מי הזיז לי את הקן?
אפשר לעבור שנים באותו מסלול ולא לראות אותו. לעשות את הדברים הנכונים, לומר את אותן תפילות, לשבת עם אותם אנשים, להגיע לאותו בית מדרש - אבל להיות שם רק בגוף.
אדם נוסע כל יום ברכבת. יום אחד התקלה עוצרת את המסלול, והוא מרים את הראש ורואה לראשונה נוף שהיה שם במשך שנים. הנוף לא השתנה. הוא פשוט הפסיק להיות אוטומטי.
שירת האזינו אומרת: "כנשר יעיר קנו" (דברים לב, יא). והרמב"ם מתאר את קול השופר כקריאה: "עורו ישנים משנתכם". יש רגעים שבהם האדם אינו צריך דרך חדשה. הוא צריך להתעורר בתוך הדרך שכבר בחר.
שגרה היא כוח גדול, אבל היא גם יכולה להרדים. תפילה נהיית רצף מילים. שבת נהיית לוח זמנים. ילדים נהיים עוד משימה. בן זוג נהיה נוכחות מובנת מאליה. הקדוש ברוך הוא נשאר ברקע.
לפני שאתה משנה הכול, שאל: איפה אני כבר נמצא במקום הנכון אבל הפסקתי להיות נוכח בו? לפעמים התשובה מתחילה לא בכיוון חדש, אלא בעיניים שנפתחות מחדש.
באיזה מקום בחיים אתה עדיין עושה את הדבר הנכון, אבל כבר עושה אותו מתוך שינה?
להעמקה
מספרים על אדם שהיה רגיל במשך שנים לנסוע בכל בוקר באותה רכבת לעבודה. אותה שעה, אותו קרון, כמעט אותו מושב. הוא היה עולה, פותח את הטלפון, עובר על ההודעות, קורא מעט חדשות, וכעבור ארבעים דקות יורד בתחנה שלו. במשך שנים הוא עבר באותה הדרך, אבל כמעט לא ראה אותה. הוא ידע שיש נוף מחוץ לחלון, ידע שהרכבת עוברת ליד שדות ובתים, אבל הכול הפך לחלק מן הרקע. הוא כבר לא הסתכל.
בוקר אחד הרכבת נעצרה באמצע הדרך בגלל תקלה. כיבו את המנוע, המזגן הפסיק לעבוד, והנוסעים התבקשו להמתין. בתחילה כולם התרגזו. אחרי כמה דקות נגמר גם מה לעשות בטלפון. האיש הרים את הראש והביט דרך החלון. בחוץ עמדה השמש לעלות. הוא ראה שדה גדול, ערפל דק, עצים, וציפורים שעברו מעליהם. הוא ישב והסתכל כמה דקות, ואז אמר לעצמו: ”אני נוסע כאן כבר שבע שנים. איך לא ראיתי את זה אף פעם"?
הנוף לא הופיע באותו בוקר. הוא היה שם גם אתמול ושלשום. הדבר היחיד שהשתנה היה שהמסלול הרגיל שלו נעצר.
לפעמים זו הבעיה של השגרה. היא אינה בהכרח גורמת לנו לעשות דברים רעים. היא עושה דבר שקט יותר: היא גורמת לנו להפסיק לראות.
אפשר להתרגל לבית עד שכבר לא רואים מי נמצא בו. אפשר להתרגל לבריאות עד שכבר לא מרגישים אותה. אפשר להתרגל לתפילה עד שהפה אומר את המילים והלב כבר יודע לעבור לידן בלי לעצור. אפשר להתרגל לשבת, לספר תורה, לבית הכנסת, לילדים, להורים, ואפילו לקדוש ברוך הוא.
לא עזבנו שום דבר. פשוט נרדמנו בתוכו.
ואז מגיעה שירת האזינו ומשתמשת בתמונה מופלאה: ”כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו” (דברים לב, יא).
המילה הראשונה שצריך לעצור עליה היא ”יעיר”.
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר שהנשר אינו נכנס אל הקן בבת אחת, מפני שהוא חושש להכביד על בניו. הוא מעורר אותם תחילה, מרחף מעליהם, ורק אחר כך נושא אותם (דברים לב, יא). התמונה שמשה מצייר איננה של כוח שדורס את הקן, אלא של אב שמעורר בעדינות את בניו לקראת תנועה.
אבל עצם העובדה שצריך להעיר מלמדת משהו. הגוזלים נמצאים בקן. הקן הוא מקום טוב. הוא מגן, מחמם ושומר. ובכל זאת מגיע רגע שבו אותו מקום שמגן עליהם עלול להפוך למקום שבו הם לעולם לא ילמדו לעוף.
וכאן נמצאת שאלה גדולה לשבת תשובה: מה קורה כאשר המקום שנוח לי בו נעשה גם המקום שמונע ממני לגדול?
אנחנו רגילים לחשוב שהסכנה הרוחנית נמצאת במקומות רעים. אבל יש סכנה אחרת, שקטה הרבה יותר: להתרגל למקום בינוני ולהפסיק להרגיש שמשהו חסר.
אדם אינו מחלל שבת. הוא מתפלל, קובע עתים לתורה, נותן צדקה ושומר מצוות. אבל אם נשאל אותו מה השתנה בעבודת ה' שלו בחמש השנים האחרונות, הוא מתקשה לענות. אותה תפילה, אותו לימוד, אותם כעסים, אותן נקודות חולשה, אותן קבלות שחוזרות בכל שנה.
אין כאן מרד. יש כאן שינה.
ואולי משום כך אנחנו זקוקים לימים הנוראים.
ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים אינם באים רק לאדם שעזב את הדרך. הם באים גם לאדם שנמצא בתוך הקן, בתוך בית המדרש, בתוך המצוות, אבל משהו בו כבר פועל מתוך הרגל.
השופר אינו מלמד אותנו הלכה חדשה. אנחנו יודעים את ההלכות גם לפני שהוא נשמע. ובכל זאת הרמב”ם שומע בתוך קול השופר קריאה: ”עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם” (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד).
איזו הגדרה מדויקת. הרמב”ם אינו אומר: ”רשעים, הפסיקו להיות רשעים”. הוא אומר: ישנים, תתעוררו.
אדם ישן אינו אדם מת. הכול נמצא בו. הלב פועל, המוח קיים, הכוחות קיימים. חסר רק דבר אחד: הוא אינו ער למה שיש בו ולמה שקורה סביבו.
וכך יכולה להיראות גם שינה רוחנית. אדם מאמין, אבל האמונה אינה מרעידה אותו. הוא מתפלל, אבל אינו שומע את עצמו. הוא אומר ”סלח לנו”, אבל כבר יודע מראש שהמילים יעברו. הוא אומר ”מודים אנחנו לך”, אבל אינו עוצר לחשוב על דבר אחד שעליו הוא מודה.
ואז בא השופר ואומר: תתעורר.
לא בהכרח תשנה היום את כל החיים. קודם כול תפקח את העיניים.
אולי לכן שבת תשובה היא זמן כל כך מיוחד. ראש השנה כבר עבר. קול השופר כבר נשמע. יום הכיפורים עדיין לפנינו. יש כמה ימים שבהם אדם יכול לשאול את עצמו לא רק ”מה עשיתי לא בסדר"?, אלא שאלה מוקדמת יותר: לאילו דברים הפסקתי בכלל לשים לב?
איפה אני פועל על אוטומט?
אולי בתפילה. אולי בזוגיות. אולי בחינוך הילדים. אולי בכיבוד הורים. אולי ביחס שלי לזמן. אולי בלימוד התורה. אולי יש מצווה שאני מקיים כבר עשרים שנה, אבל כבר שנים לא חשבתי מה היא אמורה לעשות לי.
זו שאלה אחרת מחשבון עבירות. לפעמים אין עבירה מסוימת שאפשר להצביע עליה. יש פשוט אזור בחיים שנרדם.
שלמה המלך אומר: ”עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך” (משלי ו, ט). בפשט הפסוק מדובר בעצלות, אבל חז”ל והרמב”ם משתמשים בדימוי השינה גם ביחס לחיים הרוחניים, מפני שיש קשר עמוק בין הדברים: אדם יכול להיות עסוק מאוד מבחוץ ובכל זאת ישן מבפנים.
הוא רץ כל היום, אבל אינו שואל לאן.
הוא מספיק הרבה, אבל אינו שואל מה חשוב.
הוא מגיב לכל מי שדורש ממנו תשומת לב, אבל אינו עוצר לשאול מה הנשמה שלו דורשת ממנו.
וזה אולי אחד החידושים הגדולים של תשובה. תשובה איננה תמיד פניית פרסה. לפעמים האדם הולך בכיוון הנכון, אבל הוא הולך מתוך שינה. הוא אינו צריך להחליף דרך. הוא צריך להתחיל ללכת בה כשהוא ער.
וכאן צריך לחזור לנשר. רש”י מדגיש שהנשר ”אינו נכנס לקנו פתאום” אלא מקשקש ומטרף מעל בניו כדי שיעורו ויהיה בהם כוח לקבלו (דברים לב, יא). ההתעוררות עצמה היא הכנה למפגש.
אולי זו בדיוק העבודה של הימים האלה. יום הכיפורים הוא מפגש גדול. אבל כדי שמפגש ישפיע, צריך להגיע אליו ער.
אפשר לעבור יום כיפור שלם ולצאת ממנו בעיקר רעב. אפשר גם להיכנס אליו עם שאלה אחת אמיתית, ואז משפט אחד במחזור יכול לפתוח לב שלם.
ולכן אינני חושב שצריך להגיע לשבת תשובה עם רשימה של עשרים דברים. לפעמים די לזהות מקום אחד שבו נרדמתי.
למשל, אדם מגלה שהוא כבר אינו מקשיב באמת לילד שלו. הילד מדבר, והוא מהנהן ובאותו זמן מסתכל במסך. אין כאן עבירה שאפשר לסמן בטבלה, אבל יש כאן קשר שנרדם.
אדם מגלה שהוא אומר ברכות כבר שנים, אבל כמעט לעולם אינו שומע את המילים שיוצאות מפיו. אדם מגלה שהוא מגיע לשיעור קבוע, אבל הפסיק לבוא כדי להשתנות והתחיל לבוא מפני שכך נראה יום שלישי שלו.
הרגע שבו הוא רואה את זה הוא כבר תחילת ההתעוררות.
וזה חשוב, מפני שאפשר לטעות ולחשוב שהתעוררות חייבת להיות סערה. בכי גדול, קבלה דרמטית, החלטה שמשנה את כל סדר החיים. לפעמים ההתעוררות האמיתית היא הרבה יותר שקטה. אדם אומר לעצמו: אני כבר לא רוצה לעשות את הדבר הזה מתוך שינה.
מחר בבוקר אני אומר ברכה אחת כשאני יודע למי אני מדבר. היום אני מקשיב עשר דקות לילד בלי שום דבר ביד. בשיעור הבא אני יוצא עם נקודה אחת למעשה. בתפילה אחת אני בוחר קטע אחד שבו אני מפסיק לרוץ.
זו אינה מהפכה שנראית מבחוץ. אבל זה רגע שבו אדם פקח עיניים.
וכאן צריך לומר דבר נוסף בזהירות גדולה. לפעמים החיים עצמם מטלטלים אותנו. קורים דברים שמוציאים אדם מן השגרה. אבל אין לנו רשות להסביר לאדם אחר מדוע הקדוש ברוך הוא הביא עליו קושי, ואסור לנו לומר שכל כאב נשלח כדי ”להעיר” אותו. חשבונות שמים אינם בידינו.
אבל אחרי שמשהו כבר קרה, אדם יכול לבחור לשאול את עצמו לא ”למה זה קרה לי"?, אלא ”מה אני רואה עכשיו שלא ראיתי קודם"?
זו שאלה שאינה מסבירה את הכאב. היא מאפשרת לאדם לא לעבור דרכו בעיניים עצומות.
לפעמים אדם יוצא מתקופה קשה ומגלה כמה המשפחה שלו יקרה לו. לפעמים הוא מגלה מי באמת חבר שלו. לפעמים הוא מגלה כמה זמן בזבז על דברים קטנים. אין פירוש הדבר שזו הייתה ”הסיבה” למה שקרה. אנחנו איננו יודעים. אבל אם כבר נפקחו העיניים, לא חייבים למהר לעצום אותן מחדש.
וזה אולי המסר הגדול של ”כנשר יעיר קנו” לשבת תשובה. יש רגעים בלוח השנה שבהם הקדוש ברוך הוא כאילו אינו מאפשר לנו להמשיך לישון בשקט. השופר נשמע, המחזור נפתח, ”המלך הקדוש” נכנס לתפילה, הסליחות נאמרות, ויום הכיפורים מתקרב. כל המציאות אומרת לנו: אל תעבור גם את השנה הזאת מתוך הרגל.
לא מפני שכל מה שעשית היה רע.
אלא מפני שאפשר לעשות דברים טובים מאוד מתוך שינה.
ואולי השאלה שצריך לקחת מן הדרשה הזאת היא פשוטה מאוד: איפה בחיים שלי אני זקוק להתעורר?
לא איפה אני האדם הגרוע ביותר. לא מה הכישלון הגדול ביותר שלי. איפה אני פשוט כבר לא רואה.
אולי אני לא רואה את האדם שחי לצידי. אולי אני לא רואה את הברכה שיש לי. אולי אני לא שומע את התפילה שלי. אולי אני לא שם לב למה שהזמן עושה. אולי אני כבר לא זוכר למה התחלתי ללמוד, למה רציתי לבנות בית של תורה, למה פעם התרגשתי מדברים שהיום עוברים לידי.
רבי משה בן מימון, הרמב”ם, אומר לנו: ”עורו ישנים משנתכם”. ומשה רבנו אומר לנו: ”כנשר יעיר קנו”.
שני הקולות אומרים דבר אחד: לפני שאתה משנה את הדרך, תפקח את העיניים בתוך הדרך.
ואז אולי נגלה שהקדוש ברוך הוא לא מבקש מאיתנו בשבת הזאת להיות מישהו אחר. הוא מבקש מאיתנו להיות נוכחים באמת בחיים שכבר נתן לנו.
לחזור לראות.
לחזור לשמוע.
לחזור להרגיש.
ולחזור לבחור, במקום רק להמשיך מכוח ההרגל.
כי הסכנה הגדולה ביותר איננה תמיד שאדם הולך בדרך הלא נכונה.
לפעמים הוא נמצא בדרך הנכונה, אבל הוא נרדם באמצע הדרך.
ושבת תשובה באה לומר לו: הדרך עדיין כאן. הקדוש ברוך הוא עדיין כאן. גם אתה עדיין כאן.
עכשיו תתעורר.