מה אם כל הוויכוח הגדול שלנו כבר לא חשוב, ורק הנזק שנשאר ממנו חשוב?
יש זוגות שכבר אינם זוכרים בדיוק על מה התחילה המריבה, אבל זוכרים היטב את המשפטים שנאמרו בה.
אחים שלא מדברים שנים בגלל אירוע שאילו היה מתרחש היום, אולי בכלל לא היו נותנים לו חמש דקות.
אנחנו מסוגלים להילחם זמן רב כל כך על השאלה מי צודק, עד שאנחנו שוכחים לבדוק מה הניצחון הזה עולה לנו.
בשירת האזינו נאמר: "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (דברים לב, כט).
לא רק "מי צודק עכשיו", אלא מה תהיה האחרית של הדרך הזאת.
לפני יום הכיפורים יש שאלה שאולי שווה לשאול בכל בית שיש בו ריחוק: נניח שאני צודק במאה אחוז. מה עכשיו?
האם הצדק שלי מחזיר את השנים? האם הוא מחבק את הילד? האם הוא מושיב מחדש שני אחים סביב אותו שולחן?
יש מאבקים שחייבים לנהל, ויש גבולות שאסור לוותר עליהם. פיוס אינו מחייב להישאר במקום פוגעני.
אבל יש גם מלחמות שאנחנו ממשיכים רק מפני שכבר שכחנו כיצד לרדת מן העץ בלי להרגיש שהפסדנו.
לפעמים אדם מנצח בוויכוח ומפסיד אדם. ערב יום הכיפורים הוא זמן לשאול לא רק האם אני צודק, אלא האם הדבר שעליו אני נלחם באמת שווה את המחיר שהחיים שלי כבר משלמים עליו.