למה מצוות השמחה כוללת דווקא את מי שעלול להישאר בחוץ?
התורה אינה אומרת רק: תשמח. היא מפרטת: **"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך"** (דברים טז, יד). זו אינה שמחה פרטית. הרמב"ם כותב שכאשר אדם אוכל ושותה בחג עליו להאכיל גם את הגר, היתום, האלמנה ושאר העניים, ומזהיר ששמחה שסוגרת את הדלת בפני הזקוקים אינה שמחת מצווה כראוי (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו, יח). יש כאן הגדרה אחרת לגמרי לאושר. אנחנו רגילים לשאול: האם נהניתי? התורה שואלת: מי נהנה בגלל שהיית כאן? שולחן חג יפה יכול להיות מלא אוכל ובכל זאת חסר בו הדבר החשוב ביותר: מקום לאדם שאין לו שולחן אחר. אחרי יום הכיפורים שבו ביקשנו רחמים, מגיע חג ששואל האם למדנו להיות רחמנים.
**אולי הדרך לדעת אם השמחה שלנו באמת גדולה אינה לבדוק כמה אנשים ישבו סביב השולחן, אלא האם היה בו מקום גם למישהו שלא היה בטוח שיש לו לאן ללכת.**