ומה אם אף אחד לא יעצור אותך?
אפשר לנסוע מהר מאוד בדרך הלא נכונה. הכביש יכול להיות פתוח, המנוע מצוין, אין פקקים ואין נורות אזהרה - ובכל זאת כל קילומטר מרחיק אותך מן היעד.
זו אחת הטעויות האנושיות המסוכנות: לחשוב שאם משהו מצליח, סימן שהוא נכון. אם הדלת נפתחה, אם הכסף מגיע, אם אף אחד לא עוצר, אולי זו הוכחה שאנחנו במקום הנכון.
אבל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" יכולה להיות ברכה או אזהרה. לפעמים המציאות מאפשרת לנו להמשיך גם בכיוון שיום אחד נצטער עליו.
בשירת האזינו נאמר: "אראה מה אחריתם" (דברים לב, כ). השאלה איננה רק כמה מהר אני מתקדם. השאלה היא לאן.
אולי אנחנו מחכים למשבר שיעצור אותנו, לנורת אזהרה, לדלת שתיסגר. ומה אם אף אחד לא יעצור? מה אם הכול ימשיך לעבוד?
לפני שאתה מבקש דרך פתוחה, בדוק את היעד. ואם גילית שטעית בכיוון, אל תבכה על השעה שכבר נסעת. תודה שגילית לפני שנסעת שם חיים שלמים.
האם יש תחום שבו אתה בודק כמה מהר אתה מתקדם, אבל לא לאן?
להעמקה
אדם יצא לנסיעה ארוכה בשעת לילה מאוחרת. לפניו היו כמעט ארבע שעות של כביש, והוא רצה להגיע מהר. הוא הכניס את היעד למערכת הניווט, הניח את הטלפון בצד והתחיל לנסוע. הכביש היה כמעט ריק. הרכב נסע מצוין, לא היו פקקים, לא הייתה שום תקלה, והוא אפילו שמח לראות שהוא מתקדם במהירות. אחרי יותר משעה הוא עצר בתחנת דלק, וכשהדליק שוב את המסך גילה דבר מוזר: היעד נמצא עכשיו רחוק יותר משהיה בתחילת הנסיעה.
הוא היה בטוח שמדובר בתקלה. הוא בדק שוב את הכתובת, הגדיל את המפה, ואז הבין מה קרה. ביציאה מן העיר הוא עלה במחלף הלא נכון. במשך יותר משעה הוא נסע במהירות מצוינת, בכביש מצוין, במכונית מצוינת, בלי פקק אחד ובלי נורת אזהרה אחת. הייתה רק בעיה אחת: הוא נסע מצוין בכיוון הלא נכון.
והמחשבה הראשונה שעלתה בו הייתה כמעט מגוחכת: איך לא הרגשתי שמשהו לא בסדר? הרי הכול הלך כל כך טוב.
אבל זו בדיוק הנקודה. שום דבר לא היה אמור להרגיש לא בסדר. המנוע אינו יודע לאן אתה רוצה להגיע. הוא יודע רק לנסוע. הכביש אינו שואל מה היעד שלך. הוא מאפשר לך להתקדם. ואם בחרת כיוון לא נכון, לפעמים אתה יכול להתקדם בו מהר מאוד.
יש רגע שבו הסיפור הזה מפסיק להיות סיפור על כביש והופך להיות סיפור על החיים.
מפני שאנחנו רגילים לחשוב שאם אדם הולך בדרך לא נכונה, בשלב מסוים משהו מוכרח לעצור אותו. תגיע נורת אזהרה. הדלת תיסגר. התוכנית תיכשל. המציאות תאותת לו: עצור, טעית.
אבל מה אם לא?
מה אם אדם יכול לבחור דרך לא נכונה, והעסק דווקא יצליח? מה אם הוא יכול להזניח דבר חשוב מאוד, ובמשך שנים לא יקרה שום דבר דרמטי? מה אם הוא יכול לפגוע בקשר בבית, והבית ימשיך לתפקד? מה אם הוא יכול להתרחק רוחנית, ובכל זאת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להתפרנס, לחייך ולהמשיך בחיים?
ומה אם הסכנה הגדולה איננה שהקדוש ברוך הוא יעצור אותך?
ומה אם הסכנה הגדולה היא שאף אחד לא יעצור אותך?
בשירת האזינו אומר הקדוש ברוך הוא: ”וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ויאמר אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם” (דברים לב, יט–כ).
יש בפסוק הזה מילים מפחידות מאוד, אבל אני רוצה לעצור דווקא על ארבע מילים: ”אראה מה אחריתם”.
כביכול, יש מצב שבו האדם הולך בדרך מסוימת, והקדוש ברוך הוא מאפשר לדרך להגיע אל התוצאה שלה.
לא מפני שאין דין, ולא מפני שאין השגחה. אלא מפני שאחת המתנות הגדולות והמסוכנות ביותר שניתנו לאדם היא הבחירה. הקדוש ברוך הוא אינו הופך אותנו לבובות שכל פעם שאנחנו פונים שמאלה במקום ימינה יד בלתי נראית מסובבת לנו את ההגה.
הגמרא במסכת מכות (דף י ע”ב) אומרת משפט מפורסם ומטלטל: ”בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו”.
חז”ל אינם אומרים רק שנותנים לו ללכת. ”מוליכין אותו”.
הגמרא לומדת זאת מפרשת בלעם. בתחילה הקדוש ברוך הוא אומר לבלעם: ”לא תלך עמהם” (במדבר כב, יב). אבל כאשר בלעם ממשיך לרצות ללכת, בסופו של דבר נאמר לו: ”קום לך אתם” (במדבר כב, כ). הרצון העיקש של האדם יכול להביא אותו למצב שבו נפתחת לפניו הדרך שהוא עצמו בחר.
וזה צריך לזעזע אותנו, מפני שלפעמים אנחנו משתמשים בעצם העובדה שדבר הצליח כהוכחה שהוא נכון.
אדם אומר: אם הקדוש ברוך הוא לא היה רוצה, זה לא היה מסתדר.
מי אמר?
בלעם קיבל רשות ללכת.
הדלת שנפתחה אינה תמיד הוכחה שאתה אמור לעבור בה.
העובדה שאתה מסוגל לעשות משהו אינה אומרת שאתה צריך לעשות אותו.
והעובדה שלא עצרו אותך אינה אומרת שהכיוון נכון.
לפעמים האדם מבקש שוב ושוב דבר מסוים, דוחף אליו, מתעקש עליו, מסיר כל מחסום, וכשהוא סוף סוף מצליח הוא אומר: הנה, סימן שזה היה צריך לקרות. וחז”ל מלמדים אותנו להיזהר מאוד מן החשבון הזה. לפעמים אתה פשוט מקבל את האפשרות ללכת בדרך שאתה כל כך מתעקש לבחור.
וכאן מתחילה שאלה שלדעתי ראוי לקחת אותה אל שבת תשובה: מה בחיים שלי מצליח, אבל לא בטוח שהוא נכון?
אנחנו יודעים לעשות חשבון נפש על כישלונות. כאשר משהו מתפרק, אנחנו נעצרים. כאשר העסק נכשל, אדם בודק את עצמו. כאשר יש משבר בבית, הוא מתחיל לשאול שאלות. כאשר הגוף מאותת, הוא הולך לרופא.
אבל מי עושה חשבון נפש על דבר שמצליח?
אדם עובד מבוקר עד לילה, והעסק גדל. כולם מחמיאים לו. הוא מרוויח יותר משנה לשנה. מבחוץ יש כאן סיפור הצלחה. אבל אולי בתוך ההצלחה הזאת הילדים למדו לא לחכות לו בערב. אולי אשתו כבר הפסיקה לספר לו דברים מפני שהוא תמיד עסוק. אולי הוא עצמו כבר אינו זוכר מתי ישב שעה עם גמרא בלי שהטלפון קטע אותו.
האם העסק מצליח? - בהחלט.
אבל האם האדם מצליח? - זו כבר שאלה אחרת.
אדם אחר תמיד מנצח בוויכוחים. הוא חד, יודע לדבר, יודע להוכיח, ואף אחד אינו מצליח לעמוד מולו. הוא מסיים כל מריבה כשהמילה האחרונה שלו. אפשר לומר שהוא מצליח מאוד.
אבל יום אחד הוא עלול לגלות שהוא ניצח בכל הוויכוחים והפסיד את האנשים שאיתם התווכח.
יש הצלחות שהמחיר שלהן מגיע באיחור.
וזו אחת הסיבות שהן מסוכנות כל כך.
אם בכל פעם שאדם היה פוגע במישהו מיד היה מאבד אותו, הוא היה לומד מהר מאוד להיזהר. אם בכל פעם שהיה מבטל זמן מיד היה מרגיש שחלק מחייו נלקח ממנו, הוא היה מפסיק. אם בכל תפילה ללא כוונה הייתה נדלקת נורה אדומה בסידור, אולי היינו מתפללים אחרת.
אבל החיים אינם פועלים כך.
אפשר לבזבז יום ולא להרגיש שום כאב.
אפשר לבזבז שנה ולהמשיך הלאה.
אפשר להזניח קשר במשך זמן רב לפני שהוא נשבר.
אפשר לתת להרגל להשתרש במשך שנים לפני שמבינים כמה קשה לעקור אותו.
המחיר אינו תמיד נגבה בקופה ברגע הקנייה.
לפעמים החשבון מגיע הרבה יותר מאוחר.
ולכן משה רבנו אומר: ”אראה מה אחריתם”.
אל תשפוט דרך רק לפי איך היא מרגישה בתחילתה.
תשאל לאן היא מובילה.
אולי זו אחת ההגדרות העמוקות של חכמה בשירת האזינו. כמה פסוקים קודם אומר משה: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם” (דברים לב, כט). החכם אינו רק מי שמבין מה קורה עכשיו. הוא מסוגל להכניס את האחרית אל תוך ההחלטה של ההווה.
והשאלה הזאת חותכת עמוק: אם שום דבר לא ישתנה, לאן אני מגיע?
לא אם מחר יהיה אסון. לא אם משהו יעצור אותי. להפך. נניח שהכול ממשיך בדיוק כפי שהוא.
אם אדבר בבית עוד עשר שנים כפי שאני מדבר היום, איזה בית יהיה לי?
אם אתן לילדים את כמות הזמן שאני נותן להם היום, איזה קשר יהיה בינינו כשהם יהיו גדולים?
אם אלמד תורה בעשר השנים הבאות בדיוק כפי שאני לומד עכשיו, איזה תלמיד חכם אהיה בעוד עשר שנים?
אם התפילה שלי תישאר בדיוק כפי שהיא, איפה יהיה הלב שלי בעוד עשור?
אם אמשיך עם אותו כעס, אותה קנאה, אותו מסך, אותו בזבוז זמן ואותם תירוצים, לאן הדרך הזאת מגיעה?
זו שאלה קשה מפני שהיא מסירה מאיתנו תירוץ אחד גדול: התקווה שמשהו מבחוץ כבר ישנה אותנו.
אנחנו אומרים לעצמנו: יום אחד יהיה לי יותר זמן. יום אחד הלחץ ירד. יום אחד ארגיש התעוררות. יום אחד הילדים יגדלו. יום אחד העסק יתייצב. יום אחד אני אתחיל ללמוד ברצינות. יום אחד אני אעבוד על הכעס.
אבל מה אם שום ”יום אחד” לא יגיע?
מה אם החיים פשוט ייתנו לך להמשיך?
רבנו יונה מגירונדי פותח את ספר שערי תשובה בתיאור חסדו הגדול של הקדוש ברוך הוא, שפתח לחוטאים דרך לשוב גם לאחר שמרדו וחטאו (שערי תשובה, שער ראשון, א). עצם האפשרות לעשות תשובה היא חסד, מפני שאדם אינו מוכרח להישאר שבוי במסלול שיצר לעצמו.
תשובה היא היכולת לומר: אני לא מחכה שהקיר יעצור אותי. אני עוצר לפני הקיר.
אני לא מחכה שהבית יישבר כדי לשנות את הדיבור.
אני לא מחכה שהילד יפסיק לדבר איתי כדי להתחיל להקשיב.
אני לא מחכה שהגוף יכריח אותי להבין שהחיים מוגבלים.
אני לא מחכה שההרגל יהפוך לטבע שני.
אני לא מחכה שהדרך הלא נכונה תגיע אל סופה כדי להודות שטעיתי בכיוון.
וזה אולי עומק עצום בימים האלה. אנחנו קוראים להם עשרת ימי תשובה, לא עשרת ימי אסון. הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו לחכות שמשהו יישבר כדי שנשוב. הוא נותן לנו זמן שבו אפשר לעצור מתוך בחירה.
איזו מתנה זו שאדם יכול לעשות תשובה לפני שהמחיר מגיע.
איזו מתנה שאפשר לומר סליחה לפני שהקשר נהרס.
איזו מתנה שאפשר לחזור לילד לפני שהוא כבר לא ילד.
איזו מתנה שאפשר לקבוע לימוד לפני שעוד עשר שנים חולפות.
איזו מתנה שאפשר לעצור הרגל רע כאשר הוא עדיין הרגל ולא כל האישיות.
אבל בשביל זה צריך אומץ מיוחד.
הרבה יותר קל להשתנות כאשר החיים מכריחים אותנו. כאשר אין ברירה, כולנו יודעים לקבל החלטות. החכמה היא להשתנות כאשר עדיין יש ברירה, כאשר הכול נראה בסדר, כאשר אף אחד אינו לוחץ וכאשר אפשר בהחלט להמשיך כמו אתמול.
זו תשובה מתוך חירות.
והנה מגיע יום הכיפורים. אנחנו עומדים לומר שוב ושוב: ”על חטא שחטאנו לפניך”. אבל אולי לפני הווידוי כדאי להוסיף בלב שאלה שאינה כתובה במחזור: ריבונו של עולם, איפה בחיים שלי אני מפרש את השתיקה שלך כהסכמה?
איפה אני אומר לעצמי: אם זה היה באמת חמור, כבר היו עוצרים אותי?
איפה אני משתמש בכך שהכול ממשיך כרגיל כדי לא לשאול אם הוא ממשיך נכון?
זו שאלה נוקבת מאוד.
מפני שלא כל שקט הוא שלום.
לא כל נוחות היא ברכה.
לא כל דלת פתוחה היא הזמנה.
לא כל הצלחה היא אישור.
ולא כל דרך פנויה היא הדרך שלך.
לפעמים הדבר הרחום ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו הוא לא לחכות לסימן.
לפתוח מפה.
לבדוק יעד.
ולשאול: לא כמה מהר אני מתקדם, אלא לאן?
האדם מתחילת הדרשה נסע יותר משעה בכיוון הלא נכון. כאשר גילה זאת, הייתה לו אפשרות לומר: כבר נסעתי כל כך הרבה, חבל לחזור. השקעתי דלק. השקעתי זמן. התרחקתי כבר עשרות קילומטרים.
אבל איזה היגיון יש להמשיך בדרך הלא נכונה רק מפני שכבר השקעת בה שעה?
וכמה אנשים עושים בדיוק את זה בחיים.
אני כבר שנים מתנהג כך.
כבר בניתי את החיים בצורה הזאת.
כבר כולם מכירים אותי כך.
כבר ניסיתי להשתנות ולא הצלחתי.
דווקא מפני שנסעת רחוק, אל תיסע עוד קילומטר רק כדי להצדיק את הקילומטרים שכבר נסעת.
תסתובב.
זו משמעות המילה תשובה.
לא למחוק את הדרך שכבר נסעת. אי אפשר למחוק אותה.
לא לשכנע את עצמך שלא טעית. אם טעית, טעית.
תשובה היא הרגע שבו אדם אומר: אני לא נותן לטעות של אתמול לבחור בשבילי גם את הכיוון של מחר.
וכאן נמצא בעיניי הבוקס הגדול של שבת תשובה.
אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא לא יביא עלינו דברים קשים. אנחנו מבקשים שנה טובה, בריאות, חיים, פרנסה, שלום ונחת, וכך ראוי להתפלל.
אבל אולי צריך להוסיף תפילה אחת.
ריבונו של עולם, אל תיתן לי להשתמש בשנה הטובה שתיתן לי כדי להמשיך לברוח ממך.
אל תיתן לי להפוך הצלחה לתירוץ לא לבדוק את עצמי.
אל תיתן לי לחשוב שאם לא עצרת אותי, סימן שאני צודק.
ובעיקר, תן לי את האומץ לעצור את עצמי לפני שהחיים יעצרו אותי.
אם אני נוסע מהר בכיוון הלא נכון, אל תיתן לי להתפעל מן המהירות.
אם אני מנצח בדברים שאני מפסיד בגללם את הבית, תן לי להבין שזה איננו ניצחון.
אם אני מרוויח דברים שעבורם אני משלם בזמן שאי אפשר להחזיר, תן לי חכמה לחשב גם את המחיר.
ואם יש בחיים שלי מקום שבו אני כבר יודע עמוק בפנים שהכיוון אינו נכון, תן לי להפסיק לחכות לאסון, למשבר או לנורת אזהרה.
מפני שאולי השאלה המפחידה ביותר של יום הכיפורים איננה: מה יקרה אם הקדוש ברוך הוא יעצור אותי?
השאלה המפחידה יותר היא:
מה יקרה אם הוא לא יעצור אותי?
מה יקרה אם אקבל עוד שנה, והכול ימשיך לעבוד?
מה יקרה אם תהיה לי פרנסה, בריאות, כוח והצלחה, ואני אמשיך בדיוק באותו כיוון?
איפה אהיה ביום הכיפורים הבא?
ואיפה אהיה בעוד עשר שנים?
”בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו”.
זו יכולה להיות בשורה נפלאה אם הדרך נכונה.
וזו יכולה להיות אזהרה נוראה אם היא לא.
ולכן לפני שאנחנו מבקשים מן הקדוש ברוך הוא בראש השנה וביום הכיפורים: תן לנו דרך פתוחה, אולי צריך לבקש קודם:
ריבונו של עולם, תן לנו לרצות את הדרך הנכונה.
כי לא מספיק שהמנוע עובד.
לא מספיק שהכביש פתוח.
לא מספיק שאנחנו מתקדמים.
לפני הכול צריך לדעת לאן.
ואם גילית שאתה בדרך הלא נכונה, אל תבכה על השעה שכבר נסעת.
תודה לקדוש ברוך הוא שגילית את זה לפני שנסעת שם חיים שלמים.