למה דווקא הערבה, שאין בה טעם ואין בה ריח, נמצאת בתוך המצווה?
המדרש מתאר את הערבה כמי שאין בה לא טעם ולא ריח, כנגד מי שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ובכל זאת היא חלק מארבעת המינים (ויקרא רבה ל, יב). אנחנו חיים בעולם שממיין אנשים. מוצלחים ולא מוצלחים. מועילים ולא מועילים. מעניינים ומשעממים. בעלי מעמד וחסרי מעמד. והתורה לוקחת דווקא את הערבה ואומרת: בלעדיה האגודה אינה שלמה. יש אנשים שאינם מרשימים אותנו. אולי דווקא הם זקוקים יותר מכל שמישהו יראה אותם. אחרי יום הכיפורים, שבו ביקשנו מן הקב"ה לראות בנו משהו מעבר לרשימת ההישגים והכישלונות שלנו, סוכות דורש מאיתנו להעניק מבט דומה לאחרים.
**אם ביקשנו מן הקב"ה שלא למדוד את כל הערך שלנו רק לפי מה שהצלחנו להפיק השנה, אולי הגיע הזמן להפסיק למדוד כך גם את האנשים שסביבנו.**