אולי אתה מבקש סליחה על הדבר הלא נכון?
אפשר לצבוע כתם בתקרה שוב ושוב. אם הצינור שמעליה ממשיך לטפטף, הכתם תמיד יחזור.
כך גם בעבודת התשובה. אנחנו אומרים וידוי, מתחרטים, מבקשים סליחה - ולעיתים חוזרים שנה אחר שנה עם אותה רשימה: אותו כעס, אותה קנאה, אותה פגיעה, אותו הרגל.
אולי המעשה הוא אמיתי וצריך תיקון, אבל הוא גם סימפטום. השאלה העמוקה היא מה ממשיך לייצר אותו. האם מתחת לכעס יש צורך בשליטה? מתחת ללשון הרע קנאה? מתחת לדחיינות פחד? מתחת לפגיעה צורך בכבוד?
אם מטפלים רק בכתם, אפשר לצאת מיום הכיפורים עם תקרה לבנה ועם אותו צינור דולף.
לכן, כשמגיעים ל"על חטא" שאנחנו מכירים כבר שנים, אולי צריך לעצור ולשאול: למה אני שוב כאן? איזה שורש לא תיקנתי? במה לא נגעתי?
תשובה שלמה איננה רק למחוק את הסימן שהבעיה השאירה. היא למצוא את המקור שממשיך להזין אותה.
אל תבקש רק מחילה על הכתם. בקש אומץ למצוא את הצינור.
איזו טעות שחוזרת אצלך אולי איננה הבעיה עצמה, אלא סימן למשהו עמוק יותר?
להעמקה
אדם גילה יום אחד כתם גדול של רטיבות בתקרה בסלון. הוא הזמין בעל מקצוע, זה גירד את הקיר, ייבש, מרח חומר, צבע מחדש, והסלון נראה מצוין. כעבור חודש הכתם חזר. הוא הזמין שוב איש מקצוע, ושוב תיקנו וצבעו. אחרי כמה שבועות הכתם הופיע בפעם השלישית. הפעם הגיע בעל מקצוע אחר, הסתכל שתי דקות על התקרה ואמר לו: “אני יכול לצבוע לך אותה עוד עשר פעמים, אבל הבעיה שלך בכלל לא נמצאת בתקרה. יש צינור בקומה למעלה שממשיך לטפטף. כל עוד לא תסגור את הנזילה, אתה לא מתקן את הבעיה. אתה רק מוחק בכל פעם את הסימן שהיא משאירה.”
תחשבו איזה משפט נורא זה אם מעבירים אותו לעבודת התשובה: אולי יש חטאים שאנחנו כבר שנים מוחקים את הכתם שלהם, אבל מעולם לא סגרנו את הצינור שממשיך לייצר אותם.
אנחנו מגיעים ליום הכיפורים, אומרים “אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי”, מתחרטים באמת, מבקשים סליחה באמת, ולפעמים אפילו בוכים באמת. אבל עוברת שנה ואנחנו מגיעים שוב עם כמעט אותה רשימה. שוב אותו כעס. שוב אותו לשון הרע. שוב אותה קנאה. שוב אותה פגיעה. שוב אותה חולשה. שוב אותו מקום שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו שהשנה יהיה אחרת.
ואז מוכרחים לשאול שאלה שאולי איננו אוהבים לשאול: אולי אנחנו מבקשים סליחה על הדבר הלא נכון?
לא מפני שהמעשה אינו חמור. ודאי שצריך להתוודות עליו ולתקן אותו. אלא מפני שלפעמים המעשה הוא רק הכתם שעל התקרה. השאלה האמיתית היא: מאיפה מגיעים המים?
בשירת האזינו אומר משה רבנו: “שחת לו לא בניו מומם, דור עיקש ופתלתול” (דברים לב, ה). זה פסוק קשה מאוד מבחינה לשונית, אבל יש בו נקודה יסודית. רבי אברהם אבן עזרא מבאר שההשחתה והמום אינם בו יתברך, אלא בבנים, בישראל עצמם (דברים לב, ה). רבי עובדיה ספורנו מדגיש שהקלקול הוא מצד בני האדם שהשחיתו את דרכם (דברים לב, ה).
התורה אינה מסתפקת בתיאור פעולה מסוימת. היא אומרת “מומם”, ומיד אחר כך “דור עיקש ופתלתול”. יש מעשה מקולקל, אבל לפעמים מאחורי המעשה כבר נמצאת עקמומיות עמוקה יותר שדורשת בירור.
וזה ההבדל בין חרטה על מעשה לבין תשובה על שורש.
אדם צעק על אשתו. אחרי שעה הוא נרגע, מצטער, מבקש סליחה ואומר: “לא הייתי צריך לדבר כך.” והוא צודק. אבל אולי זו רק הקומה הראשונה של התשובה. השאלה הבאה צריכה להיות: למה אני צועק דווקא כאשר לא עושים את מה שאני רוצה? אולי הבעיה העמוקה איננה הקול הגבוה, אלא הצורך שלי לשלוט. אולי קשה לי לקבל שמישהו בבית חושב אחרת ממני. אולי אני מרגיש שכל התנגדות אליי היא פגיעה בכבודי.
אם לא ניגע בזה, אפשר לבקש סליחה על הצעקה היום ולצעוק שוב בעוד שבוע.
אדם דיבר לשון הרע. הוא למד הלכות, הצטער וקיבל על עצמו להיזהר יותר. מצוין. אבל אולי צריך לשאול גם: למה היה לי כל כך נעים לספר את הדבר הזה? מה קיבלתי מזה? האם כשאני מוריד אדם אחר אני מרגיש לרגע גבוה יותר? האם יש שם קנאה? תחרות? צורך להוכיח שאני טוב ממנו?
כי אם הקנאה נשארת, הפה יצטרך להילחם בה כל יום מחדש.
אדם נפגע מכל דבר. הוא אומר לעצמו שהוא צריך לעבוד על הכעס. אבל אולי הכעס הוא רק השומר שעומד בכניסה לגאווה. כל עוד אני משוכנע שמגיע לי יחס מסוים, שכל אחד צריך לדבר אליי בצורה מסוימת ושאסור לאף אחד להתעלם ממני, יהיו לי בכל יום סיבות חדשות לכעוס.
וזו יכולה להיות שאלת ה"בוקס" של שבת תשובה: על איזה חטא כבר ביקשתי מהקדוש ברוך הוא סליחה חמש, עשר או עשרים פעמים, מפני שמעולם לא שאלתי מה בתוכי ממשיך לייצר אותו?
רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מגדיר את התשובה כך: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד” (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). שימו לב: הרמב"ם אינו מסתפק בכך שהאדם מצטער על מה שהיה. הוא מדבר על מצב שבו האדם מכוון את עצמו לכך שהמעשה לא יחזור.
וכדי להגיע לשם, לפעמים מוכרחים לרדת אל השורש.
יש אדם שבכל שנה מקבל על עצמו “לא לכעוס”. אבל מה פירוש לא לכעוס? מה הוא יעשה בפעם הבאה שיפגעו בכבודו? מה הוא יעשה כשהילד לא ישמע בקולו? מה הוא יעשה כשהתוכנית שלו תשתבש? אם הוא לא בירר מה מפעיל אותו, הקבלה נשארת יפה מאוד עד הרגע שבו הוא באמת זקוק לה.
רבנו יונה מגירונדי, כשהוא מפרט את יסודות התשובה, מדבר על חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד, אבל הוא גם דורש מן האדם להתבונן בדרכיו ולחפש את מקומות הקלקול שבתוכו (שערי תשובה, שער ראשון). תשובה אמיתית איננה רק משפט: “אני לא אעשה את זה שוב.” היא בירור: למה עשיתי את זה בכלל, ומה צריך להשתנות בי כדי שבפעם הבאה אבחר אחרת?
ופה הדברים נעשים הרבה יותר אישיים.
לפעמים אדם חושב שהבעיה שלו היא שהוא עובד יותר מדי. אולי. אבל למה הוא עובד יותר מדי? האם באמת הכול הכרחי, או שהוא צריך להרגיש שהוא מצליח? אולי הערך העצמי שלו תלוי בכך שאנשים יראו כמה הוא חשוב וכמה צריכים אותו.
אדם חושב שהבעיה שלו היא שהוא כל הזמן בטלפון. אבל למה הוא אינו מסוגל להיות חמש דקות בלי לבדוק? אולי קשה לו להיות בשקט. אולי ברגע שאין גירוי מבחוץ הוא פוגש מחשבות שהוא מעדיף לא לפגוש.
אדם אומר שהבעיה שלו היא שהוא אינו מתפלל בכוונה. אבל אולי השאלה עמוקה יותר: האם במשך היום כולו הקדוש ברוך הוא נמצא בתודעה שלו? קשה מאוד לעבור יום שלם כאילו אני מנהל הכול לבדי, ואז להיכנס לבית הכנסת וללחוץ על כפתור שנקרא “כוונה”.
אדם אומר: “אני צריך להיות יותר סבלני לילדים.” נכון. אבל אולי השאלה היא מדוע כל בקשה שלהם נתפסת אצלו כהפרעה. אולי מפני שבתוך הראש שלו יש תוכנית שלפיה הזמן שייך לו, והילד נכנס לתוך הזמן “שלו”. אם הוא יבין שהילד איננו הפרעה לחיים אלא חלק מן החיים עצמם, גם הסבלנות תיראה אחרת.
אנחנו אוהבים לטפל בהתנהגות מפני שהתנהגות אפשר לראות. אבל הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו גם את הלב. שלמה המלך אומר: “מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים” (משלי ד, כג). לא נאמר רק “שמור את המעשים”, אלא “נצור לבך”, מפני ש“ממנו תוצאות חיים”. המעשים אינם נולדים בחלל ריק. יש להם מקור.
ואולי זו אחת הסיבות שהווידוי ביום הכיפורים נאמר שוב ושוב. לא מפני שהקדוש ברוך הוא לא שמע בפעם הראשונה. אולי אנחנו צריכים לשמוע.
“על חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה.”
“על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב.”
“על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע.”
אל תרוץ על המילים.
כאשר אתה מגיע לחטא שאתה מכיר היטב, אל תשאל רק: האם עשיתי אותו?
תשאל: מה הוא מספר לי עליי?
אם שוב ושוב אני פוגע באותו מקום, אולי יש כאן משהו שאני צריך להבין.
אם שוב ושוב אני נופל כאשר הכבוד שלי נפגע, אולי הכבוד הוא הסיפור.
אם שוב ושוב אני מדבר על אחרים, אולי הקנאה היא הסיפור.
אם שוב ושוב אני מבטיח דברים ולא מקיים, אולי הבעיה אינה בזיכרון אלא בכך שאני רוצה למצוא חן בעיני כולם ואינני מסוגל לומר “לא”.
אם שוב ושוב אני דוחה דברים חשובים, אולי הבעיה אינה שאין לי זמן. אולי אני בורח מדברים שדורשים ממני מאמץ, אחריות או התמודדות.
זו כבר תשובה אחרת לגמרי.
במקום לומר רק: “ריבונו של עולם, סליחה שכעסתי”, אדם יכול לומר: ריבונו של עולם, תעזור לי להבין למה אני זקוק כל כך לכך שהכול יתנהל לפי רצוני.
במקום רק: “סליחה שדיברתי לשון הרע”, אפשר לשאול: למה הכישלון של אדם אחר נותן לי תחושה טובה? מה חסר בתוכי שאני ממלא דרך ההקטנה שלו?
במקום רק: “סליחה שלא הייתי מספיק בבית”, אפשר לשאול: למה כל העולם מקבל את הגרסה הסבלנית והנעימה שלי, ודווקא האנשים שאני אוהב מקבלים את מה שנשאר ממני בסוף היום?
זאת שאלה שנותנת בוקס בנשמה.
למה האנשים שאני הכי אוהב מקבלים לפעמים את הגרסה הכי פחות טובה שלי?
אולי מפני שבחוץ אני מפחד לאבד אנשים, ובבית אני בטוח שהם יישארו.
ואם זה נכון, אולי התשובה שלי איננה רק לדבר יפה יותר. אולי אני צריך לתקן משהו עמוק בהכרת הטוב שלי כלפי מי שנמצא איתי תמיד.
וזה מה ששבת תשובה יכולה לעשות. לא להוסיף לנו עוד רשימה של עבירות שאנחנו כבר מכירים, אלא לתת לנו אומץ לפתוח את המכסה ולשאול מאיפה הן מגיעות.
מפני שיש הבדל בין אדם שמנקה כתם לבין אדם שמתקן נזילה.
הראשון יעבוד קשה מאוד.
השני אולי יעבוד פחות, אבל ישנה את המצב.
ולכן לפני יום הכיפורים הייתי מציע לכל אחד לבחור חטא אחד בלבד שחוזר אצלו. לא עשרה. אחד. משהו שכבר נמאס לך לבקש עליו סליחה.
ואז אל תשאל רק “איך אני מפסיק?”
שב עם עצמך ושאל: מה אני מקבל מן ההתנהגות הזאת? מה מפעיל אותה? מתי היא מתרחשת? מה אני מנסה להגן עליו? איזו מידה נמצאת מתחתיה? איזה פחד? איזו גאווה? איזו קנאה? איזה צורך בכבוד?
יכול להיות שהתשובה לא תהיה נעימה.
אבל אולי בפעם הראשונה תהיה זו תשובה שמגיעה למקום הנכון.
אנחנו עומדים ביום הכיפורים ומבקשים: “אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלמה לפניך.”
למה אומרים “תשובה שלמה”?
אפשר לשמוע במילים הללו תפילה שהתשובה לא תישאר רק בקצה. שלא נטפל רק בתוצאה ונשאיר את המקור. שלא נבכה על הפירות ונמשיך להשקות את השורש שמצמיח אותם.
תשובה שלמה היא כאשר האדם אינו מסתפק בשאלה מה עשיתי.
הוא מעז לשאול: מה בתוכי עשה את זה?
ואז הוא אינו אומר רק: “אני מצטער על האדם שהייתי אתמול.”
הוא מתחיל לבנות את האדם שהוא רוצה להיות מחר.
האדם מתחילת הדרשה יכול היה לצבוע את התקרה גם בפעם העשרים. היא הייתה נראית לבנה ונקייה לכמה שבועות. אבל מאחורי הצבע, המים היו ממשיכים לטפטף.
ואולי זו הסכנה הגדולה ביותר ביום הכיפורים: לצאת ממנו עם תקרה לבנה ועם אותו צינור דולף.
להרגיש נקיים, להתרגש, לקבל על עצמנו, ואחרי חודש לגלות שוב את אותו כתם.
השנה, אולי כדאי לעשות משהו אחר.
כשנגיע ל“על חטא” שאנחנו מכירים כבר שנים, לא נמהר הלאה.
נעצור ונשאל:
ריבונו של עולם, למה אני שוב כאן?
לא למה אתה לא סולח לי.
למה אני ממשיך להביא אליך את אותו הדבר?
מה לא תיקנתי?
במה לא נגעתי?
איזה שורש השארתי באדמה?
ואולי דווקא שם מתחילה התשובה שאנחנו מחפשים.
כי הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו רק לצבוע מחדש את המקומות שבהם החיים שלנו הוכתמו.
הוא נותן לנו הזדמנות לפתוח את הקיר, להגיע אל מקור הנזילה ולתקן.
ביום הכיפורים אל תבקש רק מחילה על הכתם.
תבקש אומץ למצוא את הצינור.