אם זה החיים שלך, למה זה מרגיש כמו תוספת?

רופא אחד אמר למטופל: הפכת את הדברים שמחזיקים אותך בחיים לדברים שאתה עושה רק אם נשאר זמן מהחיים.

המשפט הזה נכון הרבה מעבר לבריאות. אנחנו נותנים לעבודה, להודעות, לסידורים ולדחיפות את השעות הטובות ביותר - ואת התורה, המשפחה, השינה, התפילה, השקט והקשר אנחנו דוחפים למה שיישאר.

בסוף שירת האזינו אומר משה: "כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם" (דברים לב, מז). התורה אינה תוספת לחיים. היא אמורה לתת לחיים צורה, כיוון ומשמעות.

השאלה של שבת תשובה איננה רק מה עשיתי לא בסדר השנה. יש שאלה יסודית יותר: האם הדברים שאני קורא להם "החיים שלי" באמת ראויים לקבל את רוב החיים שלי?

אדם עלול להגיע לסוף ולגלות שלא איבד את חייו - הוא פשוט השקיע אותם במשך שנים במה שהיה רק תפאורה.

אל תחכה שיישאר זמן לדברים שהם החיים שלך. תן להם זמן קודם. כי בסוף, החיים שלנו הם לא רק מה שהתכוונו לעשות. הם הדברים שלהם נתנו את החיים שלנו.

איזה דבר שהוא באמת 'החיים שלך' מקבל כרגע רק את השאריות?

להעמקה

מסופר על אדם שהגיע לרופא לאחר תקופה ארוכה שבה הרגיש עייפות וחולשה. הרופא בדק אותו, עבר על התוצאות ואמר לו: ”אני יכול לתת לך תרופות, אבל לפני כן אני רוצה שתספר לי איך נראה יום רגיל שלך”. האיש התחיל לתאר: הוא קם מוקדם, רץ לעבודה, אוכל משהו בדרך, חוזר מאוחר, מטפל בעוד כמה עניינים, עונה להודעות עד הלילה, ישן מעט וקם שוב למחרת.

הרופא שאל אותו: ”ומתי אתה אוכל כמו שצריך"? האיש משך בכתפיו. ”כשיש זמן”. ”מתי אתה ישן"? ”כשאני מסיים הכול”. ”מתי אתה עושה משהו בשביל הגוף שלך"? האיש חייך ואמר: ”דוקטור, אתה לא מכיר את החיים שלי. אין לי זמן לדברים האלה”.

הרופא הסתכל עליו ואמר: ”אני חושב שאתה הפכת את הדברים שמחזיקים אותך בחיים לדברים שאתה עושה רק אם נשאר זמן מהחיים”.

יש משפטים ששומעים אותם ופתאום מבינים שהם אינם מדברים רק על הגוף.

בסופה של פרשת האזינו, לאחר שמשה מסיים את השירה, הוא פונה לעם ישראל ואומר: ”שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה” (דברים לב, מו–מז).

המילים האלה נאמרות כמעט בסוף חייו של משה רבנו. אחרי ארבעים שנה שבהן לימד תורה, הנהיג עם, התמודד עם משברים והעביר לדור שלם את דבר ה', הוא משאיר להם משפט אחרון כמעט: אל תטעו במה שאתם מחזיקים ביד. ”כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם”.

והשאלה זועקת: אם התורה היא החיים שלנו, איך היא הופכת לפעמים לדבר שאנחנו מכניסים לחיים רק אם נשאר מקום?

אני אתפלל, אבל קודם אסיים את כל מה שצריך. אלמד, אם יישאר זמן. אשב עם הילד ללמוד, כשיירגע הלחץ. אעבוד על המידות, אחרי התקופה הזאת. אתן יותר מקום לרוחניות, כשאסיים את הפרויקט, כשהילדים יגדלו, כשהעסק יתייצב, כשיהיה קצת יותר שקט.

וכך יכול לעבור יום. ועוד יום. ועוד שנה.

לא עזבנו את התורה.

פשוט שמנו את החיים לפניה.

ומשה אומר לנו: לא הבנתם. התורה איננה דבר שצריך למצוא לו מקום בתוך החיים. ”כי הוא חייכם”.

רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר על ”כי לא דבר רק הוא מכם”: ”לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם” (דברים לב, מז). התורה אינה עיסוק צדדי שאדם משקיע בו מפני שהוא אדם דתי. היא נוגעת בעצם איכותם ומשמעותם של החיים.

אבל יש כאן עוד עומק. משה אינו אומר רק ”כי התורה היא חייכם”. הניסוח הוא: ”כי לא דבר רק הוא מכם”.

חז”ל בירושלמי דורשים את הפסוק באופן נוקב: ”כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק, מכם הוא, למה? שאין אתם יגיעין בתורה” (תלמוד ירושלמי, פאה א, א).

איזה משפט.

אם התורה נראית לך ריקה, אל תמהר לומר שאין בה עומק. אולי אתה עומד רחוק מדי ממנה.

אם פסוק נראה לך פשוט, אולי עדיין לא נכנסת אליו.

אם תפילה מרגישה לך יבשה, לא בטוח שאין בה מים. אולי עוד לא חפרת מספיק.

ואולי זה נכון גם להרבה דברים אחרים בעבודת ה'. אדם אומר: ”אני מתפלל כבר שנים, זה כבר לא מדבר אליי”. אבל כמה שנים הוא באמת למד להתפלל? כמה פעמים הוא פתח פירוש ובדק מה הוא אומר? כמה פעמים עצר לפני תפילת שמונה עשרה ושאל את עצמו לפני מי הוא עומד?

אדם אומר: ”אני לומד את אותה פרשה כל שנה”. נכון. אבל האם אתה אותו אדם שקרא אותה בשנה שעברה?

עברת שנה שלמה. שמחת, כאבת, איבדת, קיבלת, התבגרת, למדת משהו על עצמך. עכשיו אתה חוזר לאותו פסוק, אבל האדם שקורא אותו איננו אותו אדם.

לכן התורה יכולה להיות אותה תורה ובכל שנה לדבר אל מקום אחר בנפש.

וזו שאלה גדולה לשבת תשובה. אנחנו רגילים לבדוק כמה תורה הייתה בחיים שלנו. כמה שיעורים, כמה דפים, כמה שעות. אבל אולי צריך לשאול שאלה אחרת: כמה חיים היו בתוך התורה שלנו?

האם התורה הגיעה אל המטבח בבית?

האם היא הגיעה אל הדרך שבה אני מדבר עם אשתי?

האם היא הגיעה אל העסק?

האם היא נכנסה לרגע שבו מישהו פגע בי?

האם היא שינתה את הדרך שבה אני מגיב לילד שמרגיז אותי?

האם היא נמצאת רק בבית המדרש, או שהיא הולכת איתי גם אחרי שאני סוגר את הגמרא?

מפני שאפשר ללמוד הרבה תורה ולשמור אותה באזור מסוים מאוד בחיים. ואז יש ”אני של בית הכנסת” ויש ”אני של הבית”, ”אני של השיעור” ו”אני של העבודה”.

אבל אם התורה היא ”חייכם”, היא אינה יכולה להיות מחלקה אחת בתוך האדם.

היא אמורה לעבור במחזור הדם שלו.

המשנה במסכת אבות אומרת בשם רבן שמעון בן גמליאל: ”לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” (אבות א, יז). אין פירוש הדבר שהלימוד אינו חשוב. להפך. המעשה הוא העיקר מפני שהלימוד אמור להגיע אליו. התורה אינה מסתיימת ברגע שהבנתי רעיון. היא שואלת מה הרעיון הזה עשה לי.

וזה אולי מבחן קשה מאוד לאדם שלומד תורה שנים רבות. מתחיל יכול למדוד התקדמות לפי ידע. לפני שנה הוא לא ידע מסכת והיום הוא יודע. אבל אדם שלומד עשרות שנים צריך לשאול גם שאלה אחרת: איזה חלק בי נעשה אחר בגלל כל התורה שלמדתי?

אם למדתי מאות פעמים על איסור לשון הרע, האם הפה שלי השתנה?

אם למדתי על כעס, האם הבית שלי מרגיש את הלימוד?

אם למדתי על אמונה, האם אני מתמודד אחרת כאשר דברים אינם מסתדרים?

אם למדתי על חסד, האם אדם חלש מרגיש בטוח יותר כשהוא נמצא לידי?

זו אינה שאלה שבאה להקטין את הלימוד. היא באה לדרוש ממנו להיות גדול מספיק כדי להגיע עד החיים.

וזה מתחבר באופן עמוק מאוד ליום הכיפורים. אדם יכול להגיע ליום הכיפורים ולבקש מן הקדוש ברוך הוא: ”זכרנו לחיים”.

אבל מה פירוש ”חיים”?

האם חיים הם רק עוד שנים?

הרי משה רבנו עומד בפרשת האזינו רגע לפני מותו, ובכל זאת הוא האדם שמלמד אותנו מה הם חיים: ”כי הוא חייכם”.

אפשר לחיות שנים רבות ולהיות רחוק מן הדברים שבשבילם כדאי לחיות. ואפשר למלא יום אחד בתורה, בחסד, באמונה, בקשר ובמשמעות, והיום הזה נעשה עמוק הרבה יותר.

ולכן אולי כשאנחנו מבקשים ”כתבנו בספר החיים”, כדאי לשאול את עצמנו: איזה חיים אני מבקש שייכתבו לי?

אני מבקש עוד שנה. בשביל מה?

עוד 365 ימים. מה אני רוצה שיהיה בהם שלא היה בשנה שעברה?

לא רק מה אני רוצה לקבל. מה אני רוצה להיות?

יש כאן נקודה שמכאיבה במיוחד בעידן שלנו. מעולם לא היו לנו כל כך הרבה אמצעים לחסוך זמן, ומעולם לא היה נדמה שכל כך מעט זמן נשאר לנו.

המכשירים אמורים לחסוך זמן. האפליקציות אמורות לחסוך זמן. הודעות נשלחות בשנייה. מידע מגיע מיד. ובכל זאת אנחנו אומרים שוב ושוב: ”אין לי זמן”.

אולי מפני שהבעיה איננה רק כמה זמן יש לנו.

השאלה היא מי מקבל אותו ראשון.

כל דבר דחוף מקבל מקום ביומן. פגישה מקבלת שעה. תור לרופא מקבל שעה. עסק מקבל שעה. טיסה מקבלת שעה. אבל הדברים החשובים ביותר בחיים נשארים לפעמים ללא שעה, מפני שאנחנו מניחים שהם ”יסתדרו”.

זוגיות תסתדר.

הילדים יסתדרו.

הלימוד יסתדר.

התפילה תסתדר.

הנשמה תסתדר.

ואז מגיע משה רבנו ואומר: ”שימו לבבכם”.

לא רק שמעו.

שימו לבבכם.

יש דברים שאי אפשר להשאיר למה שיישאר.

צריך לשים להם לב.

צריך לתת להם מקום.

צריך להחליט שהם אינם שארית החיים, מפני שהם החיים עצמם.

ולכן הייתי מציע קבלה אחת לשבת תשובה שאינה קשורה דווקא לכמות. לבחור דבר אחד שאני אומר עליו שהוא חשוב לי מאוד, ולבדוק האם היומן שלי מסכים איתי.

אני אומר שהתורה חשובה לי. איפה היא נמצאת ביום שלי?

אני אומר שהילדים חשובים לי. כמה זמן הם מקבלים ממני כשאני באמת איתם?

אני אומר שהתפילה חשובה לי. האם אני מגיע אליה בזמן שמאפשר לי להתפלל?

אני אומר שהשלום בבית חשוב לי. האם אני משקיע בו לפחות את האנרגיה שאני משקיע בדברים הרבה פחות חשובים?

כי בסופו של דבר, החיים שלנו אינם נמדדים רק במה שאנחנו אומרים שחשוב לנו.

הם נבנים ממה שאנחנו נותנים לו זמן.

וזה מחזיר אותנו אל אותו אדם אצל הרופא. הוא אמר: ”אין לי זמן לישון, לאכול ולשמור על הגוף, כי יש לי חיים”.

והרופא אמר לו: אלה הדברים שמאפשרים לך לחיות.

אולי לפעמים אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא אותו דבר: ריבונו של עולם, הייתי רוצה ללמוד יותר, להתפלל יותר, להיות יותר עם המשפחה, לעבוד על עצמי, אבל אתה יודע, יש לי חיים.

ומשה רבנו עומד מולנו בסוף התורה ואומר: לא הבנת. ”כי הוא חייכם”.

התורה איננה המתחרה של החיים שלך.

היא אמורה ללמד אותך מה לעשות איתם.

התפילה אינה זמן שנלקח מן היום.

היא אמורה להזכיר לך לפני מי אתה חי את היום.

המצוות אינן דברים שאתה צריך להספיק לצד החיים.

הן הדרך שבה החיים מקבלים צורה.

ושבת תשובה היא זמן טוב מאוד לבדוק לא רק מה היה לא בסדר השנה, אלא דבר יסודי יותר: האם הדברים שאני קורא להם ”החיים שלי” באמת ראויים לקבל את רוב החיים שלי?

מפני שאולי אחת הטרגדיות הגדולות איננה שאדם איבד את חייו.

אלא שהוא השקיע אותם במשך שנים בדברים שבסוף גילה שהם היו רק התפאורה.

משה רבנו, רגע לפני שהוא נפרד מן העולם, נותן לנו מבחן פשוט: ”כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם”.

אל תחכה שיישאר זמן לדברים שהם החיים שלך.

תן להם את הזמן קודם.

כי בסוף האדם אינו רק מה שהוא רצה לעשות, ולא רק מה שהוא התכוון לעשות.

החיים שלו הם הדברים שלהם הוא נתן את החיים שלו.