מה אם הקב"ה אינו מחכה לנו בסוף הדרך, אלא נמצא במקום שבו נפלנו?
אנחנו מדמיינים לפעמים תשובה כמסע ארוך בחזרה אל הקב"ה. אנחנו כאן, רחוקים ומלוכלכים, והוא שם, בקצה הדרך, מחכה שנצליח להגיע.
אבל חז"ל מציירים תמונה אחרת.
הפסוק אומר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב), והיא ההפטרה המזוהה עם שבת תשובה.
שימו לב: הנביא אינו אומר "שוב אחרי שתפסיק להיכשל". הוא אומר "כי כשלת". דווקא מתוך הכישלון מתחילה השיבה.
הרמב"ם כותב: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... אמש היה זה שנאוי לפני המקום... והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ו).
יש אנשים שאומרים: כשאהיה ראוי יותר אתפלל. כשאסדר את עצמי אחזור ללמוד. כשאצא מן המקום הזה אתקרב.
אבל אולי זו בדיוק הטעות.
בית חולים אינו מקום שאליו מגיעים אחרי שמבריאים.
תשובה אינה מועדון לאנשים שכבר תיקנו את עצמם.
שבת תשובה אומרת לאדם: אל תחכה להיות האדם שאתה רוצה להיות כדי להתחיל לחזור. תחזור עם הכישלון, עם הבלבול ועם המקומות שאתה מתבייש בהם. מפני שלפעמים הדרך אל ה' אינה מתחילה במקום שבו סוף סוף הצלחנו, אלא בדיוק במקום שבו הפסקנו לברוח מן העובדה שנפלנו.