסריט של האדם שעוד אפשר לך להיות.
איזה משפט ישן על עצמך אתה ממשיך לציית לו, אף שאולי כבר מזמן אינו אמת?
להעמקה
ילד אחד התקשה מאוד בלימודים. הוא לא היה הילד המהיר בכיתה, וכאשר היה צריך לקרוא בקול היה מתבלבל. באחד הימים, אחרי עוד תשובה לא נכונה, נפלט למישהו לידו משפט: “עזבו אותו, הוא פשוט לא בנוי ללימודים.”
יכול להיות שמי שאמר את המשפט שכח ממנו עוד באותו יום.
אבל הילד לא שכח.
בהתחלה הוא שמע את המשפט מבחוץ. אחר כך התחיל לומר אותו לעצמו. כשהתקשה במבחן אמר: ברור, אני לא בנוי לזה. כשהציעו לו להצטרף לשיעור מתקדם אמר: זה לא בשבילי. כשהתבגר ורצה להתחיל ללמוד ברצינות, שוב שמע בתוכו את אותו קול ישן: אתה הרי יודע מי אתה.
עברו שלושים שנה. האדם שאמר את המשפט אולי כבר אינו זוכר אותו. אבל המשפט עדיין קם בכל בוקר יחד עם הילד שכבר מזמן הפך לאדם מבוגר.
וזה דבר מדהים: לפעמים אדם אחד אומר משפט במשך חמש שניות, ואדם אחר מרצה עליו מאסר של חמישים שנה.
יש אנשים שמסתובבים בעולם עם גזר דין שאף בית דין לא גזר עליהם.
“אני לא חכם.”
“אני עצלן.”
“אין לי משמעת.”
“אני אדם עצבני.”
“אני לא מסוגל להשתנות.”
“אצלנו במשפחה כולם כאלה.”
“אני אף פעם לא מצליח להתמיד.”
והמשפט המסוכן מכולם: “ככה אני.”
מפני שברגע שאדם אומר “ככה אני”, הוא כבר לא מתאר התנהגות. הוא הופך אותה לזהות.
ועל זה אני רוצה לדבר בשבת תשובה.
בשירת האזינו אומר משה רבנו: “בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ח–ט).
בפשוטו של מקרא הפסוקים עוסקים בסדר העמים ובמעמדו המיוחד של עם ישראל. רבי שלמה יצחקי, רש"י, מפרש שהקדוש ברוך הוא סידר את גבולות העמים מתוך החשבון הנוגע לישראל, ומיד מכריזה התורה: “כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ח–ט).
אני רוצה לקחת מכאן, לא כפשוטו של הפסוק אלא כתובנה לעבודת התשובה, מילה אחת: גבולות.
יש גבולות שהקדוש ברוך הוא שם בעולם. יש מציאות, יש נתונים, יש דברים שאדם צריך לקבל. אבל יש גם גבולות שאף אחד לא שם סביבנו מלבדנו.
לפעמים מישהו רק צייר קו בעיפרון, ואנחנו בנינו עליו חומה.
אולי בילדות לא הצלחת בדבר מסוים. מזה נולד המשפט “אני לא מסוגל”.
אולי ניסית פעם להשתנות ונפלת. מזה נולד המשפט “אני לא מתמיד”.
אולי גדלת בבית שבו כעסו הרבה. מזה נולד המשפט “ככה אנחנו”.
אולי במשך שנים התנהגת בצורה מסוימת, וההתנהגות קיבלה פתאום מעמד של אישיות: “זה האופי שלי.”
אבל התורה אינה מאפשרת לאדם להפוך את העבר שלו לגורל.
רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מקדיש פרק שלם בהלכות תשובה לעקרון הבחירה החופשית. הוא כותב: “רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו” (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א).
ובהמשך הרמב"ם כותב משפט חריף עוד יותר: “כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם” (משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב).
אין הכוונה שכל אדם יקבל את נבואתו של משה רבנו או יגיע למעמדו הייחודי. הרמב"ם מדבר על האחריות המוסרית של האדם. אין גזירה מלמעלה שאומרת: האדם הזה מוכרח להיות צדיק והאדם הזה מוכרח להיות רשע.
ולמה הרמב"ם מכניס את כל הדיון הזה דווקא בתוך הלכות תשובה?
מפני שאם אין בחירה, אין תשובה.
אם “ככה אני” הוא משפט סופי, מה פירוש “שוב”?
אם העבר שלי קובע באופן מוחלט את העתיד שלי, בשביל מה יום הכיפורים?
כל מושג התשובה עומד על הכרזה אחת עצומה: האדם שעשית אתמול אינו חייב להיות האדם שתעשה מחר.
וזה מקום שבו היצר הרע יכול להיות מתוחכם מאוד.
כשהוא רוצה שאדם יעשה עבירה, הוא אומר לו: “רק פעם אחת.”
אחרי שהאדם נכשל פעמים רבות, הוא מחליף טענה ואומר: “נו, אתה רואה? זה אתה.”
בהתחלה הוא מקטין את המעשה.
אחר כך הוא מגדיל אותו עד שהוא הופך לזהות.
וכאן נמצא המלכוד.
אדם שכועס אומר: “אני כעסן.”
אדם שנכשל בהתמדה אומר: “אין לי התמדה.”
אדם שנפל בתחום מסוים אומר: “אני כזה.”
אבל יש הבדל עצום בין שני משפטים: “אני אדם שכועס הרבה” לבין “אני כעסן.”
הראשון מתאר מצב שצריך תיקון.
השני נשמע כמו תעודת זהות.
“עד היום לא הצלחתי להתמיד” הוא תיאור של העבר.
“אני לא מסוגל להתמיד” הוא נבואה על העתיד.
ומי נתן לך רשות לנבא?
אולי אחת העבירות שאדם עושה נגד עצמו היא שהוא לוקח את כל הכישלונות של אתמול ומשתמש בהם כראיות נגד האפשרויות של מחר.
וזה מוביל לשאלה שאני רוצה שכל אחד ייקח הביתה:
איזה משפט על עצמך אתה עדיין מקיים בנאמנות, אף שמי שאמר אותו כבר מזמן שכח שאמר אותו?
אולי מורה אמר.
אולי אבא אמר ברגע של כעס.
אולי חבר לעג.
אולי מישהו בישיבה נתן לך תחושה שאתה בינוני.
ואולי אף אחד לא אמר. אולי אתה אמרת לעצמך אחרי כישלון גדול: “אני כבר לא אהיה מה שרציתי להיות.”
ועברו שנים, ואתה עדיין נאמן למשפט.
זו נאמנות שאיש לא ביקש ממך.
ואולי בשבת תשובה הגיע הזמן להפר אותה.
יש כאן עוד נקודה עמוקה. לפעמים האדם אפילו משתמש בענווה כדי להישאר קטן. הוא אומר: “מה אני? אני לא בדרגה הזאת. אני לא אדם של לימוד כזה. אני לא אדם של תפילה כזאת.”
אבל רבי ישראל מסלנט היה אומר שעבודת המוסר מתחילה בכך שהאדם מכיר את עצמו. להכיר את עצמך אין פירושו לקבור את עצמך בתוך מה שהיית. הכרת החסרונות נועדה לאפשר עבודה, לא להכריז שאין עבודה אפשרית.
התשובה אינה דורשת ממך לשקר ולומר שאין לך חולשות.
להפך.
תגיד את האמת: אני כועס מהר. קשה לי להתמיד. אני נמשך לכבוד. אני דוחה דברים. יש לי חולשה במקום מסוים.
אבל אחרי כל משפט כזה צריך להוסיף מילה אחת:
כרגע.
כרגע קשה לי.
עד היום נכשלתי.
השנה לא הצלחתי.
אלה משפטים אמיתיים.
אבל הם אינם גזר דין.
וזה אולי עומק גדול בדברי הנביא יחזקאל: “ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה” (יחזקאל יח, כז). הנביא אינו אומר שהעבר לא היה. הוא אומר שהעבר אינו מבטל את אפשרות השיבה.
הקדוש ברוך הוא אינו אומר לרשע: מכיוון שכבר עשית כך פעמים רבות, זה מי שאתה.
הוא אומר: שוב.
עצם הקריאה לתשובה היא ההוכחה שהשמיים אינם מקבלים את המשפט “ככה אני”.
ואולי כאן נמצא אחד הדברים המדהימים ביותר ביום הכיפורים.
אנחנו עומדים ומתוודים על דברים שעשינו. אנחנו אומרים “אשמנו”, “בגדנו”, “גזלנו”.
שימו לב: אנחנו אומרים מה עשינו.
אנחנו לא אומרים: זה מי שאנחנו.
הווידוי אינו תעודת זהות.
הוא בדיוק ההפך.
אני מסוגל לעמוד מול החטא ולומר: עשיתי את זה. אני אחראי לזה. אני מתחרט על זה. אבל אני אינני מוכרח להמשיך לעשות את זה.
זו תשובה.
לקחת אחריות מלאה על העבר בלי לתת לעבר בעלות מלאה על העתיד.
ולכן אני רוצה להציע קבלה אחרת לשבת תשובה. לפני שאתה מחליט מה תעשה השנה, תחליט איזה משפט על עצמך אתה מפסיק לומר.
לא משפט חיובי מזויף.
לא “אני מושלם”.
משפט אמיתי יותר.
במקום “אני לא מתמיד”, אמור: עד היום לא בניתי התמדה.
במקום “אני כעסן”, אמור: יש בי כעס שאני צריך ללמוד לנהל.
במקום “אני לא בנוי ללימוד”, אמור: עדיין לא מצאתי את הדרך שבה אני מצליח לבנות לימוד.
במקום “כבר ניסיתי הכול”, אמור: ניסיתי דברים שלא הצליחו.
שינוי קטן בשפה יכול לפתוח דלת עצומה בנפש.
מפני שכאשר אתה אומר “זה אני”, אין לאן לזוז.
כאשר אתה אומר “זה המקום שבו אני נמצא”, פתאום יש דרך.
והנה הבוקס השני של הדרשה הזאת:
אולי אתה מבקש מהקדוש ברוך הוא כבר שנים לפתוח לך שער, בזמן שאתה עומד מן הצד השני ומחזיק אותו סגור עם המשפט “אני לא מסוגל”.
אנחנו אומרים בתפילה: “פתח לנו שער בעת נעילת שער.”
אולי יש שערים שהקדוש ברוך הוא כבר פתח.
אנחנו אלה שצריכים להסכים לעבור בהם.
האדם מתחילת הדרשה היה ילד כאשר מישהו אמר לו “אתה לא בנוי ללימודים”. היום הוא בן חמישים. הילד כבר גדל. הכיתה כבר איננה. המורה כבר איננו. אולי אפילו האדם שאמר את המשפט איננו בעולם.
רק המשפט נשאר.
כמה עצוב אם אדם יגיע לגיל שמונים ויגלה שהוא בנה חיים שלמים לפי משפט שנאמר עליו כשהיה בן עשר.
וכמה עצוב אם אדם יעמוד ביום הכיפורים ויבקש מהקדוש ברוך הוא שנה חדשה, אבל יכניס לתוכה את אותה הגדרה ישנה של עצמו.
אנחנו מבקשים: “כתבנו בספר החיים.”
אולי כדאי לשאול: באיזה ספר אני כותב את עצמי?
האם אני עדיין חי לפי ספר שמישהו אחר כתב עליי?
לפי מה שאמרו עליי?
לפי הכישלונות שלי?
לפי הפחדים שלי?
לפי מה שהייתי?
או שאני מוכן סוף סוף להאמין למה שכל מושג התשובה אומר לי: אפשר להשתנות.
לא ביום אחד.
לא בלי עבודה.
לא בלי נפילות.
אבל אפשר.
וזה אולי הדבר שאני רוצה לקחת מפרשת האזינו אל שבת תשובה: יש בעולם גבולות אמיתיים, אבל אל תהפוך את הכישלונות שלך לגבולות שהקדוש ברוך הוא מעולם לא שם סביבך.
אל תקרא להרגל גורל.
אל תקרא לחולשה זהות.
אל תקרא לעבר עתיד.
ובעיקר, אל תעמוד לפני מי שנתן לך את מתנת התשובה ותאמר לו: “ככה אני.”
כי אם באמת אין שום אפשרות להיות אחרת, אין משמעות לכל עשרת הימים האלה.
יום הכיפורים מכריז בדיוק להפך.
העבר שלך אמיתי.
הטעויות שלך אמיתיות.
האחריות שלך אמיתית.
אבל גם הבחירה שלך אמיתית.
ולכן אולי השנה, לפני שאנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא לכתוב לנו שנה חדשה, צריך למחוק משפט ישן אחד שאנחנו כתבנו על עצמנו.
משפט שסגר אותנו.
משפט שהקטין אותנו.
משפט שהפך נפילה לזהות.
ולהחליף אותו במשפט אחד שהרמב"ם שם בלב הלכות תשובה:
“רשות לכל אדם נתונה.”
יש לך בחירה.
יש לך אחריות.
ולכן יש לך גם תקווה.
אל תיתן לאדם שהיית לכתוב את כל התסריט של האדם שעוד אפשר לך להיות.