ומה אם הזהב שלך כבר בידיים שלך, אבל נוח לך יותר להיות מסכן?
לפעמים אנחנו בטוחים שהבעיה שלנו היא מה שאין לנו, אבל הסכנה הגדולה יותר היא שהחסר משתלט על כל התמונה. הסנדלר בסיפור לא קיבל באמת זהב; הוא קיבל סיבה להפסיק לראות את עצמו כאדם שאין לו שום אפשרות. הכישרון, המקצוע והידיים היו שם גם קודם. המטיל לא יצר אותם. הוא רק שחרר אותם מן הייאוש.
שלמה המלך מתאר את העצל שאומר: "שחל בדרך, ארי בין הרחובות" (משלי כו, יג). לפעמים האדם אינו מחפש פתרון לבעיה, אלא בעיה שתסביר מדוע אינו חייב לחפש פתרון. קהלת מוסיף: "שומר רוח לא יזרע" (קהלת יא, ד). מי שמחכה לתנאים מושלמים עלול לעולם לא להתחיל.
הכאב יכול להיות אמיתי, והפגיעה יכולה להיות אמיתית. אבל עדיין נשארת שאלה אחת שאי אפשר למסור לאיש אחר: מה אני עושה עכשיו עם מה שיש?
לפעמים האדם אינו זקוק לעוד מתנה מן השמים. הוא זקוק להפסיק להשתמש במה שחסר לו כתירוץ לא להשתמש במה שכבר ניתן לו.
איזה "אריה ברחוב" אתה מספר לעצמך כבר שנים כדי להסביר מדוע אינך יכול להתקדם, ומהו הצעד האחד שאתה כן יכול לעשות כבר היום למרות שהאריה עדיין שם?
להעמקה
מסופר על יוסל'ה, גביר העיירה, שמסר את נעליו לתיקון אצל הסנדלר המקומי. למחרת חזר לקחת אותן, וכמעט לא האמין למראה עיניו. המסמרים בלטו החוצה, הסוליה נגזרה עקום והדבק היה מרוח לכל עבר. "מה עשית לי לנעליים?" שאל בכאב.
הסנדלר הוריד את ראשו. לרגע ניסה לענות, אבל המילים נתקעו בגרונו. לבסוף פרץ בבכי. "יוסל'ה, תסתכל על הנעליים ותראה את החיים שלי. העיניים כבר אינן רואות מה הידיים עושות. אין לי פרנסה, אשתי חולה, הילדים רעבים, הבנות מתבגרות ואין לי במה להשיא אותן. אני יושב כאן כל היום, אבל הראש בכלל אינו בסנדלרייה. אני קם בבוקר וכבר יודע ששום דבר טוב לא מחכה לי."
יוסל'ה שתק. אחר כך אמר לו: "חכה כאן רגע."
כעבור זמן קצר חזר כשבידו מטיל שנראה כקוביית זהב כבדה ומרשימה. הוא הניח אותה בידיו של הסנדלר ואמר: "קח. זו פיסת הביטחון שלך. תניח אותה על המדף בבית, ובכל בוקר תביט בה ותזכור שלא הכול אבוד. אם יום אחד תגיע ממש לפת לחם, תחתוך ממנה חתיכה קטנה, תמכור אותה ותעבור את התקופה."
הסנדלר החזיק את המטיל בשתי ידיו כאילו החזיק את חייו החדשים.
ובאותו רגע קרה דבר מדהים. שום דבר בחשבון הבנק שלו לא השתנה. אשתו עדיין היתה חולה. החובות נשארו. הילדים עדיין היו רעבים. הסנדלרייה היתה אותה סנדלרייה, הכלים אותם כלים והידיים אותן ידיים. אבל בראש שלו השתנה משהו. פתאום הוא כבר לא היה אדם שאין לו כלום. יש לי גב, חשב. יש לי מוצא. אם הכול יקרוס, יש לי זהב.
למחרת התיישב ליד שולחן העבודה, והידיים שהתייאשו התחילו להיזכר במה שהן יודעות. הרי כישרון תמיד היה לו. הוא היה סנדלר בן סנדלר. הוא ידע לחתוך, לתפור, להדביק ולתקן. אלא שהייאוש כיסה את הכישרון. כשהאדם משוכנע שאין לו סיכוי, גם הכוחות שיש בו מתחילים להיראות חסרי משמעות.
הוא התחיל לעבוד אחרת. כל זוג נעליים עבר תחת ידיו בקפדנות. לקוח סיפר לחברו, החבר הביא שכן, והשמועה עשתה כנפיים. הבודקה הקטנה כבר לא הספיקה להמון שנכנס אליה. הוא שכר את החנות הסמוכה, החל למכור נעליים חדשות, נכנס לשותפות בייצור, ובהדרגה הפך בעצמו לאדם מבוסס ועשיר.
שנים חלפו. ערב אחד צעד ברחוב וראה רוכל יושב בצד הדרך. עיניו היו כבויות. הסנדלר ניגש ושאל לשלומו, והרוכל התחיל לספר: אין מזל, אין פרנסה, האישה חולה, הילדים רעבים, וכל דבר שהוא מנסה מתפרק לו בידיים.
הסנדלר קפא. הוא שמע את עצמו. את אותו קול, את אותן מילים, את אותו אדם שהיה פעם.
"תחכה לי רגע", אמר.
הוא רץ לביתו, הוריד מן המדף את אותו מטיל זהב ששמר במשך כל השנים, חזר אל הרוכל והניח אותו בידיו. "קח אותו. תניח אותו אצלך בבית. בכל בוקר תסתכל עליו ותזכור שלא הכול אבוד. ואם באמת תגיע לפת לחם, תחתוך ממנו חתיכה קטנה, תמכור אותה ותמשיך."
הרוכל לקח את המטיל, אבל בניגוד לסנדלר דבר אחר התחיל לעבוד בתוכו. חשד. מי נותן לאדם זר הון כזה? איפה המלכודת? בטח עובדים עליי.
באותו ערב לקח כלי עבודה וחתך מן המטיל חתיכה. ואז גילה את האמת. מתחת לציפוי דק של זהב היה חרס.
הוא רץ בזעם אל הסנדלר. "רימית אותי! זה בכלל לא זהב!"
הסנדלר הביט בו זמן ארוך ואמר בשקט: "אתה יודע מה ההבדל בינינו? אני האמנתי שיש לי זהב, והחרס הזה גרם לי לקום ולעבוד עד שהחיים שלי הפכו לזהב. אתה קיבלת בדיוק את אותו חרס, אבל הדבר הראשון שעשית היה לשבור אותו כדי להוכיח שהוא לא שווה כלום."
ואז הוסיף: "הבעיה שלך איננה שהמטיל עשוי מחרס. הבעיה היא שאתה עסוק בלגלות למה אין לך סיכוי, במקום לבדוק מה אתה יכול לעשות עם הסיכוי שכבר יש לך."
וזה כבר לא סיפור על סנדלר. זה סיפור על טבע האדם.
אנחנו מכירים היטב את כל התיאוריות על הכרת הטוב, אמונה, הסתכלות חיובית והתמקדות במה שיש. רובנו אפילו מסוגלים לתת לאחרים עצות מצוינות. ובכל זאת, כאשר אנחנו עצמנו נכנסים לתוך קושי, משהו בתודעה משנה כיוון. המוח האנושי אכן נוטה לתת משקל גדול יותר למה שמסוכן, חסר, מאיים או מקולקל. בפסיכולוגיה מכנים את הנטייה הזאת "הטיית השלילה". יש בזה היגיון הישרדותי: מה שעובד אינו דורש טיפול מיידי, ומה שמקולקל מחייב תשומת לב.
אם חמישה מזגנים בבית עובדים ואחד מתקלקל באמצע חודש אב, אף אחד מבני הבית אינו מסתובב ואומר בהתפעלות: "ברוך השם, חמישה מזגנים עובדים נפלא." כולם מדברים על המזגן המקולקל. ובצדק. הוא חם, הוא מפריע, צריך לתקן אותו.
הבעיה מתחילה כאשר ממזגן אחד מקולקל אנחנו עוברים למסקנה: "בבית הזה שום דבר לא עובד."
כך אנחנו עושים גם לעצמנו. עסקה אחת נפלה, והמסקנה היא ששום דבר לא מצליח. מערכת יחסים אחת הסתבכה, והמסקנה היא שאי אפשר לסמוך על אנשים. ילד אחד עובר תקופה קשה, והורה אומר: נכשלתי בחינוך. שנה אחת היתה קשה, והאדם מכריז: החיים שלי נהרסו. דבר אחד חסר, והוא מקבל רשות למחוק מן התודעה תשעים דברים שקיימים.
פרשת האזינו מכירה היטב את הסכנה הזאת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ" (דברים לב, טו). לא תמיד הבעיה של האדם היא שאין לו. לפעמים הבעיה היא שיש לו כל כך הרבה, עד שהוא כבר איננו רואה שיש לו. כך מזהירה התורה גם קודם לכן: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יב-יד). השפע עצמו עלול להפוך לרקע שקוף. מה שיש נעשה מובן מאליו, ומה שחסר תופס את כל המסך.
אבל כאן צריך ללכת צעד נוסף, והוא פחות נעים. כי לא תמיד אנחנו רק נופלים להטיית השלילה. לפעמים אנחנו גם מרוויחים ממנה.
קוטריות היא לפעמים כיף.
לא מפני שכיף לסבול, ולא מפני שאדם באמת רוצה שיהיה לו רע, אלא מפני שיש משהו מאוד נוח בסיפור שבו אני המסכן. כל עוד אני הקורבן, אני פטור מן השאלה המטרידה ביותר: ומה אני יכול לעשות עכשיו?
אם כולם אשמים במה שקרה לי, אני לא מוכרח לבדוק מה החלק שלי. אם אין לי מזל, אני לא צריך לשנות הרגלים. אם "ככה אני", אני פטור מעבודת המידות. אם "אף פעם לא נתנו לי הזדמנות", אני לא צריך לשאול מה עשיתי עם ההזדמנויות שכן היו לי. אם "הדור של היום נורא", אני לא חייב לבדוק כיצד אני מחנך. אם "אשתי לא מבינה אותי", אני לא מוכרח לשאול מתי בפעם האחרונה ניסיתי להבין אותה.
קורבנות יכולה להפוך למקלט. היא מעניקה לאדם פטור סמוי מאחריות.
ושלמה המלך מתאר את המנגנון הזה בצורה כמעט מצמררת: "אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ, אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת" (משלי כו, יג). העצל אינו אומר: "לא בא לי לצאת." הוא אומר: "הייתי רוצה לצאת, אבל מה אעשה? יש אריה ברחוב." פתאום העצלות הופכת לאחריות. להפך, הוא נשמע שקול וזהיר. אדם אחראי הרי לא יוצא לרחוב כשאריה מסתובב שם. המצודות מסביר שהעצל מגזים בסכנה מחמת עצלותו, כלומר כאשר האדם אינו רוצה לעשות, המוח יודע לייצר נימוקים מצוינים מדוע אי אפשר לעשות.
זה משפט אדיר על טבע האדם: לפעמים איננו מחפשים פתרון לבעיה. אנחנו מחפשים בעיה שתצדיק מדוע איננו צריכים לחפש פתרון.
ה"אריה" אינו חייב להיות דמיוני לגמרי. לפעמים באמת קשה. באמת פגעו בך. באמת התחלת מנקודת פתיחה גרועה. באמת יש לך פחות כסף. באמת לא קיבלת את הכלים שאחרים קיבלו. באמת נפלת. אבל השאלה היא מה אתה עושה עם העובדה הזאת. האם היא נתון שבתוכו אתה צריך לבנות את הצעד הבא, או שהיא הפכה להסבר מדוע אין ממך יותר שום דרישה?
קהלת מוסיף משפט חריף לא פחות: "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע, וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר" (קהלת יא, ד). מי שמחכה לרוח המושלמת לא יזרע, ומי שכל הזמן בודק את העננים לא יקצור. יש אנשים שמחכים לרגע שבו החיים יהיו מסודרים כדי להתחיל לחיות. כשהעסק יירגע אתחיל ללמוד, כשהילדים יגדלו אשקיע בזוגיות, כשהלחץ ירד אתפלל כמו שצריך, כשיהיה לי ביטחון אעשה את הצעד, כשלא אפחד אשתנה, כשיהיה לי זמן אעשה את מה שחשוב.
אבל אולי זו אחת ההונאות הגדולות ביותר שאנחנו מוכרים לעצמנו: שהחיים האמיתיים יתחילו אחרי שהחיים יפסיקו להפריע.
הם לא יפסיקו. תמיד תהיה רוח. תמיד יהיו עננים. תמיד משהו לא יהיה מושלם. מי שמחכה לעולם בלי הפרעות כדי לזרוע, עלול לגלות בסוף שלא היה לו יבול.
רבי טרפון חותך את כל מערכת התירוצים הזאת במשפט אחד: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (משנה, אבות ב, טז). לא ביקשו ממך לפתור את הכול. לא ביקשו ממך לתקן את כל האישיות שלך היום. לא ביקשו ממך לדעת בוודאות שתצליח. אבל גם אינך בן חורין ליבטל. דווקא העובדה שאינך חייב לגמור הכול שוללת ממך את התירוץ לא להתחיל כלום.
והנה פסוק נוסף, אולי החריף מכולם: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג). אדם מעקם את דרכו, ואז ליבו כועס על הקב"ה.
איזה פסוק מטלטל. אדם מקבל החלטות, חוזר על הרגלים, דוחה, מתרץ, אינו מקשיב לאזהרות, ואז כשהתוצאה מגיעה הוא שואל: "למה זה קורה לי?"
לפעמים זו שאלה אמיתית ומוצדקת. יש דברים שקורים לאדם בלי שום קשר לבחירות שלו. אבל לפעמים ראוי להעז לשאול גם שאלה נוספת: האם הכול קרה לי, או שיש דברים שגם אני הולכתי את עצמי אליהם?
רמח"ל, במסילת ישרים, כשהוא עוסק במידת הזריזות, מתאר את העצלות לא רק כחוסר כוח גופני אלא ככבדות שמולידה עיכובים ותירוצים ומונעת מן האדם להתחיל במעשה הראוי בזמן (מסילת ישרים, פרק ו). זו נקודה חשובה: פעמים רבות האדם אינו עומד מול קיר. הוא עומד מול עצמו, ומסביר לעצמו שהקיר הוא הבעיה.
זה ההבדל העצום בין כאב לקורבנות. אדם שכואב לו אומר: קשה לי, אני צריך עזרה. אדם שנכנס לתודעת קורבן אומר: קשה לי, ולכן אין מה לעשות. כאב אומר: נפגעתי. קורבנות אומרת: נפגעתי, ולכן מכאן והלאה כל האחריות שלי מבוטלת. כאב יכול להביא את האדם לטיפול, לתפילה, לשיחה ולשינוי. קורבנות יכולה לתת לו נימוק מושלם להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא.
הכאב אמיתי. אבל התירוץ יכול להפוך לבחירה.
וזו הנקודה שבה הסיפור על מטיל החרס נעשה חזק כל כך. הסנדלר לא קיבל זהב. הוא קיבל אמונה שיש לו אפשרות. ומה קרה בעקבותיה? הוא התחיל להשתמש בדברים שכבר היו לו קודם. הידיים כבר היו שם. המקצוע כבר היה שם. הכישרון כבר היה שם. הניסיון כבר היה שם. היכולת לעבוד כבר היתה שם. המטיל לא הכניס לתוכו שום כוח חדש. הוא רק הוציא אותו מן התודעה שאמרה: "נגמר."
הרוכל, לעומתו, קיבל בדיוק את אותו מטיל, אבל חיפש קודם כול למה הוא לא שווה כלום. שני אנשים, אותו חרס. האחד שאל: מה אני יכול לעשות מכאן? השני שאל: איך אני מוכיח שאין כאן באמת שום דבר?
וזו אולי אחת השאלות הגדולות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעשרת ימי תשובה. לא רק: מה חסר לי? אלא: מה כבר יש לי, שהפסקתי לראות מפני שאני עסוק כל היום במה שאין לי?
יש אדם שמבקש מן הקב"ה פרנסה, ויש בידיו מקצוע שהוא אינו מפתח. יש אדם שמבקש שלום בית, אבל אינו מוכן לוותר על הצורך לנצח בכל ויכוח. יש הורה שמבקש קשר עם ילדיו, אבל הטלפון מקבל ממנו בערב יותר זמן מהם. יש אדם שמבקש לגדול בתורה, אבל אינו מוכן לקבוע עשרים דקות ביום. יש מי שמבקש מן הקב"ה שישנה לו את החיים, אבל בתנאי אחד: שהוא עצמו לא יצטרך להשתנות.
וכאן מגיעה הנקודה החדה באמת: לפעמים האדם אינו זקוק לעוד מתנה מן השמים. הוא זקוק להפסיק להשתמש במה שחסר לו כתירוץ לא להשתמש במה שהשמים כבר נתנו לו.
לא הכול תלוי בנו. יש מחלות שאיננו בוחרים, יש טרגדיות, יש פגיעות, ויש מצבים שבהם אדם זקוק לעזרה אמיתית, לטיפול ולחסד. אסור להפוך את רעיון האחריות לכלי שמאשים את הסובל. אבל באותה מידה אסור לקחת את העובדה שאיננו שולטים בכל החיים ולהסיק שאיננו אחראים לשום דבר.
אין לנו שליטה על כל מה שקורה לנו, אבל כמעט תמיד נשארת שאלה אחת: מה אני עושה עכשיו עם מה שקרה?
והקורבנות מפחדת מן השאלה הזאת. כי ברגע שאני שואל "מה אני עושה עכשיו?", אני כבר לא רק דמות בסיפור שמישהו אחר כתב. אני חוזר להיות שותף.
אולי לא בחרתי את הקלפים, אבל עדיין יש לי מה לעשות עם היד שקיבלתי.
ואולי זו המשמעות המעשית והעמוקה של דברי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (משנה, אבות א, יד). מצד אחד, "אם אין אני לי, מי לי" - יש חלק שאיש בעולם אינו יכול לעשות במקומי. מצד שני, "וכשאני לעצמי, מה אני" - אינני כל יכול, אני זקוק לאחרים ואני זקוק לסייעתא דשמיא. אבל בסוף באה השורה שאינה משאירה לנו מקום לברוח: "ואם לא עכשיו, אימתי?"
לא כאשר כל הבעיות ייפתרו. לא כאשר לא יהיו אריות ברחוב. לא כאשר הרוח תפסיק לנשוב. עכשיו. עם מה שיש. מתוך המקום שבו אני נמצא.
אולי זה חשבון הנפש שאנחנו פחות אוהבים לעשות לפני יום הכיפורים. קל יותר לבקש סליחה על דברים שעשינו מאשר לשאול היכן בנינו לעצמנו מערכת שלמה של הסברים למה איננו מסוגלים לעשות אחרת. קל יותר לומר "עברתי הרבה" מאשר לשאול אם בשלב מסוים הפכתי את מה שעברתי לרישיון להישאר במקום. קל יותר לומר "ככה החיים שלי" מאשר לשאול: האם זה באמת כל מה שהחיים שלי מאפשרים, או שזה הסיפור שכבר התרגלתי לספר עליהם?
ייתכן שפגעו בך. ייתכן שלא קיבלת את מה שאחרים קיבלו. ייתכן שהחיים הציבו אותך מאחור. כל זה יכול להיות אמת. אבל יש אמת נוספת: אתה עדיין כאן, ויש לך עוד בוקר, עוד בחירה, עוד מילה שאפשר לומר אחרת, עוד שיחה שאפשר לעשות, עוד סליחה שאפשר לבקש, עוד הרגל שאפשר להתחיל לשנות, עוד דף שאפשר ללמוד, עוד אדם שאפשר לחבק ועוד ניסיון אחד.
ואולי אנחנו מחזיקים את כל הדברים האלה בידיים ואומרים: "אין לי כלום."
זה כבר לא רק עצוב. זה מסוכן. מפני שהרגע שבו אדם משתכנע שאין לו שום דבר הוא הרגע שבו הוא מפסיק להשתמש במה שיש לו.
בסוף, הסנדלר לא ניצל בגלל הזהב. הזהב לא היה זהב. הוא ניצל מפני שבפעם הראשונה אחרי שנים הוא הפסיק לראות את עצמו כאדם שאין לו מה לעשות. הרוכל עשה בדיוק להפך. הוא קיבל אפשרות, ומיד התחיל לפרק אותה כדי לגלות מדוע היא איננה באמת אפשרות.
יש אדם שמקבל מעט ואומר: "מכאן אני מתחיל." ויש אדם שמקבל הרבה ואומר: "זה לא מספיק." יש אדם שרואה בעיה ומחפש צעד, ויש אדם שרואה בעיה ומחפש הסבר למה אין צעד.
יש רגע שבו האדם חייב להפסיק לומר רק: "תראו מה עשו לי", ולהוסיף משפט נוסף: "ועכשיו, מה אני עושה?"
זה הרגע שבו הקורבן מתחיל לחזור להיות אדם בוחר. זה הרגע שבו החרס יכול להתחיל להפוך לזהב, לא מפני שהחומר השתנה, אלא מפני שהאדם שמחזיק אותו השתנה.