למה הווידוי כתוב בלשון רבים?

ביום הכיפורים אדם עומד מול הקב"ה ומתוודה: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי..."

לא "אשמתי". אשמנו.

גם אדם שלא עשה כל פרט ברשימה אומר את הווידוי כחלק מן הציבור.

יש כאן תפיסה הפוכה כמעט לחלוטין מן התרבות המודרנית: האדם איננו אי.

הגמרא במסכת שבועות אומרת: "כל ישראל ערבים זה בזה" (דף לט ע"א).

אנחנו אוהבים לומר: אלה החיים שלו. זו הבחירה שלה. מה זה קשור אלי?

אבל משפחה, קהילה וחברה יוצרות אקלים. יש התנהגויות שאנחנו לא עושים בעצמנו, אבל אנחנו צוחקים מהן, מעודדים אותן, שותקים מולן או יוצרים סביבה שבה הן הופכות לנורמליות.

הורה אינו אחראי לכל בחירה שילדו יעשה, אבל הוא כן צריך לשאול איזו אווירה היתה בבית. מנהיג אינו אחראי לכל אדם, אבל הוא צריך לשאול מה הפך ללגיטימי תחת הנהגתו.

"אנחנו" אינו מוחק אחריות אישית. הוא מוסיף לה שכבה.

לפעמים התשובה שלי אינה רק להפסיק לעשות משהו רע. היא להפסיק להיות חלק מן הסביבה שמאפשרת לו לפרוח.

ביום הכיפורים איננו עומדים רק מול השאלה "איזה אדם הייתי השנה", אלא גם מול שאלה קשה יותר: "איזה סוג של עולם נעשה מעט יותר אפשרי בגלל הדרך שבה אני חייתי בתוכו".

איזו אווירה, נורמה או התנהגות נעשתה מעט יותר אפשרית בגלל הדרך שבה חיית השנה?