למה אחרי היום הרציני ביותר בשנה מגיע דווקא "זמן שמחתנו"?

רק לפני כמה ימים בכינו. הכינו על החזה, אמרנו "אשמנו, בגדנו", צמנו והתפללנו. ופתאום התורה מצווה: **"ושמחת בחגך"** (דברים טז, יד), ומסיימת: **"והיית אך שמח"** (דברים טז, טו). איך עוברים מהר כל כך מאימה ושברון לב לשמחה? אולי מפני שתשובה שאינה מסוגלת להחזיר את האדם לשמחה עדיין לא השלימה את תפקידה. אם אחרי יום הכיפורים האדם רק שונא את עצמו יותר, משהו הוחמץ. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב על בעל התשובה: **"אמש היה זה שנאוי לפני המקום... והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד"** (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ו). יום הכיפורים אינו אמור להשאיר אותנו על הרצפה. הוא אמור לאפשר לנו לקום ממנה. סוכות הוא המבחן האם אנחנו באמת מאמינים במחילה שעליה התפללנו.

קל לומר שהקב"ה סולח. קשה יותר להפסיק לגרור את האשמה כאילו אנחנו מוכרחים להוכיח כמה אנחנו מצטערים. **יום הכיפורים מלמד אותנו לקחת אחריות על מה שהיינו. סוכות מלמד אותנו שלאחר שלקחנו אחריות, מותר לנו גם לשמוח באדם שעוד אפשר להיות.**

האם החרטה שלך עדיין מובילה לתיקון, או שכבר הפכה לעונש המונע ממך לחיות אחרת?