מה עושים כשהשאלה נשארת בלי תשובה?
יש שאלות שהאמונה איננה נותנת לנו עליהן תשובה שאנחנו יכולים להסביר. כאב, אובדן, תפילה שלא נענתה, מציאות שנראית בלתי מובנת. ברגעים כאלה משפטים מהירים כמו "הכול לטובה" עלולים להישמע קטנים מול הכאב.
משה רבנו עצמו ביקש להיכנס לארץ ונענה בשלילה. ובכל זאת, בשירת האזינו הוא אומר: "הצור תמים פעלו" (דברים לב, ד). הוא איננו אומר: הבנתי הכול. הוא אומר שהמציאות גדולה מן ההבנה שלי.
אמונה איננה חובה לקרוא לחושך אור, ואיננה רישיון להסביר לאדם אחר למה השמים גרמו לו לסבול. יש דברים שאין לנו רשות לדעת ואין לנו יכולת להסביר. אפשר לומר בכנות: אינני יודע.
אבל אפשר גם לא לתת לנקודה אחת שאיננו מבינים למחוק את כל מה שאנחנו כן יודעים, חווינו ובנינו. אפשר להישאר בקשר גם עם סימן שאלה.
לפעמים התשובה העמוקה ביותר של שבת תשובה היא דווקא זו: ריבונו של עולם, יש לי שאלות. אני לא מחכה שהן ייעלמו כדי לשוב אליך. אני שב אליך גם איתן.
האם אתה מסוגל להביא גם את השאלה שלא נפתרה אל תוך התפילה?
להעמקה
מספרים על תלמיד שנכנס אל רבו אחרי שעבר תקופה קשה מאוד. הוא לא בא לשאול שאלה הלכתית ולא לבקש עצה מעשית. הוא בא עם שאלה אחת שכבר חודשים לא נתנה לו מנוחה: ”רבי, למה"?
הרב ניסה בתחילה להבין למה הוא מתכוון, אבל התלמיד עצר אותו ואמר: ”אני לא רוצה לשמוע עכשיו שהכול לטובה. אני יודע את המשפט הזה. אני גם לא רוצה שיסבירו לי שיום אחד אבין. אולי אבין ואולי לא. אני רוצה לדעת דבר פשוט: איך ממשיכים להאמין כאשר אני לא מבין"?
הרב שתק זמן רב. אחר כך לקח דף לבן, צייר עליו נקודה שחורה קטנה והניח אותו לפני התלמיד. ”מה אתה רואה"?
”נקודה שחורה”.
”ומה עוד"?
התלמיד הסתכל שוב. ”שום דבר”.
אמר לו הרב: ”יש כאן דף שלם. כמעט כולו לבן. אבל העין שלך נתפסה בנקודה היחידה שאינך מצליח להבין. אני לא מבקש ממך לומר שהנקודה איננה שחורה. אני לא מבקש ממך לקרוא לחושך אור. אני מבקש ממך דבר אחר: אל תיתן לנקודה אחת שאינך מבין למחוק את כל מה שאתה כן יודע”.
יש רגעים בחיים שבהם המשל הזה פשוט, ויש רגעים שבהם הוא קשה מאוד. מפני שיש נקודות שחורות שאינן קטנות בכלל. יש שאלות שמכאיבות. יש תפילות שלא קיבלו את התשובה שקיווינו לה. יש אובדן, אכזבה, מחלה, שבר, ויש מצבים שבהם כל ניסיון לתת הסבר נשמע קטן מול גודל הכאב.
ודווקא אל המקום הזה מגיע משה רבנו בשירת האזינו ואומר: ”הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא” (דברים לב, ד).
צריך לשים לב מי אומר את הפסוק הזה ומתי.
זה משה רבנו. האיש שעמד מול הסנה, שהוציא את ישראל ממצרים, שקרע להם את הים, שעלה להר סיני ושמע את דבר ה'. אבל זה גם האיש שהתחנן להיכנס לארץ ולא נענה. ”ואתחנן אל ה' בעת ההיא”, והוא מבקש: ”אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” (דברים ג, כג–כה). והתשובה שהוא מקבל היא: ”רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה” (דברים ג, כו).
ועכשיו, בסוף חייו, כשהוא יודע שהוא יראה את הארץ מרחוק ולא ייכנס אליה, אותו משה אומר: ”הצור תמים פעלו”.
זה משנה את כל הדרך שבה שומעים את הפסוק.
זה איננו משפט שאומר אדם שהכול הסתדר לו. זה משפט שאומר אדם שגם בחייו נשאר דבר שהוא רצה בכל לבו ולא קיבל.
ואולי כאן מתחיל ההבדל בין אמונה פשוטה לאמונה עמוקה. אמונה פשוטה אומרת: אני מאמין מפני שאני רואה כיצד הכול מסתדר. אמונה עמוקה יותר אומרת: גם כאשר אינני רואה כיצד הדבר מסתדר, אינני מוחק בגלל מה שאינני מבין את כל מה שאני יודע על הקדוש ברוך הוא.
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר על ”הצור תמים פעלו”: ”אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו”. ועל ”אל אמונה” הוא מפרש שהקדוש ברוך הוא נאמן לשלם לצדיקים את צדקתם לעולם הבא (דברים לב, ד).
אבל כאן צריך להיזהר מאוד. הפסוק אינו נותן לנו רשות לעמוד מול אדם שכואב ולספר לו מדוע הקדוש ברוך הוא עשה לו את מה שעשה. יש הבדל עצום בין להאמין שיש דין וצדק לפני הקדוש ברוך הוא, לבין לטעון שאנחנו יודעים את החשבון.
אנחנו מאמינים שיש חשבון.
אנחנו לא טוענים שהחשבון נמצא אצלנו.
וההבדל הזה הוא יסודי.
כאשר אחיו של משה, אהרן הכהן, מאבד ביום חנוכת המשכן את שני בניו, נדב ואביהוא, התורה מתארת את תגובתו בשתי מילים בלבד: ”וידום אהרן” (ויקרא י, ג).
התורה אינה אומרת שאהרן הבין הכול. היא אינה אומרת שלא כאב לו. היא אפילו אינה אומרת שהיו לו מילים.
”וידום אהרן”.
יש שתיקה שהיא ריקנות, ויש שתיקה שנובעת מכך שהאדם מבין שיש רגע שבו המילים שלו קטנות מדי.
וזה דבר חשוב מאוד במיוחד לאנשים מאמינים. לפעמים אנחנו חושבים שעל כל שאלה באמונה אנחנו חייבים מיד לתת תשובה. מישהו מספר על אסון, ותוך שלושים שניות כבר יש מי שמסביר לו למה זה קרה. אולי בגלל זה, אולי כדי לעורר את זה, אולי מפני שהקדוש ברוך הוא רצה כך וכך.
אבל מי נתן לנו את פנקס החשבונות של שמים?
איוב עבר ייסורים קשים, וחבריו ניסו להסביר לו את החשבון. הם היו בטוחים שאם יש סבל, הם מסוגלים לבנות תיאולוגיה שתסביר אותו. ובסוף הספר הקדוש ברוך הוא אומר לאליפז: ”חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב” (איוב מב, ז).
זה פסוק שצריך להפחיד אותנו לפני שאנחנו מסבירים לאדם אחר למה הוא סובל.
לפעמים אמונה איננה היכולת לענות על כל שאלה.
לפעמים אמונה היא היכולת לומר ביושר: אני לא יודע.
אבל אם אינני יודע, על מה אני נשען?
כאן נמצא העומק של ”הצור”.
משה אינו פותח ואומר רק ”תמים פעלו”. הוא קורא לקדוש ברוך הוא ”הצור”. צור הוא סלע, דבר יציב שאפשר להישען עליו כאשר הכול מסביב רועד.
יש דברים בחיים שאני יודע, ויש דברים שאינני יודע.
אני לא יודע למה תפילה מסוימת לא נענתה כפי שביקשתי. אני לא יודע למה אדם מסוים עבר את מה שעבר. אני לא יודע מדוע דבר שנראה לי כל כך נכון לא התרחש.
אבל יש דברים שעליהם בניתי חיים שלמים. אני יודע שיש בורא לעולם. אני יודע שהתורה אמת. אני יודע כמה חסד קיבלתי בחיי. אני יודע כמה פעמים הייתי במקומות שבהם ראיתי השגחה. אני יודע שהשכל שלי מוגבל. ואני יודע שהעובדה שאינני מבין דבר מסוים אינה הוכחה שאין לו פשר.
הבעיה מתחילה כאשר סימן שאלה אחד מוחק מאה סימני קריאה.
זה היה עומק המשל של הדף הלבן. לא להתעלם מן הנקודה השחורה. היא שם. מותר לשאול עליה. מותר לכאוב אותה. לפעמים אפילו צריך לצעוק אותה.
אבל אל תיתן לה למחוק את כל הדף.
ודוד המלך מלמד אותנו שאמונה ושאלה אינן סתירה. ספר תהילים מלא בשאלות: ”עד אנה ה' תשכחני נצח” (תהלים יג, ב), ”למה ה' תעמוד ברחוק” (תהלים י, א). אלה אינן מילים של אדם חסר אמונה. אלה מילים שנכנסו לספר התפילות של עם ישראל.
איזה חידוש עצום יש כאן. אפשר להיות מאמין ולשאול ”למה”. אפשר להיות קרוב לקדוש ברוך הוא ולבכות. אפשר לומר ”אני לא מבין” בלי לומר ”אני לא מאמין”.
לפעמים דווקא השאלה היא חלק מן הקשר. אדם אינו צועק למי שאינו נמצא. דוד המלך שואל את הקדוש ברוך הוא מפני שהוא מדבר איתו, לא מפני שעזב אותו.
וזה אולי אחד המסרים הגדולים של שבת תשובה. אנחנו עומדים בין ראש השנה ליום הכיפורים. אנחנו עושים חשבון נפש על המעשים שלנו, אבל יש אנשים שנכנסים ליום הכיפורים גם עם חשבון אחר בלב: שאלות על השנה שעברה.
ריבונו של עולם, ביקשתי. התפללתי. קיוויתי. למה זה לא קרה?
אין לי תשובה לתת על השאלה הזאת.
אבל אולי שבת תשובה מבקשת מאיתנו לא רק לעשות תשובה על הדברים שאנחנו עשינו, אלא גם לשוב אל הקדוש ברוך הוא עם הדברים שאנחנו לא מבינים.
לא לחכות עד שכל השאלות ייפתרו כדי להתקרב אליו.
להביא גם את השאלה לבית הכנסת.
להביא גם את הכאב לתפילה.
להביא גם את ה”למה” ליום הכיפורים.
משה רבנו לא נכנס לארץ. השאלה לא נפתרה בכך שבסוף קיבל את מה שביקש. ובכל זאת, רגע לפני שהוא נפרד מן העולם, הוא מסוגל לומר: ”הצור תמים פעלו”.
אולי מפני שאמונה אינה חוזה שבו אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא: אני אאמין בך בתנאי שאבין כל סעיף.
אמונה היא קשר עמוק מספיק כדי לשאת גם דברים שאינני מבין.
ילד קטן יכול לשבת ברכב מאחור ולא להבין מדוע אביו בחר בדרך מסוימת. העובדה שהוא אינו מבין את המפה אינה אומרת שאין מפה. כך גם אנחנו צריכים להיזהר מן הטעות שבה השכל האנושי אומר: אם אני אינני מצליח לראות את ההיגיון, כנראה שאין היגיון.
הרמב”ם מלמד אותנו שהשגתנו בבורא מוגבלת מעצם היותנו בני אדם. ”לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'” אומר הנביא ישעיהו, ”כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם” (ישעיהו נה, ח–ט).
אין פירוש הדבר שאסור לשאול. להפך. התורה מלאה בשאלות. אבל יש הבדל בין שאלה שאומרת ”אני רוצה להבין” לבין דרישה שאומרת ”אם אינני מבין, אין במה להאמין”.
וזו אולי העבודה שלנו בשבת הזאת.
כל אחד נושא איתו נקודה שאינו מבין. אצל אחד היא קטנה, אצל אחר היא יכולה להיות מרכז החיים. אסור לנו להשוות כאבים, ואסור לנו להסביר לאחרים את חשבונות שמים.
אבל אדם יכול לשאול את עצמו: האם הדבר שאינני מבין לקח ממני גם את כל הדברים שאני כן יודע?
האם שאלה אחת גרמה לי לשכוח שנים של חסד? האם אכזבה אחת מחקה קשר של חיים? האם מפני שאינני רואה את כל התמונה החלטתי שאין תמונה?
”הצור תמים פעלו” אינו דורש ממך לומר: הבנתי.
הוא מאפשר לך לומר משפט עמוק יותר:
לא הבנתי, אבל לא הלכתי.
לא הבנתי, אבל המשכתי לדבר איתך.
לא הבנתי, אבל הבאתי את השאלה אליך ולא השתמשתי בה כדי לברוח ממך.
אולי זו אחת התשובות הגדולות ביותר שאדם יכול להביא ליום הכיפורים.
לא תשובה לשאלה ”למה זה קרה”.
אלא תשובה לשאלה: מה עשיתי עם עצמי אחרי שזה קרה?
האם הכאב סגר אותי, או שהצלחתי להמשיך להתפלל גם מתוכו? האם השאלה הפכה לחומה, או שהבאתי אותה אל תוך הקשר עם הקדוש ברוך הוא?
ואז אפשר לחזור אל האיש מתחילת הדברים. הוא ביקש מן הרב תשובה לשאלה: ”איך ממשיכים להאמין כאשר לא מבינים"?
אולי התשובה היא שאין תמיד משפט שמסלק את החושך.
אבל יש צור שאפשר להחזיק בו בתוך החושך.
יש דברים שאיננו מבינים היום, ואולי יש דברים שלא נבין בעולם הזה בכלל. התורה אינה מבטיחה לנו שכל שאלה תקבל כאן תשובה שתספק אותנו.
אבל משה רבנו, האיש שעמד בעצמו מול שער סגור, משאיר לנו ארבע מילים לפני שהוא נפרד מאיתנו:
”הצור תמים פעלו”.
לא מפני שהבנתי הכול.
אלא מפני שאני יודע שהמציאות גדולה יותר ממה שאני מבין.
ושבת תשובה אולי מזמינה אותנו לומר לקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם, יש לי שאלות.
יש דברים שכואבים לי.
יש דברים שאינני מבין.
אבל אני לא מחכה שכל סימני השאלה ייעלמו כדי לשוב אליך.
אני שב אליך גם איתם.