מה הסוכה מלמדת אותנו על הילדים שלנו?

אנחנו עובדים בשבילם. חוסכים בשבילם. קונים להם. מסיעים אותם. דואגים שיהיה להם מה שאנחנו לא קיבלנו. אבל לפעמים בתוך כל מה שאנחנו נותנים לילדים, חסר להם הדבר שאי אפשר להזמין באינטרנט: אותנו. בסוכה המשפחה עוברת למרחב קטן יותר. השולחן קרוב. הכיסאות קרובים. כולם נמצאים תחת אותו סכך. **"תשבו כעין תדורו"** (סוכה, דף כח ע"ב). המצווה היא להביא את החיים לתוך הסוכה. ואולי זו הזדמנות לשאול איזה סוג של חיים הילדים שלנו פוגשים כשהם פוגשים אותנו. האם הם מכירים בעיקר את הגב שלנו מול המחשב? את היד שמחזיקה טלפון? את המשפט "עוד מעט"? ילדים אינם זוכרים רק מה קנינו להם. הם בונים את עצמם מתוך התחושה אם היה להם מקום בתשומת הלב שלנו.

**אולי בעוד עשרים שנה הילד לא יזכור איזה קישוט היה תלוי בסוכה. אבל הוא עשוי לזכור היטב אם כשהוא דיבר ליד השולחן אבא הרים אליו את העיניים, הניח את הטלפון והקשיב כאילו באותו רגע אין בעולם דבר חשוב יותר.**

איזה שינוי קטן יגרום לילד שלך להרגיש שיש לו מקום אמיתי בתשומת הלב שלך?