למה כל כך קשה לנו להודות שטעינו דווקא אחרי שהשקענו הרבה?
ככל שהשקענו יותר בדרך מסוימת, קשה יותר לומר שטעינו. לפעמים אנחנו ממשיכים לשלם על החלטה לא נכונה רק כדי לא להודות שהמחיר שכבר שילמנו היה לשווא. תשובה אמיתית מחזירה לאדם את האומץ להעדיף אמת ותיקון על הגנת האגו.
באיזה מקום אתה ממשיך לשלם על טעות רק מפני שקשה לך להודות שכבר השקעת בה יותר מדי?
להעמקה
ככל שאדם משקיע יותר זמן, כסף, מעמד או כבוד בדרך מסוימת, כך קשה לו יותר לומר: טעיתי. הוא יכול להבין שהעסק אינו נכון, שהוויכוח כבר מיותר, שהכיוון החינוכי מזיק או שההרגל הורס אותו, ובכל זאת להמשיך רק מפני שכבר שילם כל כך הרבה על הדרך הזאת.
זו מלכודת אנושית עמוקה. אדם השקיע שנים בעסק ולכן קשה לו לשנות כיוון. הוא הגן שנים על תפיסה חינוכית ולכן קשה לו לשמוע מן הילד שהיא פגעה בו. הוא נלחם שנים במאבק ולכן החזרה ממנו מרגישה כאילו היא מוחקת את כל מה שהיה. אבל אם הלכתי עשרה קילומטרים בכיוון הלא נכון, האם זו סיבה ללכת עוד עשרה?
שירת האזינו מציבה מראה חדה: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט... צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד), ומיד אחר כך: "שחת לו לא בניו מומם" (שם, ה). לפני שאנחנו מעבירים את האשמה החוצה, התורה מחזירה את האדם אל האחריות שלו.
גם הווידוי בנוי כך. הרמב"ם כותב שהחוטא מתוודה ואומר בפה מלא שחטא, עיווה ופשע (משנה תורה, הלכות תשובה א, א). רבי יונה מגירונדי מונה את החרטה כחלק מעבודת התשובה: האדם מכיר ברעת המעשה ומפסיק להגן על העבר רק מפני שהוא שלו (שערי תשובה, שער א, אות י).
הקושי אינו תמיד לדעת שטעינו. לעיתים אנחנו יודעים. הקושי הוא המחיר של ההודאה: להתנצל, לחזור מהחלטה, לוותר על כבוד, אולי אפילו להפסיד כסף או להכיר בכך שמישהו שהתנגד לנו ראה דבר שאנחנו לא ראינו.
זה נכון במיוחד במערכות יחסים. הורה יכול לומר: עשיתי הכול בשביל הילדים, וזה באמת נכון. ואז ילד בוגר אומר: היה דבר מסוים שהיה לי קשה מאוד. ההורה עלול לשמוע כאילו הילד מחק עשרים וחמש שנות אהבה. אבל אפשר להחזיק שתי אמיתות יחד: נתתי הרבה, ובנקודה מסוימת טעיתי. הודאה בטעות אינה מוחקת את כל הטוב שהיה. היא רק מפסיקה להשתמש בטוב כתירוץ לא לראות את מה שדורש תיקון.
גם בוויכוחים אנחנו נופלים בזה. ככל שהגנו יותר זמן על עמדה, כך קשה יותר לרדת מן העץ. לפעמים אנחנו ממשיכים לא מפני שאנחנו עדיין משוכנעים, אלא מפני שאיננו יודעים כיצד לחזור בנו בלי להרגיש שהפסדנו.
אהבת אמת נבחנת לא כשאמת מחמיאה לנו, אלא כשהיא מגיעה עם מחיר. האם היינו רוצים לדעת שאנחנו טועים גם אם נצטרך להתנצל? גם אם אנשים ידעו? גם אם נצטרך לשנות משהו שאנחנו אוהבים?
תשובה אינה דורשת מאדם למחוק את כל הסיבות שהובילו אותו לשם. היא דורשת דבר קשה יותר: להפסיק לתת למחיר שכבר שילמנו לקבוע כמה עוד נשלם. לפעמים הדרך היחידה להציל את מה שנשאר היא להסכים לומר שתי מילים שהאגו שונא: טעיתי. עכשיו מתקנים.
המאמר הוא חלק מסדרת הספרים "רגע אחד של מחשבה", העתידה לצאת בקרוב.