לפני שאתה שואל מה עשית, תזכור מי אתה
כאשר אדם נופל, השאלה הראשונה שהוא שומע בדרך כלל היא: מה עשית? אבל לפעמים השאלה שמסוגלת לפתוח את הדלת לתשובה עמוקה יותר היא: אתה זוכר מי אתה?
סבא אחד לא נתן לנכדו שיחת מוסר. הוא פתח אלבום משפחתי והראה לו מאין בא: בית, אנשים, ספר תורה, שייכות. ורק אז שאל אותו: אתה זוכר מי אתה?
בשירת האזינו נאמר: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט). לפני התביעה יש זהות. לפני הביקורת יש שייכות. אדם אינו סך כל המעשים הרעים שעשה, כשם שאינו פטור מאחריות עליהם. החטא אמיתי, האחריות אמיתית - אבל גם הזהות עמוקה יותר מן הכישלון.
לפעמים אדם אומר "ככה אני" וממיר מעשה בזהות. ברגע הזה הוא סוגר על עצמו את אפשרות השינוי.
תשובה אינה שנאה עצמית. היא הרגע שבו אדם נזכר שהמעשים שלו אינם מתאימים למי שהוא מבקש להיות - ולגובה שאליו הוא שייך. לפני שאתה שואל כמה קלקלת, תזכור מה עדיין קדוש בתוכך.
האם אתה מסתכל על הכישלון שלך כעל מעשה שעשית - או כעל הגדרה של מי שאתה?
להעמקה
מסופר על בחור צעיר ממשפחה מכובדת מאוד שהתחיל להידרדר. בתחילה היו אלה דברים קטנים, אחר כך החלו להגיע הביתה שמועות קשות יותר. האב ניסה הכול. הוא דיבר איתו, כעס עליו, הזהיר אותו, הסביר לו מה הוא הורס לעצמו וכמה צער הוא גורם למשפחה. שום דבר לא עזר. ככל שהאב דיבר יותר, הבן נסגר יותר. הוא כבר ידע בעל פה את כל הנאומים שעמדו להגיע.
יום אחד ביקש הסבא לדבר עם הנכד. כולם ציפו שגם הוא ייתן לו שיחת מוסר חריפה, אבל הסבא לא הזכיר אפילו דבר אחד מכל מה שהבחור עשה. הוא הוציא מן הארון אלבום ישן והתחיל להראות לו תמונות. הנה סבא רבא שלך. הנה בית הכנסת שבו המשפחה התפללה. הנה אבא שלך כשהיה בגילך. הנה הבר מצווה שלך. הנה תמונה שלך כילד עומד ליד ספר התורה. הם ישבו כך זמן רב, עד שהסבא סגר את האלבום ואמר לו: ”אני לא הולך לספר לך מה עשית. אתה יודע את זה יותר טוב ממני. אני רוצה לשאול אותך רק שאלה אחת: אתה זוכר מי אתה"?
הבחור לא ענה. הסבא המשיך: ”אני לא אומר לך שאתה מוכרח להיות כמוני או כמו אבא שלך. אני אומר לך רק דבר אחד. לפני שאתה מחליט לאן אתה הולך, אל תשכח מאיפה אתה בא ולמה אתה שייך. מפני שאדם ששוכח מי הוא, מסוגל להגיע למקומות שאדם שזוכר מי הוא לא היה מעלה בדעתו להגיע אליהם”.
לפעמים שיחת מוסר שמתחילה ב”מה עשית"? גורמת לאדם מיד להתגונן. הוא מסביר, מצדיק, מאשים את הנסיבות. אבל יש שאלה שקשה הרבה יותר לברוח ממנה: האם הדרך שבה אני חי מתאימה לאדם שאני יודע שאני?
בשירת האזינו אומר משה רבנו: ”כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ט). הפסוק הזה מופיע בתוך שירה שיש בה תוכחה קשה מאוד. משה עומד לספר על נפילות, על כפיות טובה ועל התרחקות, אבל לפני שהוא מגיע לכל אלה הוא קובע עובדה יסודית: ”כי חלק ה' עמו”.
הסדר הזה איננו מקרי. לפני שמשה אומר לישראל מה הם עלולים לעשות, הוא מזכיר להם מי הם. לפני התוכחה באה הזהות. לפני החטא באה השייכות. התורה אינה אומרת: אם תהיו מושלמים, אולי תהיו חלק ה'. היא אומרת: אתם חלק ה', ועכשיו השאלה היא כיצד אדם ששייך לקדוש ברוך הוא אמור לחיות.
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר על הפסוק שהקדוש ברוך הוא בחר בחלקו את יעקב ובניו (דברים לב, ט). יש כאן בחירה ושייכות שקודמות להתנהגות של רגע מסוים. הדבר אינו מבטל אחריות. להפך, הוא יוצר אחריות עמוקה הרבה יותר. מפני שכאשר אדם יודע שהוא שייך לדבר גדול, הוא מתחיל לשאול האם המעשים שלו מתאימים לשייכות הזאת.
וזה יכול לשנות את כל הדרך שבה אנחנו ניגשים לשבת תשובה. בדרך כלל, כשאומרים ”עשרת ימי תשובה”, האדם מתחיל מיד לעשות רשימה של מה שלא בסדר: איפה נכשלתי, מה לא עשיתי, מה אני צריך לתקן. ודאי שצריך לעשות חשבון נפש. אבל אולי לפני רשימת הכישלונות צריך לכתוב בראש הדף משפט אחד: ”כי חלק ה' עמו”.
לפני שאני שואל מה קלקלתי, אני צריך לזכור מי קלקל. לא אדם חסר ערך שאין ממנו ציפיות, אלא נשמה ששייכת לקדוש ברוך הוא. לא אדם שהתורה כבר ויתרה עליו, אלא אדם שהתורה דורשת ממנו מפני שהיא מאמינה ביכולת שלו לחיות גבוה יותר.
וזה עומק גדול מאוד בתשובה. לפעמים אדם חושב שעבודת התשובה דורשת ממנו לשכנע את עצמו כמה הוא גרוע. אבל אם כל התהליך בנוי רק על השפלה עצמית, קל מאוד להגיע לייאוש. אדם אומר לעצמו: שוב נכשלתי, שוב לא עמדתי במה שקיבלתי, שוב הגעתי ליום הכיפורים עם אותם דברים. כנראה שככה אני.
והתורה אומרת: לא. החטא הוא דבר שעשית, אבל הוא אינו חייב להיות ההגדרה של מי שאתה.
רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, כותב בהלכות תשובה דבר מדהים על בעל תשובה. הוא אומר שהתשובה מקרבת את הרחוקים, ושהאדם שהיה מרוחק יכול להפוך לאהוב ונחמד, קרוב וידיד לפני המקום (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ו). זאת אומרת, התורה אינה רואה את האדם כמי שנחתם לעד בתוך המקום שאליו הגיע. יש בו אפשרות לשוב, מפני שהקשר העמוק יותר לא נעלם.
אפשר להבין את זה דרך דבר פשוט מחיי המשפחה. ילד עושה מעשה חמור. אבא שלו יכול לכעוס מאוד, להציב גבולות ולדרוש תיקון, אבל בתוך כל הכעס נשארת עובדה שאינה משתנה: זה הבן שלי. דווקא מפני שהוא בני, אכפת לי כל כך מה הוא עושה. אילו היה אדם זר, אולי הייתי ממשיך הלאה. השייכות אינה מבטלת את התביעה. השייכות היא הסיבה שהתביעה כל כך עמוקה.
כך אפשר להבין גם את ימי התשובה. הקדוש ברוך הוא אינו אומר לנו: תקנו את עצמכם כדי שאחליט אם אתם שייכים אליי. הוא קורא לנו לשוב מפני שאנחנו שייכים אליו.
וזה משנה גם את השפה שבה אדם מדבר עם עצמו. במקום לומר ”אני אדם כעסן”, אפשר לומר: ”יש בי כעס שאני צריך לעבוד עליו”. במקום ”אני אדם שלא מסוגל להתפלל”, לומר: ”התפילה שלי זקוקה לתיקון”. במקום ”אני כזה”, לומר: ”זה המקום שבו אני נמצא עכשיו, אבל הוא אינו מוכרח להיות המקום שבו אשאר”.
יש הבדל עצום בין אדם שאומר ”נכשלתי” לבין אדם שאומר ”אני כישלון”. המשפט הראשון יכול להוביל לתשובה. המשפט השני עלול לסגור את הדלת בפניה.
וזה אולי אחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר של היצר הרע. לפני החטא הוא אומר לאדם: זה לא כל כך נורא. אחרי החטא הוא מחליף שפה ואומר: עכשיו כבר תראה מי אתה. לפני החטא הוא מקטין את המעשה, ואחרי החטא הוא מגדיל אותו עד שהוא הופך אותו לזהות של האדם. בשני המקרים המטרה זהה: שלא תקום.
אבל התורה אומרת: ”כי חלק ה' עמו”. אל תיתן לנפילה לספר לך את כל הסיפור על עצמך.
יש פסוק מופלא בספר מיכה: ”אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי” (מיכה ז, ח). הפסוק אינו אומר ”לא נפלתי”. הוא אומר בדיוק להפך: ”כי נפלתי”. הנפילה אמיתית. אין כאן הכחשה. אבל מיד אחריה: ”קמתי”. העובדה שנפלתי אינה קובעת שאשאר על הרצפה.
וזו יכולה להיות אחת השאלות החשובות של שבת תשובה: האם אני עושה חשבון נפש כדי לגלות כמה אני רחוק, או כדי לגלות מהו הצעד שיחזיר אותי אל מי שאני באמת?
מפני שאדם יכול לעמוד ביום הכיפורים ולומר ”אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי”, אבל צריך לשים לב למי הוא אומר את כל זה. הוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא. עצם הווידוי הוא מעשה של קשר. אני אינני בורח. אני בא אליך עם הכישלון שלי, מפני שאני מאמין שהכישלון לא ביטל את האפשרות שלי לעמוד לפניך.
וזה אולי עומק המילה ”בגדנו”. בגידה קיימת רק במקום שבו הייתה שייכות. אדם זר אינו יכול לבגוד בי. דווקא מפני שיש קשר, יש משמעות לכך שלא הייתי נאמן לו. ולכן גם בתוך הווידוי עצמו מסתתרת נקודת תקווה: אם אני מסוגל לומר ”בגדנו”, אני מכיר בכך שיש ברית שאליה אני רוצה לחזור.
יש עוד פסוק בפרשת האזינו שמחדד את הנקודה הזאת. משה אומר: ”הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך” (דברים לב, ו). שימו לב למילה הראשונה: ”אביך”. בתוך התוכחה הקשה משה אינו מאפשר לישראל לשכוח לפני מי הם עומדים. יש דין, יש אחריות ויש תביעה, אבל הקשר הוא קשר של אב.
ולכן תשובה איננה רק בריחה מן החטא. היא חזרה הביתה.
וזה משנה מאוד את הדרך שבה אפשר להיכנס ליום הכיפורים. אדם יכול להגיע מפוחד מרשימת העבירות שלו, ויש מקום ליראה. אבל הוא יכול להגיע גם עם תחושת שייכות עמוקה: ריבונו של עולם, אני יודע שלא חייתי תמיד כפי שראוי למי ששייך אליך, ולכן אני כאן. אם לא היה לי אכפת מן הקשר, לא הייתי מתוודה. אם הייתי חושב שאין לי לאן לחזור, לא הייתי מבקש סליחה.
ואולי משום כך אחת הפסגות של יום הכיפורים היא הרגע שבו יהודי אומר שוב ושוב: ”כי אנו עמך ואתה אלוהינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו”. לפני כל ההסברים, יש מערכת יחסים. יש ”אנחנו” ויש ”אתה”. אנחנו מזכירים לעצמנו למי אנחנו שייכים.
הייתי רוצה שכל אחד ייקח מן הדרשה הזאת שאלה אחת בלבד: אם הייתי זוכר בכל רגע מי אני ולמי אני שייך, איזו החלטה בחיים שלי הייתה נראית אחרת?
איך הייתי מדבר בבית אם רגע לפני המילה הקשה הייתי זוכר מי אני? איך הייתי מתנהג בעסק אם הייתי זוכר מי אני? מה הייתי רואה בטלפון ומה לא הייתי רואה, אם הייתי זוכר מי אני? איך הייתי מתפלל, איך הייתי מתייחס לאדם חלש ממני, ואיך הייתי מגיב כשפוגעים בכבוד שלי, אם לא הייתי שואל רק ”מה מותר לי"?, אלא גם ”מה מתאים לי"?
זו מדרגה אחרת של עבודת ה'. לא רק לחפש את הקו האדום שמתחתיו אסור לרדת, אלא לשאול מה מתאים לאדם שהוא ”חלק ה'”.
ואולי זה מה שאותו סבא ניסה לומר לנכד שלו. הוא לא התעלם מן המעשים שלו. הוא ידע היטב מה קרה. אבל הוא הבין שאם הנער יחשוב שהוא כבר אדם מקולקל שאין לו קשר למה שהיה, כל תוכחה רק תרחיק אותו יותר. לכן הוא פתח אלבום ואמר לו: לפני שנדבר על מה שעשית, בוא ניזכר מי אתה.
שבת תשובה היא אולי האלבום שהקדוש ברוך הוא פותח לפנינו.
הוא מזכיר לנו מאין באנו, לאיזו ברית אנחנו שייכים, איזו נשמה ניתנה בנו ומה התורה חושבת שאנחנו מסוגלים להיות. ורק מתוך המקום הזה הוא מבקש מאיתנו להסתכל ביושר גם על המקומות שבהם התרחקנו.
לא כדי לומר לנו: תראו כמה אתם נמוכים.
אלא כדי לשאול: אם אתם שייכים כל כך גבוה, למה להמשיך לחיות נמוך יותר ממה שאתם מסוגלים?
”כי חלק ה' עמו” איננו מחמאה. זו אחריות. אבל זו גם תקווה עצומה.
מפני שאם אני שייך, יש לי לאן לחזור. אם החטא אינו כל הזהות שלי, אני יכול להיפרד ממנו. ואם הקדוש ברוך הוא עדיין קורא לי לשוב, סימן שהדלת לא נסגרה.
ולכן אולי הקבלה הראשונה של שבת תשובה אינה צריכה להיות ”אני מוכרח להפוך לאדם אחר”. אולי היא צריכה להיות עמוקה יותר: אני רוצה להתחיל לחיות כמו האדם שאני באמת.
לפני שאתה שואל כמה רחוק הלכת, תזכור מאיפה באת.
לפני שאתה שואל כמה קלקלת, תזכור מה עדיין קדוש בתוכך.
ולפני שאתה אומר לעצמך ”ככה אני”, תשמע שוב את משה רבנו אומר לך: ”כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו”.
אולי התשובה מתחילה בדיוק שם.
לא ברגע שבו האדם שונא את עצמו בגלל מה שעשה, אלא ברגע שבו הוא נזכר מי הוא, מבין שהמעשים שלו אינם מתאימים לזהות הזאת, ומחליט לחזור לחיות בגובה שאליו הוא שייך.