מה עשית עם מה שקיבלת?
חשבון נפש בדרך כלל מתחיל בשאלה: מה עשיתי לא נכון? אבל יש שאלה נוספת, לפעמים קשה יותר: מה עשיתי עם מה שקיבלתי?
אדם מקבל שנים, כישרון, כסף, קשרים, ידע, השפעה, בית, יכולת להקשיב, כוח לעזור. כל אלה אינם רק הישגים או נכסים. הם אפשרויות.
בשירת האזינו שואל משה: "הלה' תגמלו זאת... הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו). יש כאן מבט על עצם המתנה, אבל גם על האחריות שהיא יוצרת.
אפשר לעבור שנה בלי עבירה דרמטית ובכל זאת להשאיר הרבה טוב שלא נולד. לא מפני שלא היה לנו מה לתת, אלא מפני שהמתנה נשארה אצלנו.
לכן חשבון הנפש איננו רק על מה שקלקלנו. הוא גם על הטוב שיכול היה לעבור דרכנו ולא עבר. איזו יכולת קיבלת? למי היא יכולה להועיל? איזה דבר שבידך יכול להפוך השנה מברכה פרטית לברכה של אדם נוסף?
הברכה הגדולה איננה רק לקבל הרבה. היא להפוך את מה שקיבלנו למשהו שמישהו אחר יכול לקבל מאיתנו.
איזו מתנה אחת שקיבלת יכולה השנה להפוך לברכה גם עבור מישהו אחר?
להעמקה
מסופר על אבא שהשקיע במשך שנים בבנו כדי שיוכל ללמוד מקצוע ולהקים את חייו. הוא שילם את שכר הלימוד, עזר לו בשכר דירה, תמך בו בתקופות שבהן לא הייתה לו הכנסה, וכשהבן סיים את לימודיו אפילו עזר לו לפתוח משרד קטן. השנים עברו, הבן הצליח מאוד, והמשרד הקטן הפך לעסק גדול.
יום אחד ישבו האב והבן יחד. הבן סיפר בגאווה על ההצלחה, על העובדים, על העסקאות ועל התוכניות לעתיד. האב הקשיב בשמחה. הוא לא ביקש כסף בחזרה ולא הזכיר לבן כמה השקיע בו. בסוף השיחה הוא שאל אותו שאלה אחת: ”תגיד לי, עכשיו כשיש לך כל כך הרבה יכולת, מה אתה עושה איתה"?
הבן לא הבין. ”מה זאת אומרת? אני עובד, מתקדם, מרוויח”.
האב אמר לו: ”אני לא שואל כמה הצלחת. אני שואל מה ההצלחה שלך מאפשרת לך לתת לאחרים. קיבלת השכלה, הזדמנות, קשרים, כסף והשפעה. מה עשית עם כל מה שקיבלת"?
יש שאלות שאינן מאשימות אדם על מה שעשה. הן קשות יותר, מפני שהן שואלות אותו מה היה יכול לעשות ולא עשה.
בשירת האזינו משה רבנו שואל את ישראל: ”הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך” (דברים לב, ו).
משה אינו מתחיל כאן ברשימת עבירות. הוא מעמיד זה מול זה שני דברים: מצד אחד, ”הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך”. מצד שני: ”הלה' תגמלו זאת"?
כלומר, כדי להבין את חומרת ההתנהגות שלך, אל תסתכל רק על מה שעשית. תסתכל קודם על מה שקיבלת.
וזה פותח סוג אחר לגמרי של חשבון נפש.
בדרך כלל, כאשר אנחנו מתכוננים ליום הכיפורים, אנחנו שואלים: במה חטאתי? איפה דיברתי לא נכון? איפה פגעתי? מה לא שמרתי מספיק? אלו שאלות הכרחיות. אבל יש שאלה נוספת שאולי פחות נוח לנו לשאול: מה הקדוש ברוך הוא הפקיד בידיי השנה, ומה עשיתי עם זה?
כי אדם יכול לעבור שנה בלי לעשות עבירה דרמטית, ובכל זאת לבזבז מתנות עצומות.
הקדוש ברוך הוא נתן לו שכל. מה הוא עשה איתו? נתן לו יכולת לדבר. כמה מן הדיבור הזה שימש לחזק אנשים? נתן לו כסף. לא רק האם הכסף כשר, אלא כמה טוב הוא עשה באמצעותו? נתן לו השפעה. האם אנשים נעשו טובים יותר מפני שהוא נמצא בחייהם? נתן לו ילדים. האם הוא רק דאג להם, או גם בנה איתם קשר? נתן לו זמן. לא רק האם הוא נמנע מעבירה בזמן הזה, אלא מה הוא בנה ממנו?
זו שאלה הרבה יותר תובענית מאשר ”מה עשיתי לא בסדר”.
מפני שאפשר להיות נקי מהרבה דברים ועדיין לחיות הרבה מתחת ליכולת שניתנה לנו.
חז”ל אומרים במשנה: ”תן לו משלו, שאתה ושלך שלו” (אבות ג, ז). זהו משפט קצר שמשנה את כל נקודת המבט. כאשר אדם נותן צדקה, זמן, כוח או כישרון לעבודת ה', הוא אינו מעניק לקדוש ברוך הוא דבר שהיה מלכתחילה עצמאי ממנו. ”שאתה ושלך שלו”. גם היד שנותנת היא מתנה. גם הכסף שנותנים הוא מתנה. גם היכולת לבחור לתת היא מתנה.
ומכאן מגיעה אחריות גדולה. מפני שמתנה איננה רק דבר שנהנים ממנו. לפעמים מתנה היא גם שליחות.
אם לאדם ניתנה יכולת מיוחדת ללמד, אולי היא אינה רק הדרך שלו להתפרנס. אם יש לו לב שמסוגל להקשיב, אולי יש סביבו אנשים שזקוקים לאוזן הזאת. אם יש לו ממון, אולי חלק מן הסיבה שהוא מחזיק יותר היא כדי שיוכל להחזיק גם אחרים. אם יש לו ניסיון חיים, אולי מישהו צעיר ממנו צריך לקבל ממנו חכמה.
השאלה איננה רק: מה יש לי?
השאלה היא: לשם מה זה נמצא אצלי?
וזה מקבל עוצמה מיוחדת בעשרת ימי תשובה. אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שנה נוספת. אנחנו אומרים ”זכרנו לחיים”, ”כתבנו בספר החיים”. אבל אם אנחנו מבקשים עוד שנה, אולי ראוי לשאול: מה אני רוצה לעשות עם השנה שאני מבקש?
לא רק לחיות אותה. להשתמש בה.
יש אדם שמבקש עוד שנה עם הילדים. מה הוא יעשה עם הזמן הזה? יש אדם שמבקש פרנסה טובה. איזה אדם הוא יהיה אם היא תגיע? יש אדם שמבקש בריאות. מה הוא יעשה עם הגוף כאשר יהיה לו כוח? יש אדם שמבקש הצלחה. מה תעשה ההצלחה הזאת בעולם חוץ מלשפר את מצבו שלו?
זו שאלה לא פשוטה: אם כל הבקשות שלי לראש השנה יתקבלו, מי חוץ ממני ירוויח מזה?
אם אני מבקש כסף, בריאות, נחת, הצלחה, חכמה, כוח והשפעה, ובסופו של דבר כל הברכות מסתיימות אצלי, אולי עדיין לא הבנתי לגמרי מהי ברכה.
אברהם אבינו מקבל מן הקדוש ברוך הוא הבטחה עצומה: ”ואברכך ואגדלה שמך”, אבל הפסוק אינו נעצר שם. מיד נאמר: ”והיה ברכה” (בראשית יב, ב).
לא רק תהיה מבורך.
תהיה ברכה.
זה הבדל עצום. יש אדם שרוצה שיהיה לו טוב, ויש אדם שרוצה שהטוב שקיבל יעבור דרכו הלאה.
אולי לכן חשבון הנפש של שבת תשובה צריך לכלול לא רק רשימת חטאים, אלא גם רשימת נכסים. לא נכסים בבנק. נכסים של נשמה.
מה יש בי?
מה אני יודע לעשות?
למי אני יכול לעזור?
איזה ניסיון עברתי שיכול לחזק אדם אחר?
איזו דלת נפתחה בפניי שאני יכול לפתוח באמצעותה דלת למישהו אחר?
וכאן צריך להיזהר ממחשבה שמקטינה את האדם. מישהו אומר: מה כבר יש לי לתת? אני לא עשיר, לא תלמיד חכם גדול ולא בעל תפקיד חשוב.
אבל לפעמים המתנות הגדולות ביותר אינן הדברים שאנחנו מודדים בכסף.
יש אדם שיש לו שעה פנויה והוא יכול ללמוד עם ילד. יש אישה שיודעת לזהות מישהי שנשארה לבד ולהכניס אותה למעגל. יש אדם שיודע לומר מילה טובה בדיוק ברגע הנכון. יש סבא שיש לו סיפור חיים שנכדיו צריכים לשמוע. יש אבא שהמתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת לילד שלו הערב היא להניח את הטלפון ולהיות איתו באמת.
לא כל שליחות צריכה לשנות את העולם.
לפעמים היא צריכה לשנות את העולם של אדם אחד.
וכאן המילים של משה נעשות אישיות מאוד: ”הוא עשך ויכוננך”. לא נולדת במקרה עם הצירוף המדויק של הכוחות, הניסיון, המשפחה, ההזדמנויות והיכולות שיש לך. איננו יודעים את כל חשבונות שמים, אבל אנחנו כן יודעים שהתורה דורשת מאדם להשתמש במה שניתן לו לעבודת ה' ולעשיית טוב.
ולכן אולי יש שאלה אחת שכדאי לשאול לפני יום הכיפורים: איזו מתנה שקיבלתי מן הקדוש ברוך הוא עדיין כמעט לא הפכה לברכה לאחרים?
לא איזה חטא גדול אני הולך לתקן. איזו מתנה אני הולך להתחיל להשתמש בה נכון.
אולי יש לך ידע. תלמד מישהו.
יש לך כסף. תן ממנו.
יש לך זמן. הקדש ממנו.
יש לך קשר עם ילד שעדיין רוצה לדבר איתך. אל תחכה.
יש לך יכולת להשלים עם אדם. תעשה את הצעד.
יש לך קול שאנשים מקשיבים לו. השתמש בו כדי להרים ולא כדי להקטין.
ואז יום הכיפורים מקבל משמעות נוספת. אנחנו לא רק מבקשים מן הקדוש ברוך הוא למחוק את מה שקלקלנו. אנחנו מבקשים ממנו לתת לנו שוב את החיים, כדי שנעשה איתם יותר.
”זכרנו לחיים” איננה רק בקשה: תן לי עוד זמן.
היא יכולה להיות התחייבות: אם תיתן לי זמן, אני רוצה שהוא יהיה שווה משהו.
וזה מחזיר אותנו אל השאלה של אותו אב מתחילת הדברים. הוא לא שאל את בנו כמה כסף הרוויח. הוא שאל: ”עכשיו, כשקיבלת כל כך הרבה יכולת, מה אתה עושה איתה"?
אולי זו השאלה שמשה רבנו משאיר לנו בשירת האזינו: ”הלה' תגמלו זאת"?
תסתכל על מה שקיבלת, ואז תסתכל על מה שאתה מחזיר לעולם.
לא מתוך אשמה.
מתוך אחריות.
כי בסופו של דבר, השאלה איננה רק כמה שנים קיבלנו.
השאלה היא מה עשינו עם השנים.
לא רק כמה כישרון קיבלנו.
אלא כמה טוב יצא ממנו.
לא רק כמה ברכה נכנסה אל החיים שלנו.
אלא כמה מן הברכה הזאת עברה דרכנו אל אדם אחר.
ואולי זו קבלה אחת גדולה לשבת תשובה: לבחור מתנה אחת שהקדוש ברוך הוא נתן לי, ולהחליט שבשנה הזאת היא לא תישאר רק אצלי.
כי הברכה הגדולה ביותר איננה רק להיות אדם שקיבל הרבה.
הברכה הגדולה היא להפוך את מה שקיבלתי למשהו שמישהו אחר יכול לקבל ממני.