למה מיד אחרי שביקשנו חיים אנחנו יוצאים מבית הקבע?

ביום הכיפורים התחננו: **"זכרנו לחיים"**, **"כתבנו בספר החיים"**. ואז, ימים ספורים אחר כך, התורה אומרת לנו לצאת מן הבית המוגן ולעבור למבנה ארעי. **"בסכת תשבו שבעת ימים"** (ויקרא כג, מב). זה כמעט הפוך מן האינסטינקט האנושי. אם החיים יקרים כל כך, היינו מצפים שנחפש עוד קירות, עוד ביטחון, עוד שליטה. אבל הסוכה מלמדת שאפשר לבלבל בין ביטחון לבין קירות. אדם יכול לגור בבית מפואר ולהיות מפוחד מכל שינוי. והוא יכול לשבת בסוכה שהרוח מזיזה את הסכך שלה ולהרגיש שהוא מוחזק. אנחנו משקיעים חלק עצום מן החיים בבניית מערכות שיבטיחו ששום דבר לא ישתנה: כסף, ביטוחים, נכסים, תוכניות. צריך אחריות, בוודאי. אבל אין מערכת שתוכל להבטיח לנו שהחיים יתנהלו בדיוק לפי התוכנית.

אחרי יום שבו ביקשנו חיים, הסוכה מלמדת אותנו כיצד לחיות אותם: לא מתוך אשליה שהכול בידינו. **ביטחון אמיתי אינו הרגע שבו בנינו קירות חזקים מספיק כדי ששום דבר לא יוכל לקרות לנו. הוא הרגע שבו אנחנו יודעים שגם כאשר הקירות אינם שולטים במציאות, עדיין יש לנו על מי להישען.**

באיזה תחום התכנון האחראי שלך הפך לדרישה לשלוט בתוצאה שאינה באמת בשליטתך?