כשהנס הופך לשגרה
החידוש של פדיון הבן אינו רק במה שקורה ביום השלושים, אלא במה שהוא דורש מן העיניים שלנו: לעצור דווקא אחרי שהנס כבר התחיל להפוך לשגרה. הכרת הטוב האמיתית איננה רק להתרגש ממה שקיבלנו היום, אלא להמשיך לראות את המתנה גם אחרי שהתרגלנו אליה.
איזו ברכה בחיים שלך הפכה לשגרה עד שכמעט שכחת שפעם התפללת עליה?
להעמקה
מדוע פדיון הבן אינו נעשה מיד לאחר הלידה, אלא רק לאחר שלושים יום? התורה קובעת: "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז), והרמב"ם פוסק שחיוב הפדיון חל כשהבן השלים שלושים יום (משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין יא, יז). אין כאן טענה שזהו טעם ההלכה, אבל בדרך דרש יש כאן נקודה אנושית חזקה מאוד.
ביום שבו ילד נולד, איש אינו צריך להזכיר להורים שזה נס. הלב מתפעל מעצמו. אבל אחרי כמה שבועות הנס מקבל שם, מיטה, בקבוקים, טיטולים ושעות שינה. לא מפני שאוהבים פחות, אלא מפני שהנפש מתרגלת גם לדברים הגדולים ביותר. דווקא אז מגיע פדיון הבן ואומר: עצור שוב. הסתכל מחדש על מה שכבר התחיל להפוך לשגרה.
הרמב"ם פוסק שהאב המפדה את בנו מברך גם "שהחיינו" (שם יא, ה). שלושים יום אחרי הלידה, בתוך העייפות והשגרה, הוא שוב מברך על עצם הזכייה להגיע לרגע הזה. יש כאן יכולת רוחנית שאינה פשוטה: לא רק להתרגש ממה שקיבלנו היום, אלא להתחדש בהתפעלות גם ממה שכבר נמצא אצלנו זמן מה.
שירת האזינו מתארת את הסכנה ההפוכה: "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב, טו), ובהמשך "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך" (שם, יח). השכחה אינה מתחילה בהכרח כשחסר לאדם. לפעמים היא מתחילה דווקא כאשר יש לו. רבי עובדיה ספורנו מבאר שעל ידי הפנייה לתענוגים האדם עלול לשכוח את חכמתו ואת ידיעתו בגדלות הקב"ה (ספורנו, דברים לב, יח).
כך קורה גם בחיים הרגילים. אדם מתפלל לילד, וכעבור שנים רואה בעיקר את החדר שאינו מסודר. הוא מבקש עבודה, ואחרי זמן מתלונן שהוא צריך ללכת אליה שוב. הוא מתפלל לזיווג, ואחרי שנים מפסיק לראות את האדם שנמצא לידו. אנחנו לא מפסיקים לקבל; אנחנו פשוט מפסיקים להרגיש שקיבלנו.
הכרת הטוב האמיתית איננה לדעת להודות רק ברגע שבו מגיעה המתנה. הגדלות היא להמשיך לראות את המתנה אחרי חודש, אחרי שנה ואחרי עשרים שנה. החדש מרגש כמעט כל אדם. האמונה נבחנת ביכולת לראות מחדש את מה שכבר נעשה מוכר.
וזה נוגע גם לימים של תשובה. קל יותר להתרגש בראש השנה וביום הכיפורים. המבחן הוא מה נשאר מן ההתעוררות כשהטלפון חוזר, העבודה חוזרת והחיים שוב נעשים רגילים. הרמב"ם מתאר תשובה כשינוי שנשאר גם כאשר האדם פוגש שוב את המציאות שבה נכשל (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א-ב).
אולי הבקשה איננה רק לקבל עוד ברכות. אולי אנחנו צריכים גם לבקש עיניים שלא יתרגלו לברכות שכבר קיבלנו. לדעת לומר "שהחיינו" גם על מה שכבר נמצא אצלנו, ולזכור שפעמים רבות הדברים שמרגיזים אותנו היום הם אותם דברים שפעם התפללנו לזכות בהם.
לפעמים אנחנו מבקשים מהקב"ה שישנה את החיים שלנו, כאשר מה שאנחנו באמת צריכים הוא שיחזיר לנו את היכולת לראות מחדש את החיים שכבר נתן לנו.
המאמר הוא חלק מסדרת הספרים "רגע אחד של מחשבה", העתידה לצאת בקרוב.